סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית

33

הלילה המטורף של אלישע.

על אף שלרשותו של אלישע עמד לילה אחד בלבד, דבר שמשמעותו הייתה – שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לבזבז אפילו שניה אחת, מצא אלישע את עצמו מתעכב במשך דקות ארוכות, מתקשה להחליט כיצד לפתוח את הפעילות הלילית שלו.

ההיקף העצום של הפרטים בתיק החקירה, והאינטנסיביות שבה אירעו האירועים במהלך היום, יצרו מציאות עמה לא התמודד אלישע מעולם. מציאות שבה כולל תיק החקירה עשרות קצוות פתוחים, שאלות רבות מספור, ויותר מדי עניינים בלתי פתורים שדורשים טיפול מידי. מציאות זו, העמידה כעת מול אלישע מגוון עצום של פעולות חקירה שונות, כאשר ברור היה לו – שהלילה שלפניו אינו יכול להספיק אפילו עבור אחוז מזערי מהן.

כדי לנצל היטב את הלילה, היה עליו להחליט – לבחור בשתיים או שלוש פעולות חקירה, בידיעה ששאר הפעולות לעולם לא יוכלו להתבצע על ידו. הבעיה הגדולה בכך הייתה, שהערפל שסביב תיק החקירה היה כה גדול, עד שלא היה לו שום מדד על פיו הוא יוכל לקבוע איזו מפעולות החקירה היא בעלת סיכויים גדולים יותר, ואיזו פחות. בנקודת הזמן הזו, כל אחת מאפשרויות הפעולה שלפניו - יכולה להסתיים באופן תיאורטי בהצלחה מדהימה, או בכישלון חרוץ.

מחשבות שונות עלו במוחו, וההתלבטות שלו ביניהן – דמתה יותר להימור מאשר לניסיון הגיוני לקבל החלטה מושכלת. המציאות הזו הייתה למורת רוחו המוחלטת של אלישע, שתמיד נחשב למוכשר בכל הנוגע לענייני היגיון ומחשבה, אך היה כושל למדי בכל הנוגע למשחקי מזל וכדומה.

המחשבה על כך שההכרעה אינה תלויה בשיקול דעתו, אלא באיזו שהיא החלטה שרירותית – שבעיניו לא הייתה טובה יותר מהטלת גורל, הפריעה לו מאוד. הוא העביר שוב ושוב את אותם הרעיונות במחשבתו, מנסה לסכם את היתרונות ואת הסיכונים שבכל אחד מהם, בתקווה למסוך בכל זאת מעט היגיון מתמטי בתוך הפלונטר.

ההחלטה שקיבל בסופו של דבר, אם כי בלב כבד, הייתה זו שמשכה אותו רגשית מהרגע הראשון.

החל מאותה שיחה בבית החולים בה סיפר לו בנו של עמיקם על כך שאביו הסתגר במשך הלילה בעליית הגג שבביתם, ולא יצא ממנה עד שעת בוקר מאוחרת למדי – ניקרה במוחו של אלישע המחשבה, לפיה ידע עמיקם משהו לפני כולם, משהו שהוא ניסה לחקור במשך הלילה – ככל הנראה ללא הועיל, בהתחשב בכך שהוא לא הזכיר דבר מזה לאורך השיחה הארוכה שהתקיימה בינו לבין אלישע.

על פי התאוריה שנבנתה במחשבתו של אלישע, נראה שבמהלך היציאה החפוזה של עמיקם בעיצומה של סעודת השבת – הוא גילה פיסת מידע אחת – כזו שאין לה משמעות בפני עצמה, אולם היא יכולה להשלים לפיסות אחרות ולתת תמונה מלאה על רצף האירועים כולו.

על פי האופן בו ראה אלישע את הדברים במחשבתו, נראה שעמיקם קלט איכשהו שהמידע בידיו קריטי, אלא שהיה חסר לו הרקע כדי להבין מה בדיוק קורה. מסיבה זו, הקדיש עמיקם את הלילה כולו עבור החקירה, ומשנכשל בניסיונותיו להבין את המשמעות של המידע שברשותו – הוא מיהר אל תחנת המשטרה, על מנת להמשיך שם את עבודתו, עד שקרס ונרדם באפיסת כוחות – דבר שמסביר מדוע כשנכנס אלישע לחלוק עמו מידע – הוא מצא אותו ישן.

אם נכונה השערתו של אלישע, סביר להניח שכאשר יצא עמיקם אל תחנת המשטרה – הוא השאיר מאחוריו אי אילו רמזים, על פיהם ניתן יהיה לשחזר את הפרטים שהיו ידועים לעמיקם. מידע כזה, אם ישנו, הוא בעל חשיבות עצומה וערכו לא יסולא בפז, משום שכבר לא מדובר במידע גולמי בלבד – אלא במידע מעובד שנחקר ופוענח על ידי עמיקם, כך שאפילו אם כשל עמיקם בניסיונותיו – עדיין, מרבית העבודה כבר נעשתה, ונותר רק להצליב את מסקנותיו של עמיקם עם הפרטים האחרים שהתגלו לאורך היום.

ככל שהרהר אלישע בתוכנית הפעולה שלו, הלכה והתחזקה אצלו התחושה שזהו הצעד הנכון בעבורו כעת. האירועים שעבר לאורך היום השאירו אותו עם שאלות רבות, אבל אם היה דבר אחד שהיה ברור לו במאת האחוזים, הייתה זו העובדה שמותו של עמיקם לא היה טבעי. עמיקם נרצח, בתוך תחנת המשטרה, לאור היום, באופן מסתורי ומעורר אימה.

אדם לא נרצח סתם, ידע אלישע. בוודאי שלא קצין בכיר כל-כך, שהמערכת עתידה לעשות כל שביכולתה כדי להביא לדין את הפוגע בו. מעטים הם המקרים בהם יעז פושע, אפילו מנוסה ובעל יכולות כבירות, לפגוע בדמות כזו, ומעטים עוד יותר המקרים בהם הוא יעשה זאת כך, בפומבי, לאור היום, בלי להסוות את העובדה שמדובר ברצח.

אירוע חריג כל-כך – משמעותו ככל הנראה, שעמיקם ידע משהו. משהו שהרוצח או מי מטעמו כל כך חשש שיתגלה, עד שהיה משתלם לו לשאת בהשלכות החמורות של הרצח. המציאות הזו מצד אחד הייתה מעוררת דאגה, כי היא הוכיחה שהאויב מולו הוא מתמודד הוא אויב מסוכן מאין כמותו, כזה שאין לו מה להפסיד והוא מסוגל לעשות כל דבר, אבל מצד שני – היה משהו מנחם בהבנה שהאויב העלום נמצא כרגע במצב של לחץ וחרדה.

אם אכן נכונות ההשערות הללו, אם אכן נרצח עמיקם בגלל פריצת דרך שהשיג, קשה יהיה מאוד לאותו אויב עלום לתקן את הנזק. דליפה של מידע היא כמעט תמיד בלתי ניתנת לתיקון. מידע אוהב להסתובב, להתחמק, להתפזר. מידע משאיר סימנים, סימנים שתמיד ימצאו על ידי מישהו. לאלישע לא היה מושג היכן שמר עמיקם את המידע שקיבל, אם בכלל שמר אותו, אבל תחושת הבטן שלו אותתה לו שבביתו של עמיקם תימצא התשובה. אם לא תשובה מלאה, אז לפחות חלק ממנה.

ברגע בו השתכנע אלישע שהפעולה המתוכננת היא הנכונה – מילא אותו פרץ של אדרנלין, ובגופו התפשטה תחושה של דחיפות – כאילו כל רגע שהוא אינו מנצל מרחיק אותו מן המטרה שלו. הוא היה נוסע באופן מידי לביתו של עמיקם, אילולי העובדה המצערת שהכתובת לא הייתה מוכרת לו, מה שהכריח אותו לעלות לביתו כדי לערוך בירור קצר בעניין.

ההכנות לפעולה התבצעו על ידי אלישע בזריזות מרשימה, כך שדקות ספורות לאחר מכן הוא כבר ישב במכונית הפרטית שלו, מכונית לבנה מדגם ׳טויוטה׳, כאשר פניו מועדות אל רחוב טרומפלדור בבאר שבע, הרחוב בו התגורר עמיקם עד היום בבוקר. למרות שעדיין לא הייתה זו שעת לילה מאוחרת, היו הרחובות שוממים יחסית, כך שאלישע הרשה לעצמו לנהוג במהירות גבוהה – למרות הסחרחורת הקלה שתקפה אותו בעיקר בפניות חדות, סחרחורת שהזכירה לו את העובדה שהעדיף להדחיק – על פיה עדיין לא חלף פרק הזמן המתיר לו מבחינה חוקית לנהוג אחר כמות האלכוהול ששתה.

בימים כתיקונם, היה אלישע נחרד אפילו מהמחשבה לנהוג כך, כאשר על פי חוק הנהיגה אסורה, למרות שעל פי הרגשתו – השפעת האלכוהול כבר פגה, ומוחו היה צלול לחלוטין. אולם ברגעים אלו, היו אלו רק התקפים קטנים של חרטה שהתעוררו מדי פעם, התקפים שהוא מיהר להדחיק.

הנסיעה הייתה בלתי נעימה, הן משום שנקיפות המצפון ליוו אותו לאורך כל הדרך, והן משום שהיא הייתה מלווה בהתרגשות ובלחץ מפני הבאות. כך או כך, כדרכן של נסיעות - בסופו של דבר היא הגיעה לסיומה, וכאשר הודיעה אפליקציית ה׳וויז׳ על כך שהיעד נמצא משמאל לאלישע, התפשטה בגופו תחושת רווחה.

על פי המידע המעודכן שהיה בידיו של אלישע, התגורר עמיקם בבית מספר שמונה. למרות שבמקביל לבית היו מקומות חניה בשפע, העדיף אלישע להמשיך בנסיעה עד למרחק של מאה וחמישים מטרים, שם הייתה גינת משחקים גדולה, לצידה בחר אלישע להחנות את מכוניתו. באופן זה, הוא העריך, המכונית תבלוט פחות בשטח, ונוכחותו בביתו של עמיקם תהיה חשאית יותר.

למרות הרצון לצאת ולהתחיל בפעולה, הכריח אלישע את עצמו להתעכב למשך מספר רגעים, אותם הוא ניצל כדי לבחון מבעד לחלון מכוניתו את סביבת ביתו של עמיקם.

רחוב טרומפלדור, הרחוב בו התגורר עמיקם, היה חשוך למדי, בוודאי ביחס לרחובות אחרים בהם עבר אלישע בדרכו לכאן. הסיבה לכך הייתה אופי הבנייה ברחוב. בשונה מאזורים אחרים בבאר שבע שהיו מיועדים לבנייני מגורים ונבנו בצפיפות רבה, שכונה זו של העיר – נחשבה ליוקרתית במיוחד, והבתים שנבנו בה – היו בעיקר בתים פרטיים, בעלי קומה אחת או שתיים. כדי להתאים את הרחוב לבתים היוקרתיים הבנויים בו, תוכנן הרחוב באופן שבו תהיה חצר פרטית גדולה ומרווחת מסביב לכל אחד מהבתים, וכך – התמקדה התאורה בעיקר בבתים, כאשר השטחים הגדולים שסביב הבתים שרויים באפלה מוחלטת.

בהתאם לאופי השכונה, היה הרחוב שומם בשעה זו לחלוטין, אף נפש חיה לא נראתה בו. המציאות הזו יצרה אשליה, כאילו השעה מאוחרת הרבה יותר ממה שהיא באמת, עד שאלישע חשש שהשעון שלו אינו מכוון, חשש שהופרך כאשר הבחין אלישע בעובדה שגם השעונים הדיגיטליים הקבועים ברכב ובמכשיר הפלאפון שלו מורים על אותה השעה. כשעל פניו הבעה חתומה, פתח אלישע את דלת המכונית, יוצא אל האוויר הקר.

את הפעולה הזו בחר אלישע לבצע כאשר הוא לבוש בגדים אזרחיים, מתוך מחשבה שעדיף יהיה לו להזדהות בפני בני משפחתו של עמיקם כחבר ולא כשוטר בתפקיד. בנוסף, אלישע לא ידע מה בדיוק ממתין לו בביתו של עמיקם, ומי יהיה נוכח בסביבה כאשר ייכנס לשם, ולכן העדיף להסוות כמה שיותר את זהותו ואת המטרה של פעילותו בבית.

הבגדים שלבש אלישע היו כהים. מכנסי ג׳ינס שחורות, חגורה שחורה עליה תלוי נרתיק האקדח שלו, וגופייה שחורה בעלת שרוולים קצרים שהבליטה היטב את שרירי ידיו ואת מבנה גופו, מעליה הוא עטה מעיל עור בגוון שחור מבריק, בו נקבעו כפתורים וקישוטים נוצצים בצבע כסף. לרגליו, בחר אלישע לנעול נעלי ספורט בגווני שחור-אפור, למרות שבתחילה חשב שהבחירה הנכונה עבור יום חורפי כזה היא דווקא מגפיים. הסיבה שהחליט על נעלי ספורט, הייתה סיבה פרקטית. הוא לא ידע לצפות את אופי הפעולה שלפניו, והכין את עצמו לכך שהיא עשויה להסתבך. במידה ותהיה כלולה בה פעילות גופנית, יהיה זה נכון להשתמש בנעליים מתאימות.

הרוח הכתה באלישע, והעובדה שמעיל העור שלבש אלישע היה פתוח – אפשרה לה לחדור בקלות מבעד לגופייה הקיצית ולהרעיד את גופו. הקור צמרר את אלישע, והוא מיהר לסגור את המעיל ולהרכין את ראשו, מנסה לכווץ את צווארו כמה שניתן על מנת שצווארון המעיל יכסה את השטח המקסימלי האפשרי בפניו.

כאשר חצה אלישע את גינת המשחקים, והחל לפסוע במדרכה המקבילה לבתי המגורים, קידמה את פניו התקפה פתאומית ובלתי צפויה של נביחות כלבים, שהדביקה מהר מאוד כלבים אחרים ברחוב, כך שעד מהרה התחלפה הדממה בשרשרת של נביחות. התופעה, שאמנם נחשבת לשגרתית בשכונות מעין אלו, גרמה לאלישע תחושה חזקה מאוד של חוסר נוחות, כאילו נחשף בעת פעולה רגישה, למרות שבאופן עקרוני – לא היה שום דבר בעייתי או חשאי בהליכה שלו ברחוב.

אלישע החיש את צעדיו, מוצא את עצמו מהר מאוד כשהוא ניצב במרחק קצר מביתו של עמיקם. על המדרכה שממול לבית היה ספסל ישיבה, ואלישע ניצל את ההזדמנות והתיישב עליו, מביט ממקומו אל הבית, וחושב על הדרך שבה יפעל כדי להשיג את מטרותיו.

ביתו של עמיקם, כפי שיכול היה אלישע לראות ממקומו, היה בית ישן שכנראה מעולם לא עבר שיפוץ חיצוני, אולם הוא היה בעל ממדים גדולים, והחצר שסביבו הייתה פרושה על שטח רחב מאוד. הבית היה דו קומתי, ועל פי מספר החלונות שבקומתו השנייה – הסיק אלישע שיש בו חדרים רבים. כעת, בשעה זו, הייתה תאורה רק באחד מן החדרים. שאר החלונות שבקומה השנייה היו אפלים, כמו הקומה הראשונה כולה.

אלישע הרים את עיניו, מביט אל גג הרעפים שמעל לבית, מחפש את עליית הגג עליה דיבר בנו של עמיקם. הוא מצא אותה במהרה, בדמות ריבוע מסויד שבלט מן הרעפים, ריבוע ששטחו היה צנוע בהשוואה למרחבים של הקומות שתחתיו. בעליית הגג, או לפחות בצדדים שאותם ראה אלישע מול עיניו, לא היה חלון או פתח, ולכן לא יכול היה אלישע לדעת אם האור דולק בה.

ברגע בו סיים אלישע את ההכנות, וצורת מבנה הבית הייתה ברורה לו, הוא התרומם ממקומו – חוצה את הכביש. הוא עמד כעת לצדה של גדר בטון צבועה בצבע שמנת שתחמה את חצר הבית, גדר שהייתה גבוהה מקומתו של אלישע, כך שהיא הסתירה לו לגמרי את מה שמאחוריה. הפתח שהוביל אל ביתו של עמיקם היה סגור באמצעות שער מתכת חשמלי גדול, שנועד ככל הנראה עבור כלי רכב, ולצידו – הייתה דלת מתכת קטנה, שנועדה למעבר הולכי רגל. הדלת הייתה נעולה מבפנים, אבל בסמוך לה היה קבוע מכשיר אינטרקום.

אלישע ניגש אל הדלת, מניח את כף ידו על מכשיר האינטרקום. הוא עדיין לא לחץ על המקש, העדיף לתכנן תחילה כיצד יציג את עצמו במידה ויהיה מענה.

רק כשחשב אלישע על הסיטואציה, הוא קלט עד כמה צריך הביקור להיעשות ברגישות. משפחתו של עמיקם חוותה אובדן טרי לפני שעות ספורות, ופלישה של שוטר לביתם – עשויה להיתקל במחאה נמרצת ומוצדקת לגמרי. גם התוכנית הכללית של אלישע להציג את עצמו כחברו של עמיקם, לא הייתה טובה מספיק. אלישע מעולם לא נחשב לחבר קרוב של עמיקם, ובני משפחתו של עמיקם לא הכירו אותו, כך שנוכחותו בבית שעות מעטות לאחר מותו של עמיקם – עשויה להיחשב תמוהה מאוד, ובמצב המעורער בו נמצאים בני המשפחה, עלול מי מהם לסלק אותו החוצה, תרחיש שלאלישע לא היה שום פתרון עבורו.

אילו הייתה זו פעולת חקירה שגרתית, היה אלישע דואג להכין צו חיפוש חתום על ידי שופט, שיגבה אותו במקרה בו מסיבה כלשהי לא יאהבו בני הבית את נוכחותו. הבעיה הייתה, שאופי הפעולה הנוכחית לא אפשר הכנת צו כזה, הן משום הזמן הדוחק והן משום שבאופן כללי – הייתה הפעולה גבולית מאד מבחינה משפטית. המשמעות היא, שהחיפוש שלו בבית תלוי אך ורק ברצונם של בני הבית. ברגע בו יחליט מי מהם שאלישע אינו מוצא חן בעיניו – ימצא אלישע את עצמו בחוץ בלי שום יכולת התגוננות.

לאלישע היה רק ניסיון אחד. ניסיון אחד במסגרתו אסור לו לטעות. הוא מוכרח לשכנע אותם בחשיבות של הפעולה, והוא מוכרח לעשות את זה בחכמה.

אלישע הבין היטב את המורכבות, אבל לא היה לו הרבה זמן לתכנן אסטרטגיה. הוא יהיה מוכרח לאלתר, ולשים לב שהוא אינו עובר את הגבול.

בחשש מה, לחץ אלישע על מכשיר האינטרקום. צלצול ארוך נשמע, לאחריו עוד אחד, אולם לאחר מכן נדם המכשיר. שום תגובה לא הגיעה.

אלישע נאנח, לוחץ שוב על המקש, מקווה שלפחות אחד מבני המשפחה בבית. אולם הפעם השנייה לא הייתה טובה מן הראשונה, ולצערו של אלישע – גם הפעם השלישית לא. ככל הנראה, בני המשפחה אינם בבית. הם העדיפו להישאר יחד בבית החולים, לצד מיטתו של אב המשפחה הנפטר.

המציאות הזו הקשתה על אלישע, כיוון שהמשמעות היא – שאם הוא אינו רוצה להיחשב כמשיג גבול, הוא יהיה מוכרח לקבל את הסכמתו של בעל הנכס – במקרה הזה, אלמנתו של עמיקם. האתגר הזה, הפך את המשימה ללא אפשרית, הן משום שלאלישע אין שום דרך להשפיע על האלמנה להרשות לו להיכנס לביתה, והן משום שאפילו מספר הטלפון של האלמנה – לא היה ידוע לו.

האתגר אמנם היה לא פשוט, אבל אלישע לא בא עד לכאן כדי להתייאש ולחזור על עקבותיו. במבע נחוש, הוציא אלישע מכיסו את מכשיר הטלפון שלו, מרפרף באצבעותיו ובעיניו על רשימת אנשי הקשר, נעצר כאשר על המסך הופיע שמו של עמיקם. רגע אחד היסס אלישע, ובמשנהו – חייג המכשיר אל מספר הטלפון של עמיקם טהרני, כאשר התקווה היחידה של אלישע היא שהמכשיר נמצא בידי אחד מבני המשפחה, ולא באחד מבגדיו של עמיקם המת.

בפעמיים הראשונות, לא הייתה שום תגובה. למרות זאת, ניסה אלישע גם בפעם השלישית, ניסיון שנעשה בעיקר מתוך ייאוש, ומתוך ידיעה שאין לו אפשרות חלופית להשיג את בני המשפחה – אלא אם כן ייסע בפועל אל בית החולים. הניסיון השלישי התברר כהימור מוצלח, משום שהחיוג נקטע פתאום, קול נשי לוחש אל תוך השפופרת בזעם: ״מה? מי אתה?״

לאלישע היו כמה רגעים לשכנע את הדוברת מהצד השני שלא לנתק את השיחה. ״אני אלישע,״ הוא אמר בדחיפות. ״אני לא יודע מי את – אבל חשוב שתדעי שאני קצין משטרה, ואני הוא זה שליווה את עמיקם, בעל הטלפון, אל בית החולים היום. תקשיבי לי! אני לא מבזבז לך את הזמן! שמעתי מה קרה לעמיקם, ואני צריך בדחיפות מישהו מבני המשפחה״.

הדוברת מהצד השני לא הגיבה לדבריו של אלישע. נשמעו הדי דיבור רחוקים, צליל שנשמע כמו נזיפה, ואז רחשים של צעדים מהירים. לאחר מכן, פרץ קול גברי אל השפופרת, קול שאלישע קישר מיד לדמותו של בנו של עמיקם עמו שוחח אלישע מוקדם יותר. ״כן בבקשה,״ אמר בנו של עמיקם, נימת דיבורו קצרת רוח. ״מה אתה צריך? מה דחוף כל-כך שאי אפשר לחכות אתו כמה שעות?!״

אלישע נאנח. ״בזכות הדברים החשובים שסיפרת לי,״ פתח במחמאה שנועדה לרכך את לבו של הצעיר, ״הצלחתי לבצע פעולות חקירה מתקדמות, ואני קרוב לפריצת דרך. אבל בשביל שאוכל לדעת בוודאות מה קרה לאביך, אני זקוק למחשב שלו, המחשב שבו הוא אחסן את המידע עליו הוא עבד אתמול. הבעיה היא, שאני זקוק למחשב כרגע, כי מומחה המחשבים של התחנה נוסע בבוקר לחופשה באילת, ויחזור רק בעוד חמישה ימים. השאלה היא באיזו דרך אוכל לקבל את המחשב בהקדם האפשרי״.

בנו של עמיקם לא הצליח להבין נכון את בקשתו של אלישע. ״אני מצטער,״ הוא אמר. ״אף אחד מהמשפחה לא יחזור עכשיו הביתה. אנחנו מתכוונים להישאר כאן כל עוד יאפשרו לנו את זה. למרות שהייתי רוצה שהחקירה תתנהל כסדרה, נראה שאין מי שיוכל לתת לך את המחשב כרגע. אולי מחר בבוקר זה יהיה אפשרי״.

אלישע לא התכוון להיכנע מהר כל-כך. ״חכה רגע,״ הוא אמר בדחיפות. ״אולי אפשר לעשות משהו בלי שמישהו מכם יחזור הביתה. אולי ישנה אפשרות, אפשרות שתלויה בהסכמה שלכם כמובן, שאני אסע אל הבית שלכם ואוציא משם את המחשב. אני מבטיח לעשות את זה בלי לחטט יותר מדי, ואני מבטיח לכם שהמחשב הזה מיועד אך ורק למטרה אחת – חקירת מותו של עמיקם והנסיבות בהן הוא נפטר״.

מעבר לקו נשמעו פסיעות, כאילו התרחק בנו של עמיקם מהמקום בו היה. ״תקשיב,״ נשמע לאחר מכן קולו של הצעיר, והייתה בו נימה מודגשת של נזיפה, ״אני לא ממש מכיר אותך, אבל תדע לך שזה מה זה חצוף מהצד שלך לחשוב על כזאת בקשה ולהטריד אותנו עם זה עכשיו! אני יודע שאתה מתכוון למטרות טובות, אבל אמא שלי היא אחראית עכשיו על הבית, ואין סיכוי שהיא תסכים לזה״.

הצעיר התנשם בכבדות, נשמע כאילו הוא מתלבט מה לומר. ״תראה,״ הוא החליט לבסוף. ״יש לך מזל שהטלפון של אבא היה אצל אחותי ולא אצל אמא שלי, כי אם היא הייתה עונה לך – היית חוטף ממש צעקות. למזלך, דיברת איתי, ואני - יש לי קצת הכרת תודה אליך על זה שהיית עם אבא בדרך לפה, וגם אני מאמין לך שאתה בסדר ואתה באמת צריך עכשיו את המחשב ההוא.

״בכל אופן, אני לא יודע כמה זה תקף מבחינה חוקית, אבל מבחינתי – אתה יכול להיכנס לקחת את המחשב ההוא. אתה יכול לעשות את זה עד עוד שעתיים בערך, כי זה הזמן שנראה לי שאנחנו בטוח נישאר בו בבית החולים, ותשתדל לא להפוך יותר מדי – כי גם ככה אני אצטרך להסביר לאמא שלי לאיפה נעלם המחשב, ואני לא רוצה שיהיו עוד הרבה דברים שאני אצטרך להסביר.

״אם תרצה לעשות את זה, אז כדאי שתדע שיש מפתח מוסתר של הבית מתחת לכד הגדול שליד הדלת. אף אחד לא צריך לראות אותך, תיכנס – תיקח את המחשב ותצא״.

על פניו של אלישע עלה חיוך של ניצחון. הוא הודה בחמימות לבנו של עמיקם, מנתק את השיחה.

למרות שהאישור להיכנס אל הבית ניתן לו רק למטרה ברורה של נטילת המחשב, העדיף אלישע להתעלם מן המגבלה המפורשת, ולפרש את ההסכמה באופן נרחב – כזה שכנראה היה הצעיר מסכים לו אילו הייתה השעה פחות דחוקה. מבחינתו של אלישע – האישור חל על כל פעולת חקירה שנראית לו הוגנת וראויה, ובלבד שלא ייגרם בה נזק לבני הבית.

בתנועה קלה, לחץ אלישע על ידית המתכת, וזו נענתה ונפתחה בקול חריקה. אלישע נכנס אל החצר, מקפיד לסגור את הדלת אחריו, לאחר מכן הוא הסתובב – פוסע בנחת לאורך שביל קצרצר שהסתיים בשלוש מדרגות. בתנועה קלה דילג אלישע על גרם המדרגות, מוצא את עצמו עומד על גבי משטח מוגבה מקורה, שבקצהו – היו קבועות דלתות הבית.

מימינו של אלישע ניצבו שלושה כדי חרס בגדלים שונים, צמחים בקעו מתוכם – ונדרשה התבוננות כדי לקלוט שמדובר בצמחים מלאכותיים. התאורה הדלילה לא אפשרה לאלישע לראות את פנים הכדים, והוא היה צריך למשש שנים מהם עד שגילה את המפתח הקשיח.

דלתות הבית היו גדולות וכבדות, וכשפתח אותן אלישע ונכנס אל תוך הבית – הן חזרו ונסגרו מאליהן, מותירות את אלישע בעלטה מוחלטת. רגעים ספורים חלפו עד שהצליח אלישע לגלות באמצעות חוש המישוש שלו את שורת מתגי החשמל שהיו קבועים בקיר משמאלו, וכשמצא אותם אלישע – הוא לחץ על כל ששת המתגים יחד.

בבת אחת, שטף את הבית אור חזק, אור לבן ובוהק שסנוור את אלישע. באורח פלא, יחד עם החשכה – הסתלקה גם התחושה הרעה שאפפה את אלישע עד כה, והוא יכול היה להרשות לעצמו להביט סביבו בנינוחות.

סלון ביתו של עמיקם היה גדול מאוד, ואם חשב אלישע שהוא יהיה מיושן וארכאי כמו משרדו של עמיקם – הרי שהוא טעה. הבית היה מעוצב בעיצוב חדשני, ואיכשהו – הייתה בו משפחתיות נעימה, כזו שחסרה כל-כך לאלישע בביתו.

בזווית עינו, קלט אלישע את גרם המדרגות המוביל אל הקומה השנייה, וכשפסע אליו – הוא הרשה לעצמו להביט אל המרחב שמסביבו. באופן בלתי מוסבר, למרות האישיות המורכבת והמוזרה של עמיקם, האווירה בבית שידרה נורמליות. על הקירות היו תלויות תמונות של בני המשפחה, בלונים היו מפוזרים בנקודות אסטרטגיות, וכרזת יום הולדת גדולה בישרה על מסיבה שנערכה כאן באחד הימים האחרונים. בפינת האוכל עמד שולחן גדול מכוסה מפה, סביבו סודרו ששה כיסאות מעוצבים. על השולחן היו שאריות אוכל, ובהתחשב בניקיון המופתי ששרר בשאר חלקי הסלון והמטבח – העריך אלישע שבני המשפחה עזבו את הבית בבהילות באמצע ארוחה, כך שהם לא הספיקו לפנות את שאריות המזון.

גרם המדרגות המוביל אל הקומה השנייה היה מסולסל, מעקה מתכת מסוגנן עם עיטורים בצורת כלי נגינה תחם את המדרגות. בעודו עולה לקומה השנייה, תהה אלישע מהיכן השיג עמיקם את הכסף הדרוש לקניית בית בממדים כאלו, ומהיכן הייתה לו היציבות הכלכלית הנדרשת על מנת לתחזק אותו. מהיכרותו הקרובה והכאובה עם תחום השכר במשטרה, יכול היה אלישע להעריך שהיכולת הכלכלית לא באה מצדו של עמיקם, כך שהייתה זו כנראה אשתו שהכניסה את הכסף.

הקומה השנייה בבית הייתה פחות מפוארת מזו הראשונה, וכללה בעיקר חדרי מגורים. מכיוון שאלישע לא היה מעוניין לפלוש לפרטיותם של בני הבית, הוא השתדל שלא להציץ מבעד לדלתות הפתוחות, אולם עדיין – קלטו עיניו כמה תמונות שהעלו במחשבתו תהיות בנוגע לדמותו הלא מפוענחת של עמיקם.

אם היה משהו שניתן היה לזהות מהתבוננות שטחית בלבד בביתו של עמיקם, הרי שהייתה זו העובדה שמדובר בבית תוסס, מלא חיים. החדרים אותם הספיק אלישע לראות היו צבועים בצבעים עליזים, מרוהטים באופן שהשתנה מאוד מחדר לחדר, ומגוונים באופן שהוכיח שבכל אחד מהם מתגורר בן משפחה אחר. במובן מסוים, היה משהו מושך באווירה שבבית. משהו מסקרן, שעורר אצל אלישע רצון להכיר יותר את בני הבית ולשהות במחיצתם.

תוך כדי שהוא מחפש את גרם המדרגות המוביל אל עליית הגג, שבאופן לא שגרתי – לא היה ממוקם בסמוך למדרגות בהם עלה אלישע עתה, תקפה את אלישע תחושה של כאב עמוק, כאילו הבין רק עתה את הטרגדיה במותו של עמיקם.

עד עתה, נתפס עמיקם בעיניו כדמות מוזרה, קצת מפחידה, כזו שקשה מאוד להיקשר אליה רגשית. אפילו הוא, ששוחח עם עמיקם את שיחתו האחרונה, היה מוטרד לאורך השעות האחרונות בעיקר מהנסיבות, ולא מעצם הפרידה מעמיקם – אותו בקושי הכיר.

אבל כעת, בעודו פוסע בין החדרים, קלט אלישע שבעבור בני משפחתו של עמיקם – מותו הוא מכה אנושה. בעבורם, עמיקם אינו אב מוזר ומרוחק, אלא איש משפחה אהוב שמעורב בכל פרט בחייהם. בעבורם, לא מדובר בדמות שנשלפה ממוזיאון, אלא באיש שיחה לגיטימי. תחושת הכאב התגברה מול כל תמונה של עמיקם, ותמונות כאלו לא היו חסרות.

השהות במסדרון החלה להקשות על אלישע, והוא היה מאושר לגלות את גרם המדרגות המוביל אל הקומה השלישית, גרם מדרגות שנבנה כנראה הרבה אחרי הבית, וככל הנראה נבנה מתוך הכרח בלבד. המדרגות היו פשוטות ותלולות מאוד, והסלסול היה חד ומסחרר. הרושם הכללי היה שמתכנן המדרגות ניסה לחסוך בשטח עליו נבנה גרם המדרגות, וכנראה גם בעלויות.

בצעדים זהירים, טיפס אלישע במעלה המדרגות, אוחז בחזקה במעקה – שכנראה הותקן על ידי אחד מבני הבית, והיה עשוי מחבל ארוך שנכרך על עמודי עץ קטנים. רגעים ספורים לאחר מכן, עבר ראשו של אלישע את תקרת הקומה השנייה, ובמהרה הוא מצא את עצמו מול מבוא קטנטן לפניו הייתה קבועה דלת מתכת דקה, צבועה אפור מט, שבקצותיה ניכרו סימני חלודה.

אצבעותיו של אלישע הזיעו, ספק מחמת המאמץ או מחמת ההתרגשות. לדלת לא הייתה כרגע ידית, אבל בשליש התחתון שלה היה חור עגול בו הייתה כנראה קבועה פעם ידית, ואלישע מיהר לתחוב אל החור את אצבעו ולמשוך את הדלת אליו.

חריקה צורמנית במיוחד ליוותה את פתיחת הדלת, וכאשר היא נפתחה לרווחה – התקשה אלישע במשך מספר רגעים להבין מה הוא רואה. החלל שממולו היה קטן מאוד, כמו תא המקלחת בביתו של אלישע, אולם הוא היה גדוש בפרטים רבים כמו רהיטים וארגזים בצורות ובצבעים שונים, שהעמיסו על חושיו של אלישע. לאט – לאט החל אלישע לקלוט מה הוא רואה מולו, ובעיקר – מה הם הפרטים החשובים בעבורו.

בעבור אלישע, הפרטים החשובים והמסקרנים בחדר, היו אלו שהרכיבו את פינת העבודה של עמיקם. פינת העבודה המדוברת הייתה ממוקמת ממול לפתח, והייתה מורכבת משולחן אחד, שידת מגירות, וכיסא מתגלגל פשוט. על השולחן עמד מסך מחשב מיושן במיוחד, שכבלים שונים היו מחוברים אליו. מעל כיסאו של עמיקם היה חלון מרובע קטן, שכעת – מסיבה כלשהי, היה פתוח לרווחה.

פתיחת הדלת על ידי אלישע יצרה כנראה זרם של רוח שהתפרץ ברגע פתיחת הדלת, והתחזק מרגע לרגע. לחלון הייתה נטייה להיסגר מאליו לאחר כל פעם שנפתח, והוא חזר ונהדף על ידי הרוח בהתאם לעוצמה המשתנה שלה, כאשר מדי כמה רגעים – מתנגשת מסגרת הברזל בקיר בקול חבטה.

אלישע התקרב בזהירות אל החלון, שואל את עצמו מי מבני המשפחה השאיר אותו פתוח ביום חורפי שכזה. הוא תפס בזהירות בידית החלון, דוחף אותו נגד כיוון הרוח, נאבק כדי לסגור אותו לחלוטין.

ברגע בו נסגר החלון לגמרי, שככה עוצמת ההתנגדות של הרוח, ואלישע מיהר ללחוץ על מנגנון הנעילה של החלון, כדי למנוע מהרוח לפתוח אותו שנית. להפתעתו, הלחיצה על מנגנון הנעילה לא הועילה כלום. החלון נותר פתוח, ואילולי החזיק אותו אלישע בכוח – הייתה הרוח הודפת אותו היישר אל פניו.

כשעל פניו מבע מתרעם, בחן אלישע בדקדוק את מנגנון הנעילה, מנסה להבין מדוע הוא אינו פועל כמצופה. את התשובה לכך גילה אלישע מיד, והמשמעות שלה הייתה מדאיגה למדי.

מנגנון הנעילה שבמסגרת החלון היה ללא כל פגם, אולם לשונית המנעול - זו שאמורה לחדור בעת הנעילה אל תוך המשקוף, הייתה מנוסרת לרחבה. הניסור קיצר אותה במספר סנטימטרים, מה שמנע ממנה לנעול את החלון.

ככל שיכול היה אלישע לראות, הניסור היה עדין ומדויק, וסביר להניח שאילולי הייתה הרוח משתוללת – לעולם לא היה אלישע מבחין בו. לפי כל הסימנים, נראה שהניסור נעשה באמצעות כלי ניסור חזק ומדויק, ככל הנראה חשמלי – בהתחשב בחיתוך הנקי. להערכתו של אלישע, פעולת ניסור כזו אינה דורשת יותר ממספר שניות של עבודה, ובשל כך – הדאיגה אותו התגלית מאוד.

כדי להבין מתי אירע הניסור, והאם יש לכך קשר כלשהו לחקירה בעבורה הוא נמצא כאן, היה אלישע מוכרח לעשות בדיקה מקיפה יותר. בהבעה של חוסר רצון בולט הוא שחרר את אחיזתו בחלון, מאפשר לו להיפתח.

הרוח התפרצה שוב, אולם הפעם – הייתה עוצמתה פחותה ממקודם. אלישע שרבב את ראשו מבעד לחלון, מאמץ את ראייתו בתוך החושך. הוא הביט כך במשך כחצי דקה, למרות הקושי להחזיק מעמד מול הרוח, ולמרות שטיפות גשם כבדות החלו לרדת, מרטיבות את שערו ואת צווארון מעילו.

לבסוף הוא נסוג אחורנית, סוגר את החלון באנחה. ההתבוננות חיזקה את ההשערה שלו, על פיה – פעולת הניסור לא הייתה פעולה תמימה שנעשתה על ידי עמיקם או אחד מבני ביתו, אלא פעולת פריצה שנעשתה על ידי פורץ מקצועי, במטרה לחדור אל הבית.

ההתבוננות של אלישע לימדה אותו, שהחלון – למרות היותו ממוקם בקומה השלישית הגבוהה ביותר, הוא למעשה נקודת התורפה של הבית במושגי אבטחה. למען האמת, אילו היה אלישע נדרש להתגנב אל הבית – סביר להניח שהדרך הנוחה ביותר עבורו היא דרך החלון הזה.

בשונה מהחלונות שבקומה הראשונה, שהיו מסורגים, ובשונה מאלו שבקומה השנייה, שאמנם לא היו מסורגים – אבל פנו אל נקודות מאוכלסות יחסית כמו חדריהם של בני המשפחה, החלון שבעליית הגג – סבל משני החסרונות. הוא היה חסר סורגים, והממדים המצומצמים של החדר אליו הוא פנה – ממדים שניתן היה להבחין בהם בהתבוננות חיצונית, הוכיחו שהחדר אינו משמש כחדר שינה, אלא כמחסן או חדר עבודה – שמטבע הדברים אין נעשה בהם שימוש תמידי.

חיסרון נוסף שהיה קיים בחלון עליית הגג, הוא היכולת של כל אדם גמיש מעט להתגנב ולטפס אליו מבחוץ. למרות היותו ממוקם בקומה השלישית, דבר שבדרך כלל אמור להקשות את הפעולה, במקרה הזה - צורת הבנייה של עליית הגג בתוך השיפוע של גג הרעפים, יצרה מציאות לא רצויה, מציאות שבה ממוקם החלון מעט גבוה מן הרעפים, כאשר המרחק ביניהם הוא פחות ממטר. מציאות זו היא נכס בעבור כל פורץ, שכן הטיפוס אל הגג עצמו אינו מורכב במיוחד, בהתחשב בשיפוע הגדול של גג הרעפים, ובהתחשב בכך שעל קיר הבית החיצוני פרח צמח מטפס בעל ענפים עבים. נתונים אלו, הקלו בוודאי מאוד על הפורץ. הוא נדרש להסתכן במשך שניות ספורות בלבד, בהן טיפס על הענפים הסמוכים לקיר. משם הוא בוודאי עלה אל החלק הנמוך יותר של גג הרעפים, ואז – בזחילה, העפיל במעלה השיפוע עד שהגיע אל מתחת לחלון.

הצורה המיוחדת של גג הרעפים, היוותה בוודאי הסוואה מעולה עבור הפורץ, משום שבאופן בו בנוי הגג -אין סיכוי לאדם שעומד על הקרקע להבחין במתרחש על משטח הרעפים, אלא אם כן יהיה הצופה במרחק של כמה עשרות מטרים לכל הפחות. כיוון שכך, לפורץ היה זמן בלתי מוגבל, במהלכו הוא התכונן לפעולת הניסור, תוך כדי הצצה אל תוך החדר מדי פעם – הצצה שבעבורו דורשת רק הרמת ראש.

החיסרון האחרון, וכנראה המובהק שבהם, היה הצד החיצוני אליו פנה החלון.

אילו היה פונה החלון אל חזית הבית, בדומה לחלונות הגדולים שבשתי הקומות הראשונות – סביר להניח שלמרות הקלילות והזמן הקצר הדרוש לפעולה, היה מתקשה הפורץ מאוד לבצע אותה.

חזית הבית חשופה הייתה לרחוב, והעובדה שבחצר הבית לא היו נטועים עצים – יצרה שטח חשוף בין הרחוב לבית, שטח בו מוכרח היה הפורץ לעבור – כשהוא בולט בשטח בלי שום יכולת להסתתר. בנוסף, בחזית הבית ניצבו שני פנסי רחוב גדולים, כך שבשעות הלילה – היה רצף של תאורה, החל מחזית הבית וכלה ברחוב הסמוך לה.

לעומת זאת, הצד האחורי של הבית אליו פנה חלון עליית הגג – היה המיקום המושלם להתגנבות. השטח, שהיה גדול מאוד ובלתי מנוצל, הכיל מקומות מחבוא רבים, כגון שרידים של טרקטורון או מצבור שקי דשן כימי, שבקלות יכולים היו לספק מסתור לאדם ממוצע. בשטח הגדול הייתה חלקה ששימשה כגינה, ולצידה היו נטועים עצים רבים, והיתרון הגדול מכולם – הצד האחורי לא פנה לרחוב מסודר, אלא לגינת משחקים – שגם בה היו עצים ומתקנים שעשויים לשמש כמקומות מסתור.

החסרונות היו כה רבים, עד שהרושם היה - כאילו בכוונה תוכנן החלון כך, באופן שפורצים יוכלו לחדור באמצעותו אל הבית. עם זאת, מאחר שאלישע לא הצליח למצוא ולו סיבה אחת טובה מדוע ירצה אדם לאפשר לפורצים לחדור אל ביתו, העדיף אלישע לקבל את ההסבר ההגיוני יותר – על פיו מדובר בתוצאה של תכנון לקוי, שככל הנראה נעשה בידי מהנדס ששיקולי אבטחה מעולם לא היו בראש מעייניו.

כך או כך, הרעיון של אלישע על פיו הייתה פעולת חיתוך הלשונית מקושרת לפעולת פריצה, עדיין הייתה בגדר השערה בלבד, ולמרות שהנתונים בשטח תמכו בה – דרושה היה לאלישע ראיה מבוססת יותר.

בשביל שיוכל להמשיך את פעולות החקירה בנוחות, צריך היה אלישע למצוא דרך לנעול את החלון. לשם כך, אלתר אלישע מנגנון נעילה ארעי חלופי בדמות גליל סלוטייפ עבה בצבע חום, אותו מצא אלישע במקום גלוי – על גבי שולחן הכתיבה של עמיקם. לאחר מספר ניסיונות, הצליח אלישע להדביק את החלון לקיר באופן שהיה די בו למנוע את פתיחת החלון, וכך יכול היה אלישע להסתובב ולהתבונן לראשונה באופן מעמיק בפריטים שבחדר.

מהמקום בו ניצב אלישע עתה, נראה החדר קטן יותר ועמוס יותר.

לאלישע אסור היה להתבלבל. הזמן שעמד לרשותו היה קצר במיוחד, ומכיוון שברור היה שנדרשים ימים ארוכים כדי לעבור על כל תכולת החדר, העדיף אלישע לנסות ולהיכנס לראשו של עמיקם, ובמילים אחרות – לחשוב היכן היה הוא עצמו מאחסן פריטים בעלי ערך.

האפשרות המסתברת ביותר, הייתה כמובן – המחשב. אלא שברור היה לאלישע שהניסיון לפתוח לבדו את המחשב חסר סיכוי. המידע שבמחשב אמור להיות מוגן בסיסמא, כך שכל עוד הוא לא בקרבתו של מומחה המחשבים של התחנה – המחשב בעבורו הוא בול עץ.

לאחר שווידא את נכונות השערתו, וגילה שהמחשב אכן מוגן בסיסמא שאינה רצף ספרות מאחת עד ארבע, עבר אלישע למקום השני בו הוא היה מאחסן פריטים חשובים, הלא הוא השידה שמימינו. כבר ברגע הראשון ראה עמיקם, שמתוך שלוש מגירות בשידה – יש שתיים בהן קבוע מנעול, ובהנחה שעמיקם נעל את שתיהן – ייתכן מאוד שיש בהן מידע חשוב.

המגרה הראשונה בה התחיל אלישע את החיפוש, הייתה זו העליונה, שלא הייתה נעולה – וכנראה הייתה לכך סיבה טובה. המגרה הייתה גדושה בפריטים שונים חסרי ערך, החל בכלי כתיבה וכלה בעכביש פלסטיק שעיר. בהבעה של בזבוז זמן מוחלט, עקר אלישע את המגרה מתושבתה ופיזר את תכולתה על השולחן, בודק את הפריטים שבה אחד – אחד, רק כדי לגלות שהפריט היקר והחשוב ביותר שבתוכה – הוא ספל חרסינה מלא סוכריות גומי, אליו מחובר כלבלב חרסינה, כאשר את יצירת האמנות כולה מלווה הדפס עם הכיתוב ׳כלב מי שלא אוהב אותך׳.

בהבעה של מי שחושש לשלומה של רמת המשכל שלו, הרחיק אלישע את תכולת המגרה כולה, עובר אל המגרה השנייה. ברור היה לו שהיא נעולה, ולכן הוא הופתע לחלוטין כשהיא נענתה למשיכת הידית שלו ונפתחה.

המגרה הייתה ריקה, ואלישע נאנח. הוא התכופף כדי לראות שאין משהו נסתר בשיפולי המגרה, ואז – באחת, קלטו עיניו תופעה מוכרת.

כמו לשונית המנעול של החלון, גם מנגנון הנעילה של המגרה היה מנוסר. הדמיון לא אפשר מקום לטעות, ברור היה ששני המנגנונים נוסרו על ידי אדם אחד. בשניהם הופיעה אותה צורת עבודה, אותה נקיות, אותה מקצועיות.

בלב הולם, ניסה אלישע לפתוח את המגרה השלישית. זו נפתחה בקלות כמו קודמתה, ועיניו של אלישע שהביטו מיד במנגנון הנעילה – קלטו שוב, בפעם השלישית, את פס הניסור הדק.

המשמעות של המידע הזה הייתה עצומה.

המשמעות היא, שהוא לא היחיד שמתעניין בסודות האפלים שהשאיר עמיקם אחריו. נראה שיש עוד מישהו, גורם אלמוני, שהמידע הזה מעסיק אותו.

וברגע בו חשב אלישע את המחשבה המתבקשת הזו, תקפה אותו פתאום חרדה איומה.

האם לא ייתכן, הוא חשב פתאום, האם לא ייתכן שהמנגנון נוסר על ידי אותו אויב עלום שרצח את עמיקם? האם לא ייתכן, שאותו אויב הבין שכנראה השאיר אחריו עמיקם משהו מהמידע הסודי ההוא, אותו מידע שהאויב חושש מחשיפתו, אותו מידע שעמיקם נרצח בגללו?

אם נכונות מחשבותיו של אלישע, אם אכן נכונה ההשערה על פיה נרצח עמיקם בגלל סוד שידע, האם לא יהיה זה טבעי ומתבקש מצד הרוצח לוודא שהמידע לא נשמר בביתו של עמיקם?

המנגנונים הפרוצים עמדו מול עיניו של אלישע. התשובה הייתה ברורה.

המשמעות של המידע צמררה את אלישע. המשמעות היא, שלא מזמן, ביקר בדירה אויב אכזר – יצור אפל בעל יכולות שאלישע מעולם לא ראה ומעולם לא התמודד נגדן. המשמעות היא, שבקלות – הוא יכול היה לפגוש את אותו אויב, ייתכן שאפילו עד לפני דקות ספורות.

ואז, בבת אחת, נלפת אלישע באימה נוראה כמוה הוא מעולם לא חווה...

׳מה אם הוא עדיין כאן?!׳ הבליחה מחשבה מצמררת אל תוך ההכרה שלו. ׳מה אם הוא רק נכנס?! מה אם הוא מעולם לא עזב?! האם ייתכן שהוא ממתין לי כאן?! אורב לי בצללים?!׳

ליבו של אלישע הלם בקצב מטורף, זיעה קרה החלה לנטוף על פניו.

רחשים שונים נשמעו ממרחק, רחשים שאלישע התקשה להחליט אם הוא באמת שומע אותם או שאזניו בוגדות בו.

ידו של אלישע נשלחה אל האקדח שלו. הוא הטה את ראשו, אזניו כרויות לכל רחש.

אבל הרעשים היחידים שחדרו כעת אל תוך מוחו, היו נביחות הכלבים.

שרשראות של נביחות מטורפות, חלקן מרוחקות וחלקן קרובות יותר. נביחות קצובות, בלתי פוסקות.

וברגעים אלו - בהם עמד אלישע כשאבריו רועדים, ברגעים בהם הוא ניסה להחליט אם הכלבים נובחים כי משהו נורא הבהיל אותם, או שזו סתם תגובה טבעית שלהם מול רכב נוסע, קלט אלישע פתאום את סדר הגודל של האירוע בתוכו הוא נמצא כרגע.

וברגעים אלו, בתוך כל הפחד האיום, צצה במחשבתו דמותו של עמיקם, וההזדהות עם מה שעבר האיש – מעולם לא הייתה כנה יותר.

״מה הם עשו לך, עמיקם?!״ לחש אלישע ברעד אל הקירות, הקירות שבמשך שנים ארוכות אהב עמיקם להתבודד ביניהם. ״הם איימו עליך?״ המשיך אלישע בלחישה. ״הם לחצו עליך והפחידו אותך עד שאיבדת את השפיות?!״

אלישע המשיך לאחוז באקדח ביד רועדת, פוסע לאורך החדר, בודק היטב את מקומות המסתור האפשריים, מוודא שאף אדם אינו אורב לו מאחוריהם. ״מה קרה לך, עמיקם?!״ הוא שאל שוב בלחישה, הדיבור מרגיע מעט את הפחד הנורא. ״מה חווית לפני שנרצחת?! מה גרם לך להזהיר אותי, לומר לי שהמלחמה שלי חסרת סיכוי?!״

הוא התקרב אל המגרה, אותה מגרה תחתונה שהמנעול שלה נפרץ, אותה מגרה תחתונה שתכולתה כנראה נלקחה על ידי אותו אויב מטיל אימה.

בתנועת רגל מהירה, כאשר גופו עדיין דרוך ועיניו מביטות כל העת אל דלת החדר, פתח אלישע את המגרה לרווחה, שולח לכיוונה חצי מבט, נזהר מלהשאיר את הפתח בלא שמירה רצופה.

המגרה הייתה מלאה עד למחציתה.

נדרשו מאלישע עצבי ברזל כדי להמשיך את המשימה, כדי לא להפסיד את ההזדמנות החד פעמית.

בזמן שליבו הולם בטירוף, בזמן שמוחו נאבק כדי להתנתק, בזמן שהוא מתאמץ שלא להשתעל ולחשוף את עצמו – למרות תחושת מחנק בלתי נסבלת, באותם רגעים ממש הוא המשיך בפעולה.

הוא התכופף, מרים את המגרה שהתבררה ככבדה למדי, מניח אותה על גבי השולחן. בידיים רועדות, הוא שלף החוצה ארבע מחברות פשוטות.

כשהלחץ מאיים למוטט אותו, פתח אלישע את המחברת הראשונה.

העמוד הראשון היה מעוטר בקשקושים, במרכזו הופיעה כותרת עליזה:

״מחברת הבדיחות של עמיקם טהרני – בדיחות נדירות מקוריות ומופע סטנדאפ״.​
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית

33

הלילה המטורף של אלישע.

על אף שלרשותו של אלישע עמד לילה אחד בלבד, דבר שמשמעותו הייתה – שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לבזבז אפילו שניה אחת, מצא אלישע את עצמו מתעכב במשך דקות ארוכות, מתקשה להחליט כיצד לפתוח את הפעילות הלילית שלו.

ההיקף העצום של הפרטים בתיק החקירה, והאינטנסיביות שבה אירעו האירועים במהלך היום, יצרו מציאות עמה לא התמודד אלישע מעולם. מציאות שבה כולל תיק החקירה עשרות קצוות פתוחים, שאלות רבות מספור, ויותר מדי עניינים בלתי פתורים שדורשים טיפול מידי. מציאות זו, העמידה כעת מול אלישע מגוון עצום של פעולות חקירה שונות, כאשר ברור היה לו – שהלילה שלפניו אינו יכול להספיק אפילו עבור אחוז מזערי מהן.

כדי לנצל היטב את הלילה, היה עליו להחליט – לבחור בשתיים או שלוש פעולות חקירה, בידיעה ששאר הפעולות לעולם לא יוכלו להתבצע על ידו. הבעיה הגדולה בכך הייתה, שהערפל שסביב תיק החקירה היה כה גדול, עד שלא היה לו שום מדד על פיו הוא יוכל לקבוע איזו מפעולות החקירה היא בעלת סיכויים גדולים יותר, ואיזו פחות. בנקודת הזמן הזו, כל אחת מאפשרויות הפעולה שלפניו - יכולה להסתיים באופן תיאורטי בהצלחה מדהימה, או בכישלון חרוץ.

מחשבות שונות עלו במוחו, וההתלבטות שלו ביניהן – דמתה יותר להימור מאשר לניסיון הגיוני לקבל החלטה מושכלת. המציאות הזו הייתה למורת רוחו המוחלטת של אלישע, שתמיד נחשב למוכשר בכל הנוגע לענייני היגיון ומחשבה, אך היה כושל למדי בכל הנוגע למשחקי מזל וכדומה.

המחשבה על כך שההכרעה אינה תלויה בשיקול דעתו, אלא באיזו שהיא החלטה שרירותית – שבעיניו לא הייתה טובה יותר מהטלת גורל, הפריעה לו מאוד. הוא העביר שוב ושוב את אותם הרעיונות במחשבתו, מנסה לסכם את היתרונות ואת הסיכונים שבכל אחד מהם, בתקווה למסוך בכל זאת מעט היגיון מתמטי בתוך הפלונטר.

ההחלטה שקיבל בסופו של דבר, אם כי בלב כבד, הייתה זו שמשכה אותו רגשית מהרגע הראשון.

החל מאותה שיחה בבית החולים בה סיפר לו בנו של עמיקם על כך שאביו הסתגר במשך הלילה בעליית הגג שבביתם, ולא יצא ממנה עד שעת בוקר מאוחרת למדי – ניקרה במוחו של אלישע המחשבה, לפיה ידע עמיקם משהו לפני כולם, משהו שהוא ניסה לחקור במשך הלילה – ככל הנראה ללא הועיל, בהתחשב בכך שהוא לא הזכיר דבר מזה לאורך השיחה הארוכה שהתקיימה בינו לבין אלישע.

על פי התאוריה שנבנתה במחשבתו של אלישע, נראה שבמהלך היציאה החפוזה של עמיקם בעיצומה של סעודת השבת – הוא גילה פיסת מידע אחת – כזו שאין לה משמעות בפני עצמה, אולם היא יכולה להשלים לפיסות אחרות ולתת תמונה מלאה על רצף האירועים כולו.

על פי האופן בו ראה אלישע את הדברים במחשבתו, נראה שעמיקם קלט איכשהו שהמידע בידיו קריטי, אלא שהיה חסר לו הרקע כדי להבין מה בדיוק קורה. מסיבה זו, הקדיש עמיקם את הלילה כולו עבור החקירה, ומשנכשל בניסיונותיו להבין את המשמעות של המידע שברשותו – הוא מיהר אל תחנת המשטרה, על מנת להמשיך שם את עבודתו, עד שקרס ונרדם באפיסת כוחות – דבר שמסביר מדוע כשנכנס אלישע לחלוק עמו מידע – הוא מצא אותו ישן.

אם נכונה השערתו של אלישע, סביר להניח שכאשר יצא עמיקם אל תחנת המשטרה – הוא השאיר מאחוריו אי אילו רמזים, על פיהם ניתן יהיה לשחזר את הפרטים שהיו ידועים לעמיקם. מידע כזה, אם ישנו, הוא בעל חשיבות עצומה וערכו לא יסולא בפז, משום שכבר לא מדובר במידע גולמי בלבד – אלא במידע מעובד שנחקר ופוענח על ידי עמיקם, כך שאפילו אם כשל עמיקם בניסיונותיו – עדיין, מרבית העבודה כבר נעשתה, ונותר רק להצליב את מסקנותיו של עמיקם עם הפרטים האחרים שהתגלו לאורך היום.

ככל שהרהר אלישע בתוכנית הפעולה שלו, הלכה והתחזקה אצלו התחושה שזהו הצעד הנכון בעבורו כעת. האירועים שעבר לאורך היום השאירו אותו עם שאלות רבות, אבל אם היה דבר אחד שהיה ברור לו במאת האחוזים, הייתה זו העובדה שמותו של עמיקם לא היה טבעי. עמיקם נרצח, בתוך תחנת המשטרה, לאור היום, באופן מסתורי ומעורר אימה.

אדם לא נרצח סתם, ידע אלישע. בוודאי שלא קצין בכיר כל-כך, שהמערכת עתידה לעשות כל שביכולתה כדי להביא לדין את הפוגע בו. מעטים הם המקרים בהם יעז פושע, אפילו מנוסה ובעל יכולות כבירות, לפגוע בדמות כזו, ומעטים עוד יותר המקרים בהם הוא יעשה זאת כך, בפומבי, לאור היום, בלי להסוות את העובדה שמדובר ברצח.

אירוע חריג כל-כך – משמעותו ככל הנראה, שעמיקם ידע משהו. משהו שהרוצח או מי מטעמו כל כך חשש שיתגלה, עד שהיה משתלם לו לשאת בהשלכות החמורות של הרצח. המציאות הזו מצד אחד הייתה מעוררת דאגה, כי היא הוכיחה שהאויב מולו הוא מתמודד הוא אויב מסוכן מאין כמותו, כזה שאין לו מה להפסיד והוא מסוגל לעשות כל דבר, אבל מצד שני – היה משהו מנחם בהבנה שהאויב העלום נמצא כרגע במצב של לחץ וחרדה.

אם אכן נכונות ההשערות הללו, אם אכן נרצח עמיקם בגלל פריצת דרך שהשיג, קשה יהיה מאוד לאותו אויב עלום לתקן את הנזק. דליפה של מידע היא כמעט תמיד בלתי ניתנת לתיקון. מידע אוהב להסתובב, להתחמק, להתפזר. מידע משאיר סימנים, סימנים שתמיד ימצאו על ידי מישהו. לאלישע לא היה מושג היכן שמר עמיקם את המידע שקיבל, אם בכלל שמר אותו, אבל תחושת הבטן שלו אותתה לו שבביתו של עמיקם תימצא התשובה. אם לא תשובה מלאה, אז לפחות חלק ממנה.

ברגע בו השתכנע אלישע שהפעולה המתוכננת היא הנכונה – מילא אותו פרץ של אדרנלין, ובגופו התפשטה תחושה של דחיפות – כאילו כל רגע שהוא אינו מנצל מרחיק אותו מן המטרה שלו. הוא היה נוסע באופן מידי לביתו של עמיקם, אילולי העובדה המצערת שהכתובת לא הייתה מוכרת לו, מה שהכריח אותו לעלות לביתו כדי לערוך בירור קצר בעניין.

ההכנות לפעולה התבצעו על ידי אלישע בזריזות מרשימה, כך שדקות ספורות לאחר מכן הוא כבר ישב במכונית הפרטית שלו, מכונית לבנה מדגם ׳טויוטה׳, כאשר פניו מועדות אל רחוב טרומפלדור בבאר שבע, הרחוב בו התגורר עמיקם עד היום בבוקר. למרות שעדיין לא הייתה זו שעת לילה מאוחרת, היו הרחובות שוממים יחסית, כך שאלישע הרשה לעצמו לנהוג במהירות גבוהה – למרות הסחרחורת הקלה שתקפה אותו בעיקר בפניות חדות, סחרחורת שהזכירה לו את העובדה שהעדיף להדחיק – על פיה עדיין לא חלף פרק הזמן המתיר לו מבחינה חוקית לנהוג אחר כמות האלכוהול ששתה.

בימים כתיקונם, היה אלישע נחרד אפילו מהמחשבה לנהוג כך, כאשר על פי חוק הנהיגה אסורה, למרות שעל פי הרגשתו – השפעת האלכוהול כבר פגה, ומוחו היה צלול לחלוטין. אולם ברגעים אלו, היו אלו רק התקפים קטנים של חרטה שהתעוררו מדי פעם, התקפים שהוא מיהר להדחיק.

הנסיעה הייתה בלתי נעימה, הן משום שנקיפות המצפון ליוו אותו לאורך כל הדרך, והן משום שהיא הייתה מלווה בהתרגשות ובלחץ מפני הבאות. כך או כך, כדרכן של נסיעות - בסופו של דבר היא הגיעה לסיומה, וכאשר הודיעה אפליקציית ה׳וויז׳ על כך שהיעד נמצא משמאל לאלישע, התפשטה בגופו תחושת רווחה.

על פי המידע המעודכן שהיה בידיו של אלישע, התגורר עמיקם בבית מספר שמונה. למרות שבמקביל לבית היו מקומות חניה בשפע, העדיף אלישע להמשיך בנסיעה עד למרחק של מאה וחמישים מטרים, שם הייתה גינת משחקים גדולה, לצידה בחר אלישע להחנות את מכוניתו. באופן זה, הוא העריך, המכונית תבלוט פחות בשטח, ונוכחותו בביתו של עמיקם תהיה חשאית יותר.

למרות הרצון לצאת ולהתחיל בפעולה, הכריח אלישע את עצמו להתעכב למשך מספר רגעים, אותם הוא ניצל כדי לבחון מבעד לחלון מכוניתו את סביבת ביתו של עמיקם.

רחוב טרומפלדור, הרחוב בו התגורר עמיקם, היה חשוך למדי, בוודאי ביחס לרחובות אחרים בהם עבר אלישע בדרכו לכאן. הסיבה לכך הייתה אופי הבנייה ברחוב. בשונה מאזורים אחרים בבאר שבע שהיו מיועדים לבנייני מגורים ונבנו בצפיפות רבה, שכונה זו של העיר – נחשבה ליוקרתית במיוחד, והבתים שנבנו בה – היו בעיקר בתים פרטיים, בעלי קומה אחת או שתיים. כדי להתאים את הרחוב לבתים היוקרתיים הבנויים בו, תוכנן הרחוב באופן שבו תהיה חצר פרטית גדולה ומרווחת מסביב לכל אחד מהבתים, וכך – התמקדה התאורה בעיקר בבתים, כאשר השטחים הגדולים שסביב הבתים שרויים באפלה מוחלטת.

בהתאם לאופי השכונה, היה הרחוב שומם בשעה זו לחלוטין, אף נפש חיה לא נראתה בו. המציאות הזו יצרה אשליה, כאילו השעה מאוחרת הרבה יותר ממה שהיא באמת, עד שאלישע חשש שהשעון שלו אינו מכוון, חשש שהופרך כאשר הבחין אלישע בעובדה שגם השעונים הדיגיטליים הקבועים ברכב ובמכשיר הפלאפון שלו מורים על אותה השעה. כשעל פניו הבעה חתומה, פתח אלישע את דלת המכונית, יוצא אל האוויר הקר.

את הפעולה הזו בחר אלישע לבצע כאשר הוא לבוש בגדים אזרחיים, מתוך מחשבה שעדיף יהיה לו להזדהות בפני בני משפחתו של עמיקם כחבר ולא כשוטר בתפקיד. בנוסף, אלישע לא ידע מה בדיוק ממתין לו בביתו של עמיקם, ומי יהיה נוכח בסביבה כאשר ייכנס לשם, ולכן העדיף להסוות כמה שיותר את זהותו ואת המטרה של פעילותו בבית.

הבגדים שלבש אלישע היו כהים. מכנסי ג׳ינס שחורות, חגורה שחורה עליה תלוי נרתיק האקדח שלו, וגופייה שחורה בעלת שרוולים קצרים שהבליטה היטב את שרירי ידיו ואת מבנה גופו, מעליה הוא עטה מעיל עור בגוון שחור מבריק, בו נקבעו כפתורים וקישוטים נוצצים בצבע כסף. לרגליו, בחר אלישע לנעול נעלי ספורט בגווני שחור-אפור, למרות שבתחילה חשב שהבחירה הנכונה עבור יום חורפי כזה היא דווקא מגפיים. הסיבה שהחליט על נעלי ספורט, הייתה סיבה פרקטית. הוא לא ידע לצפות את אופי הפעולה שלפניו, והכין את עצמו לכך שהיא עשויה להסתבך. במידה ותהיה כלולה בה פעילות גופנית, יהיה זה נכון להשתמש בנעליים מתאימות.

הרוח הכתה באלישע, והעובדה שמעיל העור שלבש אלישע היה פתוח – אפשרה לה לחדור בקלות מבעד לגופייה הקיצית ולהרעיד את גופו. הקור צמרר את אלישע, והוא מיהר לסגור את המעיל ולהרכין את ראשו, מנסה לכווץ את צווארו כמה שניתן על מנת שצווארון המעיל יכסה את השטח המקסימלי האפשרי בפניו.

כאשר חצה אלישע את גינת המשחקים, והחל לפסוע במדרכה המקבילה לבתי המגורים, קידמה את פניו התקפה פתאומית ובלתי צפויה של נביחות כלבים, שהדביקה מהר מאוד כלבים אחרים ברחוב, כך שעד מהרה התחלפה הדממה בשרשרת של נביחות. התופעה, שאמנם נחשבת לשגרתית בשכונות מעין אלו, גרמה לאלישע תחושה חזקה מאוד של חוסר נוחות, כאילו נחשף בעת פעולה רגישה, למרות שבאופן עקרוני – לא היה שום דבר בעייתי או חשאי בהליכה שלו ברחוב.

אלישע החיש את צעדיו, מוצא את עצמו מהר מאוד כשהוא ניצב במרחק קצר מביתו של עמיקם. על המדרכה שממול לבית היה ספסל ישיבה, ואלישע ניצל את ההזדמנות והתיישב עליו, מביט ממקומו אל הבית, וחושב על הדרך שבה יפעל כדי להשיג את מטרותיו.

ביתו של עמיקם, כפי שיכול היה אלישע לראות ממקומו, היה בית ישן שכנראה מעולם לא עבר שיפוץ חיצוני, אולם הוא היה בעל ממדים גדולים, והחצר שסביבו הייתה פרושה על שטח רחב מאוד. הבית היה דו קומתי, ועל פי מספר החלונות שבקומתו השנייה – הסיק אלישע שיש בו חדרים רבים. כעת, בשעה זו, הייתה תאורה רק באחד מן החדרים. שאר החלונות שבקומה השנייה היו אפלים, כמו הקומה הראשונה כולה.

אלישע הרים את עיניו, מביט אל גג הרעפים שמעל לבית, מחפש את עליית הגג עליה דיבר בנו של עמיקם. הוא מצא אותה במהרה, בדמות ריבוע מסויד שבלט מן הרעפים, ריבוע ששטחו היה צנוע בהשוואה למרחבים של הקומות שתחתיו. בעליית הגג, או לפחות בצדדים שאותם ראה אלישע מול עיניו, לא היה חלון או פתח, ולכן לא יכול היה אלישע לדעת אם האור דולק בה.

ברגע בו סיים אלישע את ההכנות, וצורת מבנה הבית הייתה ברורה לו, הוא התרומם ממקומו – חוצה את הכביש. הוא עמד כעת לצדה של גדר בטון צבועה בצבע שמנת שתחמה את חצר הבית, גדר שהייתה גבוהה מקומתו של אלישע, כך שהיא הסתירה לו לגמרי את מה שמאחוריה. הפתח שהוביל אל ביתו של עמיקם היה סגור באמצעות שער מתכת חשמלי גדול, שנועד ככל הנראה עבור כלי רכב, ולצידו – הייתה דלת מתכת קטנה, שנועדה למעבר הולכי רגל. הדלת הייתה נעולה מבפנים, אבל בסמוך לה היה קבוע מכשיר אינטרקום.

אלישע ניגש אל הדלת, מניח את כף ידו על מכשיר האינטרקום. הוא עדיין לא לחץ על המקש, העדיף לתכנן תחילה כיצד יציג את עצמו במידה ויהיה מענה.

רק כשחשב אלישע על הסיטואציה, הוא קלט עד כמה צריך הביקור להיעשות ברגישות. משפחתו של עמיקם חוותה אובדן טרי לפני שעות ספורות, ופלישה של שוטר לביתם – עשויה להיתקל במחאה נמרצת ומוצדקת לגמרי. גם התוכנית הכללית של אלישע להציג את עצמו כחברו של עמיקם, לא הייתה טובה מספיק. אלישע מעולם לא נחשב לחבר קרוב של עמיקם, ובני משפחתו של עמיקם לא הכירו אותו, כך שנוכחותו בבית שעות מעטות לאחר מותו של עמיקם – עשויה להיחשב תמוהה מאוד, ובמצב המעורער בו נמצאים בני המשפחה, עלול מי מהם לסלק אותו החוצה, תרחיש שלאלישע לא היה שום פתרון עבורו.

אילו הייתה זו פעולת חקירה שגרתית, היה אלישע דואג להכין צו חיפוש חתום על ידי שופט, שיגבה אותו במקרה בו מסיבה כלשהי לא יאהבו בני הבית את נוכחותו. הבעיה הייתה, שאופי הפעולה הנוכחית לא אפשר הכנת צו כזה, הן משום הזמן הדוחק והן משום שבאופן כללי – הייתה הפעולה גבולית מאד מבחינה משפטית. המשמעות היא, שהחיפוש שלו בבית תלוי אך ורק ברצונם של בני הבית. ברגע בו יחליט מי מהם שאלישע אינו מוצא חן בעיניו – ימצא אלישע את עצמו בחוץ בלי שום יכולת התגוננות.

לאלישע היה רק ניסיון אחד. ניסיון אחד במסגרתו אסור לו לטעות. הוא מוכרח לשכנע אותם בחשיבות של הפעולה, והוא מוכרח לעשות את זה בחכמה.

אלישע הבין היטב את המורכבות, אבל לא היה לו הרבה זמן לתכנן אסטרטגיה. הוא יהיה מוכרח לאלתר, ולשים לב שהוא אינו עובר את הגבול.

בחשש מה, לחץ אלישע על מכשיר האינטרקום. צלצול ארוך נשמע, לאחריו עוד אחד, אולם לאחר מכן נדם המכשיר. שום תגובה לא הגיעה.

אלישע נאנח, לוחץ שוב על המקש, מקווה שלפחות אחד מבני המשפחה בבית. אולם הפעם השנייה לא הייתה טובה מן הראשונה, ולצערו של אלישע – גם הפעם השלישית לא. ככל הנראה, בני המשפחה אינם בבית. הם העדיפו להישאר יחד בבית החולים, לצד מיטתו של אב המשפחה הנפטר.

המציאות הזו הקשתה על אלישע, כיוון שהמשמעות היא – שאם הוא אינו רוצה להיחשב כמשיג גבול, הוא יהיה מוכרח לקבל את הסכמתו של בעל הנכס – במקרה הזה, אלמנתו של עמיקם. האתגר הזה, הפך את המשימה ללא אפשרית, הן משום שלאלישע אין שום דרך להשפיע על האלמנה להרשות לו להיכנס לביתה, והן משום שאפילו מספר הטלפון של האלמנה – לא היה ידוע לו.

האתגר אמנם היה לא פשוט, אבל אלישע לא בא עד לכאן כדי להתייאש ולחזור על עקבותיו. במבע נחוש, הוציא אלישע מכיסו את מכשיר הטלפון שלו, מרפרף באצבעותיו ובעיניו על רשימת אנשי הקשר, נעצר כאשר על המסך הופיע שמו של עמיקם. רגע אחד היסס אלישע, ובמשנהו – חייג המכשיר אל מספר הטלפון של עמיקם טהרני, כאשר התקווה היחידה של אלישע היא שהמכשיר נמצא בידי אחד מבני המשפחה, ולא באחד מבגדיו של עמיקם המת.

בפעמיים הראשונות, לא הייתה שום תגובה. למרות זאת, ניסה אלישע גם בפעם השלישית, ניסיון שנעשה בעיקר מתוך ייאוש, ומתוך ידיעה שאין לו אפשרות חלופית להשיג את בני המשפחה – אלא אם כן ייסע בפועל אל בית החולים. הניסיון השלישי התברר כהימור מוצלח, משום שהחיוג נקטע פתאום, קול נשי לוחש אל תוך השפופרת בזעם: ״מה? מי אתה?״

לאלישע היו כמה רגעים לשכנע את הדוברת מהצד השני שלא לנתק את השיחה. ״אני אלישע,״ הוא אמר בדחיפות. ״אני לא יודע מי את – אבל חשוב שתדעי שאני קצין משטרה, ואני הוא זה שליווה את עמיקם, בעל הטלפון, אל בית החולים היום. תקשיבי לי! אני לא מבזבז לך את הזמן! שמעתי מה קרה לעמיקם, ואני צריך בדחיפות מישהו מבני המשפחה״.

הדוברת מהצד השני לא הגיבה לדבריו של אלישע. נשמעו הדי דיבור רחוקים, צליל שנשמע כמו נזיפה, ואז רחשים של צעדים מהירים. לאחר מכן, פרץ קול גברי אל השפופרת, קול שאלישע קישר מיד לדמותו של בנו של עמיקם עמו שוחח אלישע מוקדם יותר. ״כן בבקשה,״ אמר בנו של עמיקם, נימת דיבורו קצרת רוח. ״מה אתה צריך? מה דחוף כל-כך שאי אפשר לחכות אתו כמה שעות?!״

אלישע נאנח. ״בזכות הדברים החשובים שסיפרת לי,״ פתח במחמאה שנועדה לרכך את לבו של הצעיר, ״הצלחתי לבצע פעולות חקירה מתקדמות, ואני קרוב לפריצת דרך. אבל בשביל שאוכל לדעת בוודאות מה קרה לאביך, אני זקוק למחשב שלו, המחשב שבו הוא אחסן את המידע עליו הוא עבד אתמול. הבעיה היא, שאני זקוק למחשב כרגע, כי מומחה המחשבים של התחנה נוסע בבוקר לחופשה באילת, ויחזור רק בעוד חמישה ימים. השאלה היא באיזו דרך אוכל לקבל את המחשב בהקדם האפשרי״.

בנו של עמיקם לא הצליח להבין נכון את בקשתו של אלישע. ״אני מצטער,״ הוא אמר. ״אף אחד מהמשפחה לא יחזור עכשיו הביתה. אנחנו מתכוונים להישאר כאן כל עוד יאפשרו לנו את זה. למרות שהייתי רוצה שהחקירה תתנהל כסדרה, נראה שאין מי שיוכל לתת לך את המחשב כרגע. אולי מחר בבוקר זה יהיה אפשרי״.

אלישע לא התכוון להיכנע מהר כל-כך. ״חכה רגע,״ הוא אמר בדחיפות. ״אולי אפשר לעשות משהו בלי שמישהו מכם יחזור הביתה. אולי ישנה אפשרות, אפשרות שתלויה בהסכמה שלכם כמובן, שאני אסע אל הבית שלכם ואוציא משם את המחשב. אני מבטיח לעשות את זה בלי לחטט יותר מדי, ואני מבטיח לכם שהמחשב הזה מיועד אך ורק למטרה אחת – חקירת מותו של עמיקם והנסיבות בהן הוא נפטר״.

מעבר לקו נשמעו פסיעות, כאילו התרחק בנו של עמיקם מהמקום בו היה. ״תקשיב,״ נשמע לאחר מכן קולו של הצעיר, והייתה בו נימה מודגשת של נזיפה, ״אני לא ממש מכיר אותך, אבל תדע לך שזה מה זה חצוף מהצד שלך לחשוב על כזאת בקשה ולהטריד אותנו עם זה עכשיו! אני יודע שאתה מתכוון למטרות טובות, אבל אמא שלי היא אחראית עכשיו על הבית, ואין סיכוי שהיא תסכים לזה״.

הצעיר התנשם בכבדות, נשמע כאילו הוא מתלבט מה לומר. ״תראה,״ הוא החליט לבסוף. ״יש לך מזל שהטלפון של אבא היה אצל אחותי ולא אצל אמא שלי, כי אם היא הייתה עונה לך – היית חוטף ממש צעקות. למזלך, דיברת איתי, ואני - יש לי קצת הכרת תודה אליך על זה שהיית עם אבא בדרך לפה, וגם אני מאמין לך שאתה בסדר ואתה באמת צריך עכשיו את המחשב ההוא.

״בכל אופן, אני לא יודע כמה זה תקף מבחינה חוקית, אבל מבחינתי – אתה יכול להיכנס לקחת את המחשב ההוא. אתה יכול לעשות את זה עד עוד שעתיים בערך, כי זה הזמן שנראה לי שאנחנו בטוח נישאר בו בבית החולים, ותשתדל לא להפוך יותר מדי – כי גם ככה אני אצטרך להסביר לאמא שלי לאיפה נעלם המחשב, ואני לא רוצה שיהיו עוד הרבה דברים שאני אצטרך להסביר.

״אם תרצה לעשות את זה, אז כדאי שתדע שיש מפתח מוסתר של הבית מתחת לכד הגדול שליד הדלת. אף אחד לא צריך לראות אותך, תיכנס – תיקח את המחשב ותצא״.

על פניו של אלישע עלה חיוך של ניצחון. הוא הודה בחמימות לבנו של עמיקם, מנתק את השיחה.

למרות שהאישור להיכנס אל הבית ניתן לו רק למטרה ברורה של נטילת המחשב, העדיף אלישע להתעלם מן המגבלה המפורשת, ולפרש את ההסכמה באופן נרחב – כזה שכנראה היה הצעיר מסכים לו אילו הייתה השעה פחות דחוקה. מבחינתו של אלישע – האישור חל על כל פעולת חקירה שנראית לו הוגנת וראויה, ובלבד שלא ייגרם בה נזק לבני הבית.

בתנועה קלה, לחץ אלישע על ידית המתכת, וזו נענתה ונפתחה בקול חריקה. אלישע נכנס אל החצר, מקפיד לסגור את הדלת אחריו, לאחר מכן הוא הסתובב – פוסע בנחת לאורך שביל קצרצר שהסתיים בשלוש מדרגות. בתנועה קלה דילג אלישע על גרם המדרגות, מוצא את עצמו עומד על גבי משטח מוגבה מקורה, שבקצהו – היו קבועות דלתות הבית.

מימינו של אלישע ניצבו שלושה כדי חרס בגדלים שונים, צמחים בקעו מתוכם – ונדרשה התבוננות כדי לקלוט שמדובר בצמחים מלאכותיים. התאורה הדלילה לא אפשרה לאלישע לראות את פנים הכדים, והוא היה צריך למשש שנים מהם עד שגילה את המפתח הקשיח.

דלתות הבית היו גדולות וכבדות, וכשפתח אותן אלישע ונכנס אל תוך הבית – הן חזרו ונסגרו מאליהן, מותירות את אלישע בעלטה מוחלטת. רגעים ספורים חלפו עד שהצליח אלישע לגלות באמצעות חוש המישוש שלו את שורת מתגי החשמל שהיו קבועים בקיר משמאלו, וכשמצא אותם אלישע – הוא לחץ על כל ששת המתגים יחד.

בבת אחת, שטף את הבית אור חזק, אור לבן ובוהק שסנוור את אלישע. באורח פלא, יחד עם החשכה – הסתלקה גם התחושה הרעה שאפפה את אלישע עד כה, והוא יכול היה להרשות לעצמו להביט סביבו בנינוחות.

סלון ביתו של עמיקם היה גדול מאוד, ואם חשב אלישע שהוא יהיה מיושן וארכאי כמו משרדו של עמיקם – הרי שהוא טעה. הבית היה מעוצב בעיצוב חדשני, ואיכשהו – הייתה בו משפחתיות נעימה, כזו שחסרה כל-כך לאלישע בביתו.

בזווית עינו, קלט אלישע את גרם המדרגות המוביל אל הקומה השנייה, וכשפסע אליו – הוא הרשה לעצמו להביט אל המרחב שמסביבו. באופן בלתי מוסבר, למרות האישיות המורכבת והמוזרה של עמיקם, האווירה בבית שידרה נורמליות. על הקירות היו תלויות תמונות של בני המשפחה, בלונים היו מפוזרים בנקודות אסטרטגיות, וכרזת יום הולדת גדולה בישרה על מסיבה שנערכה כאן באחד הימים האחרונים. בפינת האוכל עמד שולחן גדול מכוסה מפה, סביבו סודרו ששה כיסאות מעוצבים. על השולחן היו שאריות אוכל, ובהתחשב בניקיון המופתי ששרר בשאר חלקי הסלון והמטבח – העריך אלישע שבני המשפחה עזבו את הבית בבהילות באמצע ארוחה, כך שהם לא הספיקו לפנות את שאריות המזון.

גרם המדרגות המוביל אל הקומה השנייה היה מסולסל, מעקה מתכת מסוגנן עם עיטורים בצורת כלי נגינה תחם את המדרגות. בעודו עולה לקומה השנייה, תהה אלישע מהיכן השיג עמיקם את הכסף הדרוש לקניית בית בממדים כאלו, ומהיכן הייתה לו היציבות הכלכלית הנדרשת על מנת לתחזק אותו. מהיכרותו הקרובה והכאובה עם תחום השכר במשטרה, יכול היה אלישע להעריך שהיכולת הכלכלית לא באה מצדו של עמיקם, כך שהייתה זו כנראה אשתו שהכניסה את הכסף.

הקומה השנייה בבית הייתה פחות מפוארת מזו הראשונה, וכללה בעיקר חדרי מגורים. מכיוון שאלישע לא היה מעוניין לפלוש לפרטיותם של בני הבית, הוא השתדל שלא להציץ מבעד לדלתות הפתוחות, אולם עדיין – קלטו עיניו כמה תמונות שהעלו במחשבתו תהיות בנוגע לדמותו הלא מפוענחת של עמיקם.

אם היה משהו שניתן היה לזהות מהתבוננות שטחית בלבד בביתו של עמיקם, הרי שהייתה זו העובדה שמדובר בבית תוסס, מלא חיים. החדרים אותם הספיק אלישע לראות היו צבועים בצבעים עליזים, מרוהטים באופן שהשתנה מאוד מחדר לחדר, ומגוונים באופן שהוכיח שבכל אחד מהם מתגורר בן משפחה אחר. במובן מסוים, היה משהו מושך באווירה שבבית. משהו מסקרן, שעורר אצל אלישע רצון להכיר יותר את בני הבית ולשהות במחיצתם.

תוך כדי שהוא מחפש את גרם המדרגות המוביל אל עליית הגג, שבאופן לא שגרתי – לא היה ממוקם בסמוך למדרגות בהם עלה אלישע עתה, תקפה את אלישע תחושה של כאב עמוק, כאילו הבין רק עתה את הטרגדיה במותו של עמיקם.

עד עתה, נתפס עמיקם בעיניו כדמות מוזרה, קצת מפחידה, כזו שקשה מאוד להיקשר אליה רגשית. אפילו הוא, ששוחח עם עמיקם את שיחתו האחרונה, היה מוטרד לאורך השעות האחרונות בעיקר מהנסיבות, ולא מעצם הפרידה מעמיקם – אותו בקושי הכיר.

אבל כעת, בעודו פוסע בין החדרים, קלט אלישע שבעבור בני משפחתו של עמיקם – מותו הוא מכה אנושה. בעבורם, עמיקם אינו אב מוזר ומרוחק, אלא איש משפחה אהוב שמעורב בכל פרט בחייהם. בעבורם, לא מדובר בדמות שנשלפה ממוזיאון, אלא באיש שיחה לגיטימי. תחושת הכאב התגברה מול כל תמונה של עמיקם, ותמונות כאלו לא היו חסרות.

השהות במסדרון החלה להקשות על אלישע, והוא היה מאושר לגלות את גרם המדרגות המוביל אל הקומה השלישית, גרם מדרגות שנבנה כנראה הרבה אחרי הבית, וככל הנראה נבנה מתוך הכרח בלבד. המדרגות היו פשוטות ותלולות מאוד, והסלסול היה חד ומסחרר. הרושם הכללי היה שמתכנן המדרגות ניסה לחסוך בשטח עליו נבנה גרם המדרגות, וכנראה גם בעלויות.

בצעדים זהירים, טיפס אלישע במעלה המדרגות, אוחז בחזקה במעקה – שכנראה הותקן על ידי אחד מבני הבית, והיה עשוי מחבל ארוך שנכרך על עמודי עץ קטנים. רגעים ספורים לאחר מכן, עבר ראשו של אלישע את תקרת הקומה השנייה, ובמהרה הוא מצא את עצמו מול מבוא קטנטן לפניו הייתה קבועה דלת מתכת דקה, צבועה אפור מט, שבקצותיה ניכרו סימני חלודה.

אצבעותיו של אלישע הזיעו, ספק מחמת המאמץ או מחמת ההתרגשות. לדלת לא הייתה כרגע ידית, אבל בשליש התחתון שלה היה חור עגול בו הייתה כנראה קבועה פעם ידית, ואלישע מיהר לתחוב אל החור את אצבעו ולמשוך את הדלת אליו.

חריקה צורמנית במיוחד ליוותה את פתיחת הדלת, וכאשר היא נפתחה לרווחה – התקשה אלישע במשך מספר רגעים להבין מה הוא רואה. החלל שממולו היה קטן מאוד, כמו תא המקלחת בביתו של אלישע, אולם הוא היה גדוש בפרטים רבים כמו רהיטים וארגזים בצורות ובצבעים שונים, שהעמיסו על חושיו של אלישע. לאט – לאט החל אלישע לקלוט מה הוא רואה מולו, ובעיקר – מה הם הפרטים החשובים בעבורו.

בעבור אלישע, הפרטים החשובים והמסקרנים בחדר, היו אלו שהרכיבו את פינת העבודה של עמיקם. פינת העבודה המדוברת הייתה ממוקמת ממול לפתח, והייתה מורכבת משולחן אחד, שידת מגירות, וכיסא מתגלגל פשוט. על השולחן עמד מסך מחשב מיושן במיוחד, שכבלים שונים היו מחוברים אליו. מעל כיסאו של עמיקם היה חלון מרובע קטן, שכעת – מסיבה כלשהי, היה פתוח לרווחה.

פתיחת הדלת על ידי אלישע יצרה כנראה זרם של רוח שהתפרץ ברגע פתיחת הדלת, והתחזק מרגע לרגע. לחלון הייתה נטייה להיסגר מאליו לאחר כל פעם שנפתח, והוא חזר ונהדף על ידי הרוח בהתאם לעוצמה המשתנה שלה, כאשר מדי כמה רגעים – מתנגשת מסגרת הברזל בקיר בקול חבטה.

אלישע התקרב בזהירות אל החלון, שואל את עצמו מי מבני המשפחה השאיר אותו פתוח ביום חורפי שכזה. הוא תפס בזהירות בידית החלון, דוחף אותו נגד כיוון הרוח, נאבק כדי לסגור אותו לחלוטין.

ברגע בו נסגר החלון לגמרי, שככה עוצמת ההתנגדות של הרוח, ואלישע מיהר ללחוץ על מנגנון הנעילה של החלון, כדי למנוע מהרוח לפתוח אותו שנית. להפתעתו, הלחיצה על מנגנון הנעילה לא הועילה כלום. החלון נותר פתוח, ואילולי החזיק אותו אלישע בכוח – הייתה הרוח הודפת אותו היישר אל פניו.

כשעל פניו מבע מתרעם, בחן אלישע בדקדוק את מנגנון הנעילה, מנסה להבין מדוע הוא אינו פועל כמצופה. את התשובה לכך גילה אלישע מיד, והמשמעות שלה הייתה מדאיגה למדי.

מנגנון הנעילה שבמסגרת החלון היה ללא כל פגם, אולם לשונית המנעול - זו שאמורה לחדור בעת הנעילה אל תוך המשקוף, הייתה מנוסרת לרחבה. הניסור קיצר אותה במספר סנטימטרים, מה שמנע ממנה לנעול את החלון.

ככל שיכול היה אלישע לראות, הניסור היה עדין ומדויק, וסביר להניח שאילולי הייתה הרוח משתוללת – לעולם לא היה אלישע מבחין בו. לפי כל הסימנים, נראה שהניסור נעשה באמצעות כלי ניסור חזק ומדויק, ככל הנראה חשמלי – בהתחשב בחיתוך הנקי. להערכתו של אלישע, פעולת ניסור כזו אינה דורשת יותר ממספר שניות של עבודה, ובשל כך – הדאיגה אותו התגלית מאוד.

כדי להבין מתי אירע הניסור, והאם יש לכך קשר כלשהו לחקירה בעבורה הוא נמצא כאן, היה אלישע מוכרח לעשות בדיקה מקיפה יותר. בהבעה של חוסר רצון בולט הוא שחרר את אחיזתו בחלון, מאפשר לו להיפתח.

הרוח התפרצה שוב, אולם הפעם – הייתה עוצמתה פחותה ממקודם. אלישע שרבב את ראשו מבעד לחלון, מאמץ את ראייתו בתוך החושך. הוא הביט כך במשך כחצי דקה, למרות הקושי להחזיק מעמד מול הרוח, ולמרות שטיפות גשם כבדות החלו לרדת, מרטיבות את שערו ואת צווארון מעילו.

לבסוף הוא נסוג אחורנית, סוגר את החלון באנחה. ההתבוננות חיזקה את ההשערה שלו, על פיה – פעולת הניסור לא הייתה פעולה תמימה שנעשתה על ידי עמיקם או אחד מבני ביתו, אלא פעולת פריצה שנעשתה על ידי פורץ מקצועי, במטרה לחדור אל הבית.

ההתבוננות של אלישע לימדה אותו, שהחלון – למרות היותו ממוקם בקומה השלישית הגבוהה ביותר, הוא למעשה נקודת התורפה של הבית במושגי אבטחה. למען האמת, אילו היה אלישע נדרש להתגנב אל הבית – סביר להניח שהדרך הנוחה ביותר עבורו היא דרך החלון הזה.

בשונה מהחלונות שבקומה הראשונה, שהיו מסורגים, ובשונה מאלו שבקומה השנייה, שאמנם לא היו מסורגים – אבל פנו אל נקודות מאוכלסות יחסית כמו חדריהם של בני המשפחה, החלון שבעליית הגג – סבל משני החסרונות. הוא היה חסר סורגים, והממדים המצומצמים של החדר אליו הוא פנה – ממדים שניתן היה להבחין בהם בהתבוננות חיצונית, הוכיחו שהחדר אינו משמש כחדר שינה, אלא כמחסן או חדר עבודה – שמטבע הדברים אין נעשה בהם שימוש תמידי.

חיסרון נוסף שהיה קיים בחלון עליית הגג, הוא היכולת של כל אדם גמיש מעט להתגנב ולטפס אליו מבחוץ. למרות היותו ממוקם בקומה השלישית, דבר שבדרך כלל אמור להקשות את הפעולה, במקרה הזה - צורת הבנייה של עליית הגג בתוך השיפוע של גג הרעפים, יצרה מציאות לא רצויה, מציאות שבה ממוקם החלון מעט גבוה מן הרעפים, כאשר המרחק ביניהם הוא פחות ממטר. מציאות זו היא נכס בעבור כל פורץ, שכן הטיפוס אל הגג עצמו אינו מורכב במיוחד, בהתחשב בשיפוע הגדול של גג הרעפים, ובהתחשב בכך שעל קיר הבית החיצוני פרח צמח מטפס בעל ענפים עבים. נתונים אלו, הקלו בוודאי מאוד על הפורץ. הוא נדרש להסתכן במשך שניות ספורות בלבד, בהן טיפס על הענפים הסמוכים לקיר. משם הוא בוודאי עלה אל החלק הנמוך יותר של גג הרעפים, ואז – בזחילה, העפיל במעלה השיפוע עד שהגיע אל מתחת לחלון.

הצורה המיוחדת של גג הרעפים, היוותה בוודאי הסוואה מעולה עבור הפורץ, משום שבאופן בו בנוי הגג -אין סיכוי לאדם שעומד על הקרקע להבחין במתרחש על משטח הרעפים, אלא אם כן יהיה הצופה במרחק של כמה עשרות מטרים לכל הפחות. כיוון שכך, לפורץ היה זמן בלתי מוגבל, במהלכו הוא התכונן לפעולת הניסור, תוך כדי הצצה אל תוך החדר מדי פעם – הצצה שבעבורו דורשת רק הרמת ראש.

החיסרון האחרון, וכנראה המובהק שבהם, היה הצד החיצוני אליו פנה החלון.

אילו היה פונה החלון אל חזית הבית, בדומה לחלונות הגדולים שבשתי הקומות הראשונות – סביר להניח שלמרות הקלילות והזמן הקצר הדרוש לפעולה, היה מתקשה הפורץ מאוד לבצע אותה.

חזית הבית חשופה הייתה לרחוב, והעובדה שבחצר הבית לא היו נטועים עצים – יצרה שטח חשוף בין הרחוב לבית, שטח בו מוכרח היה הפורץ לעבור – כשהוא בולט בשטח בלי שום יכולת להסתתר. בנוסף, בחזית הבית ניצבו שני פנסי רחוב גדולים, כך שבשעות הלילה – היה רצף של תאורה, החל מחזית הבית וכלה ברחוב הסמוך לה.

לעומת זאת, הצד האחורי של הבית אליו פנה חלון עליית הגג – היה המיקום המושלם להתגנבות. השטח, שהיה גדול מאוד ובלתי מנוצל, הכיל מקומות מחבוא רבים, כגון שרידים של טרקטורון או מצבור שקי דשן כימי, שבקלות יכולים היו לספק מסתור לאדם ממוצע. בשטח הגדול הייתה חלקה ששימשה כגינה, ולצידה היו נטועים עצים רבים, והיתרון הגדול מכולם – הצד האחורי לא פנה לרחוב מסודר, אלא לגינת משחקים – שגם בה היו עצים ומתקנים שעשויים לשמש כמקומות מסתור.

החסרונות היו כה רבים, עד שהרושם היה - כאילו בכוונה תוכנן החלון כך, באופן שפורצים יוכלו לחדור באמצעותו אל הבית. עם זאת, מאחר שאלישע לא הצליח למצוא ולו סיבה אחת טובה מדוע ירצה אדם לאפשר לפורצים לחדור אל ביתו, העדיף אלישע לקבל את ההסבר ההגיוני יותר – על פיו מדובר בתוצאה של תכנון לקוי, שככל הנראה נעשה בידי מהנדס ששיקולי אבטחה מעולם לא היו בראש מעייניו.

כך או כך, הרעיון של אלישע על פיו הייתה פעולת חיתוך הלשונית מקושרת לפעולת פריצה, עדיין הייתה בגדר השערה בלבד, ולמרות שהנתונים בשטח תמכו בה – דרושה היה לאלישע ראיה מבוססת יותר.

בשביל שיוכל להמשיך את פעולות החקירה בנוחות, צריך היה אלישע למצוא דרך לנעול את החלון. לשם כך, אלתר אלישע מנגנון נעילה ארעי חלופי בדמות גליל סלוטייפ עבה בצבע חום, אותו מצא אלישע במקום גלוי – על גבי שולחן הכתיבה של עמיקם. לאחר מספר ניסיונות, הצליח אלישע להדביק את החלון לקיר באופן שהיה די בו למנוע את פתיחת החלון, וכך יכול היה אלישע להסתובב ולהתבונן לראשונה באופן מעמיק בפריטים שבחדר.

מהמקום בו ניצב אלישע עתה, נראה החדר קטן יותר ועמוס יותר.

לאלישע אסור היה להתבלבל. הזמן שעמד לרשותו היה קצר במיוחד, ומכיוון שברור היה שנדרשים ימים ארוכים כדי לעבור על כל תכולת החדר, העדיף אלישע לנסות ולהיכנס לראשו של עמיקם, ובמילים אחרות – לחשוב היכן היה הוא עצמו מאחסן פריטים בעלי ערך.

האפשרות המסתברת ביותר, הייתה כמובן – המחשב. אלא שברור היה לאלישע שהניסיון לפתוח לבדו את המחשב חסר סיכוי. המידע שבמחשב אמור להיות מוגן בסיסמא, כך שכל עוד הוא לא בקרבתו של מומחה המחשבים של התחנה – המחשב בעבורו הוא בול עץ.

לאחר שווידא את נכונות השערתו, וגילה שהמחשב אכן מוגן בסיסמא שאינה רצף ספרות מאחת עד ארבע, עבר אלישע למקום השני בו הוא היה מאחסן פריטים חשובים, הלא הוא השידה שמימינו. כבר ברגע הראשון ראה עמיקם, שמתוך שלוש מגירות בשידה – יש שתיים בהן קבוע מנעול, ובהנחה שעמיקם נעל את שתיהן – ייתכן מאוד שיש בהן מידע חשוב.

המגרה הראשונה בה התחיל אלישע את החיפוש, הייתה זו העליונה, שלא הייתה נעולה – וכנראה הייתה לכך סיבה טובה. המגרה הייתה גדושה בפריטים שונים חסרי ערך, החל בכלי כתיבה וכלה בעכביש פלסטיק שעיר. בהבעה של בזבוז זמן מוחלט, עקר אלישע את המגרה מתושבתה ופיזר את תכולתה על השולחן, בודק את הפריטים שבה אחד – אחד, רק כדי לגלות שהפריט היקר והחשוב ביותר שבתוכה – הוא ספל חרסינה מלא סוכריות גומי, אליו מחובר כלבלב חרסינה, כאשר את יצירת האמנות כולה מלווה הדפס עם הכיתוב ׳כלב מי שלא אוהב אותך׳.

בהבעה של מי שחושש לשלומה של רמת המשכל שלו, הרחיק אלישע את תכולת המגרה כולה, עובר אל המגרה השנייה. ברור היה לו שהיא נעולה, ולכן הוא הופתע לחלוטין כשהיא נענתה למשיכת הידית שלו ונפתחה.

המגרה הייתה ריקה, ואלישע נאנח. הוא התכופף כדי לראות שאין משהו נסתר בשיפולי המגרה, ואז – באחת, קלטו עיניו תופעה מוכרת.

כמו לשונית המנעול של החלון, גם מנגנון הנעילה של המגרה היה מנוסר. הדמיון לא אפשר מקום לטעות, ברור היה ששני המנגנונים נוסרו על ידי אדם אחד. בשניהם הופיעה אותה צורת עבודה, אותה נקיות, אותה מקצועיות.

בלב הולם, ניסה אלישע לפתוח את המגרה השלישית. זו נפתחה בקלות כמו קודמתה, ועיניו של אלישע שהביטו מיד במנגנון הנעילה – קלטו שוב, בפעם השלישית, את פס הניסור הדק.

המשמעות של המידע הזה הייתה עצומה.

המשמעות היא, שהוא לא היחיד שמתעניין בסודות האפלים שהשאיר עמיקם אחריו. נראה שיש עוד מישהו, גורם אלמוני, שהמידע הזה מעסיק אותו.

וברגע בו חשב אלישע את המחשבה המתבקשת הזו, תקפה אותו פתאום חרדה איומה.

האם לא ייתכן, הוא חשב פתאום, האם לא ייתכן שהמנגנון נוסר על ידי אותו אויב עלום שרצח את עמיקם? האם לא ייתכן, שאותו אויב הבין שכנראה השאיר אחריו עמיקם משהו מהמידע הסודי ההוא, אותו מידע שהאויב חושש מחשיפתו, אותו מידע שעמיקם נרצח בגללו?

אם נכונות מחשבותיו של אלישע, אם אכן נכונה ההשערה על פיה נרצח עמיקם בגלל סוד שידע, האם לא יהיה זה טבעי ומתבקש מצד הרוצח לוודא שהמידע לא נשמר בביתו של עמיקם?

המנגנונים הפרוצים עמדו מול עיניו של אלישע. התשובה הייתה ברורה.

המשמעות של המידע צמררה את אלישע. המשמעות היא, שלא מזמן, ביקר בדירה אויב אכזר – יצור אפל בעל יכולות שאלישע מעולם לא ראה ומעולם לא התמודד נגדן. המשמעות היא, שבקלות – הוא יכול היה לפגוש את אותו אויב, ייתכן שאפילו עד לפני דקות ספורות.

ואז, בבת אחת, נלפת אלישע באימה נוראה כמוה הוא מעולם לא חווה...

׳מה אם הוא עדיין כאן?!׳ הבליחה מחשבה מצמררת אל תוך ההכרה שלו. ׳מה אם הוא רק נכנס?! מה אם הוא מעולם לא עזב?! האם ייתכן שהוא ממתין לי כאן?! אורב לי בצללים?!׳

ליבו של אלישע הלם בקצב מטורף, זיעה קרה החלה לנטוף על פניו.

רחשים שונים נשמעו ממרחק, רחשים שאלישע התקשה להחליט אם הוא באמת שומע אותם או שאזניו בוגדות בו.

ידו של אלישע נשלחה אל האקדח שלו. הוא הטה את ראשו, אזניו כרויות לכל רחש.

אבל הרעשים היחידים שחדרו כעת אל תוך מוחו, היו נביחות הכלבים.

שרשראות של נביחות מטורפות, חלקן מרוחקות וחלקן קרובות יותר. נביחות קצובות, בלתי פוסקות.

וברגעים אלו - בהם עמד אלישע כשאבריו רועדים, ברגעים בהם הוא ניסה להחליט אם הכלבים נובחים כי משהו נורא הבהיל אותם, או שזו סתם תגובה טבעית שלהם מול רכב נוסע, קלט אלישע פתאום את סדר הגודל של האירוע בתוכו הוא נמצא כרגע.

וברגעים אלו, בתוך כל הפחד האיום, צצה במחשבתו דמותו של עמיקם, וההזדהות עם מה שעבר האיש – מעולם לא הייתה כנה יותר.

״מה הם עשו לך, עמיקם?!״ לחש אלישע ברעד אל הקירות, הקירות שבמשך שנים ארוכות אהב עמיקם להתבודד ביניהם. ״הם איימו עליך?״ המשיך אלישע בלחישה. ״הם לחצו עליך והפחידו אותך עד שאיבדת את השפיות?!״

אלישע המשיך לאחוז באקדח ביד רועדת, פוסע לאורך החדר, בודק היטב את מקומות המסתור האפשריים, מוודא שאף אדם אינו אורב לו מאחוריהם. ״מה קרה לך, עמיקם?!״ הוא שאל שוב בלחישה, הדיבור מרגיע מעט את הפחד הנורא. ״מה חווית לפני שנרצחת?! מה גרם לך להזהיר אותי, לומר לי שהמלחמה שלי חסרת סיכוי?!״

הוא התקרב אל המגרה, אותה מגרה תחתונה שהמנעול שלה נפרץ, אותה מגרה תחתונה שתכולתה כנראה נלקחה על ידי אותו אויב מטיל אימה.

בתנועת רגל מהירה, כאשר גופו עדיין דרוך ועיניו מביטות כל העת אל דלת החדר, פתח אלישע את המגרה לרווחה, שולח לכיוונה חצי מבט, נזהר מלהשאיר את הפתח בלא שמירה רצופה.

המגרה הייתה מלאה עד למחציתה.

נדרשו מאלישע עצבי ברזל כדי להמשיך את המשימה, כדי לא להפסיד את ההזדמנות החד פעמית.

בזמן שליבו הולם בטירוף, בזמן שמוחו נאבק כדי להתנתק, בזמן שהוא מתאמץ שלא להשתעל ולחשוף את עצמו – למרות תחושת מחנק בלתי נסבלת, באותם רגעים ממש הוא המשיך בפעולה.

הוא התכופף, מרים את המגרה שהתבררה ככבדה למדי, מניח אותה על גבי השולחן. בידיים רועדות, הוא שלף החוצה ארבע מחברות פשוטות.

כשהלחץ מאיים למוטט אותו, פתח אלישע את המחברת הראשונה.

העמוד הראשון היה מעוטר בקשקושים, במרכזו הופיעה כותרת עליזה:

״מחברת הבדיחות של עמיקם טהרני – בדיחות נדירות מקוריות ומופע סטנדאפ״.​

ב"ה

אוקייייי זה פרק מעולה. מעולה ממש.
הצלחתם לגרום לפחד אמיתי לקוראים. (לפחות לי)

כמה נקודות שצפו לי:

השיחה עם הבן של עמיקם - ההסכמה שלו קצת מהירה מידי וקצת מאכילה בכפית (בגלל שראיתי שאתה אדם טוב.. אני אצטרך להסביר לאמא שלי.. כל אלו משפטים מיותרים. אנחנו הקוראים יודעים מה חושב הבן, בלי שיסבירו לנו. וגם הסיטואציה שבה הוא משוחח, הייתי מצפה למשפטים קצרים, חדים וחתוכים, עם מינימום מילים)

הכניסה לבית - מיד אחרי שהוא מדליק אורות אני מצפה לראות אותו נועל את הדלת. הוא לא עושה את זה, או לפחות זה לא כתוב, וזה די מפריע. אני כקוראת מצפה שהוא כן יעשה את זה ושזה ייכתב.
(פרטים שוליים אחרים כן כתובים, וזו פעולה חשובה שלא סביר שהוא לא יעשה)

ההסבר על החסרונות של עליית הגג והחלון - יש כאן יותר מידי חסרונות שמוסברים בפירוט יותר מידי ארוך. 7 פסקאות זה המון המון. על הפסקה של ההסבר על אחורי הבית כבר דילגתי.
במיוחד שהכנסתם אותנו כבר לאווירת המתח, והתיאור הארוך מלאה ושובר את הרצף.
אם יש שם פרט חשוב שיבוא אח"כ לשימוש בעלילה (למשל שזה פונה לגינה, או שיש שם טרקטור, או שיש שם שדרת עצים) - אז אותו לכתוב. ואפשר לטשטש אותו בעוד חיסרון או שניים. אבל לא כ"כ הרבה משפטים, ולא באמצע הדרמה..
הניתוח הזה של כל החסרונות קר והגיוני מידי, ומתאים לישיבה ליד שולחן משרדי. לא לאימה שקורית באותו רגע בחדרון הקטן ההוא.

כתבתם "כדי להשלים את פעולת החקירה בנוחות צריך לסגור את החלון". נוחות? זה כל הסיפור? זה לגמרי נשמע כמו שצריך להכין כוס קפה ולהדליק את המזגן על חום... הוא גילה כאן שהיתה כנראה פריצה, זה מידע דרמטי. הוא באמת צריך לסגור את החלון, אבל לעשות את זה ממש בדרך אגב, זה לא פרט חשוב בעלילה. בקיצור הניסוח צריך טיפה שיפוץ, ואולי גם אפשר לוותר עליו לגמרי. (כדאי פשוט לחשוב על רמת המתח בסיטואציה, ולחתוך מהפרק כל מה שלא ממש ממש קריטי. שלא יאפשר לקורא לנשום אוויר או לשבור את המתח בפרטים קטנים ולא חשובים).

'באותם רגעים ממש הוא המשיך בפעולה' - מיותר, הצעה לניסוח חלופי:
'הוא שולח את נעלו ופותח בבת אחת את המגירה. היא לא ריקה.
הוא מתלבט לרגע האם להניח את האקדח, אך כובדה של המגירה מאלץ אותו להרים אותה בשתי הידיים אל השולחן, והוא מנחית אותה בחבטה קלה.
ביד אחת אקדח, ובשניה הוא מרים את המחברת הראשונה....'
וכו וכו.
גם ההתייחסות לאקדח בחלק הזה היתה לי חסרה, לכן הוספתי אותה בניסוח שהצעתי.

שוב תודה על הסיפור, עלילה מצויינת וכתיבה סוחפת.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית


34
הלילה המטורף של אלישע – חלק ב׳.

זו הייתה אחת הסיטואציות המטורפות שאלישע חווה בחייו.

מצד אחד, החוויה הכללית הייתה של אימה, של חרדה, של פחד נורא מפני הבאות. פחד מוות אמיתי, בלי שום הפרזה. פחד שגרם למערכות גופו של אלישע להשתולל.

מצד שני, המחברת. אותה מחברת שמצא אלישע במגרה, ושהוא מוכרח כעת לעבור על התוכן שלה, כדי לוודא שאין בה שום דבר בעל חשיבות עבורו. המחברת התבררה כמחברת בדיחות, והמחשבה על כך שדווקא ברגעים אלו נגזר עליו להתעסק בתוכן שאמור היה כנראה להיות מבדר – הייתה בלתי נתפסת.

למרות התחושה הבלתי נסבלת, תחושה של לחץ קבוע בעוצמה משתקת, לחץ שרק מתגבר עם הזמן, לא יכול היה אלישע להרשות לעצמו לברוח, להתחמק, לעצור. הוא אילץ את עצמו לעבוד, מתאמץ לשכנע את עצמו שהוא פועל נכון, שהצעד הנכון הוא להשלים את המשימה לשמה הגיע לכאן.

״זהו רק פחד,״ לחש אלישע לעצמו, מבטא את המילים כאילו כך תהיה להן השפעה גדולה יותר. ״זהו פחד מפני הבלתי נודע, פחד לא אמיתי, פחד טיפשי״.

המילים שאמר לא שכנעו אותו. למרות זאת – הוא המשיך. ״הפחד הוא כלום, אין לו ממשות, הוא לא יכול להזיק. כל תפקידו הוא רק להתריע על סכנה קרבה״.

״אבל הפחד לא יכול לדעת את עוצמת הסכנה. פחד גדול לעיתים משמעותו סכנה רחוקה בלבד. מדרגות רטובות הן לא מפחידות והן יכולות לגרום למוות בהחלקה, אבל רכבת שדים בלונה פארק מפחידה נערים פחד מצמית בזמן שלא נשקפת להם שום סכנה״.

עיניו של אלישע נפקחו לרווחה, כאילו הבין שאין באמת היגיון במחשבה הפזיזה, על פיה מסתתר האויב באחד מחדרי הבית ואורב לו. קולו של ההיגיון היה ברור, וטענותיו היו משכנעות. העובדה שהבית היה דומם וחשוך, העובדה שלאורך כל הדרך לא ראה אלישע תנועה, העובדה שכל החפצים בעלי החשיבות נלקחו – ומה שנשאר זו רק מחברת בדיחות אחת.

אולם כל טענות ההיגיון, לא היה בהן כדי לשכך את הפחד.

התקף החרדה שחווה עמיקם היה כל-כך קיצוני, עד שהגוף שיתף פעולה עם הפחד, נכנס למצב של סטרס. המחשבות המעודדות ומילות השכנוע, היו הרבה פחות עוצמתיות מן התחושות החמקמקות, התחושות שאותתו לאלישע על סכנה קרבה, על אויב שנמצא סמוך אליו וממתין לו.

התועלת היחידה במחשבות ובמילים, הייתה ההחלטה שקיבל אלישע. החלטה ברורה, מבוססת מחשבה, על פיה – לא משנה כמה יגדל הפחד, ולא משנה כמה יהיה הדמיון נורא, את המשימה הזו הוא ימשיך עד הסוף. מהבית הזה, ידע אלישע, הוא ייצא רק בדרך אחת. הוא ייצא רק אם ברור יהיה לו במאת האחוזים שאין בבית עוד משהו שפספס, עוד פיסת מידע שחמקה מעיניו.

למרות שמחברת הבדיחות לא נראתה כמו משהו שעתידה לצמוח ממנו תועלת גדולה, ניסה אלישע את מזלו, מתוך מחשבה שגם אם התוכן שבמחברת אינו קשור כלל למה שהוא מחפש – ייתכן שעמיקם השתמש בחלק מדפי המחברת עבור דברים גדולים יותר מבדיחות ומופע סטנדאפ.

כשעל פניו הבעה מתוחה, פתח אלישע את המחברת, מרפרף בעיניו על הכותרות והמילים.

כפי שצפה אלישע, העמודים הראשונים היו מלאים בבדיחות שונות, בדיחות שהיו רחוקות מתחומי ההומור החביבים על אלישע, ולכן – מילאו אותו בכעס ובעצבנות על בזבוז הזמן.

כל ניסיון למצוא משמעות נסתרת בבדיחות – נידון לכישלון. אלו היו בדיחות שהתבססו ברובן על משחקי מילים, כאלו שרק מלקרוא אותם – חש אלישע מבוכה. משחקי המילים היו ברמה נמוכה, ולא השתלבו באופן טבעי במשפט, וכך נוצרו בדיחות מילוליות נוראיות כגון:

״האם בריטניה יכולה להחליק?״

״כן, בגלל שהיא חו״ל המועד״.


או:

״אם לגננת שלי קראו עדן, זה אומר שהייתי בגן עדן?״

למרות הרצון העז לסגור את המחברת, להשליך אותה מהחלון ולא לראות אותה שוב לעולם – כפה אלישע את עצמו לקרוא את החומר, מתוך תקווה קלושה – לא מציאותית, שיהיה שם משהו משתלם.

לאחר כעשרה עמודים של בדיחות גרועות, הסתיים סוף – סוף הסיוט, אלא שעתה – נפגש אלישע בסיוט אחר, בדמות מופע הסטנדאפ של עמיקם.

אם חשב אלישע שהנורא מכל כבר מאחוריו, באה האמת וטפחה על פניו. הוא נאלץ לקרוא ארבעה עמודים מלאים תוכן שטחי ורדוד, שהיו בהן בדיחות שנדמה שכל תכליתן הייתה לבזבז את הזמן היקר שלו. כך, לדוגמא, מצא אלישע את עצמו קורא פיסקאות שלמות, שהנושא בהן – הוא השנאה שיש לעמיקם כלפי מלפפונים, או הפחד שלו מפני מלחמת עכבישים.

כשסיים אלישע את הקריאה, הוא נוכח לגלות שהדפים הבאים ריקים, כך שבסיכומו של דבר – תפסו עמודי התוכן פחות ממחציתה. המשמעות היא, שקריאת מחברת הבדיחות התבררה כבזבוז זמן מוחלט, בזבוז זמן יקר - שכבר עתה התחרט עליו אלישע.

בפנים כועסות הוא הניח את המחברת במגרה, מוותר על התוכנית הראשונית שלו להשחית את המחברת, מתוך הבנה שייתכן ובני המשפחה יהיו מעוניינים להשתמש בה כמזכרת. לאחר מחשבה קצרה החליט אלישע, שאת המחברות הבאות הוא לא יקרא במלואן, אלא רק באופן מדגמי. המחברת הראשונה הוכיחה לו שעמיקם שמר במגירותיו פריטים שלא היה בהם ערך אמיתי, והדבר האחרון שרצה – היה לבזבז את זמנו על ההלצות של עמיקם.

המחברת השנייה, הייתה עניינית יותר מן הראשונה, אבל הכילה בעיקר סיכומים של עמיקם בנושאים מגוונים כמו ביולוגיה, בליסטיקה וקרימינולוגיה, תחומים שאין כל קשר מדעי ביניהם – והמקצוע היחיד בו כנראה נעשה שימוש בשלושתם יחד, הוא תחום הזיהוי הפלילי.

מאחר שאלישע הכיר את תחום הבליסטיקה, ויותר מכך – את תחום הקרימינולוגיה, תחום שבא לידי ביטוי בעבודתו השוטפת של אלישע, הנושא היחיד במחברת שלא היה מוכר לאלישע היה התחום הביולוגי, תחום ששעמם את אלישע תמיד. בכל מצב, לא נראה היה לאלישע שהסיכומים נושאים בתוכם סודות מכל סוג, ולכן – מהר מאוד מצא אלישע את עצמו מתבונן במחברת השלישית, שבשונה מקודמותיה – הייתה חדשה יחסית, כך שכריכתה עוד הבריקה.

על כריכת המחברת הייתה מודבקת מדבקת נייר גדולה, עליה נכתבו באותיות גדולות המילים: ״זיכרונותיו של יוסי לב – טוב״.

בתנועה מרושלת פתח אלישע את המחברת, מתאר לעצמו - על פי הכותרת, שהמחברת לא נכתבה על ידי עמיקם בעצמו, אלא ניתנה לו ממישהו שכינה את עצמו יוסי לב-טוב, כך שבוודאי אין בה שום דבר עבורו. רק כדי לצאת ידי חובה, אימץ אלישע את עיניו כדי לקרוא את האותיות הצפופות הכתובות בעיפרון, אולם ברגע בו קלט אלישע את צורת האותיות – הופיע על פניו מבע של הפתעה.

האותיות היו כתובות בכתב ידו של עמיקם.

לאחר שקרא שתי מחברות באותו כתב יד, לא היה לו ספק שאלישע כתב גם את המחברת השלישית. השאלה הייתה, מדוע בחר עמיקם לכנות את עצמו בכינוי מוזר כמו ׳יוסי לב טוב׳? האם מדובר בעוד בדיחה או תסריט עבור מופע שהגה עמיקם, או שאולי היה זה שם עט שעמיקם בחר בו מסיבה מוזרה כלשהי?

כך או כך, היה משהו במילים הכתובות, שגרם לאלישע לחזור אחורנית ולקרוא את העמודים הראשונים, במטרה להבין את הרקע הכללי של הקובץ אותו הוא מחזיק. אולם אם חשב אלישע שבתחילת המחברת יופיע הסבר, הרי שהוא התבדה. העמוד הראשון הכיל מעין הקדמה, שהשאירה את אלישע עם יותר תהיות ממה שהיו לו קודם לכן.

״אני יוסי לב טוב,״ הכריזה הכותרת, ״ואני כותב לכם זיכרונות. זיכרונות עצובים מימים בהם האפלה שבתוכי פגה.

״זהו מסמך נדיר, יקר המציאות. זהו מסמך בעל חשיבות, כי רבים ירצו לדעת, להבין.

״אתה, הקורא בדפים. בקשה לי אליך, בקשה של איש שהתעייף ממשובותיהם של בני האנוש.

״אם כבר התחלת לעסוק בנסתרות, אם בימיך ידועים סודות הנודדים, אז – ראה את המילים הללו כרכושך הפרטי. קרא בהם, פרסם אותם, אמור לכולם שלא הייתי כפי שחשבו – כדי שיידעו שלא איבדתי אותם. לא איבדתי את הזיכרונות, למרות האפלה – למרות הרעב – למרות שהרצונות כבר אבדו לי מזמן.

״אבל אם דלה ידיעתך עדיין, אם קורא אתה את המילים הללו ופשרן אינו ידוע לך, החזר את המחברת למקומה, ותן לבעלי ידע רב ממך לדלות ממנה חכמה מופלאה.

״בתודה. יוסי לב טוב. האיש שכיבה את השלהבת״.

הטקסט היה מוזר, והיו בו מילים רבות שאלישע לא הבין את הקשרן. בגדול, הצליח אלישע לקלוט את הקו הכללי של השורות, על פיו – לא כל אחד ראוי לקרוא את המחברת, אלא רק מי שיבין אותה. זו הייתה אזהרה חריגה, ילדותית משהו, ואלישע התלבט מה עומד מאחוריה.

עד כה, זיהה אלישע באישיותו של עמיקם שתי תכונות אופי עיקריות, כאלו שמבחינתו – אפיינו את אלישע והפכו אותו לדמות בולטת בכל סביבה בה הוא יימצא.

התכונה האחת – היא ההומור הטרחני, המאולץ, שעמיקם רגיל היה לשזור בכל שיחה. ההומור של עמיקם לא היה בסגנון מקובל, וחוסר ההתאמה שלו לאלישע – לא היה עניין של טעם. על פי ניתוחו של אלישע, ההומור של עמיקם היה נוראי – פשוט משום שהוא היה מזויף. עמיקם מעולם לא השתמש בהומור שלו ככלי לשעשוע ולפריקת מתח כמו רוב בני האדם. היו לו סיבות אחרות להשתמש בהומור, אולי חרדה חברתית שגרמה לו לנסות ולברוח באופן קבוע אל הבדיחות הרדודות וחסרות החיים. אולי סיבה פסיכולוגית אחרת שאלישע לא עמד על טיבה.

התכונה השנייה, היא הלקות בניהול שיחה עניינית. למעשה, מדובר בהרבה מילים גבוהות – שתכליתן למצוא ניסוח הולם וראוי לבעיה שקל מאוד לבטא אותה באופן חסר עידון, הלא היא – בעיית המוזרות.

בכל דרך שלא תסתכל על זה, עמיקם טהרני היה איש מוזר, והשיחות שלו היו מוזרות. הוא לא תקשר כמו אף אדם שאלישע הכיר, הוא לא חשב כמו אף אדם שאלישע הכיר, ובאופן כללי – כל סגנון הלבוש, הדיבור, הסביבה בה נהג לשהות, שידרו מוזרות.

כשקרא אלישע את השורות הצפופות מעוררות התמיהה, הוא התלבט איזו תכונת אופי הייתה זו שהניעה את עמיקם לכתוב את הטקסט הזה.

האם כתב עמיקם את הדברים ברצינות גמורה, כחלק מאותם דברים שנהג בהם עמיקם – ואף אחד מלבדו לא ידע מדוע? האם באמת היה סבור עמיקם מסיבה כלשהי, שהניסוחים שלו עתידים להיות יקרי ערך? שיהיה מי שיתעניין בהם? האם באמת התכוון עמיקם למה שכתב, כאשר הזהיר את מי שאינו מבין את הכתוב להימנע מלעשות שימוש בטקסט?

או שאולי, היה כל הטקסט הזה ביטוי לחוש ההומור המעוות של עמיקם?

אלישע לא התקשה לדמיין את עמיקם כותב את הטקסט הזה, כסוג של מתיחה ילדותית. הוא לא התקשה לדמיין את עמיקם מניח את המחברת במקום ציבורי, ופורץ בצחוק כמו בן עשרה – מול כל פתי שהשתכנע מהמילים ונטש את המחברת.

אילו היה אלישע שומע את המילים נאמרות מפיו של עמיקם – ייתכן והיה מצליח לקלוט מתוך הנימה, או מתוך הבעות הפנים, מה הייתה הכוונה האמיתית של עמיקם. אולם במציאות הנוכחית, בה נכתבו המילים על דף, הסיכויים היו שווים, ללא הכרעה.

מתוך מחשבה שיהיה שווה להשקיע מעט מאמץ בממצא, על הצד שיש בו תועלת כל שהיא, ניסה אלישע לפתוח את אחד הדפים הראשונים ולקרוא את תוכנו. הדף שנבחר על ידי אלישע, היה אחד הקצרים, והיו בו רק שורות מעטות כתובות בצפיפות.

״שוב ביקרתי בכלא היום,״ קרא אלישע בתמיהה גוברת את האותיות הקטנות. ״היה לי לילה נורא, בו חלמתי, בעיקר חלמתי על עמיקם״.

אלישע זקף גבה אחת בתמיהה, מנסה להבין מדוע כתב עמיקם על עצמו בגוף שלישי. בתחילה הוא חשב שמדובר באיזשהו שיר, או קטע כתיבה אחר, אבל ככל שהמשיך לקרוא – הוא נוכח שהשורות מזכירות יותר יומן טכני מאשר קטע מבוסס השראה או קטע שצריך עבורו מעוף.

״החלומות עשו לי רע. איכשהו, כשאני חולם – אני מרגיש...

״התעוררתי עם משהו מזה, ושוב כעסתי. היו לי רצונות, והרגשתי מה נלקח ממני.

״הייתי חייב ללכת לשם, לדבר אתו, להבין שוב, למה הוא עשה לי את זה. למה דווקא לי.

״אבל הוא לא היה. ובמקומו, לא מצאתי אף אחד.

״כנראה שעדיין לא התייצבתי, כי הערב זכרתי שוב. זיכרון רחוק, מעורפל.

״והטעם היה ממכר. איבדתי את הרצון לחיות בלעדיו.

״רציתי עוצמה וקיבלתי. רציתי להבין יותר מכל מי שהיה מסביבי והצלחתי. אבל המחיר ששילמתי הוא יקר מנשוא.

״אני מוגבל וכלוא בתוך גוף ברזל. אני גנרל ערירי, מפלצת, יצור מעוות. האפלה שאבה ממני את הכול. הפסדתי חיים בשביל עוצמה היסטורית״.

לא היו עוד שורות על הדף.

אלישע ניסה להבין מה הוא קרא, ללא הצלחה.

התיאור של עמיקם נראה כמו משהו שנכתב על ידי טיפוס מעורער, כזה שלוקה מצד אחד בשיגעון גדלות, ומצד שני – נמצא בסיכון בשל נטיות אובדניות. רק כך ניתן להסביר את הפער בין המשפטים, שבאחד – מכתיר עמיקם את עצמו כמי שמחזיק בעצמה ובידע, ובזה שלפניו – מתלונן על כך שאיבד את הרצון לחיות.

העניין הוא, שטיפוס כמו זה שעלה במחשבתו של אלישע – אמור היה להיות מזמן כלוא במחלקה סגורה, הן מחשש שיזיק לעצמו והן מחשש שיזיק לאחרים. עמיקם, כפי שאלישע הכיר אותו, היה רחוק ממצב של אי שפיות, למרות המוזרויות הרבות שלו.

בלי ההקשר, בלי להבין מה הייתה הסיטואציה שגרמה לעמיקם לכתוב את שכתב, לא יכול היה אלישע להבין דבר. הוא נאנח, מניח על השולחן את המחברת, מבטיח לעצמו לקחת אותה כשיצא ולנסות לפענח אותה כשיהיה לו מעט יותר פנאי.

על פי שעונו של אלישע, הוא נמצא בבית כבר כמעט חצי שעה, מה שאומר – שזמנו הולך ואוזל. הוא העדיף להשקיע את הזמן שנותר בניסיון למצוא מידע מוחשי יותר. משהו שיוכל לספר לו מה גילה עמיקם, מה ניסה עמיקם לחקור לאורך כל הלילה.

לאחר שווידא בוודאות גמורה שגם המחברת הרביעית אינה מכילה פרטים מעניינים או חשובים בעבורו, ואחרי שהבין שאין טעם להמשיך ולחפש מידע כתוב – כי כזה מידע נשמר במחשב, וגם אם לא – סביר שהפורץ כבר לקח אותו, נותרו לו מעט מאוד אפשרויות חקירה בתוך הבית. בליבו גמלה ההחלטה לקחת את כונן המחשב ולעזוב את הבית, מתוך הנחה שהסודות השמורים ביותר אמורים להימצא במחשב.

הסיבה היחידה בשלה נמנע עדיין אלישע מליישם את תוכניתו ולהסתלק, הייתה המציאות הלא מוסברת, על פיה – דווקא המחשב נמצא עדיין בבית.

לפורץ שפרץ אל הבית, הייתה יכולת מרשימה, והוא גם הוכיח את יכולותיו בכך שפרץ את מגירותיו של עמיקם ונטל מה שהיה בהן. המציאות הזו, יצרה חידה בלתי פתורה בנוגע לכונן המחשב – שדווקא הוא, הושאר על ידי הפורץ האלמוני, על אף שמירב הסיכויים שהמידע החשוב ביותר שמור בו.

באופן פסיכולוגי, דווקא העובדה שאמורה הייתה לשמח את אלישע, על פיה נותר בידיו הממצא החשוב ביותר, היא שהפכה את המחשב לפחות אטרקטיבי בעיניו. הייתה לו תחושה בלתי מבוססת, על פיה – המחשב נותר בבית במכוון, משום שבאמת אין בו תועלת.

איכשהו, כנראה בשל היכולות שהציג האויב העלום, יכולות ברמה שלא הייתה מוכרת לאלישע, נוצר בתוכו יחד עם הפחד והתיעוב – גם ממד מסוים של כבוד כלפי אותו אויב. כאילו יודע האויב את מה שאלישע אינו יודע. ובהנחה שהאויב נמצא שניים או שלושה צעדים לפניו, ומקדים אותו בכל אחת מן ההתפתחויות, ייתכן מאוד שבשונה מאלישע שנכנס לדירה כאשר הוא אינו יודע באמת מה לחפש, כאשר עשה זאת הפורץ, היה בידו מידע קונקרטי. מידע קונקרטי על פיו המידע שמסוגל להטות את הכף – אינו שמור במחשב אלא במקום אחר.

ולמרות שאלישע יכול היה להעלות השערות שונות אחרות כדי להסביר מדוע לא נגע הפורץ במחשב, הוא העדיף להקדיש עוד דקות ספורות לפני צאתו, כדי לבדוק בהן את שאר תכולת החדר, בתקווה שהממצאים בשטח יוכלו לספר לו מה אירע בליל אמש בחדר הזה ממש.

רוב הרהיטים שבחדר, נראו כמו רהיטים שאין להם מקום אחסון אחר, או כמו רהיטים שזקוקים לתיקון. הם נערמו בצד אחד של החדר, זה מעל זה, ולאלישע היה די ברור שעמיקם אינו עושה בהם שימוש, כך שמעטים הסיכויים שבהם שמר עמיקם את סודותיו.

אולם היה רהיט אחד, שמהרגע הראשון תפס את תשומת ליבו של אלישע.

הייתה זו ארונית עשויה מתכת, מחולקת לשלוש דלתות קטנות – מעין ׳לוקרים׳. הדלתות כולן היו סגורות, וממקומו של אלישע – נראה היה כאילו הן נעולות.

כעת, התקרב אלישע אל הארון, מציץ ברווח שבין דופן הארונית לדלת, ומחפש כמובן לבחון את מצבו של מנגנון הנעילה. להפתעתו של אלישע, הוא גילה שהמנגנון שלם. הדלת אותה בדק נעולה, מציאות שחזרה על עצמה בכל אחת מן הדלתות.

ליבו של אלישע החל להלום בהתרגשות. הפורץ האלמוני נמנע מלפתוח את כל הדלתות הללו, וכעת יכול היה אלישע לראשונה לגשת אל תכולתן, כאשר ברור לו שהוא הראשון לראות אותה. מבחינתו, היה בכך גם מבחן לפורץ האלמוני. מבחן על פיו ניתן יהיה לבחון, האם אכן הייתה לאותו פורץ ידיעה מוקדמת על כל פרט ופרט מתכולת החדר, ומלכתחילה כיוון הפורץ רק אל המגירות, בהבנה שאין לו עוד מה לחפש בחדר, או שהפורץ גם הוא כמו אלישע, עבר תהליך של ניסוי ותעייה, אלא שמסיבה מסוימת – כגון פחד מבני הבית או מהמשטרה, לא השלים הפורץ את החיפוש בחדר ונמלט סמוך מאוד לתחילתו, כאשר מאחוריו נותרים המחשב והארון הנעול.

בשביל לגשת אל תכולת הארונית, היה אלישע צריך לפרוץ תחילה את הדלתות, משימה שהייתה פשוטה יחסית, בהתחשב בכך שהוא הספיק לבחון את מנגנון הנעילה ולוודא שהמנגנון פשוט. מנגנונים מעין אלו, הם מן הפשוטים שקיימים, ופתיחתם אינה מהווה אתגר משמעותי – במיוחד עבור אלישע, שהשתתף בעבר במסגרת עבודתו בקורס מנעולנים מטעם משטרת ישראל, קורס בו הוא למד על פריצת מנגנונים מורכבים בהרבה מאלו.
על מנת לפרוץ את הארונית, הוא היה זקוק לכלי דקיק וחד כמו סיכה או מחט, ולשם כך הוא היה צריך לצאת לסיבוב קצר בקומה שתחתיו. למרות שעצם המחשבה על יציאה מן החדר אליו הוא כבר הספיק להתרגל אל המרחבים של הבית – מילאה אותו בפחד משתק, התקווה למצוא סוף-סוף קצה חוט ולהסתלק מן הבית – הייתה חזקה מספיק כדי לאפשר לו את הכוחות הנדרשים לשם כך. בתנועות מלאות חשש, פתח אלישע את דלת החדר, יוצא בזהירות כשידו הימנית מונחת על נרתיק אקדחו, מוכנה לשליפה מהירה של כלי הנשק.

תוך דקות ספורות הוא חזר, בידו מסרגה דקה שמצא בחדר הבנות. במבט חיצוני, נראה היה לו שהמדף התחתון הוא בעל הקיבולת הגדולה מבין שלושת המדפים, ולכן הוא החליט לפתוח דווקא אתו. כשבידו השמאלית אחוזה המסרגה, הוא מיהר לרכון מול הארונית, נועץ את הקצה החד בחריץ המנעול, מחטט בקרביו בעדינות.

הדרך הזו היא הקלאסית ביותר לפתיחת מנעולים פשוטים. היא מכונה בפי מנעולנים 'שיטת הדגדוג' והיא מבוססת על הסטה של הזיזים הקבועים בעומק מנגנון הנעילה, בדיוק כפי שהמפתח עושה זאת.

קצת יותר מדקה חלפה עד שהמנעול נכנע, נפתח בנקישה קלה.

אלישע לחץ על ידית הארונית, מנענע בחוזקה את הדלת. זו התעקשה לרגע אחד להישאר נעולה ובמשנהו נפתחה בבת אחת, חושפת מאחוריה תא אפלולי קטן ומאובק, בתחתיתו נח תיק גב גדול מאוד בצבע כחול כהה, הכיתוב 'משטרת ישראל' מודפס על חזיתו בלבן.

אלישע שלח את ידו בחמדנות, מושך את ידית האחיזה של התיק במטרה לקרב אותו אליו.

ואז הכול השתבש...

האורות בבית כבו בבת אחת ברעש גוויעה חזק. אזעקה צורמנית החלה ליילל בעוז, מהדהדת בבית הריק. נורת חירום אדומה שהייתה קבועה בפינת התקרה, בנקודה נסתרת, החלה להבהב במהירות מסחררת.

״אוי לא!״ לחש אלישע בעיניים פעורות. לאפשרות כזו הוא לא ציפה. כפי הנראה, ביתו של עמיקם מחובר למוקד חירום כלשהו. מוקד שמקבל התרעה כאשר מישהו נוגע בחפצים השמורים של עמיקם.

למרות היותו שוטר, לא היה לאלישע שום חשק לבזבז את הזמן הקרוב על תשאול ומסירת תשובות לשאלות אנשי המוקד. הוא מוכרח לברוח כמה שיותר מהר אם ברצונו להקדיש את השעות הקרובות להמשך החקירה בה הוא עוסק.

הוא נלחם בעצמו שלא לאבד את עשתונותיו. ״קדימה! מהר!״ זירז את עצמו בלחץ, ״תיכף כל העולם יהיה כאן״.

הוא משך בתזזיתיות את התיק אליו, פותח מעט את הרוכסן שבקדמתו, מרים במאמץ את כונן המחשב ודוחף אותו פנימה. לאחר מכן תלה את התיק על כתפו, נאנק בכאב מהכובד הרב. בידו השמאלית הוא אסף מהשולחן את המחברת, פותח את הדלת, שועט בריצה החוצה.

המדרגות היו חשוכות והוא חשש להיכשל וליפול. ידו הימנית לפתה את המעקה, הוא ירד בזריזות, לא מתעכב לרגע, פניו מועדות היישר אל הכניסה שבקומה הראשונה.

העלטה המוחלטת ששררה בחלל הבית, והעובדה שגרם המדרגות העליון לא היה מכוון מול גרם המדרגות התחתון, הפכו את הירידה לקומת הכניסה למסורבלת ומסוכנת. אלישע מצא את עצמו מגשש את דרכו כעיוור באפלה, מתקשה לפעול בתוך הלחץ ולהבין היכן הוא נמצא ולהיכן הוא צריך ללכת.

בערך שלוש דקות חלפו מאז עזב אלישע את עליית הגג, ועד הרגע בו הוא זיהה מולו את דלתות הכניסה של הבית. הלחץ היה כה גדול, עד שהוא לא הרשה לעצמו לעצור אפילו לרגע, למרות שנשימתו הייתה קטועה וכוחותיו כמעט ואזלו. בזריזות חתולית הוא התנפל על הדלתות, דוחף אותן בכל כוחו. הדלתות הכבדות נענו לו, נפתחות לרווחה, חושפות מאחוריהן את החצר הגדולה ואת הרחוב שאחריה.

וכאשר הביט אלישע אל הרחוב, מתכנן בשבריר שנייה, תוך כדי ריצה, את המסלול שבו יחמוק מן החצר בדרכו אל המכונית, הוא קלט מול עיניו מחזה לא שגרתי, מחזה שהבהיר לו שהוא בבעיה גדולה משחשב, מחזה שהכריח אותו לעצור ולהישאר על מקומו, למרות הלחץ והחיפזון.

מהמקום בו הוא ניצב, קשה היה לקלוט באופן מדויק את המתרחש, אבל כמו שזה נראה – ממולו ממש, במרחק של כחמישים מטרים, חנתה מכונית גדולה, שפנסיה הגדולים סנוורו את עיניו. זווית החניה של המכונית לא הייתה רגילה. למעשה, הפנסים היו מכוונים ממש אליו, כך שהמשמעות היא – שהמכונית הגדולה חונה כנראה לרוחב הכביש, ובהתחשב בכך שהיה זה כביש צר שהיה בו נתיב אחד בלבד – ככל הנראה חסמה המכונית את כולו, לא מאפשרת לכלי רכב לעבור.

התאורה העוצמתית שכוונה אל אלישע, והעובדה שכנראה יש קשר בין הופעת המכונית לבין האזעקה שבבית – מנעו מאלישע להמשיך בתוכניתו, כיוון שעל פי התוכנית שלו – הוא אמור היה לרוץ היישר אל גדר החצר, ובמילים אחרות – להתקרב עד למרחק של מטרים בודדים מהמכונית. פעולה כזו היא בוודאי לא חכמה במיוחד, בפרט כאשר זהות היושבים במכונית והמטרות שלהם – עדיין אינה ידועה לו.

מכיוון שבמצב הנוכחי – התאורה מכוונת ממש אליו, וכל תזוזה שלו בולטת היטב בשטח, הברירה היחידה של אלישע הייתה להשתופף ולעמוד על מקומו, מתוך תקווה שהמבוא הרחב והמקורה עם הצללים שהוא מספק – יסתיר אותו לעת עתה, עד שיוכל לגבש תכנית פעולה חלופית.

האגרטלים סיפקו לו מסתור זמני מספק, ואלישע הציץ מבין עליהם בסקרנות, מנסה לקלוט ממקומו את ההתרחשויות. ברור היה שקורה שם משהו, שכן האור הופרע על ידי תנועות שונות, וקולות שנשמעו כמו קריאות נזיפה החליפו את הדממה השקטה ששררה עד עתה, אולם המרחק והאור המסנוור – לא אפשרו לאלישע יכולת ראייה טובה, כך שלמעשה – את כל מה שמגדר החצר ואילך, ראה אלישע רק במעורפל.

ככל שהתעמק אלישע במחשבה על זהותם של היושבים במכונית, הלכו והתגברו סימני השאלה שבמחשבתו. אם בתחילה הוא היה בטוח שמדובר במוקד אבטחה מוכר, כזה שרגיל לאבטח בתי עסק או בתים יקרים במיוחד – כעת הוא כבר בכלל לא היה בטוח בכך.

אלישע הכיר את עולמם של אנשי האבטחה, עולם שמקביל ונוגע בעולם המשטרה. למרות שלא היה אלישע בטוח בכך, נדמה היה לו שמעולם לא ראה מוקד אבטחה שמספק שירותי אבטחה עבור פריט אחד יקר בלבד. בדרך כלל, רגילים מוקדי אבטחה לאבטח מבנים גדולים, או חנויות גדולות.

כשנכנס אלישע אל ביתו של עמיקם, לא התעוררה שום התרעה, ולא הוזעקו אנשי מוקד האבטחה. רק ברגע בו משך אלישע את התיק, אירע הדבר. המציאות הזו מוכיחה, שהמגע בתיק או התזוזה שלו – הם שגרמו לאנשים היושבים במכונית לבוא. אלישע לא הכיר מוקד שמספק שירותים כאלו, והוא הכיר את מרבית הגופים העוסקים בשמירה, בוודאי הגדולים מבניהם.

גם מבחינה הגיונית, קשה היה לאלישע להבין מדוע צריך היה עמיקם לגבות את התיק ולאבטח אותו. עמיקם הרי היה קצין משטרה, די היה בכך שעמיקם יתקין מערכת אבטחה פשוטה שמתריעה על פריצות, בשביל שבפעם הבאה בה יעבור מישהו את סף חצרו של עמיקם ללא רשות - יוזעק מיידית צי שלם של ניידות.

גם מועד הגעת המכונית לא התאים למושגים המוכרים לאלישע. מוקדי האבטחה המדוברים עושים אמנם עבודה טובה, אבל קשה היה לו להאמין שהם מסוגלים להופיע במהירות כזו, כאשר אפילו הם עצמם מתגאים בכך שהזמן הממוצע עבור קריאה הוא כשבע דקות, יותר מכפלים ממשך הזמן שחלף מאז החלה האזעקה, ועד שכבר הספיקה המכונית לחנות ולחסום את הכביש.

השאלות שהתעוררו לאלישע, לא היו שאלות שבהכרח אין עליהן תשובות. ייתכן שבכל זאת, היה זה מוקד יעיל במיוחד שמספק שירותים גם עבור אבטחה של פריטים בודדים. ובכל זאת, היה די בסימני השאלה הללו על מנת להטיל חשד מוצדק ביושבי המכונית, כך שאלישע העדיף להיות זהיר, ולהימנע מהתנהגות שעלולה לחשוף אותו.

כשחלפו שתי דקות תמימות בהן לא אירע דבר, היה אלישע בטוח שפספס משהו. הוא כבר התחיל לפקפק בכך שיש קשר בין הופעת המכונית לבין ההתרעה ששמע, והאפשרות שמדובר בצירוף מקרים – כבר לא נראתה לו מוזרה כל-כך. אבל אז, שמע פתאום אלישע קולות של קריאות נזעמות, והאירוע החל להסתבך מול עיניו מבלי שהיה לו דבר לעשות בנידון.

על פי הקריאות ששמע, נראה היה שמדובר בנהג שנקלע לרחוב, ונחסם על ידי המכונית. הוא קרא קריאות נזעמות מעורבות בגידופים, אבל משום מה – לא הייתה שום תגובה מצד נהג הרכב. הצעקות היו חד צדדיות, ואלישע שאל את עצמו כמה זמן ימשיך הנהג הזועם בקריאותיו – עד שתתפתח תגרה המונית.

תוך כדי שהוא שוקל האם כדאי להזעיק תגבורת, פעולה שאמנם עשויה לעכב אותו ולמנוע ממנו את המשך החקירה - אבל בוודאי יהיה בה כדי להרגיע את הרוחות, נשמעה לפתע צעקה חדה, ולאחריה שברי קריאות מקוטעות.

אלישע התרומם ממקומו, מאמץ את עיניו. נדמה היה לו שראה דמות מתרחקת, והוא שאל את עצמו האם מדובר באותו אדם שצעק לפני כן, ואם כן – מה גרם לו לברוח בכזו מהירות.

מאותו רגע ואילך השתררה דממה מוחלטת ברחוב, ואלישע – שהבין שמשהו לא טוב מתרחש, מיהר לשלוח את ידו אל מכשיר הטלפון שלו, מתוך הבנה שכנראה – הנוסעים ברכב הם לא אנשי אבטחה תמימים.

אלא שבאותו רגע, חדרו אל טווח הראייה שלו שתי צלליות, ובבת אחת התנדפו המחשבות כולן ואבריו של אלישע ננעלו, כאילו אחז בו שיתוק פתאומי.

כשפיו פעור באימה, הביט אלישע אל הצלליות, שהלכו וגדלו מדי רגע.

מעולם לא ראה אלישע דמויות מעין אלו, ומעולם לא היה אלישע כה חסר אונים מול סכנה מוחשית.

לדמויות המתקרבות הייתה צורה מעוותת, והמראה שלהן על רקע האור המסנוור – היה מעורר חלחלה. כשהן התקדמו, לא נשמע שום רחש, ועל אף שההתקדמות שלהן הייתה איטית – ידע אלישע שבקרוב ממש הן יסגרו את הפער המצומצם בינו לבינן.

רק כשהיו הדמויות במרחק של כעשרים מטרים, הבין אלישע מה הוא רואה.

אלו היו בסך הכול אנשים.

בני אנוש, שמסיבה לא ברורה היו לבושים בגדים כהים בלתי מזוהים, דמויי גלימות. הבגדים היו רחבים ובעלי גזרה לא מקובלת, וגבשושיות שונות בלטו תחתיהן – גבשושיות שיצרו אפקט מאיים, כאילו מדובר בסוג של בעלי חיים חסרי צורה.

על פניהם, עטו לבושי השחורים ברדסים כהים, כאלו שאפילו לא היו בהם נקבים כנגד העיניים. הם פסעו בתיאום מושלם, בגו זקוף, משדרים עליונות וביטחון, כאילו אין שום דבר בעולם שבכוחו לאיים עליהם.

הסכנה הלכה והתקרבה, ובעבור אלישע – שהתעורר מאוחר מדי מקיפאונו, הייתה רק דרך מילוט אחת.

הוא התרומם מלא קומתו, גורר ביד אחת את התיק הכבד, נסוג אחורנית, מבטו אינו מתנתק לרגע מלבושי השחורים – שהמשיכו באותו הילוך איטי, כאילו לא הבחינו בנוכחותו.

דלתות הבית ממנו נמלט לפני רגעים ספורים, חזרו ונפתחו, והוא מיהר להיבלע בהן – מגיף אותן בחיפזון. מפתח הבית עוד היה בכיסו, והוא מיהר לנעול את הדלת מאחוריו, מסתובב אל העלטה המוחלטת, עיניו מתרוצצות – מחפשות דרך מילוט או מקום מסתור בטוח.

בריצה שפופה, כשהתיק על כתפו האחת, התקדם אלישע אל האזור המשוער של גרם המדרגות, ידו השמאלית נשלחת תוך כדי כך אל כיס מכנסיו, שולפת את מכשיר הפלאפון שלו. רטט נשמע, תאורה קלושה בקעה מהמכשיר שבין אצבעותיו, תאורה שהיה די בה כדי לסמן לו את דרכו.

כשהיה אלישע בשליש העליון של גרם המדרגות – נשמעה חבטה אדירה מעם הדלת.

״הם משוגעים!״ סינן אלישע, מגביר את מהירותו. ליבו פעם בקצב מטורף, מתקשה לעמוד במאמץ. רגליו חצו את גרם המדרגות, והוא פתח בדהרה לאורך המסדרון.

חבטה נוספת נשמעה מכיוון הקומה הראשונה. חבטה שלוותה כעת בצליל פיצוח. עיניו של אלישע התרוצצו, הברירה היחידה שלו הייתה להמשיך ולעלות.

במהירות כמעט לא אנושית, הוא חצה את גרם המדרגות השני, מוצא את עצמו בעליית הגג. בדחיפה קלה הוא טרק את דלת המתכת, מקדיש עוד מספר רגעים לגרירת ארונית הברזל והפלתה בסמוך לדלת. הארונית אמנם אינה יכולה למנוע מהרודפים להיכנס, אבל היא בוודאי תעכב אותם.

לאלישע לא היה זמן להיסוס ולתכנון. הוא קילף בתנועה אחת מהירה את דבק הסלוטייפ, ממהר להשליך את התיק מבעד לחלון. התיק התגלגל במורד הרעפים, נעצר היכן שהוא במרכז הגג. אלישע השתחל בעצמו החוצה, מתיישב, מחליק על גג הרעפים הרטוב, גורף בדרכו את התיק.

כשהיה אלישע על שפת הגג – הוא השליך את התיק כלפי מטה, ממתין לצליל החבטה. לאחר מכן, הוא נאחז בכוח ברעפים החלקים והרטובים שבשפת הגג, משתלשל כלפי מטה. כשגופו היה תלוי באוויר – שחרר אלישע את אחיזתו, צונח אל האדמה הבוצית שבחצר. הברך הימנית ספגה את רוב הנחיתה, ואלישע חש גל אחד של כאב דוקר, כאב שבישר לו שהוא עומד לשלם על הקפיצה הזו במשך ימים רבים.

לשתי שניות של חרדה, נדמה היה לאלישע שאיבד את הנקודה המדויקת אליה נפל התיק. אולם לאחריהן, הוא זיהה אותו – עצם שחור, כהה יותר מהאדמה. תוך כדי שהוא מכתף את התיק, פרץ אלישע בריצה צולעת, חוצה את שטח החצר. המחסום האחרון שלו היה הגדר הגבוהה, והוא טיפס עליה בגמלוניות, בוחר להשאיר את התיק צמוד לגופו, בחירה מסוכנת – שכמעט גרמה לו ליפול אחורנית, בחזרה אל החצר.

לבסוף, איכשהו, הצליח אלישע לעבור אל הצד השני, אל גינת המשחקים. הוא רץ כמטורף, מזגזג בין המתקנים, אפילו לא מפנה את ראשו כדי להביט אם האויבים שלו עדיין מאחוריו.

מעולם לא היה אלישע שמח יותר לראות את המכונית שלו. הוא רץ לעברה, ידיו ממשמשות תוך כדי תנועה בכיסו, מגששות אחר מפתח הרכב, שלמזלו – היה מחובר לחגורתו ולא אבד במהלך הריצה והטיפוס.

הרכב קיבל את פניו בהבהוב פנסים, והוא מיהר להתיישב בתא הנהג, מתניע אותו, מניח לצדו את התיק היקר – בעבורו הסתכן כל – כך.

רק ברגע הזה, כשהוא יושב בתוך הרכב השמור, כף רגלו הרועדת מרחפת מעל דוושת הגז, הרשה אלישע לעצמו להביט אחורנית, אל קטע הרחוב המרוחק ממנו נמלט זה עתה.

את הכביש חסמה מכונית לבנה, ארוכה ומשוריינת. מכונית עתיקה, שרק חובבי רכב כמו אלישע היו מזהים כרכב אספנות נדיר מתוצרת לינקולן, דגם אם. קי. וי. שייצורו הופסק בשנת 1974. זוהי מכונית נדירה מסוגה, בארץ ישנן בודדות כמותה.

עיניו של אלישע התרוממו מאליהן, אל ביתו של עמיקם, ואל עליית הגג בה שהה עד לפני דקות ספורות.

למרבה האימה, את עליית הגג לא ראה אלישע. היא הייתה מוסתרת מאחורי ענן עשן, עשן שהיתמר מהחלון הבודד – אותו חלון שלאלישע הייתה היסטוריה ארוכה אתו.

רק כעת הבחין אלישע בריח החזק, ריח שרוף. רק כעת הוא הטה את אזנו לנביחות הכלבים שהיו בעוצמה החזקה ביותר ששמע הלילה, ולהדים הרחוקים שהתלוו אליהן.

כשנדמה היה לאלישע שהוא שומע צלילי סירנות רחוקות, הוא הבין שמשימתו כאן תמה. כף רגלו סחטה את דוושת הגז, הרכב פותח בנסיעה מהירה.​
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
ההודעה הזו קצת חשובה, אז תקראו אותה.
כתבתי באותיות גדולות, כדי שההודעה לא תיבלע בין ההודעות האחרות. אין כאן הודעה דרמטית מדי, אז אל תפתחו ציפיות.
וכעת, לעניין.
הפרקים האחרונים התייחדו בכך שהם התפרסמו במהירות, לרגל בין הזמנים הבא עלינו לטובה.
לתחושתי, הפרקים האחרונים קצת האטו את העלילה, והגיע הזמן לחזור לקצב מהיר.
הפרק הבא יתפרסם בקרוב, והוא יהיה אחרון הפרקים המתפרסמים במתכונת בין הזמנים המואצת. בפרק הבא, הסיפור יכנס לקצב מהיר ממה שהיה עד כה.
מאחר שכידוע - הביקורת חשובה לי מאוד, ויש בה תועלת עצומה עבורי (רק לפני שני פוסטים שיניתי קו מחשבה בגלל ביקורות מוצדקות על קו עלילה שהתברר כפחות תקין), ומאחר שעם הזמן - אני רואה שיש יותר ויותר עוקבים אחרי הסיפור, עוקבים שדעתם חשובה לי מאוד - אך חלקם הגדול אינו יכול להביע את דעתו כאן מחמת חסרון הרשאה, דבר שמרגיז מאוד כמה מהם שכתבו לי בפרטי, חשבתי שיהיה כדאי לפרסם יחד עם כל פרק - מעין סקר קבוע שגם חסרי ההרשאה יוכלו להגיב עליו באופן פרימיטיבי באמצעות הסמלילים המוכרים, שאמנם מעודדים אותי מדי כל פרק - אך אין בהם יכולת למקד את החיוביות או השליליות לפרטים מתוך הפרק.
הנושא ייבחר על ידי מדי פרק, ויהיה בדרך כלל - זה שהתלבטתי לגביו הכי הרבה, מה שבדרך כלל אני ממילא עושה באופן בלתי ממוסד.
אדגיש, שחברי קהילת הכתיבה אינם פטורים מחמת זה מלהגיב תגובה בכתב, וגם אין הדבר פוטר אותם מלכתוב על נושאים אחרים שלא העליתי בעצמי, דבר שיש לו חשיבות עצומה - משום שבלעדיו, אני אטעה בלי לדעת שטעיתי.
צורת ההשבה על הסקר תהיה פשוטה בתכלית:
׳וואוו׳ פירושו - התפנית שהעלית היא לשביעות רצוננו, והיא מרתקת אותנו. הסיפור התקדם מבחינתנו דרגה אחת.
׳תודה׳ פירושה - הסיפור נשאר במקום. התפנית הייתה משעממת / צפויה / כזו שכרגע לא תגרום לנו להמתין יותר לפרק הבא.
׳עצוב׳ פירושו - התפנית הרסה קו יפה / מותח / נעים. היינו מעדיפים שלא תבוא, הסיפור ירד ברמה אחת.
׳צחוק׳ פירושו - התפנית מבלבלת, קצת הורסת מה שחשבתי וקצת מסקרנת, נמתין כדי לראות את ההתפתחויות.
׳שכוייח׳ פירושו - תפנית מסמרת שיער. טירוף חושים.
׳כועס׳ פירושו - תפנית מזעזעת, הרסה את החוויה לגמרי.
הפרשנות המוזכרת לסמלילים, תהיה תקפה בכל הודעה הנושאת את הכותרת ׳סקר׳.
==
את ההודעה הזו, ראו כאילו היא הסקר הראשון המתפרסם במתכונת זו. הביעו דעתכם בחופשיות, בלא כפייה, בעד או נגד הרעיון. אני מבטיח לקבל בברכה גם כישלון מוחלט של המיזם.
==
עתידות:
הפרק הבא יעלה באחד הימים הקרובים, ייתכן אפילו היום או מחר, כחלק ממתכונת הפרקים המואצים.
אולי יהיה עוד פרק שייכנס במתכונת זו, אבל בשבוע הבא - יתחיל לשמחתי זמן קיץ, ואז תחזור הזחילה המוכרת לכם בקצב הפרקים.
על אף העובדה הזו, אני מצפה לראותכם ממשיכים עם הדמויות שיצרתי לאורך כל הדרך, עד הסוף (שאינו קרוב עדיין). המשיכו להגיב, לשלוח תודות, ובקשה מיוחדת לי אליכם - שתפו את חובבי הקריאה שסביבכם, ודחפו אותם - באלימות פיזית מתונה, לקרוא ולדון בסיפור ובמה שמאחוריו.
כמו כן, אשמח לכל רעיון של התייעלות.
סקר דעת קהל ראשון.
טוב, אז בהמשך להודעה הזו, ובהמשך לסקר המובטח, הגיע הזמן לפתוח את המסורת, ולהעלות את הסקר הרשמי הראשון, שמבחינתי חשוב כל - כך עד שהוא מצדיק את המיזם כולו.
כמו שבוודאי שמתם לב, שני הפרקים האחרונים הם פרקים מלאי קצב, ולראשונה רואים אנו את אלישע יוצא מאזור הנוחות שלו, מתאמץ, נפצע, מלכלך את הידיים, ועוד דברים שמצדיקים את המשכורת שלו.
יש המון מה לדבר על הפרקים האלו, והמון מה להתלבט, אבל אני רוצה להתייחס רק לנקודה מאוד רגישה שמופיעה בפרק האחרון, ואני מדבר על הלבוש של האויבים שרודפים אחרי אלישע.
היה לי חשש מסוים, שקיצוניות יתר - תגרום לתופעה הפוכה מזו שאני מחפש. לא רק שזה לא יהיה מותח, אלא שהקורא - בדיוק ברגע הקריטי הזה - יאמר לעצמו: מה זה השטויות האלו? זה מדומיין / לא אמין, וכמובן - המתח יישבר והכל ייהרס.
כמובן, שמבחינתי - יש הסבר מנומק לצורת הלבוש הספציפית הזו, אבל אני לא קובע פה כלום.
ניסיתי לעשות את זה בחכמה, אבל דעתכם נחוצה לי מאוד.
בפרק זה, עדיף להשיב רק בשלושה סמלילים:
עצוב - הרסת את המתח.
תודה - לא משנה לי.
וואוו - אהבתי, לי זה הוסיף מתח.
=
לזה שכתב לי שהוא לא יישן בלילה בגלל הפרק - אני לא לוקח אחריות על זה, ואני לא מתחייב לממן כדורי שינה, אבל הייתי מצפה שתגיב כאן בוואוו, מדין הודאת בעל דין.
 
נערך לאחרונה ב:

אליהו פ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הכתיבה פשוט מעולה.
מרגע שהתחלתי עכשיו לקרוא את פרק 32 לא הצלחתי לעצור עד הסוף....
תמשיך כך!
רק הערה קטנה, שבלבלה אותי מאוד בפרק 32, היה שם קטע שהחלפת בין אפרים לאלישע...
בכל אופן,״ המשיך אלישע למרות ההיענות המאכזבת, ״עזוב רגע את העניינים שלי. איך היה לך? איך היה עם המפכ״ל?״

החדות חזרה באחת אל מבטו של אפרים, והוא סובב את ראשו במהירות כה גבוהה לעבר אלישע, עד שלרגע נבהל אלישע ונרתע אחורנית. ״הפגישה עם המפכ״ל הייתה זוועת עולמים,״ הודה אפרים בקול שפל. ״עשו עליי אמבוש. המפכ״ל, היועצת, ועוד חבר׳ה מתנשאים מהזן הנחות ביותר, שעדיין אין לי מושג מאיפה הם נפלו עליי, כי אפילו את זה הם לא הסכימו לומר, כאילו אם אדע מאיזו מחילה הם זחלו – יתהפך העולם או משהו״.

אלישע התבלבל משטף המידע שבתוך הטרוניות של אפרים. ״רגע, רגע,״ הוא ניסה לעשות סדר בדברים. ״הפגישה לא הייתה בארבע עיניים?״

בתגובה, פלט אפרים צליל מזלזל, כאילו הוא עצמו לא היה בטוח שכך יהיה עד לרגע הפגישה. ״הם לא רצו ממני שום דבר,״ הוא אמר בנימה ברורה של עלבון. ״אני הייתי שם על תקן השטיח שלהם, זה שדורכים עליו ורומסים אותו. הם הנחיתו עליי פקודות הזויות, בלי שום הסבר ובלי שום אפשרות להתווכח״.

על פניו של אלישע ניכרה היטב הסקרנות. ״מה למשל?״ שאל.

אפרים פתח את פיו כדי לענות, אבל אז חלפה על פניו הבעה של אימה, כאילו הבין שכמעט פלט מידע רגיש. ״עזוב את זה,״ הוא אמר, מטלטל את ראשו. ״זה לא הזמן. אני באתי לכאן בשביל לתת לך משהו״.
נראה לי שבכל הקטע שציטטתי, זה מוחלף ביניהם.
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אחות של תמרוז: וווואו, נהניתי מאוד לקרוא, איזה מתח, קראתי בנשימה עצורה. ממש יפה,
דרך אגב, זה שהוא כתב שהוא שונא מלפפונים, זה קשור לנמרוד גואטה שקרא לעצמו מלפפון גינה?
ולמלחמת העכבישים שממנה הוא מפחד יש קשר לעכביש שהוא מצא במגירה?
באופן כללי הסיפור מצוין, כייף לקרוא אותו, וגורם לך לרצות עוד, כתיבה מדהימה!
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
אחות של תמרוז: וווואו, נהניתי מאוד לקרוא, איזה מתח, קראתי בנשימה עצורה. ממש יפה,
תודה רבה!
דרך אגב, זה שהוא כתב שהוא שונא מלפפונים, זה קשור לנמרוד גואטה שקרא לעצמו מלפפון גינה?
ולמלחמת העכבישים שממנה הוא מפחד יש קשר לעכביש שהוא מצא במגירה?
שאלות טובות!
אני כמובן מנוע מלתת ספוילרים לעתיד, רק אומר שמחברת הבדיחות של עמיקם היא מקום בו לא הייתי מצפה למצוא תשובות לשאלות הגדולות.
מצד שני, כדי להיות בטוח בזה - צריך להבין איך פועל מוחו של עמיקם, ולגבי זה - נראה לי שאפילו אני לא מצליח להבין את זה לגמרי.
מה שבטוח: יהיו הפתעות. והן תהיינה בלתי צפויות.
באופן כללי הסיפור מצוין, כייף לקרוא אותו, וגורם לך לרצות עוד, כתיבה מדהימה!
שוב, תודה! חשוב מאוד!
 

אנטיפטרוסה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
מוזיקה ונגינה
בשעה טובה, מצאתי לי קצת זמן פנוי לקרוא תגובות (הצעה שלי לכל כותב -- לקרוא שוב ושוב את הביקורות, גם אלו הישנות שלדעתך כבר למדת מהן. כבני אדם, יש לנו טבע לחזור כל פעם לטעויות ישנות שעשינו), ומכיוון שיש לי חוב תגובה - אז הגיע הזמן לפרוע אותו (ובבקשה, אל תשלחו לי הודעות נזעמות בנוסח: ׳אם יש לך זמן תמשיך את הסיפור׳. לא תמיד יש לי את ההשראה המתאימה לשם כך, ובכנות - אם עכשיו אתם ממתינים להמשך, אין לכם מושג מה יגיע בעוד שלושה - ארבעה פרקים. המתח רק גדל עם הזמן, לא ההיפך).

אז קודם כל, תודה רבה על המחמאות, אם כי - תכנון מקדים מעולם לא היה הצד החזק שלי. אני נותן לעלילה לזרום, ודמויות עלולות לחוות דברים שמעולם לא דמיינתי בעבר.

טוב, אז ככה:
באופן כללי, לדעתי - הסוגה של העלילה הזו היא לא אקשן. אקשן לדעתי, מתאפיין בהמון מוטיבים של פעולה. מרדפים, קפיצות, צניחות חופשיות, צלילות, ועוד הרבה דברים שיונה ספיר טובה בהם. בסיפור שלי, ההתרחשויות ברוב הזמן (לפחות עד כה) הן איטיות ונעדרות פירוטכניקה, והדברים מתרחשים לרוב בין קירות סגורים ומשמימים.
אם כבר, לדעתי העלילה יכולה להיות מוגדרת כמותחן. מותחן שיש בו קצת מוטיבים של פעולה, קצת דרמה, אבל בעיקר מתח ודי הרבה אימה (עדיין לא... עדיין לא).
בכל אופן, אני מודה שלא למדתי לעומק את הדברים, ואין לי ידע מקצועי בנושאי כתיבה. אני מתנחם בכך שאנשים אוהבים לקרוא את העלילות שלי, למרות חוסר המקצועיות.
לכן, אני מעדיף לדון לגופם של דברים, בלי להפוך את עצמי לטיפש באמצעות שימוש לא נכון במילים חכמות.
הבנתי את הביקורת שהופנתה כלפי תיאור התהליכים הנפשיים של הדמויות. באופן כללי, אני קצת מסכים וקצת לא. קצת מסכים, כי אכלתי לכם את הראש עם עמיקם, עד שאפילו כשהוא מת - לא ראיתי מי שהתאבל עליו מדי. קצת לא - כי לדעתי, אין דרך להביא דמויות אל הקצה בלי לתאר את פיתולי נפשיהם.
באופן כללי ניתן לומר, שאני לא אוהב תיאורים של תהליכים נפשיים ופנימיים, זה מייגע אותי ואני סובל מקריאה של עלילות כאלו. עם זאת, חשוב לי להיות מדויק. וכשאני מביא דמות אל הקצה, ומעמיד אותה מול מצב הזוי, חשוב לי לדייק בתחושות שלה, כדי שדברים יהיו ברורים.
לאורך העלילה ניתן לשים לב, שכמעט בכל פעם בה נמנעתי מלכתוב על המתחולל בנפשן של הדמויות כאשר הן פועלות פעולה שלכאורה מנוגדת לאופיים - הקוראים לא הצליחו להבין את השינוי הפתאומי, והותקפתי על ללא עוול בכפי. כך שגם אם לפעמים יש קצת אריכות שאינה נדרשת - אי אפשר לגמרי להתעלם מהתהליכים הפנימיים ולתת לדמויות לפעול במה שנראה כמו קפריזות לא הגיוניות.
מבחינת התקדמות העלילה, בכל פרק יש התקדמות. משעשע אותי להגן על התקדמות העלילה, כי לדעתי היא בלתי מידתית ביחס לכל עלילה שקראתי, והיא גדלה ומתפתחת ללא הפסקה. במידה מסויימת, אני מסופק מכך, כי בתפיסה שלי - הצלחתי להעביר את כל החומר שרציתי, בזמן שחשבתי שמזמן אנשים יתיאשו ויאמרו שזה יותר מדי עומס מידע.

אני מסכים, ומכיוון שאת הנעשה אין להשיב (לעת עתה) - אני יכול רק ללמוד להבא.

כפי שראית, אני יודע לקבל ביקורת, ואני יודע גם לחלוק על חלק ממנה נחרצות, ואני נהנה מזה ומזה.
לסיכום: תודה רבה מאוד על ביקורת ארוכה ומושקעת, לעולם אל תפסיקו, עד הסוף הטוב (סוף טוב?! נראה לכם?! ככה אתם מכירים אותי? סוף רע ומפחיד, כמובן!)
סוף סוף נמצא הזמן לקרוא עוד קצת, וגם את התגובה לביקורת.
אז קודם כל שאפו, לקבל ביקורות זה עסק מורכב ובמיוחד ביקורת שדורשת התייחסות מעמיקה לנבכי בניית העלילה...
דבר שני, אני גם כן אאחוז בגישת ההסכמה-אי הסכמה, ואומר, שאכן אולי מתאים יותר לכנות את הסיפור כמותחן ופחות כאקשן, ועדיין הכלל יחול לגביו (לדעתי לפחות) - רוב ההתרחשות מחוייב להיות חיצוני, ופחות תיאורי רגשות ותהליכים. שהרי בסופו של דבר מנוע העלילה הוא המתח, ההתרחשות, הפעולות והמהפכים העלילתיים, ובהיבט הזה גם סיפור אקשן וגם מותחן מתבקשים לספק את אותה הסחורה.

מסכימה שאי אפשר לוותר על תיאור תהליך פנימי, כשבעקבותיו באה עשייה/פעולה/התנהלות, שתהיה לחלוטין לא מוסברת אלמלי התהליך שקדם לה, אבל גם תהליכים יכולים להתבטא כחלק ממהלך הסיפור - חלק פעיל ולא חלק פסיבי. זו אומנות שלמה בפני עצמה, שלימוד היא צריכה,
אבל על רגל אחת - נניח לצורך הדוגמא שצדקיהו ורשעוניהו היו ידידי נפש, אבל ביום בהיר אחד התברר שרשעוניהו פגע בצדקיהו מאחורי גבו ולכן התנהלותו הידידותית והנינוחה כלפיו כל ימות הסיפור, הופכת באחת לתוקפנית.
ביצוע פשטני של הסיפור יקדיש פרק שלם לתיאור מחשבותיו של צדקיהו על רשעוניהו, על ידידותם ועל מה שהוא הבין פתאום ואיך הוא הבין זאת ומה הוא מרגיש - כל רגשות האהבה הפכו לשנאה ועד כמה הוא לא מסוגל לשאת את נוכחותו של רשעוניהו - ואז כשיבוא המהלך המרושע והנקמני מצידו של צדקיהו, הקוראים יחושו מסופקים על שהצדק הושב על כנו ורשעוניהו קיבל את עונשו הראוי. מצד שני יתכן שהם גם יירדמו מדי פעם, בכל זאת הם היו צריכים לדפדף די הרבה - מתברר שזו פעולה די מונוטונית בסופו של דבר.
ביצוע שגוי, ידלג על תיאורי הידידות כמו גם תיאורי השנאה, או יתמצת אותם בצורה שלא תאפשר לקורא להרגיש ולחוות את המציאות הזאת יחד עם גיבור הסיפור, וכשצדקיהו ינהג ברשעות כזאת, כלפי מי שאמור להיות ידידו הטוב - יתחמשו כמה קוראים חמומי מוח וילכו לטפל, באופן אישי, בסופר המחוצף שהעז לפגום באופיו הצדקני של צדקיהו - יקירם הספרותי. (אלה שאינם חמומי מוח, יסתפקו בשנאה יוקדת כלפי יוצר העלילה, ויכתבו פוסטים נזעמים בפורומים ספרותיים שונים)
ביצוע אומנותי, יעדכן את אחת ההתרחשויות בעלילה, לקרות במהלך מפגש ידידותי בין רשעוניהו לצדקיהו, מפגש אותו הם מקיימים באדיקות כל יום ראשון זכר לימיהם הטובים בישיבה. במהלך ההתרחשות נוכל להווכח כיצד רשעוניהו מתפקד באופן מושלם כידידו של צדקיהו, וכיצד צדקיהו מקבל זאת כמובן מאליו - הרי רשעוניהו הוא ידידו הטוב מאז ומעולם. אם ממש מתעקשים להרחיב, הם יכולים להעלות קצת זכרונות בתחילת המפגש כדי להוסיף ותק של ממש לכל המערכת. במקרי קיצון מושקעים במיוחד, אפשר גם להראות עוד אי אלו סצנות שבהן צדקיהו נעזר ברשעוניהו, נתמך בו, עוזר לו ומתמלא התרגשות מהמסירות המיוחדת שלו כלפיו ומהקשר שלהם באופן כללי.
כל אלה יקרו "על הדרך", תוכדי התרחשות עלילתית ומבלי להקדיש "אזורי קריאה" מיוחדים שמטרתם היחידה להכניס את הקורא לנבכי הקשר המיוחד שבין החברים.
ואז, כאשר יפגוש צדקיהו באקראי באי אלו מסמכים שיבהירו לו, באורח שאינו משתמע לשני פנים - רשעוניהו פגע בו, ובצורה בלתי הפיכה ובלתי נסלחת - הוא לא יקבל זאת בהבנה, הוא ירוץ בסערה למאגרי נתונים, ינסה לאמת את מה ששמע, יביע אי אמון ובכל דרך שהיא יפגין - אין סיכוי שזה נכון. הנשימה שלנו תיעצר ביחד איתו מרוב אימה והפתעה... אבל היקום הסיפורי יהיה עקשן, כל הנתונים יצביעו על העובדות, וכשבאותה שנייה הוא יתמלא חמת זעם איומה ויתכנן את הנקמה שעוד לא נבראה כמותה - כולנו נזעם איתו ונצפה לרגע שבו הנקמה תצליח ורשעוניהו ימות בייסורים מרים, תוך שצדקיהו מביט בו וצוחק
(או, אם השתכנענו בכנות חברותו של רשעוניהו - נקווה בכל לב שיש לו סיבה ממש ממש טובה למעשה הזה, ואיימו על חייו/כל מה שעשה היה בעצם במטרה להציל את צדקיהו - פה בעצם זה המקום למשחק של הכותב, האם לרמוז מראש לקורא שכל הידידות מזוייפת על ידי אי אלו קוועצ'ים, או הפוך - לשדר אמינות ואז ההלם גדל, אבל איתו גם הסיכוי לאבד את הקוראים - הקורא לא רוצה "לאבד" את רשעוניהו, הוא מחובר לדמות שלו ומשוכנע שהחברות אמיתית)

#ואו, יצא ארוך. מקווה ששרדתם עד לפה.
 
נערך לאחרונה ב:

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
סוף סוף נמצא הזמן לקרוא עוד קצת, וגם את התגובה לביקורת.
אז קודם כל שאפו, לקבל ביקורות זה עסק מורכב ובמיוחד ביקורת שדורשת התייחסות מעמיקה לנבכי בניית העלילה...
דבר שני, אני גם כן אאחוז בגישת ההסכמה-אי הסכמה, ואומר, שאכן אולי מתאים יותר לכנות את הסיפור כמותחן ופחות כאקשן, ועדיין הכלל יחול לגביו (לדעתי לפחות) - רוב ההתרחשות מחוייב להיות חיצוני, ופחות תיאורי רגשות ותהליכים. שהרי בסופו של דבר מנוע העלילה הוא המתח, ההתרחשות, הפעולות והמהפכים העלילתיים, ובהיבט הזה גם סיפור אקשן וגם מותחן מתבקשים לספק את אותה הסחורה.

מסכימה שאי אפשר לוותר על תיאור תהליך פנימי, כשבעקבותיו באה עשייה/פעולה/התנהלות, שתהיה לחלוטין לא מוסברת אלמלי התהליך שקדם לה, אבל גם תהליכים יכולים להתבטא כחלק ממהלך הסיפור - חלק פעיל ולא חלק פסיבי. זו אומנות שלמה בפני עצמה, שלימוד היא צריכה,
אבל על רגל אחת - נניח לצורך הדוגמא שצדקיהו ורשעוניהו היו ידידי נפש, אבל ביום בהיר אחד התברר שרשעוניהו פגע בצדקיהו מאחורי גבו ולכן התנהלותו הידידותית והנינוחה כלפיו כל ימות הסיפור, הופכת באחת לתוקפנית.
ביצוע פשטני של הסיפור יקדיש פרק שלם לתיאור מחשבותיו של צדקיהו על רשעוניהו, על ידידותם ועל מה שהוא הבין פתאום ואיך הוא הבין זאת ומה הוא מרגיש - כל רגשות האהבה הפכו לשנאה ועד כמה הוא לא מסוגל לשאת את נוכחותו של רשעוניהו - ואז כשיבוא המהלך המרושע והנקמני מצידו של צדקיהו, הקוראים יחושו מסופקים על שהצדק הושב על כנו ורשעוניהו קיבל את עונשו הראוי. מצד שני יתכן שהם גם יירדמו מדי פעם, בכל זאת הם היו צריכים לדפדף די הרבה - מתברר שזו פעולה די מונוטונית בסופו של דבר.
ביצוע שגוי, ידלג על תיאורי הידידות כמו גם תיאורי השנאה, או יתמצת אותם בצורה שלא תאפשר לקורא להרגיש ולחוות את המציאות הזאת יחד עם גיבור הסיפור, וכשצדקיהו ינהג ברשעות כזאת, כלפי מי שאמור להיות ידידו הטוב - יתחמשו כמה קוראים חמומי מוח וילכו לטפל, באופן אישי, בסופר המחוצף שהעז לפגום באופיו הצדקני של צדקיהו - יקירם הספרותי. (אלה שאינם חמומי מוח, יסתפקו בשנאה יוקדת כלפי יוצר העלילה, ויכתבו פוסטים נזעמים בפורומים ספרותיים שונים)
ביצוע אומנותי, יעדכן את אחת ההתרחשויות בעלילה, לקרות במהלך מפגש ידידותי בין רשעוניהו לצדקיהו, מפגש אותו הם מקיימים באדיקות כל יום ראשון זכר לימיהם הטובים בישיבה. במהלך ההתרחשות נוכל להווכח כיצד רשעוניהו מתפקד באופן מושלם כידידו של צדקיהו, וכיצד צדקיהו מקבל זאת כמובן מאליו - הרי רשעוניהו הוא ידידו הטוב מאז ומעולם. אם ממש מתעקשים להרחיב, הם יכולים להעלות קצת זכרונות בתחילת המפגש כדי להוסיף ותק של ממש לכל המערכת. במקרי קיצון מושקעים במיוחד, אפשר גם להראות עוד אי אלו סצנות שבהן צדקיהו נעזר ברשעוניהו, נתמך בו, עוזר לו ומתמלא התרגשות מהמסירות המיוחדת שלו כלפיו ומהקשר שלהם באופן כללי.
כל אלה יקרו "על הדרך", תוכדי התרחשות עלילתית ומבלי להקדיש "אזורי קריאה" מיוחדים שמטרתם היחידה להכניס את הקורא לנבכי הקשר המיוחד שבין החברים.
ואז, כאשר יפגוש צדקיהו באקראי באי אלו מסמכים שיבהירו לו, באורח שאינו משתמע לשני פנים - רשעוניהו פגע בו, ובצורה בלתי הפיכה ובלתי נסלחת - הוא לא יקבל זאת בהבנה, הוא ירוץ בסערה למאגרי נתונים, ינסה לאמת את מה ששמע, יביע אי אמון ובכל דרך שהיא יפגין - אין סיכוי שזה נכון. הנשימה שלנו תיעצר ביחד איתו מרוב אימה והפתעה... אבל היקום הסיפורי יהיה עקשן, כל הנתונים יצביעו על העובדות, וכשבאותה שנייה הוא יתמלא חמת זעם איומה ויתכנן את הנקמה שעוד לא נבראה כמותה - כולנו נזעם איתו ונצפה לרגע שבו הנקמה תצליח ורשעוניהו ימות בייסורים מרים, תוך שצדקיהו מביט בו וצוחק
(או, אם השתכנענו בכנות חברותו של רשעוניהו - נקווה בכל לב שיש לו סיבה ממש ממש טובה למעשה הזה, ואיימו על חייו/כל מה שעשה היה בעצם במטרה להציל את צדקיהו - פה בעצם זה המקום למשחק של הכותב, האם לרמוז מראש לקורא שכל הידידות מזוייפת על ידי אי אלו קוועצ'ים, או הפוך - לשדר אמינות ואז ההלם גדל, אבל איתו גם הסיכוי לאבד את הקוראים - הקורא לא רוצה "לאבד" את רשעוניהו, הוא מחובר לדמות שלו ומשוכנע שהחברות אמיתית)

#ואו, יצא ארוך. מקווה ששרדתם עד לפה.
ב"ה

תגובה מחכימה ומלמדת.
תודה רבה!
אולי אפשר לערוך אותה קצת ולהעלות כמאמר?
או להכניס ללינקיה?
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
הודעה דרמטית.
הודעה זו חשובה במיוחד, אל תפספסו אותה.
בעקבות מחשבות רבות, ובעקבות ביקורת רבה שקיבלתי והסכמתי לה, הוחלט במושב יחיד על שינוי דרמטי, שיחול גם למפרע - על פרקים שכבר נכתבו.
אין מדובר בפרקים העוסקים באלישע, אלו יישארו כמו שהם בדיוק. השינוי המדובר, הוא אך ורק בקו העלילה הנוגע למשפחת חזן.
מלכתחילה, הייתה אמורה להיות העלילה הנוגעת למשפחת חזן - מסועפת ומותחת, כזו שבסוף תשתלב עם העלילה המרכזית.
אולם לאחר מחשבות רבות, הדבר כבר נראה לי פחות מתאים. העלילה המרכזית התייצבה, הקוראים די סבבה איתה והיא מספיקה להם. בנקודה זו, נראה שפרקים אלו הם נטל על הקוראים, וגם עליי - ככותב הסיפור. ואם אני לא אוהב לכתוב, אין סיכוי שאתם תאהבו לקרוא. בנוסף, קו העלילה הנוגע לברוך ותהילה סובל מחסרונות רבים. הפרקים המדוברים נכתבו בעבר, וכעת סגנון הכתיבה שלי השתנה. הצורך לבנות את העלילה המשנית, בזמן שהעלילה המרכזית מתקדמת במהירות רבה - הופך את הפרקים המדוברים למאוד לא אהובים, כשם שהעירו כאן רבות קוראים חכמים ומלומדים.
אף על פי כן, שמה של משפחת חזן לא יימחה מישראל.
במקום להאריך, להוסיף קטעים שנוגעים לעבר, לבנות עלילה נוספת לצד העלילה המרכזית, ולהטריד את הקוראים השרויים במתח כביר - החלטתי על קו עלילה חליפי, שלדעתי יש בו את כל היתרונות שהיו בעלילה המתוכננת, אבל הוא מדלג בקלילות מעל כל החסרונות שהיו בה.
העובדה שעד עתה לא היו פרקים רבים הנוגעים לקו העלילה המדובר, והעובדה שלא הייתה ממש התעניינות ציבורית בקו העלילה ההוא, הפכו את המשימה לאפשרית.
קשה להחליף עלילה תוך כדי תנועה, במיוחד כאשר מדובר על חלקים שכבר נכתבו. זהו אתגר, ואני מקווה לעבור אותו בצורה טובה. מקווה שיחד אתכם - זה יהיה אפשרי.
כעת, כמה הסברים על השינוי.
למעשה, כל הפרקים הנוגעים גם לעלילה המרכזית - קרי: כל תחילת העלילה עד החלק שבו אלישע מסיים לפגוש את בני המשפחה - ישארו כמו שהם. השינוי ייעשה בשני הפרקים הנוספים, פרק 26 - מדיניות החברה, ופרק 31 - הארה, שהם פרקים שנוגעים לעבר של ברוך ובני המשפחה ותקועים בתוך המתח. פרקים אלו, כאילו לא היו מעולם, ובמקומם יבואו פרקים אחרים.
כיצד זה ייעשה מבחינה טכנית:
מאחר שאין רצוני להכניס עכשיו פרקים מוקדמים ולבלבל את הציבור המבולבל, אפתח אשכול חדש בשם ׳תיקונים לסיפור אשליה׳, או שם אחר שאבחר, ובו יעלו ברצף הפרקים החדשים. בכל פרק ייכתב היכן הוא משובץ בעלילה (בין איזה פרק לאיזה פרק) - וגם באיזו שעה ביום הוא מתרחש.
כך, בלי לבלבל את הקוראים - תוכלו לקרוא את הכול כעלילה נפרדת, שתוך מספר פרקים תשתלב עם העלילה המרכזית.
סדר הפרקים הנוכחי - כמובן לא ישתנה.
דבר אחרון: התדירות של הפרקים. אני מקווה שאוכל להעלות בכל פעם שני פרקים. אחד לעלילה המרכזית ואחד לעלילה המשנית. אני מעריך שמדובר בעניין של מספר פרקים, בין שלושה לחמישה. אחר כך - כמובן, תתקדם העלילה המשנית ותשתווה מבחינת סדר האירועים הכרונולוגי אל הזמן שבו מתרחשת העלילה המרכזית, ומשם ואילך - תשובץ העלילה המשנית בין פרקי העלילה המרכזית.
מאחר שכמו שכתבתי - האתגר הוא די גדול, אשמח לשמוע את דעתכם, רעיונותיכם ומחשבותיכם על אודות המהלך כולו בכלל והביצוע שלו בפרט.
את האשכול החדש אפתח מיד עם העלאת הפרק הראשון במסגרת המתכונת המתוכננת. יהיה קישור כפול, מהאשכול כאן לשם ומשם לכאן.
 
נערך לאחרונה ב:

אנטיפטרוסה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
מוזיקה ונגינה
ב"ה

תגובה מחכימה ומלמדת.
תודה רבה!
אולי אפשר לערוך אותה קצת ולהעלות כמאמר?
או להכניס ללינקיה?
תודה לך! הוחמאתי...
הייתי שמחה להפוך את ההודעה למאמר, ובפרט שיש בכליי עוד הגיגים רבים על עניינים כמו החוזה הבלתי-כתוב בין הסופר לקוראים, הגבולות המוסריים שאסור לדמויות לחצות, והגבולות שהנבלים חייבים לחצות (ע"ע יקוואל), רמת ההיקשרות ש"מותר" לסופר לייצר כלפי דמות שלילית בסיפור, וכן הלאה
לדאבוני, יש כמה משימות דחופות יותר פה על הפרק, ככה שכרגע זה פחות רלוונטי, מקווה שאמצא לזה זמן מתישהו בעתיד (מועמד לרשימת "אלף המשאלות הבלתי ממומשות [עדיין]")

אבל אשמח, אם ייטב בעיני המנהלים, אם תוכנס ללינקייה
@מ. י. פרצמן @ניהול קהילת כתיבה
 
נערך לאחרונה ב:

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
הודעה דרמטית.
הודעה זו חשובה במיוחד, אל תפספסו אותה.
בעקבות מחשבות רבות, ובעקבות ביקורת רבה שקיבלתי והסכמתי לה, הוחלט במושב יחיד על שינוי דרמטי, שיחול גם למפרע - על פרקים שכבר נכתבו.
אין מדובר בפרקים העוסקים באלישע, אלו יישארו כמו שהם בדיוק. השינוי המדובר, הוא אך ורק בקו העלילה הנוגע למשפחת חזן.
מלכתחילה, הייתה אמורה להיות העלילה הנוגעת למשפחת חזן - מסועפת ומותחת, כזו שבסוף תשתלב עם העלילה המרכזית.
אולם לאחר מחשבות רבות, הדבר כבר נראה לי פחות מתאים. העלילה המרכזית התייצבה, הקוראים די סבבה איתה והיא מספיקה להם. בנקודה זו, נראה שפרקים אלו הם נטל על הקוראים, וגם עליי - ככותב הסיפור. ואם אני לא אוהב לכתוב, אין סיכוי שאתם תאהבו לקרוא. בנוסף, קו העלילה הנוגע לברוך ותהילה סובל מחסרונות רבים. הפרקים המדוברים נכתבו בעבר, וכעת סגנון הכתיבה שלי השתנה. הצורך לבנות את העלילה המשנית, בזמן שהעלילה המרכזית מתקדמת במהירות רבה - הופך את הפרקים המדוברים למאוד לא אהובים, כשם שהעירו כאן רבות קוראים חכמים ומלומדים.
אף על פי כן, שמה של משפחת חזן לא יימחה מישראל.
במקום להאריך, להוסיף קטעים שנוגעים לעבר, לבנות עלילה נוספת לצד העלילה המרכזית, ולהטריד את הקוראים השרויים במתח כביר - החלטתי על קו עלילה חליפי, שלדעתי יש בו את כל היתרונות שהיו בעלילה המתוכננת, אבל הוא מדלג בקלילות מעל כל החסרונות שהיו בה.
העובדה שעד עתה לא היו פרקים רבים הנוגעים לקו העלילה המדובר, והעובדה שלא הייתה ממש התעניינות ציבורית בקו העלילה ההוא, הפכו את המשימה לאפשרית.
קשה להחליף עלילה תוך כדי תנועה, במיוחד כאשר מדובר על חלקים שכבר נכתבו. זהו אתגר, ואני מקווה לעבור אותו בצורה טובה. מקווה שיחד אתכם - זה יהיה אפשרי.
כעת, כמה הסברים על השינוי.
למעשה, כל הפרקים הנוגעים גם לעלילה המרכזית - קרי: כל תחילת העלילה עד החלק שבו אלישע מסיים לפגוש את בני המשפחה - ישארו כמו שהם. השינוי ייעשה בשני הפרקים הנוספים, פרק 26 - מדיניות החברה, ופרק 31 - הארה, שהם פרקים שנוגעים לעבר של ברוך ובני המשפחה ותקועים בתוך המתח. פרקים אלו, כאילו לא היו מעולם, ובמקומם יבואו פרקים אחרים.
כיצד זה ייעשה מבחינה טכנית:
מאחר שאין רצוני להכניס עכשיו פרקים מוקדמים ולבלבל את הציבור המבולבל, אפתח אשכול חדש בשם ׳תיקונים לסיפור אשליה׳, או שם אחר שאבחר, ובו יעלו ברצף הפרקים החדשים. בכל פרק ייכתב היכן הוא משובץ בעלילה (בין איזה פרק לאיזה פרק) - וגם באיזו שעה ביום הוא מתרחש.
כך, בלי לבלבל את הקוראים - תוכלו לקרוא את הכול כעלילה נפרדת, שתוך מספר פרקים תשתלב עם העלילה המרכזית.
סדר הפרקים הנוכחי - כמובן לא ישתנה.
דבר אחרון: התדירות של הפרקים. אני מקווה שאוכל להעלות בכל פעם שני פרקים. אחד לעלילה המרכזית ואחד לעלילה המשנית. אני מעריך שמדובר בעניין של מספר פרקים, בין שלושה לחמישה. אחר כך - כמובן, תתקדם העלילה המשנית ותשתווה מבחינת סדר האירועים הכרונולוגי אל הזמן שבו מתרחשת העלילה המרכזית, ומשם ואילך - תשובץ העלילה המשנית בין פרקי העלילה המרכזית.
מאחר שכמו שכתבתי - האתגר הוא די גדול, אשמח לשמוע את דעתכם, רעיונותיכם ומחשבותיכם על אודות המהלך כולו בכלל והביצוע שלו בפרט.
את האשכול החדש אפתח מיד עם העלאת הפרק הראשון במסגרת המתכונת המתוכננת. יהיה קישור כפול, מהאשכול כאן לשם ומשם לכאן.
בהמשך להודעה זו:
הפרק הראשון כבר עלה, מוזמנים להתעדכן.
להלן קישור לאשכול העלילה המשנית:
כמובטח, יעלה מיד פרק המשך לעלילה המרכזית.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
34
מרדף:

התמרור שביציאה מרחוב טרומפלדור הציג איור של ילדים משחקים בכדור, מבשר על כך שהכביש נחשב ל'דרך משולבת', שמהירות הנסיעה המרבית בה עומדת על שלושים קילומטרים לשעה. פנסי התאורה שלצדי הכביש היו מפוזרים בדלילות, כך שלמעט אזורים מצומצמים – הייתה הדרך חשוכה, כמעט בלתי נראית.

מכונית ה'טויוטה' הלבנה של אלישע התפרצה לרחוב במהירות מסחררת, מזדעזעת מדי כמה רגעים במפגשים עם פסי האטה צפופים שנקבעו בנדיבות בכביש הצר. אלישע החזיק את ההגה בשתי ידיים, גופו רוכן קדימה בדריכות, מבטו סוקר מדי כמה רגעים את מד המהירות שנע סמוך מאוד לקצה הסקאלה.

הוא ידע שאין לו זמן רב.

ההימלטות שלו מביתו של עמיקם, והצורה בה הצליח להתחמק מהאויבים חסרי הגבולות שהבעירו מאחוריו את הבית, העידו אמנם על יכולות מרשימות – יכולות שאלישע כבר הרבה זמן לא השתמש בהן, אבל יחד עם זאת - ברור היה לאלישע שבקלות רבה יכולה הייתה הפעולה האמיצה שלו להסתיים אחרת. הוא נמלט מהבית ברגע האחרון, כך שאם היו הרודפים אחריו זריזים יותר – התוצאה הייתה שונה לגמרי.

למרות ההימלטות שלו מזירת האירוע, ברור היה לאלישע שכלום עוד לא נגמר. ברגעים הראשונים הוא עוד לא קלט את הסיטואציה כולה, כי כולו היה תחת הרושם העמוק של האירועים, אבל ברגע שהחל לחשוב בצלילות – הוא הבין שהסכנה עוד לא חלפה.

ברגע ששחזר אלישע את רצף האירועים, היה ברור לו בלי צל של ספק - שהתיק שנח על המושב לצדו מכיל רכיב טכנולוגי כזה או אחר, רכיב שנכנס לפעולה ברגע שאלישע הזיז את התיק ממקומו, כך שבאותו הרגע פרצה האזעקה והרודפים קיבלו התרעה.

אם ההערכה שלו נכונה והתיק ששוכב במושב לצדו מאובטח באמצעות רכיב טכנולוגי, סביר להניח שהאחראי על מערכת האבטחה – העלה בדעתו מצב בו התיק ייגנב, והכין לשם כך תגובה הולמת בדמות רכיב ג׳י. פי. אס שמסוגל לשדר את מיקום התיק בכל רגע נתון. השערה זו הייתה סבירה בהחלט, משום שכמעט כל רכיב טכנולוגיה שמיוצר למטרות אבטחה – כולל בתוכו פונקציה מובנית של גילוי מרחוק באמצעות ג׳י. פי. אס.

המשמעות המדאיגה היא, שברגעים אלו ממש – משדר כנראה התיק אותות למרחוק, אל המוקד ממנו באו אנשי האופל לבושי השחורים, שכבר פספסו אותו פעם אחת בביתו של עמיקם – כך שהם עשויים להיות מסוכנים יותר, ממוקדים יותר. ללבושי השחורים הייתה מכונית, כך שייתכן מאוד שברגעים אלו ממש – הם כבר בעיצומה של נסיעה לעברו, כאשר הם מקבלים כל העת תשדורת חיה על מיקומו המדויק.

הפחד מן הסכנה הקרבה היה כל כך עמוק, עד שהוא שיתק כמעט לחלוטין את יכולת החשיבה של אלישע. הרצון להגן על עצמו, כמעט וגרם לו להתפתות לדחף פנימי הרסני – דחף שדחק בו להשליך את התיק החוצה, יחד עם כל תכולתו.

למרות שבסופו של דבר גבר ההיגיון על הפיתוי, ואלישע הצליח לשכנע את עצמו שהשלכות של פעולה פזיזה כזו הן בלתי הפיכות, לא היה בכך כדי להקל על ייסורי הנפש שלו. ההבנה שבמושב לידו נח עצם שעלול לגרום לו לסכנת חיים – הפכה את הנסיעה לחוויה נוראית.

למזלו של אלישע, היה לו יתרון אחד על פני לבושי השחורים – יתרון אחד ויחיד שסיפק לו מעט זמן יקר, זמן שאלישע היה זקוק לו כאוויר לנשימה, זמן שהעניק לו מרווח ביטחון קצר – שניות בודדות של רגיעה שאפשרו לאלישע להפעיל את מוחו, לחשוב, לתכנן את צעדיו.

היתרון ששיחק לטובתו של אלישע, היה הפער העצום בין יכולות כלי הרכב שלו, ליכולות כלי הרכב בו השתמשו לבושי השחורים.

מסיבה מסתורית כלשהי, בניגוד לכל היגיון אנושי בסיסי, בחרו לבושי השחורים להשתמש במכונית נדירה ועתיקה, כזו שמוגדרת באופן רשמי ׳רכב אספנות׳. כלי הרכב שבו הם ישבו אמנם נחשב למוערך בקרב אספני מכוניות, כאלו שהמראה החיצוני של כלי הרכב חשוב להם, אבל מכל בחינה אחרת – היה זה רכב בעל יכולות ביצוע בינוניות עד גרועות.

למרות שלא ניתן היה לדעת בבירור האם לבושי השחורים עדיין יושבים באותו הרכב, והייתה אפשרות תיאורטית שהם הספיקו להחליף אותו בכלי רכב מודרני, עדיין עמד לרשותו של אלישע פרק זמן מספיק בו הוא הצליח לצבור מהם פער. את הפער הזה היה אלישע מוכרח לנצל עבור המשימה החשובה ביותר בעת הזו – היפטרות מהרכיב הטכנולוגי.

מכיוון שהבנתו של אלישע בתחום האלקטרוניקה הייתה לכל היותר בסיסית, ומכיוון שלא היה לו אפילו רגע אחד פנוי ללבטים וניסיונות כושלים, ברור היה לאלישע שאת המשימה הזו הוא יוכל לצלוח רק אם יתאפשר לו ליווי צמוד של איש מקצוע. כשהבעה החלטית על פניו - הוא שחרר את ידו השמאלית מההגה, שולף באמצעותה את מכשיר הטלפון מכיס מכנסיו, מחליק באצבע אחת על המסך, מבטו נע במהירות בין המכשיר שבכף ידו לדרך החשוכה שלפניו.

על צג המכשיר התלקחה ההודעה – ׳שש שיחות שלא נענו׳. השיחות כולן בוצעו ממכשיר הטלפון של עמיקם, ואלישע חש מבוכה כשהבין שמדובר בבנו של עמיקם שבוודאי אינו מבין מה אירע, ומדוע אלישע מתעלם ממנו. הזמן הדוחק לא אפשר לאלישע לחזור אליו. הוא סילק את ההודעה בתנועת אצבע, פותח את תיקיית השיחות האחרונות, עובר בקוצר רוח על השמות שברשימה ונעצר מול השם ׳אמיר עכבר מעבדה׳. בלב מלא תקווה, העביר אלישע את אצבעו על המסך.

מכשיר הטלפון של אלישע היה מחובר אל מערכת השמע של הרכב, כך שצלצולים ארוכים, איטיים, נשמעו מיד בקול רם. עם כל צלצול, גאה מפלס הלחץ בליבו של אלישע לגבהים חדשים, והוא מצא את עצמו מתחנן: ״תענה כבר!״, כאילו היה אמיר עומד לצדו ומקשיב לו.

הניסיון הראשון נכשל, ואלישע צריך היה לגייס את כל כוחות הנפש שלו כדי לא לכרוע תחת הלחץ והייאוש. בלב הולם הוא ניסה שנית, הייאוש גדל בקרבו מרגע לרגע.

חמישה צלצולים ספר אלישע. חמישה צלצולים, לאחריהם התגשמה משאלתו של אלישע, וקולו של אמיר התפרץ אל חלל הרכב הסגור, מנומנם ומבולבל. ״אלישע?״ הוא שאל בקול איטי.

״אני צריך עזרה דחופה״. הגיב אלישע, מנסה לדחוף כמה שיותר מילים בכמה שפחות זמן. ״רודפים אחריי אנשים. אני חושד שהטמינו בתיק שאני מחזיק מכשיר מעקב. אני צריך שתסביר לי מה לעשות״.

מן העבר השני לא הייתה תגובה. צליל של זרימת מים נשמע, ואלישע הבין שאמיר מכריח את עצמו להתעורר על ידי שטיפת פנים במים קרים. ״מהר!״ הוא זירז את אמיר. ״אני בסכנה״.

קולו של מומחה המחשבים שב ונשמע, ערני מעט יותר, אבל עדיין צרוד מעט. ״מכשירי מעקב עובדים לפי מערכת ג'י. פי. אס״, הוא הסביר מיד, קולט את הדחיפות. ״בשביל שהם יפעלו - דרושה עבורם קליטה לוויינית. אתה צריך למצוא מקום בו אין קליטה. תוכל לוודא שאתה במקום כזה על פי המכשיר הסלולרי שלך. אם תראה בו הודעה 'אין קליטה' תוכל לדעת שאתה במקום בטוח״.

אלישע הביט מבעד לחלון, סורק את הרחוב השומם, מחפש אחר מקום כזה בו לא תהיה קליטה לטלפון שלו. "אני יכול אולי להיכנס למקלט של אחד הבניינים". הציע.

"לא טוב". אכזב אותו מומחה המחשבים. "בנתונים שיתקבלו ממכשיר המעקב הם יוכלו לראות לאן הלכת עד שהאות פסק. הם ידעו לאיזה בניין הגעת רגע לפני שהאות פסק ואתה תמצא את עצמך לכוד בלי דרך יציאה, כיוון שאם תצא מכשיר המעקב יחזור לחיים. אתה צריך מרחב גדול שאין בו קליטה, כמו מנהרה או תעלת ניקוז תת קרקעית".

אלישע התרגז "אין לי פה שום מערה! תמצא לי פתרון נורמלי בבקשה!"

"מנהרה, לא מערה". תיקן מומחה המחשבים בחשיבות. "בכל אופן, אם התיק אינו מכיל רכיבים אלקטרוניים מלבד מכשיר המעקב, אתה יכול להשליך את אותו לתחתית של בריכה או לשטוף אותו במים. הציוד האלקטרוני כמעט בוודאות ייהרס, אלא אם כן מדובר בטכנולוגיה חסינה למים".

"לא! אני לא יכול!" התפרץ אלישע לדבריו. "יש בתיק מחשב וייתכן שנמצא בו מכשור עדין נוסף או ראיות שעשויות להינזק במים".

מומחה המחשבים חשב רגע. "אין ברירה," קבע. "אתה תאלץ לחפש את מכשיר המעקב באופן ידני. אני אדריך אותך כיצד לעשות זאת בשלב הראשון, ולאחר מכן אפגוש אותך במעבדת המחשבים שלי כדי לוודא שאכן הסרת את כל אביזרי המעקב".

"הבנתי". אלישע סחט את דוושת הבלימה עד הסוף, הרכב נעצר בחריקת בלמים עזה במרכז הכביש. "מה צריך לעשות?"

"קודם כל תפתח את התיק" הורה מומחה המחשבים.

אלישע היסס לרגע. הוא חשש מפני מה שמצפה לו בתוך התיק, העדיף לפתוח אותו מאוחר יותר בישוב דעת. מומחה המחשבים הרגיש בהיסוס שלו. "אתה מפחד שהתיק ממולכד?" שאל. "אם כן, תצטרך לפנות לחבלן. אני לא יכול לעזור לך".

אלישע לא חשש מהאפשרות שהתיק ממולכד, משום שהוא כבר פתח אותו לפני כן על מנת להכניס לתוכו את המחשב. "הכול בסדר" הרגיע את מומחה המחשבים. "אני אעשה את זה".

הוא עצם את עיניו, נושם עמוקות כדי להירגע, אצבעותיו פותחות את רוכסן התא הגדול בצליל חיכוך. הוא עוד לא הספיק להציץ בתכולת התיק, כשגל דחוס ומחניק תקף אותו, גורם לו להשתעל שיעול בלתי רצוני. "אתה בסדר?" שאל מומחה המחשבים בדאגה מצדו השני של הקו.

"אני אחיה" השיב אלישע בעודו משתנק, אצבעו לוחצת במהירות על המתג האחראי לפתיחת החלון שלצידו. "התיק הזה שכב כנראה הרבה זמן איפה שמצאתי אותו", המשיך כשהוא משרבב את ראשו מחוץ לחלון הרכב, נושם עמוקות את האוויר הצח. "הכול בפנים מעלה עובש כנראה".

מומחה המחשבים נרגע, חוזר מיד לעניין לשמו הם משוחחים. "אתה צריך לרוקן את התיק לחלוטין". הדריך. "להוציא את התכולה שבתוכו ולחפש אחר כל מכשור אלקטרוני, מכל סוג ומכל גודל. המכשירים הללו מגיעים בשלל צורות והם יכולים להיות זעירים מאוד. ייתכן אפילו שהם מוסתרים בחפצים תמימים למראה, כמו כפתור של חולצה או שעון".

"הבנתי". אישר אלישע. הוא תפס את התיק בשתי ידיו, הופך אותו כשפתחו פעור כלפי מטה, מנער אותו בעוצמה, מאפשר לפריטים שבתוכו לנשור אל המושב שלצידו. ריח דחוס ובלתי נסבל של עובש התפשט בחלל הרכב, מאלץ את אלישע לעצור את נשימתו. הוא מתח את ידיו עד קצה היכולת כדי להרחיק ממנו את התיק כמה שיותר. פניו התעוותו בגועל.

רק כששקע מעט האוויר וחלל הרכב הפך להיות מאוורר יותר, הוא התפנה להביט בערמת הפריטים המגובבת בחוסר סדר על המושב. למראית עין הייתה זו תכולת תיק שגרתית למדי. כזו שמתאימה לטיולים קצרים של יום או יומיים. היו שם מדי משטרה מכווצים ומקומטים, מגבת גדולה מרובבת ברפש, מגפי עבודה מלוכלכים בבוץ מתוצרת 'בליינסטון' וכמה זוגות גרבי צמר. בשקית ניילון נחו שני כריכים ארוזים בנייר אלומיניום, לצד מימייה צבאית ישנה ואריזת ביסקוויטים מפוררים.

אלישע העביר את מבטו בין הפריטים, מסתפק במה להתחיל. שקית הניילון עם מוצרי המזון תפסה את עיניו מיד. עטיפת נייר האלומיניום עשויה להסתיר בתוכה מכשירים אלקטרוניים, בדיוק כמו המימייה הצבאית.

הוא נטל לידיו את שקית הניילון, קורע אותה ומוציא ממנה את אחת משתי אריזות הכריכים. הוא קילף בזריזות את נייר האלומיניום, מרחרח בחשד את תכולת האריזה.

רגע לאחר מכן הוא התחרט בכל מאודו על הצעד שעשה. בתוך האריזה נח כריך עבש, שכנראה הכיל בעבר נקניקיה מקושטת במיונז וקטשופ. הבשר המקולקל הדיף סירחון נורא ואלישע חשד שהוא רוחש תולעים. הוא השליך את האריזה בגועל מבעד לחלון הרכב, ממהר לקנח את אצבעותיו המזוהמות במגבון לח.

למרות תחושת הגועל, הוא לא הסכים לוותר על בדיקה באריזה השנייה, שגם היא מצאה את מקומה במהירות רבה לצד חברתה. אלישע המשיך בחיפושים, פונה לנער את המימייה, מאזין כדי לשמוע אם יש צלילי קרקוש שעשויים ללמד על חלקים קטנים המסתתרים בתוכה. משלא שמע כאלו הוא פתח אותה, מציץ פנימה ומרחרח את הנוזל המועט שבתוכה. אלו לא היו מים. לנוזל היה ריח מוכר של תכשיר חיטוי, אלישע שיער שזוהי תמיסה בה השתמש עמיקם לאחסן את עדשות המגע שלו.

הוא נאנח בייאוש, משליך את המימייה מידיו. "אני לא רואה כלום". אמר למומחה המחשבים. "לולי האזעקה שהחלה לפעול כאשר נגעתי בתיק, הייתי חושב שמדובר כאן בתיק טיול תמים שהוזנח בארונית במשך זמן רב. יש כאן רק בגדים ומוצרי מזון".

מומחה המחשבים חשב רגע. "תנסה לחפש בתיק עצמו," יעץ. "ייתכן שיש שם תאים נסתרים או דפנות כפולות. אם יש לך סכין או חפץ חד אחר, כדאי שתקרע את כל הבטנה של התיק. תוודא שאין מאחוריה מקומות מסתור".

אלישע לא היה צריך לחפש אחר סכין. בתא הכפפות שלו נח באופן קבוע אולר מבצעי, אותו הוא קיבל כשסיים בהצטיינות קורס קצינים. הוא הזדרז לבודד מן האולר סכין משוננת, מניח את התיק על ברכיו, מתחיל בקריעה זהירה של דפנות התיק.

רגעים ספורים אחר כך הוא השמיע קריאת צהלה.

לא ניתן היה להתבלבל. מתחת לבטנה ריצדו נורות קטנטנות, מחוברות לפקעת סבוכה של חוטי חשמל. מכשיר קטן בגודל של שעון יד היה מוצמד בסיכה לפנים הבטנה, כרטיס מידע זעיר תחוב בחריץ בחזיתו.

"מצאתי!" עדכן אלישע את מומחה המחשבים באושר. "מה עושים?"

"בעיקרון, אתה יכול לרסק את המכשיר או להשליך אותו". השיב מומחה המחשבים. "אבל אם אתה רוצה שאבדוק את המכשיר בעבורך, תצטרך להביא אותו למעבדה שלי כשהוא שלם. כדי לעשות זאת, תצטרך להוציא את הסוללה של המכשיר על מנת להפסיק את המעקב".

"הבנתי". אלישע ניתק את המכשיר ממקומו, סוקר אותו בדקדקנות ומחפש היכן עשויה להיות הסוללה שלו. "אני לא מוצא," בישר למומחה המחשבים. "המכשיר חלק לחלוטין. אין בו שום חלק שעשוי להיות מכסה של תא סוללות".

הוא חשב לפרק את המכשיר, העריך שהסוללה ממוקמת היכן שהוא בקרביו. אצבעו כבר קירבה את סכין האולר אל חיבורי המכשיר, כשרעם מנוע מאחוריו הקפיץ אותו, גורם לו להפיל את כל מה שבידיו בחזרה אל התיק.

הוא לא הספיק אפילו להציץ במראה, כשמכה אדירה הלמה בחלקו האחורי של הרכב, גורמת לו להישלח קדימה בצעקה, ראשו מתנגש במרכז ההגה, מטר של זכוכיות שוטף אותו. "הצילו!" הוא צרח, מקווה שהקו עם מומחה המחשבים עדיין מחובר. "הם גילו אותי!"

מהמראה הקדמית הוא יכול היה לראות בבירור את ה'לינקולן' העתיקה, הפגוש שלה צמוד לאחורי הרכב שלו, פנסיה מאירים. "אני חייב להימלט!" חלפה מחשבה במוחו. הוא מיהר למשוך ביד רועדת את הידית הקבועה משמאלו, מעביר את הרכב למצב נסיעה, מקווה שהמנוע עדיין תקין למרות ההתנגשות.

מאחוריו החלה המכונית העתיקה לנסוע אחורנית, אלישע הבין שהיא צוברת מרחק כדי לחזור ולהתנגש בו פעם נוספת. הוא דרך בכל כוחו על דוושת התאוצה, הרכב זינק קדימה בבת אחת, חלקים שונים מתפרקים מאחוריו, מתעופפים אל שולי הכביש בצליל מצמרר.

המכונית העתיקה הפסיקה את הנסיעה אחורה, נעצרה במקומה לרגע אחד ואז פרצה קדימה בצווחת מנוע כשהיא דולקת אחריו. אלישע הגביר את המהירות, מעריך שהמכונית העתיקה והכבדה לא תצליח להתחרות במהירות של הרכב המודרני שלו.

"אני חייב להפסיק את המעקב!" לחש לעצמו. "אם לא, כל הניסיון שלי לברוח חסר תועלת". הוא שלח את ידו האחת כלפי מטה, מגשש קרוב לקרקעית הרכב, מוצא שם את התיק שנפל מברכיו בזמן ההתנגשות. לא היה לו זמן להוציא את הסוללות ממכשיר המעקב כמו שתכנן. הוא היה מוכרח להיפטר כבר בשניות הקרובות מהמעקב.

מבע של צער נח על פניו כשהשליך את התיק מבעד לחלון הפתוח, מאפשר לו להתגלגל באיטיות לשולי הכביש. נוסעי המכונית שמאחוריו הבחינו בו כשהוא משליך את התיק, הגבירו את מהירות הנסיעה שלהם, מצמצמים אט-אט את המרחק ממנו.

למרות הפערים הגדולים בין מהירות הרכב שלו למהירות של המכונית מאחוריו, הנהג העוקב אחריו הצליח לשמור על קירבה יחסית אליו. כדי לעשות זאת, הוא עבר על כמה עבירות תנועה חמורות, אותן אלישע לא העלה בדעתו לרגע לעשות אפילו בכביש שומם וחסר תנועה.

"הוא מטורף!" לחש אלישע בפחד כשראה דרך המראה את המכונית שמאחוריו נכנסת לנתיב הנגדי המקביל אליו שהיה מופרד באמצעות גדר בטון, על מנת לקצר את הדרך בכמה מטרים בודדים. "הוא עוד יתפוס אותי בסוף!" המשיך בלחץ גובר. "אני לעולם לא אצליח לנהוג כמוהו. הוא לא מפחד למות".

עיניו חיפשו כל העת אחר דרך מוצא שתאפשר לו להימלט מהסבך. רעיונות שונים עלו במוחו, חלקם אפשריים, חלקם פחות. המרחק בין הרכבים הלך והצטמצם, אלישע ידע שלא נותר לו זמן רב. אם יצליח הנהג במכונית שמאחוריו להתנגש בו שוב, אין לו שום סיכוי מולו. המכונית העתיקה כבדה וחזקה פי כמה מהרכב שלו. בנוסף, הפגוש הקדמי שלה ארוך פי אחד וחצי מן הסטנדרט, מה שמצמצם מאוד את הפגיעה בנוהג בה במהלך תאונה.

הוא חייב למצוא פתרון מהיר. להפסיק את המעקב מיד.

לפניו, מימין הכביש, הוא הבחין בפניה חדה המובילה אל רחוב דל תאורה. הרחוב היה צר מאוד ומתוכנן בזווית אלכסונית שלא אפשרה כמעט שדה ראייה אליו מהכביש בו הוא נסע. "זו ההזדמנות האחרונה שלי!" חלפה מחשבה במוחו. "לא תהיה עוד אחת כזו!"

מבע של נחישות עלה על פניו. הוא נשם עמוקות, מחזק את אחיזתו בהגה. "הנהג שמאחורי משוגע!" הלהיט את עצמו. "אני אראה לו שאני משוגע לא פחות ממנו!"

הוא הגביר ברגלו את הלחץ על דוושת התאוצה, הנופים משני צדי הרכב החלו לנוע במהירות מסחררת. הפניה ימינה הלכה והתקרבה, אלישע המשיך לנסוע קדימה כאילו אינו מתכוון לפנות, כמעט חולף לחלוטין על פני הכניסה לרחוב הצר.

רגע לפני שאיבד סופית את האפשרות להיכנס לרחוב, חלף זיק מטורף בעיניו. הוא סובב בעצמה את ההגה לימין, גופו נוטה יחד עם ההגה, מושך אותו עד קצה גבול היכולת. ידו הימנית הרימה באחת את בלם היד.

הרכב ביצע חצי סיבוב מרהיב, חזיתו נשלחת מיד ימינה, גוררת מאחוריה בפראות את החלק האחורי, הגלגלים משתפשפים ומותירים סימני חריכה על האספלט הדהוי. מבעד לשמשה הקדמית יכול היה אלישע לראות את הנוף חג במהירות, נעצר כשהרכב ממוקם בדיוק בכניסה לרחוב הצר.

"הצלחתי!" צהל, פונה לחזור ולדרוך על דוושת התאוצה, גורם לרכב לזנק בבת אחת אל הרחוב השקט. אלישע בקושי הביט על הדרך שלפניו. עיניו היו ממוקדות בעיקר במראה הקדמית, בוחנות את המתרחש מאחוריו. הוא הבחין לשמחתו שהמכונית העוקבת לא נכנסה עמו לכביש. הנהג שלה כנראה לא קלט את הפניה שלו בזמן והמשיך קדימה.

למרות זאת, המרדף עוד לא הסתיים. אלישע העריך שתוך רגעים ספורים תיכנס אחריו המכונית העוקבת, מה שמאפשר לו זמן קצר מאוד להיעלם מהשטח. הוא בחן במצוקה את הכביש, מחפש אחר דרך מוסתרת אליה יוכל להיכנס, או לחילופין חניה חשוכה של בניין מגורים בה יוכל להסתתר.

לרוע מזלו הרחוב היה ארוך וחשוף. מימינו מבנה בית ספר גדול מגודר בחומה גבוהה ומשמאלו מגרש משחקים בו לא יוכל להיעלם. הוא התנשף בתסכול. עם כל המאמצים שלו להשיג לעצמו כמה שניות כדי להיעלם, הוא עלול לחזור ולהתגלות שוב.

"קדימה, קדימה!" זירז את עצמו. עיניו הביטו קדימה אל קצה הרחוב, תקווה ניצתה בליבו. הרחוב הסתיים בצומת בה הוא מוכרח לבחור אחת משתי פניות. המשמעות היא, שלא משנה באיזו דרך יבחר, יש סיכוי של חמישים אחוז שהרודף יבחר בדרך האחרת ויאבד אותו. הדרך מאחוריו הייתה עדיין ריקה, מה שפתח לו פתח לאופטימיות זהירה.

רק כשהגיע לצומת, הוא הבחין שבדרך שמאלה מוצב תמרור 'אין כניסה', דבר שלפי חוקי התנועה מבשר שיש לפניו ברירה אחת בלבד, לפנות ימינה. הוא אפילו לא התלבט אם להישמע לתמרור. "אני מקווה שהחברים ממחלקת התנועה יסלחו לי". לחש לעצמו בשעשוע, מסובב את ההגה ופונה שמאלה.

הוא האט את מהירות הנסיעה, נוהג בזהירות, מודע לכך שהוא נע נגד כיוון התנועה, דבר שמסכן אותו ואת הנהגים האחרים שעשויים לנסוע מולו. רווח לו כשהכביש הסתיים לאחר כמאה וחמישים מטרים, מוביל אותו אל אזור מגורים בנוי בצפיפות.

רק כעת, כשהרגיש בטוח יותר, הוא הרשה לעצמו לרדת מן הכביש אל שטח חנייה שהיה ממוקם תחת אחד מבנייני המגורים, כשהוא מחפש אחר המכשיר הסלולרי שלו שנעקר מתושבתו במהלך ההתנגשות. הוא מצא אותו לאחר חיפוש לא ארוך. המסך היה שחור, כבוי.

הוא לחץ על מתג ההפעלה, נושם לרווחה מול הרטט המוכר המעיד על הדלקת המכשיר. הוא פתח את תיקיית 'שיחות אחרונות', מחייג אל אמיר מומחה המחשבים, שבניגוד לפעם הקודמת ענה תוך שבריר שניה. "מה קרה לך?!" שאל בהיסטריה. "ניסיתי לחזור אליך אבל לא ענית!"

"כן, היה לי הרבה בלגן". השיב אלישע. "אבל עכשיו הכול מאחורי". הוא ניסה להסדיר את נשימתו, עדיין לא הצליח להירגע מהטראומה שעבר. "בכל אופן, אני זקוק לעזרתך באופן דחוף", המשיך מיד. "יש ברשותי מחשב שעשוי להכיל חומר ראיות, ואני צריך שתפצח את הסיסמא שלו".

מומחה המחשבים נאנח. "רציתי לישון הלילה, אבל זה כנראה לא יקרה". אמר בהשלמה. "אפגוש אותך במעבדה בעוד כעשרים דקות".

"לא". התנגד אלישע. "בלתי אפשרי בעבורי להגיע למעבדה המשטרתית, משום שהחקירה בה אני עוסק אינה רשמית ואני לא רוצה שהיא תתועד במסמכים רשמיים. אני צריך לפגוש אותך במקום ניטרלי שאינו שייך למשטרה".

מומחה המחשבים לא מיהר לשתף פעולה. "מה זאת אומרת חקירה לא רשמית?" בירר בחשד. "אתה מתכוון לומר שאין לך צו מבית משפט?"

אלישע לא רצה לאשר את העובדה הבעייתית, מחשש שמומחה המחשבים יסרב לעזור לו. "אין לי זמן להסביר". השיב מיד. "כל רגע שאני בחוץ עלול לסכן אותי ואת כל המעורבים בתיק הזה. תאמר לי היכן אוכל לפגוש אותך ואני מבטיח שאשתף אותך בכל הפרטים".

מומחה המחשבים התלבט מספר שניות, לאחריהן כנראה השתכנע. "סע לרחוב האצ"ל במרכז העיר", הורה. "תחפש שם בית עסק בשם 'עולם האלקטרוניקה של אלכס'. זהו עסק בו עבדתי בעבר ויש לי את מפתחות הכניסה אליו. אני אצא לשם עכשיו, להערכתי אהיה שם תוך כעשרים דקות".

"לדעתי אני כבר אהיה שם". העריך אלישע בסיפוק. "תודה רבה לך".​
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
@מ. י. פרצמן
אשמח אם יתאפשר למחוק את הפרקים 26 ו32.
העלילה תוקנה, ופרקים אלו נגרעו ממנה.
כעת הם בור ברשות הרבים.
 
נערך לאחרונה ב:

ניק 70107

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הודעה דרמטית.
הודעה זו חשובה במיוחד, אל תפספסו אותה.​
בעקבות מחשבות רבות, ובעקבות ביקורת רבה שקיבלתי והסכמתי לה, הוחלט במושב יחיד על שינוי דרמטי, שיחול גם למפרע - על פרקים שכבר נכתבו.
אין מדובר בפרקים העוסקים באלישע, אלו יישארו כמו שהם בדיוק. השינוי המדובר, הוא אך ורק בקו העלילה הנוגע למשפחת חזן.
מלכתחילה, הייתה אמורה להיות העלילה הנוגעת למשפחת חזן - מסועפת ומותחת, כזו שבסוף תשתלב עם העלילה המרכזית.
אולם לאחר מחשבות רבות, הדבר כבר נראה לי פחות מתאים. העלילה המרכזית התייצבה, הקוראים די סבבה איתה והיא מספיקה להם. בנקודה זו, נראה שפרקים אלו הם נטל על הקוראים, וגם עליי - ככותב הסיפור. ואם אני לא אוהב לכתוב, אין סיכוי שאתם תאהבו לקרוא. בנוסף, קו העלילה הנוגע לברוך ותהילה סובל מחסרונות רבים. הפרקים המדוברים נכתבו בעבר, וכעת סגנון הכתיבה שלי השתנה. הצורך לבנות את העלילה המשנית, בזמן שהעלילה המרכזית מתקדמת במהירות רבה - הופך את הפרקים המדוברים למאוד לא אהובים, כשם שהעירו כאן רבות קוראים חכמים ומלומדים.
אף על פי כן, שמה של משפחת חזן לא יימחה מישראל.
במקום להאריך, להוסיף קטעים שנוגעים לעבר, לבנות עלילה נוספת לצד העלילה המרכזית, ולהטריד את הקוראים השרויים במתח כביר - החלטתי על קו עלילה חליפי, שלדעתי יש בו את כל היתרונות שהיו בעלילה המתוכננת, אבל הוא מדלג בקלילות מעל כל החסרונות שהיו בה.
העובדה שעד עתה לא היו פרקים רבים הנוגעים לקו העלילה המדובר, והעובדה שלא הייתה ממש התעניינות ציבורית בקו העלילה ההוא, הפכו את המשימה לאפשרית.
קשה להחליף עלילה תוך כדי תנועה, במיוחד כאשר מדובר על חלקים שכבר נכתבו. זהו אתגר, ואני מקווה לעבור אותו בצורה טובה. מקווה שיחד אתכם - זה יהיה אפשרי.
כעת, כמה הסברים על השינוי.
למעשה, כל הפרקים הנוגעים גם לעלילה המרכזית - קרי: כל תחילת העלילה עד החלק שבו אלישע מסיים לפגוש את בני המשפחה - ישארו כמו שהם. השינוי ייעשה בשני הפרקים הנוספים, פרק 26 - מדיניות החברה, ופרק 31 - הארה, שהם פרקים שנוגעים לעבר של ברוך ובני המשפחה ותקועים בתוך המתח. פרקים אלו, כאילו לא היו מעולם, ובמקומם יבואו פרקים אחרים.
כיצד זה ייעשה מבחינה טכנית:
מאחר שאין רצוני להכניס עכשיו פרקים מוקדמים ולבלבל את הציבור המבולבל, אפתח אשכול חדש בשם ׳תיקונים לסיפור אשליה׳, או שם אחר שאבחר, ובו יעלו ברצף הפרקים החדשים. בכל פרק ייכתב היכן הוא משובץ בעלילה (בין איזה פרק לאיזה פרק) - וגם באיזו שעה ביום הוא מתרחש.
כך, בלי לבלבל את הקוראים - תוכלו לקרוא את הכול כעלילה נפרדת, שתוך מספר פרקים תשתלב עם העלילה המרכזית.
סדר הפרקים הנוכחי - כמובן לא ישתנה.
דבר אחרון: התדירות של הפרקים. אני מקווה שאוכל להעלות בכל פעם שני פרקים. אחד לעלילה המרכזית ואחד לעלילה המשנית. אני מעריך שמדובר בעניין של מספר פרקים, בין שלושה לחמישה. אחר כך - כמובן, תתקדם העלילה המשנית ותשתווה מבחינת סדר האירועים הכרונולוגי אל הזמן שבו מתרחשת העלילה המרכזית, ומשם ואילך - תשובץ העלילה המשנית בין פרקי העלילה המרכזית.
מאחר שכמו שכתבתי - האתגר הוא די גדול, אשמח לשמוע את דעתכם, רעיונותיכם ומחשבותיכם על אודות המהלך כולו בכלל והביצוע שלו בפרט.
את האשכול החדש אפתח מיד עם העלאת הפרק הראשון במסגרת המתכונת המתוכננת. יהיה קישור כפול, מהאשכול כאן לשם ומשם לכאן.
כוונתכם שהפרק הראשון לא יהיה הפרק הראשון שקראנו? לדעתי חבל, מאוד אהבתי אותו, הוא הכניס מצויין לעלילה
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
קוראי הסיפור שלום.
לצורך הפרק הבא, אני צריך מתכנת או מי שמבין במחשבים, שיוכל להשיב לי בפרטי על מספר שאלות פשוטות ובסיסיות בעניין אבטחת מידע ופריצה למערכות מידע.
עדיפות תינתן למי שיציג קבלות, כדוגמת פריצה למערכות המסוק של נשיא איראן, או שאיבת מידע ממכשיר הטלפון של הנשיא ביידן באמצעות רוגלה.
אם אין בנמצא מישהו כזה, יוכל לעזור לי כל אחד שמכיר באופן בסיסי וכללי את התחום, גם אם באופן תאורטי. מדובר בשאלות כלליות בלבד, רק לאשר היתכנות של פונקציות שונות שנראה לי שקיימות.
אם יש ביניכם מי שעונה לדרישות - אשמח לקבל פנייה בעניין, על מנת שהמידע יהיה מקצועי ולא אצטרך לבזבז זמן יקר בשיטוטים חסרי תוחלת בין מושגים שאיני מבין בהם דבר.
[הייתי שמח לקבל מידע מקצועי בנוגע לעוד נושאים, אבל בהנחה שאין בין הקוראים: קציני משטרה, אסטרופיזיקאים, אנשי עולם תחתון, ראשי כתות, מהנדסי מכונות מעבר בזמן, יועצים משפטיים לממשלה, פרופסורים לרפואה, יצורי אופל וכיוצא בהם - אסתפק בינתיים במועט]
בהנחה ולא יהיו אליי פניות, אאלץ להסתדר כמיטב יכולתי. אבל אז אל תבואו אליי בטענות כמו: ״הסיפור אינו אמין, כי כתבת ש... ביצע את הפעולה... תוך חמש דקות, ולמעשה - הפעולה דורשת הפעלת קוד... שלוקחת שתי דקות וחצי בדיוק״. הודעה זו תשמש כנשק נגד מי שיבחר ללגלג על הפרק בקהילת המתכנתים או בכל פורום אחר, ויציג אותו בהתנשאות כמיצג של בורות ורדידות ספרותית.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
34
מרדף:

התמרור שביציאה מרחוב טרומפלדור הציג איור של ילדים משחקים בכדור, מבשר על כך שהכביש נחשב ל'דרך משולבת', שמהירות הנסיעה המרבית בה עומדת על שלושים קילומטרים לשעה. פנסי התאורה שלצדי הכביש היו מפוזרים בדלילות, כך שלמעט אזורים מצומצמים – הייתה הדרך חשוכה, כמעט בלתי נראית.

מכונית ה'טויוטה' הלבנה של אלישע התפרצה לרחוב במהירות מסחררת, מזדעזעת מדי כמה רגעים במפגשים עם פסי האטה צפופים שנקבעו בנדיבות בכביש הצר. אלישע החזיק את ההגה בשתי ידיים, גופו רוכן קדימה בדריכות, מבטו סוקר מדי כמה רגעים את מד המהירות שנע סמוך מאוד לקצה הסקאלה.

הוא ידע שאין לו זמן רב.

ההימלטות שלו מביתו של עמיקם, והצורה בה הצליח להתחמק מהאויבים חסרי הגבולות שהבעירו מאחוריו את הבית, העידו אמנם על יכולות מרשימות – יכולות שאלישע כבר הרבה זמן לא השתמש בהן, אבל יחד עם זאת - ברור היה לאלישע שבקלות רבה יכולה הייתה הפעולה האמיצה שלו להסתיים אחרת. הוא נמלט מהבית ברגע האחרון, כך שאם היו הרודפים אחריו זריזים יותר – התוצאה הייתה שונה לגמרי.

למרות ההימלטות שלו מזירת האירוע, ברור היה לאלישע שכלום עוד לא נגמר. ברגעים הראשונים הוא עוד לא קלט את הסיטואציה כולה, כי כולו היה תחת הרושם העמוק של האירועים, אבל ברגע שהחל לחשוב בצלילות – הוא הבין שהסכנה עוד לא חלפה.

ברגע ששחזר אלישע את רצף האירועים, היה ברור לו בלי צל של ספק - שהתיק שנח על המושב לצדו מכיל רכיב טכנולוגי כזה או אחר, רכיב שנכנס לפעולה ברגע שאלישע הזיז את התיק ממקומו, כך שבאותו הרגע פרצה האזעקה והרודפים קיבלו התרעה.

אם ההערכה שלו נכונה והתיק ששוכב במושב לצדו מאובטח באמצעות רכיב טכנולוגי, סביר להניח שהאחראי על מערכת האבטחה – העלה בדעתו מצב בו התיק ייגנב, והכין לשם כך תגובה הולמת בדמות רכיב ג׳י. פי. אס שמסוגל לשדר את מיקום התיק בכל רגע נתון. השערה זו הייתה סבירה בהחלט, משום שכמעט כל רכיב טכנולוגיה שמיוצר למטרות אבטחה – כולל בתוכו פונקציה מובנית של גילוי מרחוק באמצעות ג׳י. פי. אס.

המשמעות המדאיגה היא, שברגעים אלו ממש – משדר כנראה התיק אותות למרחוק, אל המוקד ממנו באו אנשי האופל לבושי השחורים, שכבר פספסו אותו פעם אחת בביתו של עמיקם – כך שהם עשויים להיות מסוכנים יותר, ממוקדים יותר. ללבושי השחורים הייתה מכונית, כך שייתכן מאוד שברגעים אלו ממש – הם כבר בעיצומה של נסיעה לעברו, כאשר הם מקבלים כל העת תשדורת חיה על מיקומו המדויק.

הפחד מן הסכנה הקרבה היה כל כך עמוק, עד שהוא שיתק כמעט לחלוטין את יכולת החשיבה של אלישע. הרצון להגן על עצמו, כמעט וגרם לו להתפתות לדחף פנימי הרסני – דחף שדחק בו להשליך את התיק החוצה, יחד עם כל תכולתו.

למרות שבסופו של דבר גבר ההיגיון על הפיתוי, ואלישע הצליח לשכנע את עצמו שהשלכות של פעולה פזיזה כזו הן בלתי הפיכות, לא היה בכך כדי להקל על ייסורי הנפש שלו. ההבנה שבמושב לידו נח עצם שעלול לגרום לו לסכנת חיים – הפכה את הנסיעה לחוויה נוראית.

למזלו של אלישע, היה לו יתרון אחד על פני לבושי השחורים – יתרון אחד ויחיד שסיפק לו מעט זמן יקר, זמן שאלישע היה זקוק לו כאוויר לנשימה, זמן שהעניק לו מרווח ביטחון קצר – שניות בודדות של רגיעה שאפשרו לאלישע להפעיל את מוחו, לחשוב, לתכנן את צעדיו.

היתרון ששיחק לטובתו של אלישע, היה הפער העצום בין יכולות כלי הרכב שלו, ליכולות כלי הרכב בו השתמשו לבושי השחורים.

מסיבה מסתורית כלשהי, בניגוד לכל היגיון אנושי בסיסי, בחרו לבושי השחורים להשתמש במכונית נדירה ועתיקה, כזו שמוגדרת באופן רשמי ׳רכב אספנות׳. כלי הרכב שבו הם ישבו אמנם נחשב למוערך בקרב אספני מכוניות, כאלו שהמראה החיצוני של כלי הרכב חשוב להם, אבל מכל בחינה אחרת – היה זה רכב בעל יכולות ביצוע בינוניות עד גרועות.

למרות שלא ניתן היה לדעת בבירור האם לבושי השחורים עדיין יושבים באותו הרכב, והייתה אפשרות תיאורטית שהם הספיקו להחליף אותו בכלי רכב מודרני, עדיין עמד לרשותו של אלישע פרק זמן מספיק בו הוא הצליח לצבור מהם פער. את הפער הזה היה אלישע מוכרח לנצל עבור המשימה החשובה ביותר בעת הזו – היפטרות מהרכיב הטכנולוגי.

מכיוון שהבנתו של אלישע בתחום האלקטרוניקה הייתה לכל היותר בסיסית, ומכיוון שלא היה לו אפילו רגע אחד פנוי ללבטים וניסיונות כושלים, ברור היה לאלישע שאת המשימה הזו הוא יוכל לצלוח רק אם יתאפשר לו ליווי צמוד של איש מקצוע. כשהבעה החלטית על פניו - הוא שחרר את ידו השמאלית מההגה, שולף באמצעותה את מכשיר הטלפון מכיס מכנסיו, מחליק באצבע אחת על המסך, מבטו נע במהירות בין המכשיר שבכף ידו לדרך החשוכה שלפניו.

על צג המכשיר התלקחה ההודעה – ׳שש שיחות שלא נענו׳. השיחות כולן בוצעו ממכשיר הטלפון של עמיקם, ואלישע חש מבוכה כשהבין שמדובר בבנו של עמיקם שבוודאי אינו מבין מה אירע, ומדוע אלישע מתעלם ממנו. הזמן הדוחק לא אפשר לאלישע לחזור אליו. הוא סילק את ההודעה בתנועת אצבע, פותח את תיקיית השיחות האחרונות, עובר בקוצר רוח על השמות שברשימה ונעצר מול השם ׳אמיר עכבר מעבדה׳. בלב מלא תקווה, העביר אלישע את אצבעו על המסך.

מכשיר הטלפון של אלישע היה מחובר אל מערכת השמע של הרכב, כך שצלצולים ארוכים, איטיים, נשמעו מיד בקול רם. עם כל צלצול, גאה מפלס הלחץ בליבו של אלישע לגבהים חדשים, והוא מצא את עצמו מתחנן: ״תענה כבר!״, כאילו היה אמיר עומד לצדו ומקשיב לו.

הניסיון הראשון נכשל, ואלישע צריך היה לגייס את כל כוחות הנפש שלו כדי לא לכרוע תחת הלחץ והייאוש. בלב הולם הוא ניסה שנית, הייאוש גדל בקרבו מרגע לרגע.

חמישה צלצולים ספר אלישע. חמישה צלצולים, לאחריהם התגשמה משאלתו של אלישע, וקולו של אמיר התפרץ אל חלל הרכב הסגור, מנומנם ומבולבל. ״אלישע?״ הוא שאל בקול איטי.

״אני צריך עזרה דחופה״. הגיב אלישע, מנסה לדחוף כמה שיותר מילים בכמה שפחות זמן. ״רודפים אחריי אנשים. אני חושד שהטמינו בתיק שאני מחזיק מכשיר מעקב. אני צריך שתסביר לי מה לעשות״.

מן העבר השני לא הייתה תגובה. צליל של זרימת מים נשמע, ואלישע הבין שאמיר מכריח את עצמו להתעורר על ידי שטיפת פנים במים קרים. ״מהר!״ הוא זירז את אמיר. ״אני בסכנה״.

קולו של מומחה המחשבים שב ונשמע, ערני מעט יותר, אבל עדיין צרוד מעט. ״מכשירי מעקב עובדים לפי מערכת ג'י. פי. אס״, הוא הסביר מיד, קולט את הדחיפות. ״בשביל שהם יפעלו - דרושה עבורם קליטה לוויינית. אתה צריך למצוא מקום בו אין קליטה. תוכל לוודא שאתה במקום כזה על פי המכשיר הסלולרי שלך. אם תראה בו הודעה 'אין קליטה' תוכל לדעת שאתה במקום בטוח״.

אלישע הביט מבעד לחלון, סורק את הרחוב השומם, מחפש אחר מקום כזה בו לא תהיה קליטה לטלפון שלו. "אני יכול אולי להיכנס למקלט של אחד הבניינים". הציע.

"לא טוב". אכזב אותו מומחה המחשבים. "בנתונים שיתקבלו ממכשיר המעקב הם יוכלו לראות לאן הלכת עד שהאות פסק. הם ידעו לאיזה בניין הגעת רגע לפני שהאות פסק ואתה תמצא את עצמך לכוד בלי דרך יציאה, כיוון שאם תצא מכשיר המעקב יחזור לחיים. אתה צריך מרחב גדול שאין בו קליטה, כמו מנהרה או תעלת ניקוז תת קרקעית".

אלישע התרגז "אין לי פה שום מערה! תמצא לי פתרון נורמלי בבקשה!"

"מנהרה, לא מערה". תיקן מומחה המחשבים בחשיבות. "בכל אופן, אם התיק אינו מכיל רכיבים אלקטרוניים מלבד מכשיר המעקב, אתה יכול להשליך את אותו לתחתית של בריכה או לשטוף אותו במים. הציוד האלקטרוני כמעט בוודאות ייהרס, אלא אם כן מדובר בטכנולוגיה חסינה למים".

"לא! אני לא יכול!" התפרץ אלישע לדבריו. "יש בתיק מחשב וייתכן שנמצא בו מכשור עדין נוסף או ראיות שעשויות להינזק במים".

מומחה המחשבים חשב רגע. "אין ברירה," קבע. "אתה תאלץ לחפש את מכשיר המעקב באופן ידני. אני אדריך אותך כיצד לעשות זאת בשלב הראשון, ולאחר מכן אפגוש אותך במעבדת המחשבים שלי כדי לוודא שאכן הסרת את כל אביזרי המעקב".

"הבנתי". אלישע סחט את דוושת הבלימה עד הסוף, הרכב נעצר בחריקת בלמים עזה במרכז הכביש. "מה צריך לעשות?"

"קודם כל תפתח את התיק" הורה מומחה המחשבים.

אלישע היסס לרגע. הוא חשש מפני מה שמצפה לו בתוך התיק, העדיף לפתוח אותו מאוחר יותר בישוב דעת. מומחה המחשבים הרגיש בהיסוס שלו. "אתה מפחד שהתיק ממולכד?" שאל. "אם כן, תצטרך לפנות לחבלן. אני לא יכול לעזור לך".

אלישע לא חשש מהאפשרות שהתיק ממולכד, משום שהוא כבר פתח אותו לפני כן על מנת להכניס לתוכו את המחשב. "הכול בסדר" הרגיע את מומחה המחשבים. "אני אעשה את זה".

הוא עצם את עיניו, נושם עמוקות כדי להירגע, אצבעותיו פותחות את רוכסן התא הגדול בצליל חיכוך. הוא עוד לא הספיק להציץ בתכולת התיק, כשגל דחוס ומחניק תקף אותו, גורם לו להשתעל שיעול בלתי רצוני. "אתה בסדר?" שאל מומחה המחשבים בדאגה מצדו השני של הקו.

"אני אחיה" השיב אלישע בעודו משתנק, אצבעו לוחצת במהירות על המתג האחראי לפתיחת החלון שלצידו. "התיק הזה שכב כנראה הרבה זמן איפה שמצאתי אותו", המשיך כשהוא משרבב את ראשו מחוץ לחלון הרכב, נושם עמוקות את האוויר הצח. "הכול בפנים מעלה עובש כנראה".

מומחה המחשבים נרגע, חוזר מיד לעניין לשמו הם משוחחים. "אתה צריך לרוקן את התיק לחלוטין". הדריך. "להוציא את התכולה שבתוכו ולחפש אחר כל מכשור אלקטרוני, מכל סוג ומכל גודל. המכשירים הללו מגיעים בשלל צורות והם יכולים להיות זעירים מאוד. ייתכן אפילו שהם מוסתרים בחפצים תמימים למראה, כמו כפתור של חולצה או שעון".

"הבנתי". אישר אלישע. הוא תפס את התיק בשתי ידיו, הופך אותו כשפתחו פעור כלפי מטה, מנער אותו בעוצמה, מאפשר לפריטים שבתוכו לנשור אל המושב שלצידו. ריח דחוס ובלתי נסבל של עובש התפשט בחלל הרכב, מאלץ את אלישע לעצור את נשימתו. הוא מתח את ידיו עד קצה היכולת כדי להרחיק ממנו את התיק כמה שיותר. פניו התעוותו בגועל.

רק כששקע מעט האוויר וחלל הרכב הפך להיות מאוורר יותר, הוא התפנה להביט בערמת הפריטים המגובבת בחוסר סדר על המושב. למראית עין הייתה זו תכולת תיק שגרתית למדי. כזו שמתאימה לטיולים קצרים של יום או יומיים. היו שם מדי משטרה מכווצים ומקומטים, מגבת גדולה מרובבת ברפש, מגפי עבודה מלוכלכים בבוץ מתוצרת 'בליינסטון' וכמה זוגות גרבי צמר. בשקית ניילון נחו שני כריכים ארוזים בנייר אלומיניום, לצד מימייה צבאית ישנה ואריזת ביסקוויטים מפוררים.

אלישע העביר את מבטו בין הפריטים, מסתפק במה להתחיל. שקית הניילון עם מוצרי המזון תפסה את עיניו מיד. עטיפת נייר האלומיניום עשויה להסתיר בתוכה מכשירים אלקטרוניים, בדיוק כמו המימייה הצבאית.

הוא נטל לידיו את שקית הניילון, קורע אותה ומוציא ממנה את אחת משתי אריזות הכריכים. הוא קילף בזריזות את נייר האלומיניום, מרחרח בחשד את תכולת האריזה.

רגע לאחר מכן הוא התחרט בכל מאודו על הצעד שעשה. בתוך האריזה נח כריך עבש, שכנראה הכיל בעבר נקניקיה מקושטת במיונז וקטשופ. הבשר המקולקל הדיף סירחון נורא ואלישע חשד שהוא רוחש תולעים. הוא השליך את האריזה בגועל מבעד לחלון הרכב, ממהר לקנח את אצבעותיו המזוהמות במגבון לח.

למרות תחושת הגועל, הוא לא הסכים לוותר על בדיקה באריזה השנייה, שגם היא מצאה את מקומה במהירות רבה לצד חברתה. אלישע המשיך בחיפושים, פונה לנער את המימייה, מאזין כדי לשמוע אם יש צלילי קרקוש שעשויים ללמד על חלקים קטנים המסתתרים בתוכה. משלא שמע כאלו הוא פתח אותה, מציץ פנימה ומרחרח את הנוזל המועט שבתוכה. אלו לא היו מים. לנוזל היה ריח מוכר של תכשיר חיטוי, אלישע שיער שזוהי תמיסה בה השתמש עמיקם לאחסן את עדשות המגע שלו.

הוא נאנח בייאוש, משליך את המימייה מידיו. "אני לא רואה כלום". אמר למומחה המחשבים. "לולי האזעקה שהחלה לפעול כאשר נגעתי בתיק, הייתי חושב שמדובר כאן בתיק טיול תמים שהוזנח בארונית במשך זמן רב. יש כאן רק בגדים ומוצרי מזון".

מומחה המחשבים חשב רגע. "תנסה לחפש בתיק עצמו," יעץ. "ייתכן שיש שם תאים נסתרים או דפנות כפולות. אם יש לך סכין או חפץ חד אחר, כדאי שתקרע את כל הבטנה של התיק. תוודא שאין מאחוריה מקומות מסתור".

אלישע לא היה צריך לחפש אחר סכין. בתא הכפפות שלו נח באופן קבוע אולר מבצעי, אותו הוא קיבל כשסיים בהצטיינות קורס קצינים. הוא הזדרז לבודד מן האולר סכין משוננת, מניח את התיק על ברכיו, מתחיל בקריעה זהירה של דפנות התיק.

רגעים ספורים אחר כך הוא השמיע קריאת צהלה.

לא ניתן היה להתבלבל. מתחת לבטנה ריצדו נורות קטנטנות, מחוברות לפקעת סבוכה של חוטי חשמל. מכשיר קטן בגודל של שעון יד היה מוצמד בסיכה לפנים הבטנה, כרטיס מידע זעיר תחוב בחריץ בחזיתו.

"מצאתי!" עדכן אלישע את מומחה המחשבים באושר. "מה עושים?"

"בעיקרון, אתה יכול לרסק את המכשיר או להשליך אותו". השיב מומחה המחשבים. "אבל אם אתה רוצה שאבדוק את המכשיר בעבורך, תצטרך להביא אותו למעבדה שלי כשהוא שלם. כדי לעשות זאת, תצטרך להוציא את הסוללה של המכשיר על מנת להפסיק את המעקב".

"הבנתי". אלישע ניתק את המכשיר ממקומו, סוקר אותו בדקדקנות ומחפש היכן עשויה להיות הסוללה שלו. "אני לא מוצא," בישר למומחה המחשבים. "המכשיר חלק לחלוטין. אין בו שום חלק שעשוי להיות מכסה של תא סוללות".

הוא חשב לפרק את המכשיר, העריך שהסוללה ממוקמת היכן שהוא בקרביו. אצבעו כבר קירבה את סכין האולר אל חיבורי המכשיר, כשרעם מנוע מאחוריו הקפיץ אותו, גורם לו להפיל את כל מה שבידיו בחזרה אל התיק.

הוא לא הספיק אפילו להציץ במראה, כשמכה אדירה הלמה בחלקו האחורי של הרכב, גורמת לו להישלח קדימה בצעקה, ראשו מתנגש במרכז ההגה, מטר של זכוכיות שוטף אותו. "הצילו!" הוא צרח, מקווה שהקו עם מומחה המחשבים עדיין מחובר. "הם גילו אותי!"

מהמראה הקדמית הוא יכול היה לראות בבירור את ה'לינקולן' העתיקה, הפגוש שלה צמוד לאחורי הרכב שלו, פנסיה מאירים. "אני חייב להימלט!" חלפה מחשבה במוחו. הוא מיהר למשוך ביד רועדת את הידית הקבועה משמאלו, מעביר את הרכב למצב נסיעה, מקווה שהמנוע עדיין תקין למרות ההתנגשות.

מאחוריו החלה המכונית העתיקה לנסוע אחורנית, אלישע הבין שהיא צוברת מרחק כדי לחזור ולהתנגש בו פעם נוספת. הוא דרך בכל כוחו על דוושת התאוצה, הרכב זינק קדימה בבת אחת, חלקים שונים מתפרקים מאחוריו, מתעופפים אל שולי הכביש בצליל מצמרר.

המכונית העתיקה הפסיקה את הנסיעה אחורה, נעצרה במקומה לרגע אחד ואז פרצה קדימה בצווחת מנוע כשהיא דולקת אחריו. אלישע הגביר את המהירות, מעריך שהמכונית העתיקה והכבדה לא תצליח להתחרות במהירות של הרכב המודרני שלו.

"אני חייב להפסיק את המעקב!" לחש לעצמו. "אם לא, כל הניסיון שלי לברוח חסר תועלת". הוא שלח את ידו האחת כלפי מטה, מגשש קרוב לקרקעית הרכב, מוצא שם את התיק שנפל מברכיו בזמן ההתנגשות. לא היה לו זמן להוציא את הסוללות ממכשיר המעקב כמו שתכנן. הוא היה מוכרח להיפטר כבר בשניות הקרובות מהמעקב.

מבע של צער נח על פניו כשהשליך את התיק מבעד לחלון הפתוח, מאפשר לו להתגלגל באיטיות לשולי הכביש. נוסעי המכונית שמאחוריו הבחינו בו כשהוא משליך את התיק, הגבירו את מהירות הנסיעה שלהם, מצמצמים אט-אט את המרחק ממנו.

למרות הפערים הגדולים בין מהירות הרכב שלו למהירות של המכונית מאחוריו, הנהג העוקב אחריו הצליח לשמור על קירבה יחסית אליו. כדי לעשות זאת, הוא עבר על כמה עבירות תנועה חמורות, אותן אלישע לא העלה בדעתו לרגע לעשות אפילו בכביש שומם וחסר תנועה.

"הוא מטורף!" לחש אלישע בפחד כשראה דרך המראה את המכונית שמאחוריו נכנסת לנתיב הנגדי המקביל אליו שהיה מופרד באמצעות גדר בטון, על מנת לקצר את הדרך בכמה מטרים בודדים. "הוא עוד יתפוס אותי בסוף!" המשיך בלחץ גובר. "אני לעולם לא אצליח לנהוג כמוהו. הוא לא מפחד למות".

עיניו חיפשו כל העת אחר דרך מוצא שתאפשר לו להימלט מהסבך. רעיונות שונים עלו במוחו, חלקם אפשריים, חלקם פחות. המרחק בין הרכבים הלך והצטמצם, אלישע ידע שלא נותר לו זמן רב. אם יצליח הנהג במכונית שמאחוריו להתנגש בו שוב, אין לו שום סיכוי מולו. המכונית העתיקה כבדה וחזקה פי כמה מהרכב שלו. בנוסף, הפגוש הקדמי שלה ארוך פי אחד וחצי מן הסטנדרט, מה שמצמצם מאוד את הפגיעה בנוהג בה במהלך תאונה.

הוא חייב למצוא פתרון מהיר. להפסיק את המעקב מיד.

לפניו, מימין הכביש, הוא הבחין בפניה חדה המובילה אל רחוב דל תאורה. הרחוב היה צר מאוד ומתוכנן בזווית אלכסונית שלא אפשרה כמעט שדה ראייה אליו מהכביש בו הוא נסע. "זו ההזדמנות האחרונה שלי!" חלפה מחשבה במוחו. "לא תהיה עוד אחת כזו!"

מבע של נחישות עלה על פניו. הוא נשם עמוקות, מחזק את אחיזתו בהגה. "הנהג שמאחורי משוגע!" הלהיט את עצמו. "אני אראה לו שאני משוגע לא פחות ממנו!"

הוא הגביר ברגלו את הלחץ על דוושת התאוצה, הנופים משני צדי הרכב החלו לנוע במהירות מסחררת. הפניה ימינה הלכה והתקרבה, אלישע המשיך לנסוע קדימה כאילו אינו מתכוון לפנות, כמעט חולף לחלוטין על פני הכניסה לרחוב הצר.

רגע לפני שאיבד סופית את האפשרות להיכנס לרחוב, חלף זיק מטורף בעיניו. הוא סובב בעצמה את ההגה לימין, גופו נוטה יחד עם ההגה, מושך אותו עד קצה גבול היכולת. ידו הימנית הרימה באחת את בלם היד.

הרכב ביצע חצי סיבוב מרהיב, חזיתו נשלחת מיד ימינה, גוררת מאחוריה בפראות את החלק האחורי, הגלגלים משתפשפים ומותירים סימני חריכה על האספלט הדהוי. מבעד לשמשה הקדמית יכול היה אלישע לראות את הנוף חג במהירות, נעצר כשהרכב ממוקם בדיוק בכניסה לרחוב הצר.

"הצלחתי!" צהל, פונה לחזור ולדרוך על דוושת התאוצה, גורם לרכב לזנק בבת אחת אל הרחוב השקט. אלישע בקושי הביט על הדרך שלפניו. עיניו היו ממוקדות בעיקר במראה הקדמית, בוחנות את המתרחש מאחוריו. הוא הבחין לשמחתו שהמכונית העוקבת לא נכנסה עמו לכביש. הנהג שלה כנראה לא קלט את הפניה שלו בזמן והמשיך קדימה.

למרות זאת, המרדף עוד לא הסתיים. אלישע העריך שתוך רגעים ספורים תיכנס אחריו המכונית העוקבת, מה שמאפשר לו זמן קצר מאוד להיעלם מהשטח. הוא בחן במצוקה את הכביש, מחפש אחר דרך מוסתרת אליה יוכל להיכנס, או לחילופין חניה חשוכה של בניין מגורים בה יוכל להסתתר.

לרוע מזלו הרחוב היה ארוך וחשוף. מימינו מבנה בית ספר גדול מגודר בחומה גבוהה ומשמאלו מגרש משחקים בו לא יוכל להיעלם. הוא התנשף בתסכול. עם כל המאמצים שלו להשיג לעצמו כמה שניות כדי להיעלם, הוא עלול לחזור ולהתגלות שוב.

"קדימה, קדימה!" זירז את עצמו. עיניו הביטו קדימה אל קצה הרחוב, תקווה ניצתה בליבו. הרחוב הסתיים בצומת בה הוא מוכרח לבחור אחת משתי פניות. המשמעות היא, שלא משנה באיזו דרך יבחר, יש סיכוי של חמישים אחוז שהרודף יבחר בדרך האחרת ויאבד אותו. הדרך מאחוריו הייתה עדיין ריקה, מה שפתח לו פתח לאופטימיות זהירה.

רק כשהגיע לצומת, הוא הבחין שבדרך שמאלה מוצב תמרור 'אין כניסה', דבר שלפי חוקי התנועה מבשר שיש לפניו ברירה אחת בלבד, לפנות ימינה. הוא אפילו לא התלבט אם להישמע לתמרור. "אני מקווה שהחברים ממחלקת התנועה יסלחו לי". לחש לעצמו בשעשוע, מסובב את ההגה ופונה שמאלה.

הוא האט את מהירות הנסיעה, נוהג בזהירות, מודע לכך שהוא נע נגד כיוון התנועה, דבר שמסכן אותו ואת הנהגים האחרים שעשויים לנסוע מולו. רווח לו כשהכביש הסתיים לאחר כמאה וחמישים מטרים, מוביל אותו אל אזור מגורים בנוי בצפיפות.

רק כעת, כשהרגיש בטוח יותר, הוא הרשה לעצמו לרדת מן הכביש אל שטח חנייה שהיה ממוקם תחת אחד מבנייני המגורים, כשהוא מחפש אחר המכשיר הסלולרי שלו שנעקר מתושבתו במהלך ההתנגשות. הוא מצא אותו לאחר חיפוש לא ארוך. המסך היה שחור, כבוי.

הוא לחץ על מתג ההפעלה, נושם לרווחה מול הרטט המוכר המעיד על הדלקת המכשיר. הוא פתח את תיקיית 'שיחות אחרונות', מחייג אל אמיר מומחה המחשבים, שבניגוד לפעם הקודמת ענה תוך שבריר שניה. "מה קרה לך?!" שאל בהיסטריה. "ניסיתי לחזור אליך אבל לא ענית!"

"כן, היה לי הרבה בלגן". השיב אלישע. "אבל עכשיו הכול מאחורי". הוא ניסה להסדיר את נשימתו, עדיין לא הצליח להירגע מהטראומה שעבר. "בכל אופן, אני זקוק לעזרתך באופן דחוף", המשיך מיד. "יש ברשותי מחשב שעשוי להכיל חומר ראיות, ואני צריך שתפצח את הסיסמא שלו".

מומחה המחשבים נאנח. "רציתי לישון הלילה, אבל זה כנראה לא יקרה". אמר בהשלמה. "אפגוש אותך במעבדה בעוד כעשרים דקות".

"לא". התנגד אלישע. "בלתי אפשרי בעבורי להגיע למעבדה המשטרתית, משום שהחקירה בה אני עוסק אינה רשמית ואני לא רוצה שהיא תתועד במסמכים רשמיים. אני צריך לפגוש אותך במקום ניטרלי שאינו שייך למשטרה".

מומחה המחשבים לא מיהר לשתף פעולה. "מה זאת אומרת חקירה לא רשמית?" בירר בחשד. "אתה מתכוון לומר שאין לך צו מבית משפט?"

אלישע לא רצה לאשר את העובדה הבעייתית, מחשש שמומחה המחשבים יסרב לעזור לו. "אין לי זמן להסביר". השיב . "כל רגע שאני בחוץ עלול לסכן אותי ואת כל המעורבים בתיק הזה. תאמר לי היכן אוכל לפגוש אותך ואני מבטיח שאשתף אותך בכל הפרטים".

מומחה המחשבים התלבט מספר שניות, לאחריהן כנראה השתכנע. "סע לרחוב האצ"ל במרכז העיר", הורה. "תחפש שם בית עסק בשם 'עולם האלקטרוניקה של אלכס'. זהו עסק בו עבדתי בעבר ויש לי את מפתחות הכניסה אליו. אני אצא לשם עכשיו, להערכתי אהיה שם תוך כעשרים דקות".

"לדעתי אני כבר אהיה שם". העריך אלישע בסיפוק. "תודה רבה לך".​

ב"ה

אני ממש מקווה שבמהלך ה20 דקות האלו אלישע לא נרצח.
אם כי כבר עולים לי חששות כבדים, לנוכח שתיקתו תקופת זמן ארוכה כל כך...
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה