כעת נבוא לענין נוסף:
היחס שבין האותיות.
האותיות מרכיבות את התיבה, יחד הן יוצרות משמעות מסויימת.
נוכל לתאר אותן כ'איברים' של ה'גוף' השלם. 'צלעות' המחזיקות את ה'שדרה', ו'חלקים' של הכלל השלם
אנשים מתוך עיירה, חיילים וניצבים המרכיבים צבא ומשמר, או 'שרים' מתוך ממלכה. וכיוצא בזה כל שאר הדימויים של 'פרטים' מתוך קבוצה.
מספר אופני יחס יש להן לאותיות, זו לעומת זו.
ראש ורגלים, ימין ושמאל, מעלה ומטה, סביבות ואמצע. וגם:
פנים ואחור.
ונפרטם אחד לאחד:
בדימוי הנפוץ ביותר של האותיות - כצלעות ואיברים של 'גוף שלם', האותיות הראשונות של התיבה, הן לה כראש, והאחרונות - כרגלים.
בין הראש ובין הרגל, יבואו כמובן הקרב וגם הלב, הבטן והכרס, התוך האמצע והמרכז.
צירוף האותיות זה לזה, יבוא גם לפי 'מיקומם' ב'תיבה', המתוארת בכללה כ'ארגז' השוכב 'במאוזן'. ובסגנון זה, האותיות הראשונות ניצבות 'לימין', והאחרונות - 'לשמאל'.
תיאור נוסף של האותיות, מדמה אותן כעומדות 'במאונך', כעומדות זו תחת זו, מעין כתיבה סינית הזקופה במאונך. והרי זה דומה לתיאור הראשון של גוף עם ראש ורגלים, והנה הרי לנו ביטוי נוסף: הראשונות עומדות 'למעלה', והאחרונות - 'תחתיהן' למטה.
אופן נוסף של תיאור האותיות, הוא בצורת עיגול, כלומר האותיות שבראש וסוף התיבה הרי הן 'מקיפות' ועוטפות, סובבות ועוטרות את האותיות שבאמצעה.
וכשם שנוכל לומר כי האותיות המרכזיות אשר באמצע התיבה הן 'בתוך' התיבה וכנוסות אל קרבה, כך נתאר את האותיות אשר סביב האמצע כאותיות המקיפות וסובבות אותה.
הדימוי האחרון שהזכרנו - היחס של פנים ואחור, יש בו כדי להטעות.
וזאת על שום מה?
על שום שאין האדם יכול לומר לשון 'פנים ואחור' טרם שהוחלט על כיוון מוגדר.
והרי בענין האותיות אנו מוצאים חלוקה כפולה:
מצד האותיות עצמן, הרי הן 'צועדות' קדימה. כשם שהמילה עצמה צועדת אל המילה הבאה, כך האות הראשונה צועדת לקראת האות שאחריה. ונמצא שהאות האחרונה בתיבה - אליה הכל פונים, והרי עומדת אל 'פני' כולן..
אולם המורגל ביותר הוא לתאר את הדברים בהיפך: האות הראשונה היא העומדת מלפנים, היא חזות הכל. 'חלון הראוה' של המרכול. ואחריה ניצבות שאר האותיות אשר היא להן לראש.
התיאור היסודי והמורגל הזה מובן בדרך הזאת: אמנם האותיות מצד עצמן צועדות על קיבתן שמאלה, אולם לעיני הקורא ניצבת הראשונה לפני הכל, והאחרונה בסוף הכל. לפיכך הראשונה היא העומדת מלפנים, והנותרת - נשארת מאחור.
יחס התיבות זו לזו:
דין היחס שבין התיבות זו לזו, כדין היחס שבין האותיות זו לזו. מה המילה מורכבת מאותיות שונות, אף המשפט כולו בנוי מתיבות משונות.
לסיום מקטע זה, הנה לפנינו חידה המבוססת על שמות בלבד:
אם תתן יד ושן על ראשי, ואלוף לשמאלי ילמדני, אב שלם תמצאני.
וכיצד יהיה פתרונה?
ובכן:
יד היא האות י' (מזכיר את השם?)
שן היא האות שלפני האחרונה (וכבר בקשנו את סליחת האות י' אשר באמצעה..)
הראש היא האות ר' (ולמה הוספנו אות י' וכתבנו 'ראשי'? תיכף יבואר)
האלוף הוא כמובן א'.
ו'ילמדני' הוא ל' (וגם עליו תופיע השאלה בדבר ייתור אותיות).
ו'אב שלם' הוא יעקב איש תם (תם= שלם).
ומפני מה הוספנו אותיות בינות לביטויי השמות?
משום שזה טבעה של חידת לשון, ההכרח הוא להוסיף אי-אלו מילים מקשרות ומבארות,
שלא יצא משפט מעוקל, שאינו שייך לשום משקל.
וגם זה הוא מן הקושי הניצב לפני הפותר, כי עליו לברור בין עיקר וטפל, להבחין מה נאמר בשביל רמיזה, ומה בשביל לערפל ולהסמיך.
אולם לא ייעשה כן אלא בהטיות, אשר בינות לאהו"י חבויות, ולא בשאר אותיות..