מצ"ב דברים שכתב בחור בישיבת לנדא (שם מלמדים אביו וסבו)
הרהורים בעקבות פטירת הבחור אריאל יהושע יוסקוביץ' ז"ל
בעיני רוחי אני רץ ביער, מועך עלים וזרדים בדרכי אל הלא נודע כשכל המטרה שלי היא אחת: להתרחק, להעלם, לברוח מהמציאות הזאת. עד שבשלב כלשהו רגלי כבר לא נשמעות לי ואני קורס למרגלותיו של גזע עץ רחב, פצוע, חבול ומדמם. אני טומן את ראשי בין שתי כפות ידי ומניח לדמעות ולדם שזולגים ממני לנטוף על גבי הגויל שתחתי ולהפוך לאותיות המרכיבות מילים ומשפטים מהשיחה הבאה.
ריבונו של עולם, די, כבר אין לי כוח. רק לפני שלושה חודשים - כולה שלושה חודשים - לקחת מאיתנו את הבת של ראש הישיבה, הגב' חגית וקסלר ע"ה. כמה בכיות, כמה דמעות נשפכו מגודל הזעזוע שפקד אותנו אז. הישיבה ללא ספק עברה טלטלה, שעד עכשיו צרובה לכולם עמוק בתוך הלב.
ועכשיו... בלי הכנה, בלי כל הודעה מוקדמת. בום! מהלומה נוספת. אריאל, הבן של הרב יוסקוביץ' נלקח מאיתנו בדמי ימיו. בחור צעיר שרק לפני חודש חגגו לו שמונה עשרה, כבר לא איתנו, ועוד באיזו צורה... האמת, שכשהודיעו שהוא נפגע וצריך להתפלל לא האמנתי לרגע שכל כך מהר העניינים יתדרדרו לאן שהם הגיעו. זה פשוט לא יכול להיות, הרי רק לפני כמה חודשים חווינו טרגדיה קשה מנשוא, מסתמא כבר שילמנו את החוב, אין מצב שיש כאן עוד אחד.
אבל אתה הראית לי שאני לא מנהל את העולם ואפילו לא את החלקים הכי קטנים בו. וכך בערב בדיקת חמץ התבשרנו בבשורה הכואבת על לכתו של אריאל יהושע.
ההלוויה הייתה כואבת, אין לי מילים לתאר את זה (מה גם שהפעם יותר הכרתי את הבחור)... האבא הרב יוסקוביץ' יבב בבכי מר שרק מלהיזכר בו עוברת בי צמרמורת. הוא סיפר איזה בחור מיוחד הוא היה, כמה נעים, כמה שמור. איזו אמונה יוקדת היתה במילים שלו, שאנחנו לא מבינים חשבונות שמים אבל בטוח שהתפילות לא הלכו ריקם, אלא הועילו לעניינים אחרים שלהם החליט ד' לקחת אותם. והכי מצמרר היה שהוא סיים את כל מסכת דבריו במילים "תודה לך השם... תודה..."
חזרתי הבייתה. הקולות לא יצאו לי מהראש כל הלילה. הייתי למחרת בניחום אבלים, ראיתי תעצומות נפש לא נתפסות, הורים שמקבלים את העובדה שהופקד אצלם פיקדון לשמונה עשרה שנה וכעת הגיע זמן הפירעון.
ושוב הלב זועק ושואל: למה? למה אבא? מה אתה רוצה מאיתנו?
לא שאלה של התרסה חלילה, אלא שאלה של כאב, של זעקה שמצאה את דרכה החוצה בצירוף שלושת האותיות הללו: 'למה'. יש זמנים בהם אני כל כך הייתי רוצה שיהיה לנו נביא שיאמר לנו את דבריך, וזה אחד מהזמנים האלו. מה קורה פה? הרי אתה לא עושה דברים סתם, ובמיוחד לא כאלו טראגיים וחריגים כל כך כמו המקרה הזה, ובהתחשב בתקופה האחרונה, כל צירוף המקרים הזה נראה מאד מוזר ומאד 'לא במקרה', כאילו שאתה רוצה לומר לנו משהו, אבל מה? ריבונו של עולם, מה?
מזג האוויר סביבי נהיה קר לפתע ואני מנסה לחמם את כפות ידי בהבל פי, אך לשוא, הקור חזק ממנו. אני מביט לשמים שהחלו פתאום להתכסות בעננים, מכסים בבריונות עוינת את קרניה של השמש, מניחים לקרה ולכפור למלא את העולם. המעלות סביבי ממשיכות לרדת, הקור מתחיל לתת בי את אותותיו בתחושה של דקירות קטנות שמעקצצות על גבי העור.
אבא מה קורה פה? למה העולם נהיה כל כך שחור פתאום? מה קורה פה בזמן האחרון? מה אתה רוצה מאיתנו? ושוב אני פורץ בבכי. בכי שממשיך ולא פוסק גם שסביבי כבר מתחיל לרדת שלג והאדמה החומה משנה את צבעה ללבן קפוא.
לאחר זמן מה שנדמה כנצח הבכי פוסק ואני מביט בעיניים רטובות בדמעות שלי שיצרו תחתי שלולית קטנה על גבי השלג.
הקור מסביבי כבר בלתי נסבל אני מחפש מקור חום כלשהו שיקל על התחושה ובאופן נואש אני מושיט אצבע וטובל בשלולית ולפתע מרגיש בחום שמציף אותי ממגעו של הנוזל החם, אותו נוזל מלוח שזלג מעיני לפני מספר רגעים שגם כל סופות הכפור שבעולם לא יצליח ליטול ממנו את חומו. ואז הבנתי משהו שהעביר צמרמורת בגבי ברגע שחשבתי עליו.
שמעתי משפט מאדם גדול בעקבות המאורע שאמר: "לפעמים דווקא בכאב הכי חזק, מתגלה האהבה הכי עזה לקב"ה".
במבט שטחי הדברים הללו נשמעים מאד מוזרים. איזו אהבה?! והרי האדם קיבל כעת סטירת לחי מצלצלת, במקרה הטוב, או גדיעת אבר במקרה הגרוע יותר. תראה איך הוא כאוב! איך הוא סובל! הלזו תיקרא אהבה?!
לא יכולתי להבין את המשפט הזה אם לא שהייתי מרגיש אותו. בערב החג, יום אחרי ההלוויה וניחום האבלים הראש שלי היה לא רגוע, אם נדייק יותר: מדוכא, ובצדק בהתחשב בכל האירועים האחרונים, מותר לי. לא היה לי כוח לכלום, הייתי מעדיף להיכנס למיטה ולשכוח מהעולם, אבל מצד שני היום בלילה ליל הסדר. לילה שבו עבר ד' בחצות לילה וגאל את עם ישראל, לילה שבו נולד הקשר של האהבה בין הקב"ה לכלל ישראל. לילה שבסופו אנו קוראים את שיר השירים שבו מתרפס הכלל ישראל על דודו - ד' ית'. ואז שאלתי: ריבונו של עולם איך... איך אתה רוצה שאני אכנס ללילה הזה בכזו צורה. לילה שבו אני אמור לעורר את החיבור והקרבה אליך, אבל איך... אחרי כל מה שהיה אתמול... איך אני אצליח. לא בגלל שאני כועס חלילה. פשוט לא נראה לי שאחרי מה שהיה אני אצליח להרגיש בזה. בכל זאת, חטפנו פה חתיכת מכה... אז איך אתה מצפה מאיתנו שנדליק אהבה בכל הסיפור הזה.
היום העריב, החג נכנס. ואז באמצע קריאת ההגדה (בחלק של "כמה מעלות טובות למקום עלינו...) קיבלתי את התשובה לשאלה שלי. יכולת להוציא אותנו ממצרים ובזה לסיים את הסיפור, אבל לא הסתפקת רק בזה אלא גם קרעת לנו את הים, גם נתת לנו את השבת וגם את התורה וכו' דיינו דיינו.
הבנתי שהקשר בינינו לא מבוסס על מערכת יחסים של 'תן וכך' טכנית חסרת כל רגשות, אלא משהו הרבה יותר רחב ועמוק מזה. קשר של אבא לבניו, קשר של אהבה, קשר שלא תלוי בשום דבר, קשר שמכיל בתוכו הרבה 'בונוסים'. זה הקשר היחיד שלעולם לא יאכזב ויכזב. קשר שמלמד אותנו להמשך, לדורות הבאים שגם אם יהיו רגעים שלא נבין בדיוק הכל ולא נוכל להבחין בתמונה המלאה, אבל נרגיש ונדע שמעל הכל מי שסלל את השביל הארוך הזה והציב בו את כל המכשולים והמהלומות המכאיבות הוא אבא שלנו, אבא אוהב שרוצה רק בטובתנו, וגם ממש באותו זמן של הכאב הוא מחייה אותנו ומפיח בנו חיים וכוח לעבור אותו, ואין לנו אלא לבטוח בו ולקבל את כל מה שהוא עושה באהבה.
ואולי לכן במצבים שהאדם חווה טלטלה כל כך חזקה והקרקע נשמטת לו מתחת הרגלים הוא מרגיש לפתע בעוצמה כל כך חזקה את הקשר בינו לבין הבורא, היות והדבר היחיד שהוא יכול לאחוז בו באותו הזמן זה רק התלות בד'. כי גם כשהוא מבין שאין מקרה בעולם והכל מכוון ממנו, וגם הדברים הכי כואבים והטרגדיות הכי גדולות הם לא איזו פשלה, אלא הכל תוכנן על ידו באופן, בצורה, במקום, במינון ובזמן שזה יעשה עד לפרטים הכי קטנים והוא קיים את כל העולם במשך הזמן הזה והניח לדבר הזה לקרות - אף על פי כן, ממך אליך אברח. כי אין מנוס לבן בשום מחסה שבעולם מלבד לברוח לידיים האוהבות של אבא, שעם כל הכאב והצורך להלקות, הוא עדיין אוהב אותנו ברמות לא נתפסות וממשיך גם בזמנים האלו לרצות ולעשות בטובתנו.
זה לא מכחיש בכי הוא זה את הכאב. הפצע עדיין פתוח והדם עדיין שותת. אבל אם חשבתי שהוא מהווה איזו מחיצה ביני לבין הבורא אז טעיתי. הוא לא מהווה שום מחיצה ואפילו להיפך, רק מחזק יותר את ההישענות שלי בסיבת כל הסיבות שאין עוד מלבדו. כי במצבים האלו האדם מרגיש על בשרו בצורה הכי חזקה שאין משענת אחרת שאפשר לסמוך עליה (תרתי משמע) אלא רק הוא. ואז האהבה והתלות הגמורה ביותר בקב"ה מתגלים במלוא עוזם. ואולי זה יכול להסביר את אותם משפטים שאמר הרב יוסקוביץ' כשבסופם מהדהדות המילים "תודה לך השם... תודה...”
***
אני נזכר כעת בשיחה שהשמיע המשגיח רק לפני שלושה חודשים עם פטירת ביתו של רה"י, בה סיפר על ר' יוחנן. ר' יוחנן גדול האמורים בדורו שגדל יתום מאב ואם, וגם לאחר שנולדו לו עשרה בנים הם מתו לו אחד אחרי השני. אילו חיים היו לו? גם גדל בקושי כיתום, וגם כבר שסופסוף היה נראה שהאור מגיע והנה הוא מתחתן ומקים משפחה - מגיעים האסונות בצרורות והוא קובר את עשרת בניו אחד אחרי השני. איך אפשר להבין אסון כזה? ועוד לגדול הדור?!
ועם כל זה מספרת לנו הגמ' (ברכות ה ע"ב) שר' יוחנן היה מסתובב עם חלק קטן של עצם מבנו העשירי(!!!) והולך ומנחם עם זה אבלים ואומר 'דין גרמא דעשיראה ביר'. [מבואר בחז"ל שהבן הזה מת על ידי שנפל ליורה גדולה שהיה רותחת ריתוך קשה וחזק, ונמס בשרו ונמק, ונטל ר' יוחנן עצם מהאצבע הקטנה שלו וצררה בסדינו והלך איתה לנחם אחרים].
מה ניחם אותם ר' יוחנן?
ואז הסביר לנו המשגיח: פעם רופא אחד אמר לי שמי שנכח פעם בלידה וראה תינוק חי יוצא לאוויר העולם חייב להאמין בקיומו של בורא. מאיפה נוצרה כל המערכת הזאת של שרירים, לב, כבד אם לא מישהו שתיכנן את זה בצורה מסודרת כזאת.
16 מיליארד עיניים (של בני אדם) קיימים בעולם, האם מישהו הצליח לייצר עין אחת? הרי אפילו המצלמה הכי משוכללת לא מגיעה למאית ממה שהעין עושה. האם אנחנו מבינים את המורכבות הזאת. האם מישהו פעם הצליח לייצר לב, כליות כבד, תא חי אחד???
יש דברים שעם כל הקידמה וההתפתחות נישאר עדיין קטנים לידם כגרגר אבק. אז איך אנחנו שלא מבינים איך עושים את חתיכת העור הכי קטנה בגופו של האדם, רוצים להבין את החשבונות של הקב"ה בהנהגת העולם עם מיליארדי בני האדם שבו על כל אלפי שנותיו?
ר' יוחנן היה מסתובב אצל האבלים מראה להם את העצם של בנו "רואים את העצם הקטנה הזאת? אתם מבינים איך מייצרים אחת כזאת? כך גם לי אין שאלות, כי אני מבין שאני איש קטן שלא יכול להבין בחשבונות של בורא עולם שברא את העולם הזה עם כל המורכבויות שלו שזה אחד מהם".
זו התשובה של הרמב"ן והרמב"ם על שאלת צדיק ורע לו ששאל משה את הקב"ה באמרו "הודיעני נא את דרכך" – מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו [מעניין שדווקא זו הפרשה שקראנו בשבת חול המועד...] שיש תכלית אינסופית ויש סיבה וחשבון לכל מה שקורה, אבל אנחנו אנשים קטנים ואין לנו את היכולת לתפוס את ההבנה הזאת בשכלנו הקטן.
ועם כל זה הלב עדיין כואב. אותו לב שמונע מאמוציות ורגשות, שלא מעניין אותו הסברים ודיבורים על אמונה אלא רק דבר אחד: שיחזירו לו את מה שאבד לו. ללב אין שאלות, הוא לא מחפש תשובות, יש לו רק כאב ורצון אחד שהגלגל יחזור אחורה. ואותו לא יוכל לרפא דבר מלבד הזמן ובעל האמונה היודע לשלב את האמונה יחד עם הלב.
כאשר מגיע שבר גדול כזה, לעומד מן הצד אין את היכולת להבין ולהכיל באמת סבל שכזה. כי הקב"ה לא נותן לאדם כוחות לעמוד בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו. לי, כעומד מן הצד אין את הכוחות לעמוד בזה, לכן אין לי גם את ההבנה בתעצומות נפש עזות כל כך שאמורות להיות למשפחת יוסקוביץ' היקרה. אך הם שעומדים עכשיו מול הקושי, אין לי ספק שד' ימציא להם כוח מיוחד לעבור אותו. בכאב לב נורא, בבכי, אך לעבור אותו.
בליל פסח קיבלנו את היכולת לשאול, להבין שאנחנו לא עוד עם, אלא אור לגויים, שיש מישהו שמכוון אותנו ודברים לא קוראים לנו סתם. ולכן כשכואב אנחנו צועקים 'מה נשתנה', למה זה נראה כך, כל כך שונה מאיך שזה אמור להראות. אבל יחד עם זאת קיבלנו גם את המענה: את היכולת להבין שאנחנו לא מבינים, שאנחנו אנשים קטנים שמונעים בידיו של בורא עולם שמכוון את הכל בצורה הכי טובה עבורנו, גם אם אנחנו לא תמיד מצליחים להבחין בכך. ולא נותר לנו לעשות דבר מלבד לפתוח את הדלת וכמו ילד קטן בעיניים בורקות ומלאות צפייה - לעמוד בפתח ולחכות בסבלנות לאליהו הנביא שיבוא ויגאלנו, ואז שום שאלה כבר לא תהיה קשה. ובינתיים אנחנו רק מחכים
ומחכים
ומחכים
עד שבסוף הוא יבוא.
ב.ד.ה. הבה"ח אריאל יהושע יוסקוביץ ז"ל מבחירי ישיבת 'בית מתתיהו'
new.tehilimyahad.com
www.kore.co.il
www.mishnayahad.com
