"איסטניסטים – חייהם אינם חיים"

[ארי בראון]

סתם התענינות, האם זה היה מטיפולים פסיכולוגיים, או מזוגיות תקינה ?

הוא לא הסכים לטפל בזה.
לי נראה שבתור בחור שהוגדר ע"י הסביבה בבית ובישיבה וע"י עצמו כצמחוני ואיסטניס.היה לו קשה חברתית לצאת מהדימוי הזה, זה הוא. ככה מכירים אותו. והשינוי כרוך גם בשינוי התפיסה של הסובבים, וזה מורכב ומלחיץ.
ברגע שהוא עזב את הסביבה המוכרת של הבית והישיבה, אף אחד לא ציפה ממנו שום דבר ממילא הוא הרגיש משוחרר יותר ולהתחיל להשתנות ממקום רגוע.

 

[מקטעים]

לא קראתי את כל התגובות,
אבל מנסיון שלי, בבית של ההורים שלי קצת יותר משוחררים (לא מה שסופר כאן, בכ"א ביחס לבית של בעלי).
אבל עם מעט שימת לב אפשר להתגבר ולבא לקראת השני.
במפגש בין ההורים שעשינו לפני הוורט אמא שלי שמה לב שיש כפיות בצלחות של הסלטים, לכן בבוורט (שהיה בביתנו) הנחנו כפיות בכל הצלוחיות.
כך היינו בטוחים שיאכלו אצלינו בלי חשש.לפי הענין הקטן הזה הבנו שאנו צריכים זהירות גם בענינים אחרים כמו: ליקוק האצבע מקרם של העוגה האישית וכדו'.
אפשר לאמר שבעלי עם השנים הפך לפחות איסטניסט ממה שהוא היה. וע"כ אני מעידה!!!
לפי המקרה שמסופר כאן נראה שזה מצריך טיפול - ולו רק בשביל איכות החיים שלו!
אני מכירה בחור שהיה נחשב לאיסטניסט גדול (הגיע למצב חמור שכבר לא היו חברים בסביבתו) הלך לטיפול מיוזמתו ואובחנה אצלו כפיתיות חמורה. היום ב"ה הוא כאחד האדם ואיכות החיים שלו עלתה פלאים!!!

שיהיה בהצלחה.

 

[בטטה 1]

קראתי הכל והיה בהחלט מרתק...
לא יודעת אם למישהו מתחשק בכלל לקרוא עוד הגיגים בנושא, אבל להנאתי הפרטית אכתוב את התגובה הבאה שיש בה גם סוג של סיכום.
לא מעניין אתכם? אל תקראו! (אההה, איזה הצעה גאונית!!!)

רציתי דבר ראשון להצדיע לבנ"א שעובד על עצמו ומתחשב באחרים. לא משנה מי הנורמלי ומי לא - עבודת המידות יש כאן בלי ספק, ושכר שמור לו בשמים על כך שמנסה לא לפגוע ולא להעליב. אז, אולי המחשבה על זה יכולה לעודד...

אני עצמי לא איסטניסטית במיוחד, אבל אין מה לומר שהדברים שתוארו בפתיחת האשכול - נורמלי שהם מגעילים. אז קודם כל תודה שהסבתם את תשומת ליבי להיות יותר זהירה בעניין. ואולי, אסטניסטים (לא זוכרת איך בדיוק כתבו שצריך לכתוב את המילה, מתנצלת מראש...) אחרים ירוויחו מהאשכול הזה.

לפי איך שהבנתי הרגישות הראשונית היתה נורמלית בהחלט, אולם עם הזמן היא הלכה והחריפה בעקבות חוויות שהמדובר (למה מסכן???) עבר בבית הורי אשתו, וכך זה הגיע למצב של שפשוף חד פעמי... שהוא כמו שאמרו לא כל כך נורמלי.

הפתרון שהציעו - שאשתו תעזור לו על ידי הגשת המנות וכדו', נשמע הכי מתבקש, אבל איך שאני מבינה לפי התסכול של פותח האשכול, היא עושה כמיטב יכולתה וזה לא מספיק.
לגבי טיפול פסיכולוגי, אני לא מבינה בזה שום דבר. רק כהערה כללית אומר שבכמה וכמה מקרים שנחשפתי אליהם די מקרוב אנשים שהלכו לטיפולים כאלה רק שקעו בבעיות עמוק יותר. יכול להיות שבסופו של דבר בבעיה רצינית ממש שווה לסבול תקופה מסוימת כדי "לגמור" עם הבעיה, אבל במשהו סביר - אולי מוטב לנסות להתמודד לבד? לפעמים אם מתעסקים יותר מדי במשהו - הוא מתנפח לממדים מחרידים.
הציעו גם לא לבוא להורים או למעט בביקורים. לא לבוא בכלל זה באמת לא התנהגות שמתאימה לבן תורה מתחשב ועדין כמתואר פה. למעט - כמה שאפשר יועיל בוודאי.
לדבר עם הגיסים - לעניות דעתי, זה סוג של משחק באש, אפשר לבשל עליה ואפשר להיכוות. תלוי. מאד מאד תלוי, בסוג האנשים, באופן הדיבור, ובכל פרטי המקרה כולם. אם כבר מדברים, כמו שכתבו, לדבר על הבעיה "שלי" יותר עוזר מלהשליך על אחרים שהם לא בסדר, אבל היות והנושא כאן הוא "אתם מגעילים אותי", זה עלול לפגוע יותר מסתם הערה מצויה וגם ליצור מתח רב סביב האכילה. לא בטוח ששווה הסיכון.
לא לאכול בשעת הסעודה, לשחק עם האוכל, לאכול ראשון מצלחת ההגשה, להביא אוכל מהבית ולאכול בחדר - עצות מעולות. לא יודעת אם פותר את כל הבעיה, אבל לעזור אין ספק שזה יעזור.
לפי ההבנה שלי, הבעיה היא לא רק במה שהוא אוכל אלא גם בכך שהוא רואה את הגיסים שלו אוכלים. זה כבר יותר מסובך, כי לא נגיד גם להם לצום...
פה, ההמלצה לא לחשוב, להמנע מלהסתכל וכדו', היא בהחלט רלוונטית. לא פשוטה ליישום, אבל מועילה. אם מתעסקים במשהו אחר קל יותר להימנע מלחשוב מחשבות - אז אמירת דברי תורה, לשיר זמירות, לבחון את הילדים על פרשת שבוע (לפחות ירוויחו קצת צומי, מה יש?), העלאת נושא מעניין לדיון, כל תעסוקה הגיונית...
ועוד משהו שלא נוגע ישירות לעניין וטוב בכל מקרה. לחשוב מחשבות טובות על האנשים האלה, כי לפעמים כשיש לנו בעיה עם מישהו היא כל כך מציקה לנו שכמעט רק אותה אנו רואים ואז היא גדלה וגדלה ומאפילה על הכל... דבר ידוע הוא שבעיות של שלום בית מדרדרות במהירות הבזק מסכסוך לא חריף לבעיות בוערות והסיבה לכך היא שכאשר כבר קיים מתח אנשים מציפים גם נושאים שבשגרה החליקו אותם, כי כשהכל זוהר לא "משתלם" לקלקל את האווירה הטובה, אבל אם כבר רבים נעלם המחסור הרגשי הזה.
אפשר לפעול הפוך, כלומר לחשוב על כל הדברים הטובים שבשני, ואני בטוחה שהגיסים הללו מקסימים, אחד אחד, ואז הבעיה, אומנם לא תעלם, אבל תתפוס מקום קצת יותר קטן, ואולי הראש יהיה עסוק יותר בשאלה - מעניין איזה חידוש הגיס הזה יאמר, ואיזה שיר חדש למדו בישיבה ההיא וכל זה. וגם סתם זה מועיל לכל דבר ולכל עניין לחשוב דברים טובים על בני אדם.

(צריך להזהר מלכתוב תגובות חריפות על בני אדם במדור אפילו שהם לא מזוהים היות והאדם שפתח את האשכול יודע במי מדובר, ייוצא שיש בכך לשון הרע כלפיו. כך למדתי בשעורי שמירת הלשון)

אווההו, איזה מבוזבזת אני... לא ידעתי שמתאים לי להיות יועצת... טוב, האמת היא שבעצם, לא מתאים לי!

 

[לאה ולדמן]

אני בתור איסטניסט נורמלי לדעתי.
חושב ככה.

אם הבנתי נכון. מי שמדברים עליו. הוא נגעל לאכול את הרוק של הסביבה ואפילו במשהו.

ואחרי שהוא ממלא את בטנו באוכל פתאום הוא רואה איך מתנהגים עם זה. הוא קולט שבבטן שלו יש רוק של הגיס שלו. וזה מגעיל אותו ולכן הוא רוצה להקיא.

עכשיו אני בתור איסנטניסט יודע שזה עניין של הרגל. כאילו אני יכול להחליט מחר בלי טיפול ובלי שום דבר. להתחיל לאכול רוק של הסביבה. ולהתרגל לזה לאט לאט. זה לא בעיה.
רק שאני לא רואה את עצמי שם. לא רוצה להיות כזה אדם.

ולכן זה תלוי מה הוא רוצה להיות. אם הוא לא רוצה להמשיך להיות איסטניסט. שפשוט יאכל באופן יזום. רוק של הסובבים אותו על מנת להתרגל. בתור אימון. מובטח לו שתוך שבוע הוא לא יקיא מזה וזה לא יזיז לו.

אם הוא רוצה להמשיך להיות אסטניסט. כי הוא חושב שזה נורמלי וטוב. אז שיסביר להם שהוא סובל מההתנהגות שלהם. והם הורסים לו את התאבון. ואני מאמין שהם יתחשבו בו. אם לא. שפשוט לא יבוא.

אדם לא צריך להיכנס למקום שלא טוב לו. כמו שאדם לא הולך לחדר מתים כי זה לא טוב לו. ואנחנו לא שולחים אותו לטיפול על זה. ככה לא צריך ללכת למקום שעושה לבן אדם אי נעימות.

הוא כתב כבר בהודעה הראשונה שהוא ניסה להתגבר על זה כבר כמה שנים
כשאתה כותב ככה, אני מבינה שאתה איסטינסט בריא, ולכן לא הייתי שולחת אותך לפסיכולוג, זה בשליטה ומתוך בחירה
הוא לא מצליח להתגבר על זה, עומד להקיא כשרואה וכו' ממילא נראה שמדובר באיזושהיא כפיתיות. לא חסר איסטינסטים שיגעלו אבל ימשיכו הלאה, יסתדרו בשקט אבל לא יעמדו להקיא
ואגב, ההגדרה של לאכול רוק של אחרים נשמעת רע מאד, וגם מי שלא איסטינסט לא היה רוצה להגדיר זאת כך לעצמו...

ופשוט לא לבוא? האם זה פתרון? מדובר במשפחת האישה שלו! זה לעקור צמח ממקום גידולו!!

 

[rosmarin]

עכשיו אני בתור איסנטניסט יודע שזה עניין של הרגל. כאילו אני יכול להחליט מחר בלי טיפול ובלי שום דבר. להתחיל לאכול רוק של הסביבה. ולהתרגל לזה לאט לאט. זה לא בעיה.
רק שאני לא רואה את עצמי שם. לא רוצה להיות כזה אדם.

אתה בטוח? כי ככה אומרים הרבה מעשנים. אם אני ארצה להפסיק לעשן- אין לי בעיה.

יש גבול דק בין 'לא רוצה' ל 'לא יכול'.

 

[mat]

הוא כתב כבר בהודעה הראשונה שהוא ניסה להתגבר על זה כבר כמה שנים
כשאתה כותב ככה, אני מבינה שאתה איסטינסט בריא, ולכן לא הייתי שולחת אותך לפסיכולוג, זה בשליטה ומתוך בחירה
הוא לא מצליח להתגבר על זה, עומד להקיא כשרואה וכו' ממילא נראה שמדובר באיזושהיא כפיתיות. לא חסר איסטינסטים שיגעלו אבל ימשיכו הלאה, יסתדרו בשקט אבל לא יעמדו להקיא
ואגב, ההגדרה של לאכול רוק של אחרים נשמעת רע מאד, וגם מי שלא איסטינסט לא היה רוצה להגדיר זאת כך לעצמו...

ופשוט לא לבוא? האם זה פתרון? מדובר במשפחת האישה שלו! זה לעקור צמח ממקום גידולו!!

אני לא חשבתי שאני איסטניסט. אבל אחרי שאנשים שאוכלים את הרוק של אחרים קראו לי אסטניס. אז אמרתי - טוב, אני איסטניס.

לא לבוא. זה טקטיקה פשוטה כדי לגרום למשפחה להבין שזה חשוב לך. ושיהפכו את העולם כדי שתבוא. זה הכל.

 

[mat]

אתה בטוח? כי ככה אומרים הרבה מעשנים. אם אני ארצה להפסיק לעשן- אין לי בעיה.

יש גבול דק בין 'לא רוצה' ל 'לא יכול'.

אני לא חושב שזה שאתם נגעלים מנזלת זה התמכרות.

וזה שאני נגעל מרוק של אנשים אחרים זה לא התמכרות.

אבל גם וזה וגם זה זה דברים שאפשר להתרגל אליהם. אם רוצים. כמו פחד קהל. פשוט קמים ועושים עד שמתרגלים.

 

[chani2006]

אם הוא לא רוצה להמשיך להיות איסטניסט. שפשוט יאכל באופן יזום. רוק של הסובבים אותו על מנת להתרגל.

יאללה, מתכונים.

 

[rosmarin]

אני לא חושב שזה שאתם נגעלים מנזלת זה התמכרות.

וזה שאני נגעל מרוק של אנשים אחרים זה לא התמכרות.

אבל גם וזה וגם זה זה דברים שאפשר להתרגל אליהם. אם רוצים. כמו פחד קהל. פשוט קמים ועושים עד שמתרגלים.

זה לא דומה להפסקת עישון מהצד של ההתמכרות, אלא ההרגשה שברגע שתרצה להפסיק אתה יכול- דומה.

גועל מרוק זה לא התמכרות, אבל ז יכול להתפתח בתנאים מסוימים ל OCD, וזה כבר כן מזכיר קצת התמכרות.

אני מבינה שפחד קל זה משהו שלדעתך אפשר 'לחתוך' אותו בזבנג. עד שמתרגלים, אבל תחשוב על המחיר שבן אדם צריך לשלם על זה.
יש כאלה שמרגישים שעדיף להם להתגבר על הפחד-קהל ביתר קלות עם ליווי מקצועי.
יש כאלה שיקראו לזה 'פינוק' או 'חולשה', זה בסדר. לכל אחד יש דעה אחרת.

 

[mat]

זה לא דומה להפסקת עישון מהצד של ההתמכרות, אלא ההרגשה שברגע שתרצה להפסיק אתה יכול- דומה.

גועל מרוק זה לא התמכרות, אבל ז יכול להתפתח בתנאים מסוימים ל OCD, וזה כבר כן מזכיר קצת התמכרות.

אני מבינה שפחד קל זה משהו שלדעתך אפשר 'לחתוך' אותו בזבנג. עד שמתרגלים, אבל תחשוב על המחיר שבן אדם צריך לשלם על זה.
יש כאלה שמרגישים שעדיף להם להתגבר על הפחד-קהל ביתר קלות עם ליווי מקצועי.
יש כאלה שיקראו לזה 'פינוק' או 'חולשה', זה בסדר. לכל אחד יש דעה אחרת.

אני לא מרגיע את עצמי בזה שאני יכול להתרגל.

כמו שאתם לא מרגיעים את עצמכם שאתם נגעלים ממקק שאתם יכולים להתרגל. אתם פשוט נגעלים. ואתם שלמים עם זה ולא חושבים שיש בזה בעיה.

 

[לאה ולדמן]

לא לבוא. זה טקטיקה פשוטה כדי לגרום למשפחה להבין שזה חשוב לך. ושיהפכו את העולם כדי שתבוא. זה הכל.

ממש ממש ממש לא תמיד עוזר
יש כאלה שבחיים לא יבינו שיש להם בעיה, בטוחים שהכל בעיה של השני, ואם הוא לא מגיע יש לו בעיה, למשל, לרגע לא ינסו לחשוב שגם להם יש חלק בבעיה.
מאד תלוי פה מה הסוג של הגיסים.
לכן לדעתי אין פה בכלל טעם בכל האשכול הזה, שילך למישהו שאופן אישי, וכמו שכתבו פה לעייל זה לא חייב להיות פסיכולוג זה יכול להיות גם חבר טוב/רב/מישהו חכם שאפשר להעלות לו את כל הצדדים ולהתיעץ איתו.

 

[ofek]

מה שאני חושבת שיתכן שהתיאורים שתיארת הם לאו דווקא קשורים בענייני נימוס וניקיון זה אופי של משפחה , אני חושבת שיש כאלה שהוציאו דברים מהקשרם... ונתנו דוגמאות לא קשורות ורלוונטיות... כל דבר יכול להיות בנורמה ברגע שחיים איתו בשלום. אך ברגע שזה משבש את ההתנהלות התקינה של היומיום ו הבנ"א חושב שיש מקום לשינוי זה מצריך איזה סוג של טיפול ויעוץ. העצות שנתנו פה שאני מאמינה שהוא גם חשב עליהם הם נחמדות מאד אך מניסיון ההתעסקות הרבה סביב העניין לא מובילות לתוצאות טובות ולא יכולות להחזיק מעמד.

 

[rosmarin]

אני לא מרגיע את עצמי בזה שאני יכול להתרגל.

כמו שאתם לא מרגיעים את עצמכם שאתם נגעלים ממקק שאתם יכולים להתרגל. אתם פשוט נגעלים. ואתם שלמים עם זה ולא חושבים שיש בזה בעיה.

שלמים עם זה. לא חושבים שזה בעיה. אבל אם זה מפריע לחיים שלנו- מומלץ 'להתפנק' עם איש מקצוע שיעזור לנו לצאת מזה ביתר קלות.

כמובן שיש הרבה דרכים להקב"ה לשלוח לנו את הישועה. לפעמים זה דרך אומץ שנכנס לנו ללב. לפעמים זה ע"י פסיכולוג.

העיקר שיהיה שלווה ובריאות לכולם!

 

[mat]

שלמים עם זה. לא חושבים שזה בעיה. אבל אם זה מפריע לחיים שלנו- מומלץ 'להתפנק' עם איש מקצוע שיעזור לנו לצאת מזה ביתר קלות.

כמובן שיש הרבה דרכים להקב"ה לשלוח לנו את הישועה. לפעמים זה דרך אומץ שנכנס לנו ללב. לפעמים זה ע"י פסיכולוג.

העיקר שיהיה שלווה ובריאות לכולם!

אם אצל המשפחה שלכם היו מסתובבים מקקים להנאתם והם היו מגדלים אותם בבית. כי הם אוהבים אותם. והם היו גם שמים אותם על השולחנות ועל מיטות גם הייתם חושבים שצריך ללכת ל"התפנק" על איש מקצוע. או שהייתם חושבים שהם משוגעים. ולא הייתם רוצים להיות שם?

 

[rosmarin]

אם אצל המשפחה שלכם היו מסתובבים מקקים להנאתם והם היו מגדלים אותם בבית. כי הם אוהבים אותם. והם היו גם שמים אותם על השולחנות ועל מיטות גם הייתם חושבים שצריך ללכת ל"התפנק" על איש מקצוע. או שהייתם חושבים שהם משוגעים. ולא הייתם רוצים להיות שם?

ברוך ד' שלא התנסיתי בזה, אז אין לי דרך לדעת.

בכולופן הרעיון שלי מובן, וכל אד שיעשה מה שטוב לו.

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

כמה דברים חכמים נאמרו כאן!!!

מדהים!
כל כך הרבה עצות ונתינת כתף!

אך לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער.
אף אחד מאיתנו אינו הוא.
ורק הוא - כן! רק הוא יודע מה מפריע לו, וממה הוא רוצה לצאת (אם בכלל, וכש"כ הרב MAT)!

כיועץ ומטפל הייתי אומר שאחרי תפילה רבה (שמסתבר שעושה) ודעת תורה כמובן,
ילך קודם לקאוצ'ר טוב, שיעזור לו להבים מה הוא בעצם רוצה מעצמו.
היכן הוא עומד - ולאן הוא רוצה להגיע.
ואם לא רוצה להגיע לשום מקום - עם מה הוא בוחר להתמודד.

ואז... ניתן להתאים טיפול רגשי המתאים לזה.
[שכמובן, לא מובטח שיצליח, כי זה תלוי בהרבה גורמים, ואינו ודאי אף פעם. אך עדיף על פני כלום, ומסתבר שהוא בגדר 'השתדלות']

כדורים - יכול להיות הכרחי בתור התחלה, לתת 'פוש' ואז להמשיך להתמודד לבד. [כמו אצל ילדי קשב וריכוז רגשי, שהכדור משתלב עם הטיפול ולבסוף מפסיק לקחת ועובד לבד]

ותמיד תמיד תמיד - תפילה ודעת תורה!
'כל הנוטל עיצה מן הזקנים מובטח לו שאינו ניזוק'
'אמר הקב"ה שמעו לי - שכל השומע לי אינו מפסיד'​

 

[גורם בכיר]

לעניות דעתי המודד הנכון אם זה בעיה המצריכה טיפול או לא, שיעשה חשבון כמה מקום זה לוקח לו בחיים וכמה 'בריאות' עולה לו הנושא הזה בחיי היומיום. אני למשל גם בנאדם נקי ואסתטי מתרחץ מחליף בגדים כל יום וקצת נגעל מאוכל של אנשים זרים וכו' אבל בחיים אני לא אגדיר את עצמי כאסטניס כי אני לא 'סובל' מזה וזה לא תופס לי את הראש.
האברך שלנו שיעשה סיכום בחיים שלו כמה כוחות נפש נושא ההיגיינה שואב ממנו באופן כללי ולפי זה ישפוט אם הוא הוא זה שחורג מהנורמה או שהבעיה נמצאת בסביבה שלו, אם חוץ מהסיפור עם הגיסים שלו (שכל בנאדם נורמלי נרתע מאוכל שכזה) אין לו עוד אתגרים, הוא בהחלט לא צריך לחשוב על כיון של טיפול ויכול לעקוף את הבעיה הספציפית הזאת בעזרת כל הרעיונות שהציעו כאן. טיפולים מיועדים לאנשים המתמודדים עם בעיה שמשבשת להם את סדר היום.

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

לעניות דעתי המודד הנכון אם זה בעיה המצריכה טיפול או לא, שיעשה חשבון כמה מקום זה לוקח לו בחיים וכמה 'בריאות' עולה לו הנושא הזה בחיי היומיום. אני למשל גם בנאדם נקי ואסתטי מתרחץ מחליף בגדים כל יום וקצת נגעל מאוכל של אנשים זרים וכו' אבל בחיים אני לא אגדיר את עצמי כאסטניס כי אני לא 'סובל' מזה וזה לא תופס לי את הראש.
האברך שלנו שיעשה סיכום בחיים שלו כמה כוחות נפש נושא ההיגיינה שואב ממנו באופן כללי ולפי זה ישפוט אם הוא הוא זה שחורג מהנורמה או שהבעיה נמצאת בסביבה שלו, אם חוץ מהסיפור עם הגיסים שלו (שכל בנאדם נורמלי נרתע מאוכל שכזה) אין לו עוד אתגרים, הוא בהחלט לא צריך לחשוב על כיון של טיפול ויכול לעקוף את הבעיה הספציפית הזאת בעזרת כל הרעיונות שהציעו כאן. טיפולים מיועדים לאנשים המתמודדים עם בעיה שמשבשת להם את סדר היום.

דברים כדורבנות!

 

[בתנופה]

אני בתור איסטניסט נורמלי לדעתי.
חושב ככה.

אם הבנתי נכון. מי שמדברים עליו. הוא נגעל לאכול את הרוק של הסביבה ואפילו במשהו.

ואחרי שהוא ממלא את בטנו באוכל פתאום הוא רואה איך מתנהגים עם זה. הוא קולט שבבטן שלו יש רוק של הגיס שלו. וזה מגעיל אותו ולכן הוא רוצה להקיא.

עכשיו אני בתור איסנטניסט יודע שזה עניין של הרגל. כאילו אני יכול להחליט מחר בלי טיפול ובלי שום דבר. להתחיל לאכול רוק של הסביבה. ולהתרגל לזה לאט לאט. זה לא בעיה.
רק שאני לא רואה את עצמי שם. לא רוצה להיות כזה אדם.

ולכן זה תלוי מה הוא רוצה להיות. אם הוא לא רוצה להמשיך להיות איסטניסט. שפשוט יאכל באופן יזום. רוק של הסובבים אותו על מנת להתרגל. בתור אימון. מובטח לו שתוך שבוע הוא לא יקיא מזה וזה לא יזיז לו.

אם הוא רוצה להמשיך להיות אסטניסט. כי הוא חושב שזה נורמלי וטוב. אז שיסביר להם שהוא סובל מההתנהגות שלהם. והם הורסים לו את התאבון. ואני מאמין שהם יתחשבו בו. אם לא. שפשוט לא יבוא.

אדם לא צריך להיכנס למקום שלא טוב לו. כמו שאדם לא הולך לחדר מתים כי זה לא טוב לו. ואנחנו לא שולחים אותו לטיפול על זה. ככה לא צריך ללכת למקום שעושה לבן אדם אי נעימות.

מכיר אדם עם הרגלי שונים ומשונים בתחום ;(
ולשם שינוי הוא לא מתבייש, ולא נרתע, וזה הסוד: מיד לאחר החתונה אותו אחד הודיע בעדינות לבני משפחתו על ה'בעיה' ממנה הוא סובל, ומאז: לאפחד לא אכפת! כולם מבינים ומשתתפים!

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

כמה הערות ברשותכם:
א. היחס לאיסטניסטים בהלכה:
1. קולות מיוחדות לסובלים מאיסטניסם: "רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו, לא למדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם - איני כשאר כל אדם, איסטניס אני"
2. הנהגות מיוחדות לשאר בני אדם, מתוך רצון להתחשב באיסטניסטים: לדוגמא ההלכה לקנח את הכוס לפני שמעביר לחברו.

המשמעות: איסטניס פטור ממצוות מסויימות (לכאורה מדין חולה), ומצד המוסר יש לנהוג בנימוס לידו.

ב.
הסבל שנגרם לאיסטניס.
צריך להבחין בין אדם נקי ואנין דעת, שדברים מסויימים מגעילים אותו, לאיסטניס.
רבותי!
לא כל אחד שנגעל לאכול מהצלחת של השני, הוא איסטניס.
יש לכם כברת דרך ארוכה עד שתוכלו לזכות בתואר הזה (נפקא מינא להלכה)
כל עוד הבעיה לא מעסיקה אותכם מעבר לזמן נורמלי, או השתדלות נורמלית שלא גוזלת את זמנכם ומחשבתכם, אני חושב שאתם לא נחשבים עדיין לאיסטניסטים.
ברגע שאתם מתחילים לחוות תופעות שהם בעצם קומפולסיה של החרדה (למשל: הקאות תכופות) או הימנעות קיצונית מכל מפגש עם סביבה שמכילה בתוכה את גורם החרדה, אתם נמצאים בבעיה.
(סתם נקודה למחשבה: איך בן אדם שנגעל מטיפת רוק של אחרים, לא נגעל מדלי מלא בקיא של עצמו)
אפשר לסחוב את הבעיה הזאת למשך שנים, תוך ציפיות שווא מהציבור שיכיל אתכם, לחוות תופעות קשות של הימנעות ודחיה מכל חברה, ולעיתים אף לחיות בתחושה שמישהו מנסה לפגוע בכם במתכוון.
אפשר לטפל בבעיה, בלי להפסיק לשמור על אורח חיים הגייני ונקי (בגבול הסבירות)
קוראים לדבר הזה "טיפול"
אין משמעות לסוג הטיפול, ובלבד שיהיה יעיל ויטפל בחרדה שמביאה להתנהגות הבעייתית.
אני לא מכיר בן אדם שמצטער על טיפול מוצלח שהוא עבר.