שיתוף - לביקורת כמה קטעים מעניינים מהספר החדש "סדר הפוך"

[א. פרי]

השבוע סיפרתי לקרובת משפחה על עלילת הספר "סדר הפוך", רק התחלתי להסביר, והיא החליטה לחוות דעה:

"את מובילה את העלילה לאנרכיה בתור שיטת ממשל? אני נגד הספר שלך!" הכריזה.

נו, טוב, ברור לי שהספר לא כמו שהיא חושבת.

"קוראי בטא חרדים קראו את הספר, ולא היתה התנגדות", אמרתי.

היא גיחכה, "זה כי ספר זה דבר משכנע", אמרה, "בטח שכנעת את הקוראים, את יודעת מה זה אנרכיסטים? הם אלו שנגד ראש הממשלה, הם המפגינים נגד החרדים!"

"יש בספר גם התייחסות למפגינים, אבל האנרכיה בספר שונה, בואי תקראי כמה קטעים בספר", הצעתי לה ופתחתי את הספר בפרק

הספר "סדר הפוך" נראה מהמם ברוך ה'. אמנם מה שיש לי כרגע זה עותק שמש והספרים עצמם עדיין לא הגיעו אלי, למרות זאת זה ספר אמיתי!

הראיתי לה כמה קטעים מתוך הספר, "וואו נראה ספר ממש יפה!" אמרה, "אבל האנרכיה מפריעה לי".

"בסוף הוא מחזיר את השלטון לראש הממשלה", הסברתי, "אבל עם פיקוח אנרכיסטי".

"אה... אוקי נשמע יותר טוב, האמת שאני גם נגד דמוקרטיה", הצהירה, "בכל מקרה תדעי שלא ידעתי שאת כותבת על הנושא הזה. אם הייתי יודעת קודם אז..."

"אז מה?"

"הייתי מתנגדת קודם".

*

למחרת היא באה לבקר שוב, "הספר 'במה ללא קהל' היה מצוין, אחד הספרים היפים שקראתי! למה לא נשארת שם? למה הלכת לכיוונים של שיטות ממשל וכל זה?" שאלה.

"ככה יצא", השבתי.

כמובן שהדו שיח נאמר ברוח טובה ומשועשעת, ולא היתה נימת ביקורת בדבריה. כולם רוצים שהספר יימכר ויצליח, ואתם יכולים לסייע לזה לקרות.

איך?

ספרו למכרים שלכם על הספר, שילחו להם קישור לאתר: PERI.ORG.IL

אני כרגע מתלבטת אם לפתוח הדסטארט – גיוס המונים – גם להו"ל וגם לספר, אני מתלבטת מכיוון שמעגל המכרים שלי לא רחב בכלל, והקרובים שלי לא בטוח ישושו לתרום (אולי אתבדה)... כי אנשים למיטב ידיעתי והיכרותי די שומרים על הכסף שלהם למטרות חשובות יותר בעיניהם, ולא בטוחה שההו"ל והספר החדש שלי יפלסו אליהם דרך בחשיבות עליונה.

אני מציגה כאן לפניכם מספר קטעים שקרובת משפחתי קראה מתוך הספר, מוזמנים להתרשם.

רק חשוב לציין שמדובר בספוילר, לשיקולכם

 

[א. פרי]

חיוור הפנים שהיה בחדר, חייך לעבר ראש הממשלה, וביקש ממנו לשבת על כיסא מרופד.

"אנחנו כאן אחראים לביטחונך, כבוד ראש הממשלה!" המאבטח נעל את הדלת והכניס את המפתח לכיסו. חיוור הפנים ניגש לראש הממשלה וחיפש בכיסיו, בודק לראות אם יש שם טלפון או מכשיר כלשהו.

שגב רובין, ראש הממשלה, נשא אליו מבט תוהה.

"מה זה אמור להיות?"

"יש בכנסת בלאגן. אנחנו רוצים לדעת מה קורה לפני שתצא החוצה", הסביר לו יוגב והתיישב לפניו, מביט לתוך עיניו, "אנחנו שואפים להיות כבר אחרי כל הסיפור הזה".

"נראה שהבחור הזה חיכה לי פה", לראש הממשלה יש יכולת הסקת מסקנות מהירה.

"סטיבן, חיכית לראש הממשלה פה?" שאל יוגב, חיוך קל בזווית פיו.

"ממש לא. אני כאן מסדר כמה דברים בחדר", לבחור שנקרא סטיבן יש מבטא זר, ראש הממשלה חש חוסר נוחות גובר.

"אני רוצה לקרוא לכאן את המאבטחים שלי". ביקש.

"אני המאבטח של כבודו כעת", קולו של יוגב נעשה חסר סבלנות, "הנח לי להתקשר לידידי במליאה, נראה מה הולך שם".

"צפריר? כאן יוגב מדבר. מה קורה עכשיו במליאה? האיום הוסר?"

"איפה אתה?" קולו של צפריר נשמע נסער, "הכל כאן נרגע, חוץ מבלאגן קטן שיצר פה איזה בחור שהתחפש לחבר הכנסת סגל, לקח לנו מספר דקות לזהות מי המתחזה ולעצור אותו לחקירה".

"וחוק האנטנות? עבר?"

"יש בלאגן עם החוק. דגני עצבני. איפה אתה? גם ראש הממשלה נעלם".

"ראש הממשלה כאן איתי. תקשיב לי צפריר, אני צריך שתלחץ על הכפתור האדום במקרן מול המסך הגדול. יש לי כאן בחור שרוצה להעביר מסר לחברי הכנסת".

"מה?"

"תעשה מה שאני אומר לך, זה חשוב מאוד".

צפריר, תוהה מעט, ניגש למקרן ולחץ על הכפתור האדום.

על מסך הכנסת, מול פרצופיהם הנדהמים של עשרות הנבחרים, הופיע פרצופו של סטיבן.

"שלום לכם, חברי הכנסת! בזמן הזה ממש מתכננים שופטי העליון הפיכה שלטונית במדינת ישראל! בדיון מיוחד שנערך כעת בדלתיים סגורות, הם מעבירים החלטת בית משפט שהופכת את הכנסת מבית מחוקקים לגוף ייצוגי בלבד ללא כוח שלטוני. בנוסף, הדיון בבג"ץ מפרק את בתי המשפט ומותיר סמכויות בידיו של נשיא בית המשפט בלבד. הדמוקרטיה הישראלית בסכנה!"

על המסך העלה סטיבן את הסרטת הדיון בשידור חי, שמילאן בלאץ הסריט עבורו.

הס השתרר במליאה.

הנבחרים עקבו מופתעים אחרי הדיון המוקרן, שככל הנראה נוצר ביוזמתו של נשיא העליון. לאמיתו של דבר, היה זה מילאן בלאץ שהודיע לשופטי העליון שהכנסת מעבירה חוק נגד משילות בג"ץ, והציג להם מסמך חתום בידי השופט פירסטיין המבקש מהם להעביר החלטת בית משפט זריזה, כדי למנוע מהחוק לעבור.

"אני מבקש מכם בשמו של ראש הממשלה, להעביר ברגע זה חוק נגד משילות הבג"ץ! החוק צריך לפרק את בתי המשפט ולמנוע את כהונתו של נשיא העליון. זו הדרך היחידה למנוע הפיכה שלטונית, עד שהעניינים יתבהרו והכנסת תוכל להקים תחליף הגיוני למערכת המשפט הכל-יכולה".

במליאת הכנסת התחוללה סערה. חברי הכנסת דיברו ביניהם, מנסים להבין מה עליהם לעשות כעת.

"יש לי טיוטת חוק שכתבתי לפני זמן מה, על משילות בג"ץ, נראה לי שאפשר להעביר אותה כעת בזריזות", אמר חבר הכנסת דגני, "וזה יהיה פיצוי הולם על חוק האנטנות שזויף".

 

[א. פרי]

"מה אני עושה כאן, בתוך השקר הזה?" שאל ניצן את עצמו, בדיוק כשהכלה נכנסה לסלון.

הוא סקר במבוכה את הכיבוד העשיר שעל השולחן. קולט שלמרות שהוא נחשב בעיני עצמו לאדם שיודע מה לדבר וכיצד, הרי שכעת תחושת חוסר נעימות עולה בו.

בעיני רוחו הוא רואה את עיניו של בנימין אבני מתרות בו: "תתנהג יפה, ניצן! תזכור שאתה יונתן חיימוביץ! אל תעורר מהומה! תזכור שלאחר החתונה לא תצטרך להלחם על הזכות שלך למרחב בדירת שותפים קטנה!"

"אני לא יוני, אני ניצן! ואני חילוני!" אמר לו לפני שנכנס הנה, כשעמדו ברחוב השקט ובנימין אבני הדריך אותו כיצד לדבר בפגישה.

בנימין אבני הביט אליו במבט שנשקף ממנו רוך תקיף, מכשף, "תחשוב שזה עניין בטחוני, אוקיי? מה היית עושה אילו היה זה מועיל לביטחון המדינה? היית מסרב לפגישה?"

ניצן רצה לומר קללה עסיסית, אך בלם את פיו. הלבוש החרדי גרם לו לתחושת כובד ראש.

הם עמדו זמן מה קרוב לבית של הסבתא, בנימין אבני הזכיר לו בכמה מילים מה לומר ואיך להתנהג.

והנה כעת הוא כאן, יושב מול מישהי ששואפת להקים בית חרדי, מדקלם לה "וורט" יפה שבנימין אבני ביקש ממנו לשנן, וחש שלא מדובר כאן בסתם שקר, אלא בהונאה של ממש.

הוא ייחל בכל ליבו שהפגישה כבר תסתיים, וכלא אנחת רווחה כשהסבתא של הכלה נכנסה לסלון והצטרפה לשיחה.

"מה אתה חושב על אינטרנט?" שאלה הסבתא בקול מדוד.

"אינטרנט?"

"כן, חשוב לי לדעת".

"אינטרנט וסמארטפונים הם זוללי זמן, גדולי ישראל אסרו להשתמש במכשירים האלה כי יש בהם בעיות רבות", אמר ניצן, מברך בליבו את נתנאל הלל על שיעור ההשקפה ששמע ממנו, "אני לא נוהג לגעת במכשירים כאלה", שחזר את התנהגותו של נתנאל הלל, "אני בן חורין!" סיים את דבריו ובחן את תגובתן.

ואז הסבתא קמה ממקומה כדי לענות לטלפון שצלצל, ויעל שאלה אותו אם הוא מניח תפילין של רבינו תם.

"הנחתי את התפילין של הרב המקובל ברכיה", השיב לה בקול בטוח. איזו שאלה מוזרה! מי זה רבינו תם?

הוא לא הבין מדוע יעל חייכה לפתע חיוך רחב, ובעיניה הופיעה הבעה שהיא מבינה הכל.

 

[א. פרי]

"סבתא של יעל גפנר התרשמה ממך לטובה, ניצן. היא אמרה שהיא חושבת שיש בשידוך הזה פוטנציאל נהדר", קולו של בנימין אבני נשמע מרוצה. ניצן נעמד על מקומו, מנסה להבין על מה הוא מדבר.

"מי זאת סבתא של יעל גפנר, מר אבני?" שאל בקול איטי.

שתיקה קלה ענתה לו, ואז קולו של בנימין אבני נשמע שוב, "נו, השידוך. סבתא מאטל, זו עם העוגיות".

"אה... זה רציני? אני עסוק עכשיו במשימה חשובה, תגיד לה שעלי לחזור בתשובה לפני זה, תן לי לשמוע שיעורי תורה ובעוד שנה שנתיים אשמע שידוכים", הוא לא הסתיר את הסרקזם בקולו.

"אני מבין שאתה זקוק מעט לפסק זמן, ניצן. אתה עסוק במשימה חשובה", קולו של בנימין אבני נשמע כמו הטון של אמא שלו כשהיא מבקשת ממנו משהו. ניצן חש התנגדות קלה, הוא אחז את הסלולרי בחוזקה, מתאפק לא להטיח אותו על הקרקע.

"אני רוצה לדעת איך יתכן שאתה חבר של אבא שלי, בעוד שאתה צעיר ממנו בהרבה. מה האינטרסים שלך? מה אתה רוצה להשיג, מר אבני?" קולו היה זעוף.

"אני מבין שיש לך שאלות. אני כאן לענות לך תשובות, ניצן. אני כאן כדי להציל את העולם, ואתה בתור איש ביטחון תיאלץ לעזור לי".

ניצן שתק.

"אתה שומע? אנחנו נציל את העולם, ואתה תהיה מוכרח להיות החתן של יעל גפנר עבור זה", שב בנימין אבני על דבריו, "זה הפתרון היחיד! המלחמה בין הטובים לרעים צריכה אדם כמוך, רק תגיד לי 'כן' ואני מספר לך הכל! לא עכשיו, תחשוב על זה. אחשוב אם הגיע הזמן להעביר לך את הסוד, ונצליח. ניצן, אתה חייב להאמין לי!"

ניצן הביט לכל הכיוונים, רואה את הרכב של מפעילו מהשב"כ מתקרב למקום, "אחשוב על הדברים שאמרת, מר אבני", אמר בקול רשמי, וניתק את השיחה.

הרכב עצר לצידו, בפנים ישב פיקארד עם אדם נוסף.

"ניסע למטה השב"כ כרגע, ננסה להשיג איכון מלא של המיקום של הצעיר החרדי", פיקארד התעלם מתחושת הלחץ ששידר, וניצן בירך אותו בליבו על כך.

 

[א. פרי]

עוד קטע מתוך הספר
אם תרצו שאעלה קטעים נוספים כתבו בתגובות, וכן מה אתם מעדיפים קטעי דרמה (כמו הקטע הבא) או פעולה ומתח.

"כל אדם מסביבי יכול להיות שדכן פוטנציאלי", אמר נתנאל הלל לעצמו תוך כדי שהוא צועד שלושה צעדים אחורה, פונה שמאלה ואומר "עושה שלום במרומיו", פונה ימינה ואומר "הוא יעשה שלום עלינו", כורע וממשיך "ועל כל עמו ישראל"... המשיך לחשוב: "אני צריך להתנהג יפה ולהוכיח שאני צדיק ומתפלל בכוונה", בעודו סוקר חפוזות את המתפללים סביבו.

אף אחד מהם לא נראה מתעניין בו יתר על המידה. למעשה, אף אחד מהם לא התעניין בו כלל.

אילו הוא היה קצת יותר... צבעוני, או מתמיד, או מעורר מהומות או מעורר רחמים, הכל היה קל יותר. מישהו כבר היה שם לב אליו. אבל בחור אפרורי כמוהו, צריך לקחת את העניינים לידיים ולהזכיר לסביבה שהוא קיים.

הוא מצא את עצמו אורב ליוסף ברוך לצד לוח מודעות בשביל המוביל אל ביתו, צללי ערב מנסים לגבור על אורו הקלוש של פנס רחוב המהבהב לסירוגין, בעייפות של פנסים מאובקים. בדריכות המתין שהשדכן הבלתי רשמי יעבור על פניו, ואז ניגש לכיוונו והחל לצעוד לצידו, מתאים אליו את קצב פסיעותיו.

"כן, גרץ הצעיר. מה אני יכול לעזור לך?" שאל יוסף ברוך בקול חביב.

נתנאל הלל שתק לרגע ואז הרהיב עוז ואמר, "אני רוצה לברר אצל כבודו אם יש לו הצעת שידוך מתאימה בשבילי?"

יוסף ברוך נעצר לרגע וסקר אותו כאילו הוא רואה אותו לראשונה. "הצעת שידוך?" שאל בפליאה, "אתה בהחלט רשום במחברת של הנבחרים, ברגע שתהיה הצעה מתאימה אתקשר להוריך".

הוא המשיך לצעוד בנחת. נתנאל עמד לרגע, כמו נטוע על מקומו, ואז התנער והשיג את הילוכו האיטי של השדכן.

"מה זאת אומרת שאני ברשימת הנבחרים? אולי ברשימת הדפוקים! אין בכלל הצעות ברשימת הנבחרות? למה לא תציע לי לפחות הצעה אחת מתאימה?" הוא שונא להתחנן, ועוד עבור שידוך. הבעיה היא שהוא מרגיש שבלי התחנונים שום דבר לא יזוז והוא לא ימצא שידוך בזמן הקרוב. הוא ממש לא מעוניין להפליג בדמיונותיו ובפחדיו מה יעשה אם כולם ישכחו אותו ואף אחד לא יחשוב שיש בחור בשם נתנאל הלל גרץ שצריך להתחתן מתישהו.

יוסף ברוך נעמד שוב, מבע של פליאה הופיע בעיניו.

"אתה צריך קצת מודעות עצמית", קולו נשמע כמתנגן באוזני נתנאל הלל, "תחשוב לרגע למה אתה לא מוצא שידוך: אולי הדיבור שלך מוגזם? תנסה להבין מה תוקע אותך, ידידי!" אמר, "תחשוב מה יקדם אותך, תשתנה! תבין שאתה לא צריך להראות שונה, תראה שאתה אדם שאפשר לסמוך עליו. מישהו ירא שמים שלא מסתובב לו כל הזמן בעמותות חסד או בכנסת... תתאים את עצמך לדרישות של החברה, גרץ", אמר את כל העקיצות שיכול היה לומר, תוך כדי שהפגין בקיאות מרשימה בעיסוקיו של נתנאל הלל, והתקדם בדרכו.

נתנאל הלל לא חשב באותו רגע שהוא אמור להיעלב או להתייאש. הוא קרא לכיוונו: "ומה שאני רוצה, זה לא מעניין אף אחד? למה לא שואלים אותי איזה שידוך אפשר להציע לי?"

"קודם תהיה אדם ראוי", הפטיר לכיוונו השדכן בעודו ממשיך ללכת באותו צעד איטי מעצבן.

נתנאל הלל נותר לעמוד, נטוע על מקומו.

לפני מספר חודשים, כשהלך לבחור מסגרת למשקפיים, אמר לו המוכר שיש לו אפשרות לרכוש משקף נוסף בחצי מחיר.

הוא החליט לרכוש, בנוסף למסגרת הקלאסית הרגילה, משקפיים עם מסגרת שחורה, שדמות של עכברון קטן מעטרת את ידיותיה.

אמא שלו לא התלהבה. "זה לא מתאים", אמרה.

אבל הוא חש שהוא מחבב את העכברון הקטן ורוצה שהמסגרת תבטא את האמירה הייחודית שלו לעולם.

כעת, הוא שם לב שהוא מרכיב את המשקפיים המיוחדות הללו. האם לכך מתכוון השדכן?

"אתה הולך נגד התורה, לדעתי", החליט לקרוא לכיוונו של האיש היהיר, בלי שתהיה לו שליטה על המילים היוצאות מפיו, "אתה בכלל לא חושב שיש כאן בחור שצריך להתייחס אליו כמו אל נסיך כי עם ישראל הם בני מלכים, אתה לא חושב שאני ראוי ומגיע לי הכי טוב שאפשר, אתה בכלל לא חרדי אמיתי!" הוא אמר את הדברים בכעס גובר, אך היה משוכנע שיוסף ברוך לא שמע אותו או לא יתייחס אליו. כי בחור כמותו, שנלהב מכל דבר ולא יודע ליצור את הרושם הנכון, למה שיזכה ליחס הגון ממישהו?

אולם למרבה הפתעתו, יוסף ברוך הסתובב אליו. סקר אותו קלות, ואז פסע לכיוונו.

"בוא! נשב על הספסל כאן בצד, ונדבר", אמר. ולגודל התדהמה, שמע נתנאל הלל בקולו התנצלות ברורה.

 

[א. פרי]

תודה לפרוג ותודה לקונים שבאו דרך פרוג ורכשו את הספר.
הקדמתי את סיום המבצע לט' ניסן (בגלל המשלוחים), מהרו והזמינו ספר לחג.
פסח כשר ושמח.
שנזכה לחוג את חג החירות מתוך חירות אמיתית, גאולה פרטית וכללית אמן.

 

[א. פרי]

ועוד קטע מעניין:

מספר גברים צוחקים ומתבדחים בקולי קולות.

ניצן סקר אותם בהשתוממות.

אבא שלו, נתמך על ידי מספר כריות נוחות, השתדל לא לצחוק בקול, כנראה בגלל שכל תזוזה גרמה לו לכאב.

האנשים ישבו סביבו והעלו זיכרונות מימים עברו. ניצן חש תחושת קנאה, והבין היטב מאין היא באה.

כשהוא יהיה בגיל של אביו, ספק אם מישהו יבוא לבקרו במקום כלשהו.

מבלי משים, דמעה שקופה נצצה בעינו.

הוא הולך ונהיה רגשן יותר ויותר. זה לא מוצא חן בעיניו, אבל אין לו אפשרות אחרת. הוא אנושי, וככה זה – הוא חווה קשת של רגשות.

אבא שלו הבחין בו וקרא לו להתקרב. ידידיו של אביו סקרו אותו במבטים מתפעלים.

"ניצן? מה שלומך?" טפחו לו על הכתפיים, והוא – כל טפיחה גרמה לכתפיו לשוח יותר ויותר.

הוא ניגש לאביו, בירר בשקט כיצד הוא מרגיש.

אביו בחן אותו בעיניים חודרות. "אני מרגיש בסדר. אתה לא נראה לי רגיל, ניצני. אני צודק?"

כינוי החיבה מצידו של אביו ריגש אותו. הוא התנשם עמוקות ועפעף קלות, אבא שלו בחן אותו ממושכות.

"אני מרגיש מעולה", קולו בגד בו, הוא קיווה שאבא שלו לא שם לב לכך, אך הבין בסתר ליבו שמדובר בתקוות שווא.

אבא שלו לחץ את ידו, מנסה להזרים בו כוח, "אני שמח שאתה פה", עיניו חלפו על פני ידידיו שבאו לבקרו, מתעכבות על החבר שישב בצד.

"ניצני, הכר את ילקוט, חברי מילדות".

ניצן חייך לראשונה, "ילקוט?" הגה את השם בשעשוע קל.

"ילקוט זה כינוי שהוא סוחב איתו מהיסודי, שכחתי את שמו האמיתי", אבא שלו חייך, "נראה לי ששמו האמיתי הוא בנימין אבני, נכון, ילקוט? הוא נמצא איתי כאן במשך מרבית שעות היום, מזכיר לי חוויות ילדות נשכחות".

האיש התרומם מהכיסא וניגש לניצן, לוחץ את ידו ממושכות, "נעים מאוד ניצן, שמי בנימין אבני, פסיכולוג קליני בהכשרתי". מבטו של האיש היה יציב ועוצמתי.

"תרצה שנדבר קצת, ניצן?" שאל הפסיכולוג, "בוא איתי קצת, נטייל בחוץ, אני רוצה לשוחח איתך".

ניצן חש שהוא נגרר אחר האישיות הכובשת של בן שיחו, הוא הפנה מבט שואל לאביו, וזה מיהר לאשר לו בהנהון קל.

כעבור מספר רגעים הוא מצא את עצמו פוסע לצד בן שיחו על גבי אבני חצץ בפארק סמוך, מאזין לדבריו ומנסה להשיב על שאלותיו, חש רווחה שיש מישהו שמקשיב לו והתפלא לראות עד כמה כל מילה מעניקה לו מזור ועידוד.

*

"במה אתה עוסק, ניצן?" השאלה הייתה מפתיעה, וניצן שלח לעבר בן שיחו מבט מהיר, שלא נעלם מעיניו.

"אני?" התנשם עמוקות, חושב מה לענות.

בדרך כלל נהג לענות לשאלה מעין זו תשובה בלתי מחייבת כמו: 'סטודנט', או 'איש שליחויות'.

אך כעת, השיחה הלבבית והכמעט חברית עם האיש שאביו כינה אותו בכינוי המשעשע 'ילקוט', שיחה בה הלה התעניין בו ונתן לו לחוש לרגעים מספר שהוא מלך העולם, גרמה לו לחוש שהוא אינו יכול לפטור אותו בתשובה כזו.

הוא גמגם לרגע, "אני... המ... סתם, לא משהו מיוחד". הוא נשף אוויר לאט, חש הקלה שלא שחרר מידע מיותר לאוזני ילקוט, או בשמו האמיתי הפסיכולוג הקליני בנימין אבני.

"שב ניצן, תראה איזה מקום ישיבה יפה למעשנים בנו כאן, אתה מעשן?" השאלה נשאלה כבדרך אגב, ניצן התיישב וענה בלי לחשוב: "כן, המון".

אבני הניח את כף ידו מעל מצחו של ניצן ואמר בקול סמכותי, אך רך ואנושי, "אתה לא צריך לעשן, סיגריות זה ריח לא נעים, זה דחיה חברתית, זה חוסר הצלחה בעבודה, אין סיגריות יותר. בלי סיגריות אתה מוצא את עצמך, מוצא אושר, בלי סיגריות אתה מצליח בכל דבר".

ניצן נע על מקומו בחוסר נוחות.

"עכשיו קח סיגריה, תעשן", הורה לו אבני.

ניצן נטל סיגריה לידו וניסה לעשן. תחושת דחיה עזה התעוררה בו והוא זרק את הסיגריה בתיעוב.

"זה מגעיל. אני לא מעשן יותר", סינן בזעף.

אבני עמד מולו, חיוך זוהר מכל תווי פניו.