פרק 7
הוא היה בחור תמים לגמרי, עלם חמודות. עתידו היה מזהיר ורבני הישיבה צפו לו גדולות.
זו הסיבה שלקח לו כל כך הרבה זמן להבין מה קורה, וגם אז - הוא לא הבין. לא הוא היה זה שהבין.
היה זה לילה רגיל, כמו כל הלילות. הוא לקח את כוס התה שלו ואת הגמרא ועלה לגג, שם ישב בין ערימות גרוטאות וחרקים ולמד לקול השקט הלילי. השעה התאחרה, אך הוא לא חשש: זה היה המקום הקבוע שלו עד חצות.
כשהתעייף סגר את הגמרא ונשען אחורנית. הלילה היה זרוע כוכבים, ובריזה נעימה נשבה על פניו. הוא עצם עיניים, התמכר לשקט, האזין לדממה הרגועה מסביב. כשהשתעמם פקח עיניים, שפשף אותן בעייפות והרים ראשו, מחפש אחר מקור ירח. עיניו מצאו את העיגול הלבן, המסנוור, והתמגנטו אליו.
ואז זה קרה.
גוש שחור, ענק וסמיך, ניתק בתנופה מתוך הירח ודהר אליו בפראות, מוחק את המרחק מהירח אליו במהירות האור. הוא נבעת. קפא לרגע, ואז צרח. צרחה קצרה, פראית, צרחה של עלם חמודות שהופך באחת לאדם אחר, מושחת, מפלצת.
הצרחה לא עזרה. הדיבוק אחז בו. נעץ בו תלפיים, ניסר בו את שיניו האיומות, והשתקע בקרבו לנצח, הופך אותו על פיו.
הוא קם בשקשוק גפיים, מרגיש כל תו ונים בגופו כחפץ זר, משל לא שייך לו. רגליו פסעו מאליהן אל דלת הגג והוליכו אותו אל תחתית המדרגות, משם אל דלת היציאה והחוצה, אל הרחוב הנם.
מזוגזג אך בהיר לחלוטין, משל יודע בדיוק מה הוא עושה, הוא התהלך ברחובות, נותן לרגליים שלא שייכות לו לשאת אותו אל המרכז המסחרי. שם, בכוחות שלא ידע ששייכים לו - ולאט לאט החל להבין שהם אינם שייכים לו, הוא שבר חלונות ראווה, ניתץ קופות רושמות, ואף נטל כמות מזומנים מכובדת מאת הסופר השכונתי.
הוא לא ידע מתי ואיך חזר לישיבה, אך כשהתעורר בבוקר היה בטוח שהכל חלום. גופו שב אליו, רוחו הייתה צלולה. דבר לא רימז על הדיבוק, מלבד ערימת השטרות שנחה לה בבטחה בכיס המכנסיים שלא החליף, ושריטות מדממות בידיו, שהזכירו לו בכל עת את מאורעות הלילה האיום.
באותו לילה הוא לא עלה אל הגג, מקווה קלושות שהגוש ישכח ממנו. התבדה, כמובן. החמה שקעה ועם האפלה, בתזמון מושלם, התנחלה לה התחושה הכבדה, האיומה, משל גוף זר מתיישב בתוך גופו ועושה בו כבשלו. הלילה, כך נראה, הרגיש הגוף בבית, ולא הסתפק בשבירת חלונות אלא בזז רחוב שלם, כולל מזומנים, צ'קים, כרטיסי אשראי ומסמכים שונים, שאת רובם זרק לצפרדע השכונתי אבל חלקם נמצאו בתיק הישיבה שלו בבוקר שלמוחרת, צוחקים לו לאיד ומזכירים לו ששום דבר לא היה חלום, והוא נעשה פושע מושחת ללא הסכמתו.
הוא פחד, אבל הפחד לא התרשם. בלית ברירה המשיך בסדר יומו משל דבר לא אירע, נזהר בכל כוחו לבל לא יראה אותו איש לעת ערב, ולא ידע רב את סודו. הבושה והחרדה מפני הלא נודע גרמו לו להדחיק ביום את מעשיו הליליים, ובלילה - בלילה הוא ממילא לא היה אחראי על עצמו. מישהו אחר, אורח בלתי מזוהה, עשה בו כבשלו.
*
"המשכתי בעסקים כרגיל. לא סיפרתי לאף אחד מה עובר עליי. המשגיח חקר אותי איפה אני בלילות, העמסתי עליו תילי שקרים שחיפו עליי אבל רק הוסיפו למשבר שלי.
פחדתי. רעדתי מפחד. פחדתי שידעו מה עובר עליי, שידעו מה אני עושה. פחדתי שידעו שאני בעצם דיבוק, חתיכת דיבוק. פחדתי שיכלימו אותי, פחדתי שיאשימו אותי. ידעתי שבאיזשהו מקום אני אשם, אני עושה, אני פועל, אני מנהיג. דברים איומים, נוראיים".
שמעון הביט בו בדממה. בראש ששייט מעל המים, ללא גוף, ללא נשמה. ראש של נער חמודות, תמים, בריא ונראה רגיל לחלוטין. אם היית פוגש אותו ברחוב לרגע לא היית מעלה בדעתך שמשהו איתו אינו כשורה. אבל גוף, גוף לא היה לראש. וראשים רגילים לא משייטים במי מקווה שחורים כלוט, הופכים מדי לילה למפלצת איומה ששוחטת קורבנות.
"כך הפך הדיבוק לרוטינה קבועה. מדי לילה, ברגע שקרני הירח הגיחו עליי, הפכתי לאיש זר. הכיתי, בזזתי, הצקתי. חשבתי שאני משתגע, אבל לא השתגעתי. המשכתי ברוטינה בקביעות, בשקידה, כמעט באדישות. כל לילה, כל הלילה. רק לילה אחד בחודש היה לי למפלט".
"ראש חודש". הגיב שמעון אוטומטית.
הראש הנהן בסרבול, כזה שרק ראש ללא צוואר מסוגל להנהן על פני המים. "בראש חודש נשארתי רגיל. שפוי, עד כמה שנשארה בי השפיות. אבל לא ניצלתי אותה, לא השתמשתי בה. לא עשיתי דבר לתקן את עצמי".
"מה יכולת לעשות?"
דמעה קטנה צפה על לחיו של הנער, זלגה מטה והתמזגה במי המקווה הקודרים.
"להתפלל". הוא לחש. "לא דיברתי עם אלוקים מאז, מילה לא החלפתי איתו. פחדתי ממנו, פחד של מוג לב. הסתתרתי מפניו, לא הפניתי את המפלצת שבתוכי אליו. לא ביקשתי עזרה. עד שנהיה מאוחר מדי".
שמעון דמם נוגות.
"לילה אחד אבדה לי התקווה, ושמתי קץ לחיי".
שמעון חש כאילו פצצה הונחתה על המקווה, אך כשהביט סביב דבר לא אירע. "שמת קץ ל-מה?!"
שפתיו של הבחור התעגלו לחיוך אירוני, מעוות. "לחיי. מתי, במילים פשוטות".
"אז…" אם עוד נשארה בשמעון פיסת היגיון, הרי שהיא נשרה כעת וטבעה, "אז איך אתה כאן?"
"מת". השיבו השפתיים, משל עובדה פשוטה הייתה זו. "הרוח שלי מדברת איתך".
"אז… אם אתה מת, למה אתה כאן?"
לפרק הבא