בשבועות האחרונים אני עושה עם עצמי ועם דרכי מול הציבור חשבון נפש, ומבינה שקצת הגזמתי.
חשבון נפש וזה מתחביבי... אז הגעתי למסקנה שכל הכתיבה שלי בפרוג היא טו מאץ'
ואני צריכה לקחת פסק זמן. למרות זאת הרעיון הבא חשוב מכדי לא להעביר אותו הלאה.
אז החלטתי לשים אותו כאן, אתם יכולים להתנגד כי באמת מדובר בחשיבה קצת קוראת תיגר, גם אני התנגדתי
לחשיבה הזו מתוך מבוכה, מה פתאום לשמוח??
אבל אז נתקלתי בכך שבחסידות יש את העניין שצריך לשמוח בתשעת הימים!
והבנתי שהחיוב להיות בשמחה הוא תמיד,
תמיד צריך להיות בדרגה בה אנחנו מאוזנים וכפועל יוצא מכך - שמחים.
אז הרעיון לפניכם:
ככל שהימים עוברים כל אחד מאיתנו מחכה לגאולה יותר ויותר.
זה מה שצריך, לחכות. כי הציפיה טומנת בתוכה בשורה.
למרות זאת אולי צריך לבחון מה סיבת החורבן ודרך זה נגיע לגאולה:
החורבן קרה בגלל שהם בכו במדבר, ופרשו לא נכון את הכניסה לארץ.
הארץ המובטחת נראתה בעיניהם באופן שלילי.
מרוב טוב, הם ראו ההפך
כי כל דבר נתון לפרשנות שלנו.
וככה נקבע להם ובתאריך בו הם בכו התרחש החורבן.
אולי התיקון הוא לשמוח.
ככה בפשטות, גם כעת, כמו רבי עקיבא, לצחוק מול השועלים, לפרש את הכל לטובה.
לצחוק, לחשוב טוב ולשמוח, עד שהגאולה פשוט תופיע.
להתחבר לטוב של הבורא, ולהפסיק להיכנע לעצב. להפסיק להיכנע לביקורת ולמחשבות. לחיות גאולה בכל רגע.
להבין שהוא כל כך טוב, ורוצה שיהיה טוב לכולם יותר מהאבא הכי רחמן, מידותיו הן י"ג מידות של רחמים
וכל אמונה אחרת - הרי זו כפירה באמת הפשוטה הזו, שאם הוא כל כך טוב - אולי הגיע הזמן להפסיק להתאבל ולבכות.
ופשוט לצחוק צחוק של אמונה, לצחוק לכל המחשבות הרעות בפרצוף, פשוט לשמוח.
כי האבא שלנו הוא טוב ומיטיב לכל.
בני האדם הם ככה, חווים את הרע כבסיס חיוני. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין"
היצר הרע הוא המניע המרכזי של האנושות. התפקיד שלנו זה לקחת את הרע, ולהגיש אותו לבורא כביכול,
לומר לו: קח את הרע שלנו, אנחנו ככה, קטנים, וזה לא רע ולא טוב, זו עובדה. אז קח את הרע שלנו, תאיר אותו, ותן לנו את האור שלך, את התורה שלך, את השמחה שלך.
ובאורך נראה אור.
אבא
אנחנו מחכים לך
מבינים עד כמה
התייאשנו מהר מידי
ועד כמה הרגשנו אומללות
וטיפשות
סתם בלי קשר
לעד כמה אנחנו טובים
אני יודעת שאנחנו בסדר
ותמיד היינו
וזה סתם איזה קול
שחיפש
משמעות וחיפש אקשן
ולא הבין
ולא הכיר
כי היה לו קשה מידי להפנים
את עוצמת הטוב בעולמך
וחיפש עצבות, וקינאה
ונחיתות וחרדה
אבא
אנחנו יודעים שאתה מחכה
ויודעים שגם אנחנו מחכים
אנחנו יודעים שמה שמונע את ההתגשמות
זה חוט השערה
שחולל את הסערה.
ואיזה קול נמוך שיבשר
ושמחה אחת קטנה
יגשימו נפלאות
יאירו באור שלך
את כל הצער
ואז תופיע כאן
שכינתך
שתמיד היתה מוסתרת
בתוך ענן של
הסתרה
חשבון נפש וזה מתחביבי... אז הגעתי למסקנה שכל הכתיבה שלי בפרוג היא טו מאץ'
ואני צריכה לקחת פסק זמן. למרות זאת הרעיון הבא חשוב מכדי לא להעביר אותו הלאה.
אז החלטתי לשים אותו כאן, אתם יכולים להתנגד כי באמת מדובר בחשיבה קצת קוראת תיגר, גם אני התנגדתי
לחשיבה הזו מתוך מבוכה, מה פתאום לשמוח??
אבל אז נתקלתי בכך שבחסידות יש את העניין שצריך לשמוח בתשעת הימים!
והבנתי שהחיוב להיות בשמחה הוא תמיד,
תמיד צריך להיות בדרגה בה אנחנו מאוזנים וכפועל יוצא מכך - שמחים.
אז הרעיון לפניכם:
ככל שהימים עוברים כל אחד מאיתנו מחכה לגאולה יותר ויותר.
זה מה שצריך, לחכות. כי הציפיה טומנת בתוכה בשורה.
למרות זאת אולי צריך לבחון מה סיבת החורבן ודרך זה נגיע לגאולה:
החורבן קרה בגלל שהם בכו במדבר, ופרשו לא נכון את הכניסה לארץ.
הארץ המובטחת נראתה בעיניהם באופן שלילי.
מרוב טוב, הם ראו ההפך
כי כל דבר נתון לפרשנות שלנו.
וככה נקבע להם ובתאריך בו הם בכו התרחש החורבן.
אולי התיקון הוא לשמוח.
ככה בפשטות, גם כעת, כמו רבי עקיבא, לצחוק מול השועלים, לפרש את הכל לטובה.
לצחוק, לחשוב טוב ולשמוח, עד שהגאולה פשוט תופיע.
להתחבר לטוב של הבורא, ולהפסיק להיכנע לעצב. להפסיק להיכנע לביקורת ולמחשבות. לחיות גאולה בכל רגע.
להבין שהוא כל כך טוב, ורוצה שיהיה טוב לכולם יותר מהאבא הכי רחמן, מידותיו הן י"ג מידות של רחמים
וכל אמונה אחרת - הרי זו כפירה באמת הפשוטה הזו, שאם הוא כל כך טוב - אולי הגיע הזמן להפסיק להתאבל ולבכות.
ופשוט לצחוק צחוק של אמונה, לצחוק לכל המחשבות הרעות בפרצוף, פשוט לשמוח.
כי האבא שלנו הוא טוב ומיטיב לכל.
בני האדם הם ככה, חווים את הרע כבסיס חיוני. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין"
היצר הרע הוא המניע המרכזי של האנושות. התפקיד שלנו זה לקחת את הרע, ולהגיש אותו לבורא כביכול,
לומר לו: קח את הרע שלנו, אנחנו ככה, קטנים, וזה לא רע ולא טוב, זו עובדה. אז קח את הרע שלנו, תאיר אותו, ותן לנו את האור שלך, את התורה שלך, את השמחה שלך.
ובאורך נראה אור.
אבא
אנחנו מחכים לך
מבינים עד כמה
התייאשנו מהר מידי
ועד כמה הרגשנו אומללות
וטיפשות
סתם בלי קשר
לעד כמה אנחנו טובים
אני יודעת שאנחנו בסדר
ותמיד היינו
וזה סתם איזה קול
שחיפש
משמעות וחיפש אקשן
ולא הבין
ולא הכיר
כי היה לו קשה מידי להפנים
את עוצמת הטוב בעולמך
וחיפש עצבות, וקינאה
ונחיתות וחרדה
אבא
אנחנו יודעים שאתה מחכה
ויודעים שגם אנחנו מחכים
אנחנו יודעים שמה שמונע את ההתגשמות
זה חוט השערה
שחולל את הסערה.
ואיזה קול נמוך שיבשר
ושמחה אחת קטנה
יגשימו נפלאות
יאירו באור שלך
את כל הצער
ואז תופיע כאן
שכינתך
שתמיד היתה מוסתרת
בתוך ענן של
הסתרה