ותבט עיני להגאון רבי מאיר פוזנר בספר בית מאיר (סימן תסז סעיף ח) שכתב, שמותר לקנות הטבק קודם הפסח, כדי ליהנות ממנו בפסח. ואין בזה חשש כלל, כי לו יהא כדברי האומרים שדרכם לשרות הטבק בשכר חמץ, הרי זה דומה לדין חרכו קודם זמנו שמותר בהנאה. ורק לקנותו בתוך הפסח אפשר שיש לחוש שמא נשרה בשכר בפסח. ואף על פי שרבים אומרים שעיקר החשש ששורים אותו בשכר חמץ אינו אמת, מכל מקום אפשר שמקומות מקומות יש. ע"כ. ולכאורה הרי יש בזה ספק ספיקא להקל, שמא לא נשרה בשכר כלל, ואם תמצא לומר שנשרה, שמא נעשה קודם פסח והוה ליה כחרכו קודם זמנו. ועוד דמסתברא שהעישון נחשב לגבי החמץ שנשרה בו בגדר שלא כדרך הנאתן, שלדעת רוב הפוסקים אינו אסור אלא מדרבנן, כי השכר נעשה לשתיה ולא להנאת עישון וכיוצא בזה. ואם כן אפילו אם יש ספק שמא נשרה בפסח, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא +ודע שאין לומר שבחמץ בפסח יש לאסור גם בשלא כדרך אכילה, כדין שאור שאין דרך הנאתו באכילה ואסור מן התורה בפסח, דשאני שאור שראוי לחמץ בו עיסה. וכמו שכתב הר"ן פרק אלו עוברים (מה
, וכן כתב החוות דעת ביורה דעה (סימן קג סק"א). ולא הוציאו מכלל זה רק בשר בחלב וכלאי הכרם שלא נאמר באיסורם לשון אכילה. כמבואר בפסחים (כה ע"א), וברמב"ם (פרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה ח). ואפילו לדעת מי שאוסר נותן טעם לפגם בפסח, אין זה אלא מדרבנן, וכדמוכח מלשון התוספות (עבודה זרה סו ע"א) שלמדו זאת משום דחשיב כמשהו. ע"ש. וכן כתב הפרי חדש (סימן תמז סעיף י). ובשו"ת בשמים ראש (סימן שלג) כתב, שהיה נראה לו שנותן טעם לפגם אסור בפסח, משום שדין נותן טעם לפגם למדנו מנבילה, שנבילה שאינה ראויה לגר מותרת (עבודה זרה סח ע"א), מה שאין כן בחמץ שאפילו על אכילת שאור חייב כרת, זה לא נתמעט מנבילה. וזהו חמץ זהו שאור. וצ"ע. עכת"ד. ואינו מחוור, והעיקר כמו שכתבו הר"ן ודעמיה דשאני שאור שראוי לחמץ בו עיסה. וכנ"ל. וכן כתב הגאון מהרש"ם בדעת תורה (סימן תמז ס"י). וע"ע בשו"ת אחיעזר (חלק יורה דעה סימן יא אות ח). ובשו"ת תועפות ראם (חאו"ח סוף סימן יג). ובשו"ת עצי הלבנון (סימן יט). ודו"ק.+ ועיין בספר מאורי אור (עוד למועד, דף כה ע"ב), שכתב להעיר על דברי המגן אברהם שהחמיר בזה, שקליטת הריח של השכר בטבק אינה אוסרת, שזהו ריח כחוש, ואין בו שייכות הנאה כלל, ואף על פי שריח השכר חזק ונרגש בטבק, אין זה אלא מן הכשות שבשכר, אבל ריח החמץ כחוש ביותר, ורק השכר עצמו אסור להריח בו לכתחילה, אבל הטבק שנשרה בו אין לאוסרו. ולכן יפה נוהגים העולם להקל. ע"כ. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק (חלק או"ח סימן רמב), שכתב לקיים דברי המגן אברהם, דלא דמי לחרכו קודם זמנו, ששם נתעפש או נחרך עד שנפסל מאכילת הכלב, ונעשה כעפר בעלמא, אבל כאן שהחמץ ראוי לשתיה, והוא תיקן הטבק בשרייתו כדי לשאוף ולהריח בו, הוי כאילו תיקן את החמץ לשתיה, ולשאוף ממנו ולהריח בו לא נתקלקל, ואחשביה לחמץ לפי מה שתיקנו. ואף על פי שעדיין יש לפקפק בזה, צריכים אנו למשכן נפשנו להסביר דברי המגן אברהם שהחמיר בזה במפורש. ושוב סיים, שעל כל פנים להלכה כבר האריך השער המלך (בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות), בדין טבק הנשרה בסתם יינם, והעלה להתיר. [ועיין בחיי אדם כלל קכז סימן ג'. ודו"ק]. ואף על פי ששם הנידון לענין סתם יינם דרבנן, נראה שגם לענין חמץ הוי שלא כדרך הנאתן, שלדעת הרבה פוסקים יש להתיר שלא כדרך הנאתן גם בחמץ. ובכהאי גוונא ריחא לאו מילתא היא. כן נראה לי בטעם המתירים. והחושש להחמיר כדברי המגן אברהם תבוא עליו ברכה ע"כ. ועיין עוד בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (חלק א' סימן קלא) שכתב, שיש להתיר לשאוף ולהריח בטבק בפסח, משום שאפילו היה ברור ששורים את הטבק בשכר חמץ קודם הפסח, הרי נפסל מאכילת הכלב קודם זמנו, שמותר בהנאה לאחר זמנו. ובפרט שהוא שלא כדרך הנאתו, דאטו השכר עומד להריח בו, הרי נעשה רק לשתיה, ואם כן הוי שלא כדרך הנאתן, שאין בו איסור אלא מדרבנן, ולכן בודאי שיש להקל בזה כשנפסל מאכילת הכלב קודם פסח. וזה כשלש שנים שהובא לכאן, ויצא קול לאוסרו מטעם חשש חמץ, ושחקתי מאוד על האוסרים, ושוב מצאתי בעקרי הד"ט שהביא בשם הגאון יעב"ץ שפסק להתיר, ושהגאון אביו החכם צבי שחק על האוסרים. ונהנתי מאוד שכיוונתי לדעתו הרמה ע"כ. ונראה שהוא הדין לענין עישון סיגריות שנחשב שלא כדרך הנאתן. ואף על פי שלדעת הגאון רבי יהודה עייאש בשו"ת בית יהודה (חלק או"ח סימן כא) עישון סיגריות נחשב כשתיה ממש, הרי הוא עצמו כתב במטה יהודה (סימן רי) שאין ספק שהמעשן סיגריות אינו צריך לברך ברכת הנהנין כלל, שאין בזה דבר ממשי שיחשב כאוכל ואינו אלא עשן בעלמא ע"ש. וכן הסכימו רוב האחרונים להתיר לעשן סיגריות בתעניות צבור. וכמו שכתב בשו"ת בית דוד (חלק או"ח סימן שמג). ובשו"ת הר הכרמל (סימן יט). וכן פסק בפשיטות הגאון יעב"ץ במור וקציעה (סוף סימן רי). וכן כתב בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' (סימן כג). ובשו"ת מחנה חיים חלק ג' (חלק או"ח סימן מג). ועוד אחרונים. ואמנם מצאתי בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק או"ח סימן קג) שכתב, שלשאוף אבק הטבק ולהריח בו בפסח, שהוא לצורך רפואה, יש להתיר אפילו עשאו הגוי בתוך הפסח, משום דהוי שלא כדרך הנאתן, אבל לשאוף בפסח עלי הטבק על ידי שפופרת שאינו לרפואה בלבד, אלא יש בו תענוג והנאת הגוף, כמו שכתב המגן אברהם (סימן רי), יש לאסור, אם שרה אותו הגוי בפסח, אף על פי שנפסל מאכילת הכלב והוא שלא כדרך הנאתן. דדמי לדיו שנתבשל בשכר שעורים בפסח שאסור לכתוב בו. (וכמו שכתבו האחרונים בסוף סימן תמב). עכת"ד. ונראה שגם לדבריו אם יש ספק אם נעשה קודם הפסח, או בתוך ימי הפסח, יש להקל, משום דהוי ספיקא דרבנן ולקולא. ועיין עוד בשו"ת דברי חיים מצאנז (חלק יו"ד סוף סימן כ) שכתב, שאף על פי שיש אחרונים שהביאו מנהג חומרא שלא לשאוף אבק הטבק בפסח, כשנשרה בשכר חמץ, מכל מקום על פי הדין אין מקום להחמיר בזה, שהרי זה דומה לחרכו קודם זמן איסורו שמותר בהנאה, ומה גם שאינו רק משהו בעלמא וכו' ע"ש +והנה בשו"ת דברי חיים שם /חלק יו"ד סוף סימן כ'/ סיים, שמה שכתב הרה"ג השואל להקל בנידון דידן מטעם מחבואה, צריך עיון אם מועיל טעם זה בדבר שיש לו מתירין, ובפרט בפסח. ולכן העיקר שמותר מהטעמים הנ"ל. ע"כ. וכוונתו למה שכתב המרדכי (בפרק ב' דעבודה זרה סימן תתכד) בשם רבינו ברוך, שבזמן הזה שהגוים מתקנים לחם בשמרי יין, אף לדעת רבינו תם ששמרי יין של עכו"ם אפילו אחר י"ב חודש אסורים, הלחם מותר, כי לא יתכן שלא יתקן גוי אחד בשמרי שכר, ואמרינן בכתובות (דף כז ע"א) אם יש שם מחבואה אחת מצילה על כל הכהנות כולן. וכל היכא דאיכא למיתלי בכהאי גוונא תלינן וכו'. וכן פסק הרמ"א ביורה דעה (סוף סימן קיד) וזו לשונו: ואם ידוע שעכו"ם אחד שבעיר אינו מערב בו יין, אף על פי ששאר עכו"ם דרכם לערב בו יין, מותר ליקח מכולם, כל זמן שאינו ידוע בודאי שעירבו בו יין, דתלינן לקולא שמא לא עירבו, ע"ש. ולפי מש"כ שבנידון דידן נחשב שלא כדרך הנאתן, אם כן אין האיסור אלא מדרבנן, ומכיון שהקילו שם בכך, אף על פי שהרוב מערבים בו יין, משום דאיכא ספיקא שמא לא עירב כלל, ובדרבנן תלינן לקולא, וכמו שכתב בספר בית יצחק (שער הקבוע סימן ו), הוא הדין כאן שאין איסורו אלא מדרבנן, גם אם אין הדבר ידוע אם הטבק נשרה קודם פסח, או בתוך הפסח, כיון שאפשר שלא נשרה כלל יש להקל, ודעת רבותינו בעלי השלחן ערוך, שאין חמץ בפסח בכלל דבר שיש לו מתירין, כמבואר בדברי מרן באורח חיים (ריש סימן תמז), והרמ"א בהגה ביורה דעה (סוף סימן קב). ואכמ"ל. [ועוד דבסתם יינם חשיב יש לו עיקר מן התורה, כדמוכח בעבודה זרה (דף לד ע"א). וכן הוכיח בספר דברי אמת (בקונטרס ט' סימן ד), ובשו"ת חקרי לב (חלק א' מיורה דעה סוף סימן קצט). וכן כתב באיסור והיתר (כלל יב אות יא). וכן כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בספר קנאת סופרים (דף נו ע"ג). ואפילו הכי כתב הרמ"א להקל. והוא הדין כאן]. ולכן יש מקום לצרף דברי המרדכי להקל בנידון דידן. ועיין בשו"ת מהרש"ם חלק א' (סימן קה). ובשו"ת רב פעלים חלק א' (חלק יורה דעה סימן כח). ודו"ק. [והנה נוסף לכל הנ"ל יש לצרף עוד לסניף סברת הגאון בעל בית אפרים (חלק או"ח סימן לה), שכל שנעשה ביד גוי, אפילו נפסל מאכילת הכלב בפסח עצמו, כיון שהחמץ מותר לגוי, הוה ליה כחרכו קודם זמנו שמותר בהנאה בפסח. וכן כתבו בשו"ת חבלים בנעימים חלק ה' (סימן ד). ובשו"ת שערי דעה חלק ב' (סימן לז). ע"ש. וכן מצאתי בחידושי החתם סופר להלכות פסח (סימן תמב סק"ג וסק"ח). ע"ש. ולפי זה בין טבק הרחה בין טבק של סיגריות מותר לקנותם גם בפסח. ובמקום אחר כתבנו בזה. ואכמ"ל].+ ובשו"ת השמים החדשים (חלק או"ח סימן כא) הביא להלכה דברי הגאון יעב"ץ הנ"ל. וכן כתב להקל בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה, סימן א' אות ג'). ושכן עמא דבר. וכן כתב בשו"ת מלמד להועיל (חלק או"ח סימן קו). וכן עיקר.