הנושאים החמים
הנושאים החמים
השבת ראיתי אותן. הרבה מהן.
לבשו מטפחת לבנה, מאירה, פניהן נקיות ומבריקות, ללא שום אודם או צבע, עליהן בגד שהוא כמעט כולו שחור, ממש כמו הסבתות של פעם בעיירה, ונעליים שחורות, נקיות ובוהקות מריח של שבת המלכה.
"חסידי דעת חכמה" - (שם בדוי) כך קוראים להן.
הסתכלתי עליהן בשאלה גדולה, אם זה ממש או אולי לא.
אחת אחרי השנייה הן היו שם, כולן, מאירות מחייכות ומתפללות. לצעירות שבהן הייתה גם עגלה שהן הסיעו בדרכם.
הבטתי בהן בסקרנות גדולה, וגם קצת הרבה - בקנאה.
איך אין להן?
איפה הרצון להיות חלק מכל השלל שיש בחוץ - צבע ססגוני יותר , השפע, אין סוף האפשרויות. זה לא קיים שם? מאיפה הפשטות הזאת, והאמון החזק כל כך בדרך?
בעצם זה גם לא נראה היה חסר. הן היו לבושות בקפידה. ללא רבב. ביופי במיוחד, שרק עין חדה שמה לב לגדר.
והחיוך הזה, שהן מושכות לשם את כל הטוב והשמחה לבפנים ולפנים, מספר שיש להם הכול מכל.
ואני מביטה בקנאה. איך הן, בעולם הזה של השפע והפרסום, הן עוד נמצאים לפניו. ולא נמשכו אחריו. אפילו לא במעט.
לא שינו שמם, ולא לבושם.
אימהות, בנות וילדות. כולן יחד. תמיד, בהרמוניה כזאת חובקת עולמות. גדלות ומגדלות, ביופי ובחן, והכול ידוע מראש. עם כללים ברורים, ודרך סלולה.
הייתה שם גם סבתא, צעירה בת 40, שהחזיקה תינוק משלה, ולידה תינוקת אחרת של הבת הגדולה שלה. ואם היה אפשר להנציח רגעים של אושר לנצח, זה היה את הרגעים האלה, של נחת, אהבה, תמימות. וחיים של הרגע הזה ולא עוד.
חיים של מי שנמצא סביבי. איתי. מולי. לידי. ובאזור. ממש כמו בעיירה, כמו פעם.
והן אוכלות יחד. מבלות יחד. תופרות יחד. יורדות לאותה חצר משותפת עם הקטנים, מעבירות מתכונים בחברת ועט, ואין להן מושג איזו סערה מתחוללת ממש מרחק דקות ספורות מהבית שלהן - מכל מה שקורה שם בפרסומי חוצות וברחובה של עיר. החדשות שהן יודעות עליהן הן ממודעות רחוב בשכונה או מלוח המודעות בבניין.
ממש כמו בעולם שלפני, שהוציא אותנו מהבית החוצה. מהתמימות ומהרוגע, לסערה ולאין סוף מידע. מהפשטות, ללא פשוט בכלל. אנשים שיצאו מארונות הבגדים, מהבתים, ועלו על מסך, במה וסטורי.
ושם יש בעיקר משהו אחד. ריצה מהירה-מהירה, של מי שמגיע ראשון. למי יש יותר. ומי מעל.
וזה לא נגמר. וזה רק מתחיל. במסך, במדיה ובכל העולם המתוקשר הזה. כן, גם הרגע הזה שאני יושבת כאן על המקלדת וכותבת כדי להשיג את האישור של אנשים שאני לא מכירה.
לא היה זה המפגש הראשון איתן.
כשהייתי הולכת לתפילת שחרית בכותל המערבי לפני לא מעט שנים, הייתה שם אחת כזאת, היא הייתה מגיעה ראשונה ויוצאת אחרונה. היו שאמרו עליה, שהיא מסיימת כל יום פעמיים את ספר התהילים. ואני הייתי שואלת איך יש לה זמן. נכון יותר, איך היא לא ממהרת להמשך היום - להתעדכן במה שקורה, לבדוק את הטלפון, אולי צריכים אותה, אולי קרה משהו.
והיא, כאילו הייתה מחוברת למישהו אחד. אליו יתברך. וכל מה שהייה מעניין אותה וחדש עבורה זה השעות של הייחוד הזה, המחודש מדי יום ביומו איתו.
ואני הייתי שואלת ועונה, האם זה מיוחד רק לה, או אולי זה רק בגלל שזה הדבר היחיד שנשאר לה ביד לעת זקנה, אחרי שצועדת מאחוריה שיירה ארוכה של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות.
וכשחושבים עליהן, על הנשים האלה, שאין להן כלום. ויש להן הכול.
אין להן מלא מלא חברים ברשת. יש להם חברים של אמת.
אין להן מתכונים מכל הסוגים והאפשרויות. יש להן מתכונים עם טעם של עוד מסבתא וסבתא רבא.
אין להן מלא מחשבות על חדשות מסעירות על צרות מכאובים, יש להן מלא מחשבות על בשורות טובות וחיים רגועים. וכן, יש להם גם מכאובים, גם הם הגיעו לעולם הניסיונות. אבל זה שלהם, של מה שקורה איתם, אצלם, בבית שלהם ובבית הקרוב.
על החוב בבנק המצטבר מידי יום ללא רחמים, ועל הבית ממול שעלה באש רק השבוע ממנורת לילה, ועל עוד הרבה אתגרים שביום יום, בין אח לאחותו, בין אישה לרעותה ובין איש לאשתו, והם שם, לפעול, להגיב, להיות.
אין להן שעות של צפייה בתוכניות חדשות ומסעירות, יש להן שעות צפייה רבות מאוד במשפחה, בילדים ובאנשים ליד.
אין להן ארון בגדים מלא בצבעים לצאת ממנו. יש להן ארון של קודש קודשים.
'אין להן כלום', יהיו שיגידו. אבל החיים שלהם יספרו מעל הכול, על הכול - על חיים של פשטות, חיים של אתגר, חיים של עשייה, של עבודה, של שמחה, של קרבה, של קשר, אמונה, אהבה, קדושה, ביטחון ושלווה.
חיים שיש בהם. אהבת תורה ויראת שמיים.
לבשו מטפחת לבנה, מאירה, פניהן נקיות ומבריקות, ללא שום אודם או צבע, עליהן בגד שהוא כמעט כולו שחור, ממש כמו הסבתות של פעם בעיירה, ונעליים שחורות, נקיות ובוהקות מריח של שבת המלכה.
"חסידי דעת חכמה" - (שם בדוי) כך קוראים להן.
הסתכלתי עליהן בשאלה גדולה, אם זה ממש או אולי לא.
אחת אחרי השנייה הן היו שם, כולן, מאירות מחייכות ומתפללות. לצעירות שבהן הייתה גם עגלה שהן הסיעו בדרכם.
הבטתי בהן בסקרנות גדולה, וגם קצת הרבה - בקנאה.
איך אין להן?
איפה הרצון להיות חלק מכל השלל שיש בחוץ - צבע ססגוני יותר , השפע, אין סוף האפשרויות. זה לא קיים שם? מאיפה הפשטות הזאת, והאמון החזק כל כך בדרך?
בעצם זה גם לא נראה היה חסר. הן היו לבושות בקפידה. ללא רבב. ביופי במיוחד, שרק עין חדה שמה לב לגדר.
והחיוך הזה, שהן מושכות לשם את כל הטוב והשמחה לבפנים ולפנים, מספר שיש להם הכול מכל.
ואני מביטה בקנאה. איך הן, בעולם הזה של השפע והפרסום, הן עוד נמצאים לפניו. ולא נמשכו אחריו. אפילו לא במעט.
לא שינו שמם, ולא לבושם.
אימהות, בנות וילדות. כולן יחד. תמיד, בהרמוניה כזאת חובקת עולמות. גדלות ומגדלות, ביופי ובחן, והכול ידוע מראש. עם כללים ברורים, ודרך סלולה.
הייתה שם גם סבתא, צעירה בת 40, שהחזיקה תינוק משלה, ולידה תינוקת אחרת של הבת הגדולה שלה. ואם היה אפשר להנציח רגעים של אושר לנצח, זה היה את הרגעים האלה, של נחת, אהבה, תמימות. וחיים של הרגע הזה ולא עוד.
חיים של מי שנמצא סביבי. איתי. מולי. לידי. ובאזור. ממש כמו בעיירה, כמו פעם.
והן אוכלות יחד. מבלות יחד. תופרות יחד. יורדות לאותה חצר משותפת עם הקטנים, מעבירות מתכונים בחברת ועט, ואין להן מושג איזו סערה מתחוללת ממש מרחק דקות ספורות מהבית שלהן - מכל מה שקורה שם בפרסומי חוצות וברחובה של עיר. החדשות שהן יודעות עליהן הן ממודעות רחוב בשכונה או מלוח המודעות בבניין.
ממש כמו בעולם שלפני, שהוציא אותנו מהבית החוצה. מהתמימות ומהרוגע, לסערה ולאין סוף מידע. מהפשטות, ללא פשוט בכלל. אנשים שיצאו מארונות הבגדים, מהבתים, ועלו על מסך, במה וסטורי.
ושם יש בעיקר משהו אחד. ריצה מהירה-מהירה, של מי שמגיע ראשון. למי יש יותר. ומי מעל.
וזה לא נגמר. וזה רק מתחיל. במסך, במדיה ובכל העולם המתוקשר הזה. כן, גם הרגע הזה שאני יושבת כאן על המקלדת וכותבת כדי להשיג את האישור של אנשים שאני לא מכירה.
לא היה זה המפגש הראשון איתן.
כשהייתי הולכת לתפילת שחרית בכותל המערבי לפני לא מעט שנים, הייתה שם אחת כזאת, היא הייתה מגיעה ראשונה ויוצאת אחרונה. היו שאמרו עליה, שהיא מסיימת כל יום פעמיים את ספר התהילים. ואני הייתי שואלת איך יש לה זמן. נכון יותר, איך היא לא ממהרת להמשך היום - להתעדכן במה שקורה, לבדוק את הטלפון, אולי צריכים אותה, אולי קרה משהו.
והיא, כאילו הייתה מחוברת למישהו אחד. אליו יתברך. וכל מה שהייה מעניין אותה וחדש עבורה זה השעות של הייחוד הזה, המחודש מדי יום ביומו איתו.
ואני הייתי שואלת ועונה, האם זה מיוחד רק לה, או אולי זה רק בגלל שזה הדבר היחיד שנשאר לה ביד לעת זקנה, אחרי שצועדת מאחוריה שיירה ארוכה של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות.
וכשחושבים עליהן, על הנשים האלה, שאין להן כלום. ויש להן הכול.
אין להן מלא מלא חברים ברשת. יש להם חברים של אמת.
אין להן מתכונים מכל הסוגים והאפשרויות. יש להן מתכונים עם טעם של עוד מסבתא וסבתא רבא.
אין להן מלא מחשבות על חדשות מסעירות על צרות מכאובים, יש להן מלא מחשבות על בשורות טובות וחיים רגועים. וכן, יש להם גם מכאובים, גם הם הגיעו לעולם הניסיונות. אבל זה שלהם, של מה שקורה איתם, אצלם, בבית שלהם ובבית הקרוב.
על החוב בבנק המצטבר מידי יום ללא רחמים, ועל הבית ממול שעלה באש רק השבוע ממנורת לילה, ועל עוד הרבה אתגרים שביום יום, בין אח לאחותו, בין אישה לרעותה ובין איש לאשתו, והם שם, לפעול, להגיב, להיות.
אין להן שעות של צפייה בתוכניות חדשות ומסעירות, יש להן שעות צפייה רבות מאוד במשפחה, בילדים ובאנשים ליד.
אין להן ארון בגדים מלא בצבעים לצאת ממנו. יש להן ארון של קודש קודשים.
'אין להן כלום', יהיו שיגידו. אבל החיים שלהם יספרו מעל הכול, על הכול - על חיים של פשטות, חיים של אתגר, חיים של עשייה, של עבודה, של שמחה, של קרבה, של קשר, אמונה, אהבה, קדושה, ביטחון ושלווה.
חיים שיש בהם. אהבת תורה ויראת שמיים.
נערך לאחרונה ב:
