אתגר מאחורי המסכה

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"האנשה, שנקראת בלעז אנתרופומורפיזם, היא ייחוס תכונות אנושית למי שאינו אדם: בעלי-חיים, חפצים דוממים, איתני הטבע, וכן הלאה. בפרוזה נעשה בהאנשה שימוש מורכב יותר מאשר בשפת היומיום או בשירה. במסגרת זו הופך החפץ, החיה, או המושג המואנש לדמות של ממש בסיפור, לעיתים אף הדמות המרכזית."

תודה לוויקיפדיה על ההסבר המחכים. במחשבה שנייה, אני מניח שגם להודות לאנציקלופדיה וירטואלית זה סוג מסויים של האנשה, אז הנה לנו דוגמה חיה ונושמת של האנשת ישות שאינה חיה ונושמת.

הייתי מנסח פה עכשיו מגילה שלמה על מגוון האפשרויות הנרחב שהאנשה פותחת בפנינו, על יכולות ההבעה שהיא מאפשרת, על ההזדמנות שהיא מעניקה לנו להתמקד על דברים מהצד וכו' וכו' אבל פורים כבר מרים את היד לדפוק בדלת ולמי יש זמן. אז אני רק אומר שממש בדומה לתחפושות אפשר למצוא כאן הרבה עומק פילוסופי, אבל בסופו של דבר זה פשוט ממש נחמד.

אז איפה היינו? האנשה. רוצו על זה.

האתגר ייסגר בעז"ה במוצאי שבת כ' אדר ב', אחרי שכל התחפושות כבר יהיו בארון או איפה שתחפושות נמצאות אצלכם, מה אני יודע.

האתגר כאן. ויכוחים על כך שמצינו כבר בתורה שצריך להכיר תודה ליאור - בפסח. או פשוט שם.
 
נערך לאחרונה ב:

הטעם המושלם

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
"לא רוצה"! הוא צעק על סף בכי.
אבל לי אין בררה, אני חייב.
"לא רוצה להשאר פה לבד! קח אותך איתי!" עכשיו הוא כבר ממש היה עם דמעות בעיניים.
"ממה אתה מפחד?" ריככתי את קולי, בכל זאת- חייב חייב, אבל מי יכול לעמוד מול הדמעות האלו ולהשאר שווה נפש.
"האיש הזה, שרוצה לקחת אותך, בטוח יברך עליך 'בורא פרי העץ', עם כל הכוונה הראויה- תראה איך הוא נראה- נראה רב מימי הבעל שם טוב אולי!
אבל אם אני אשאר פה לבד, אולי יקח אותי איזה ערבי מהאתר בניה ליד? קח אותי איתך!"
הבכי ההיסטרי כנראה הגיע גם לאוזניו של הרב, כי בהחלטה פתאומית, הוא פתח שוב את השקית, והרים גם את אחי הצעיר- תפוח אדמדם טרי ובריא.
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בבת אחת נמלאתי חיים.

חיים מפכים, זורמים, מחיים.

בבת אחת ניתקתי ממקומי, התגלגלתי אחריהם, מעניקה להם מהחיים שבתוכי, מפריחה את שממות ליבם, את השממה שמסביבם.

לא תמיד הם הכירו בי, הממתקת את מרתם, המרימה את מתיקותם. לא תמיד הם ידעו שאני שם, מאחוריהם, מתחתם, חלק מנושאיהם, ממחנכיהם המורמים.

כמעט ארבעים שנה צעדתי איתם, נטעתי בהם זרעים, גידלתי להם תאנים עמוסות עסיס.

כמעט ארבעים שנה ריפדתי את רגליהם, הרוויתי את היובש שאיים לפשות בהם, נשאתי לכל חטאיהם.

ורק בעת ההיא, כשהם נשאו עליי שירה, ידעתי שכל קיומי שווה הוא, ידעתי שיש שכר לפעולת מימיי.

ועליתי והתעליתי ועניתי, וחיבקתי את שריי ואת נדיביי, וחפרתי את עצמי עמוק עוד יותר – אם כל חי, באר מתנה.
 

תהילולי

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
רק לפני חודש רבו עלי כל ילדי המשפחה.

קראו לי :"מתוק וטעים ואיך אני רוצה אותך"

והיום, היום ,אף אחד לא רוצה בי ואפילו מגרשים אותי.

שמו אותי באיזה מקום חשוך עם חברי המלוחים והמתוקים

והיום, היום נגס בי דודי ונכנס לחדר ביחד איתי.

חשבתי שכולם יאמרו לו: "הי זה לא פיר ,למה הוא רק שלך? תן גם לנו!"

אך במקום זה ,שמעתי צעקה: "דודי, כמה פעמים צריך להגיד לך, לא להכנס לחדר עם דבר כזה. נו, באמת מחרתיים פסח. הרגע אתה שם את זה בארגז. מחר נשרוף אותו בשריפת חמץ וזהו."

למחרת, באמת רבו עלי דודי ,שרוליק ,אסתי ומירי:" הי, אני זורק אותו"

" לא, רק אני"

"מה פתאום רק אני ,אני ניקיתי הרבה לפסח מגיע רק לי."

"רק לי מגיע ודי כבר כולם"

בסוף בא אבא שלהם ואמר:" ילדים ,די ,הפסיקו לריב ,אני אזרוק את הפסק זמן הזה, ודי"
ואז זרקו אותי וזהו. זה כל מה שאני זוכר.
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אני רווי דם. כל היום מתנהלות סביבי מלחמות קשות, קרבות בלתי ניגמרים, עשרות חללים.

ניצחונות מתוקשרים והסכמי שלום בלתי כתובים. בכיות ואנקות. אסטרטגיות עמוקות. חישוב מהלכים לטווח ארוך.

לחיים או למוות.

שירים וספרים עלי נכתבו, ויש ההוגים בי בכל שעה משעות היממה. ילדים כגדולים.

בהחלט, כולם אוהבים שח מט.
 

ספריה בהכחדה12

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
"מה אכפת לך?", אמרתי ללא מילים, למירי.
"הרי אני החברה הכי טובה שלך", כמעט בכיתי. הסתכלתי עליה חזק, מבטאת בעיניים את כל מה שרציתי לומר.
"למה את לא רוצה לקחת אותי?! אני רוצה להיות איתך שם, לחוש אות-"
"דיי, דיי, שולה", מירי ליטפה אותי. "את מבינה שאני גדולה, וכשאני הולכת לבית ספר את לא יכולה לבוא איתי, מותק".

כעת כבר נטפו לי ממש דמעות מהבקבוק מים שמירי שפכה עליי לפני מספר דקות.
"אין מה לעשות, שולי שלי", מירי חיבקה אותי, ושמה בעגלה.
"את בטח תתגעגעי אליי", הביטה בי מירי בעיניים עצובות.
הסתכלתי עליה בחזרה בעיניים כועסות.
"סליחה, בובה שולה". מירי חיבקה אותי בחוזקה, שכיווצ'צ'ה אותי לחלוטין, מכל הפינות.
ואז היא הלכה.
אני ראיתי רק את גבה המתרחק ממני. וזה כאב לי, פיזית, בלב הספוג שלי.
איזה צער יש בעולם.
 

בובה בובה

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
"אז סיכמנו, בסדר?"
ממש לא בסדר, רציתי לומר. ממש!
אבל ידעתי שדעתי לא מעניינת אף אחד, אז שתקתי.
די, כמה אפשר לסבול את ההעברה הדו כיוונית הזו?
את המסר הזה לו, את המשפט הזה לה, כמה מילים לצד השני ולהחזיר את התגובה השנונה.
ואני מה?!
כאילו אין לי לב, דעה עצמאית, קו מחשבה.
תעביר, וזהו.
ורק כשהבטריה שלי נגמרת סופית ופשוט נמאס לי טוטאלית - ממלאים אותי בטיפה כוח.
לא יותר מ5 דקות, כן? או עד הצלצול הבא. המוקדם מביניהם.
מה שנקרא - צלצל בלי להתנצל!
וזהו, הזמן החופשי שלי נגמר כבר, ושוב היא לוקחת אותי בלי להעיף מבט ותוקעת בין האוזן לכתף.
נשתמע.
 

חנש

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
ב"ה

די מספיק.

תפסיקו, כבר הגזמתם.

מה קורה להם היום, בדרך כלל הם כל כך רגועי...

אויש, עכשיו ממש נבהלתי.

אוח, עכשיו גם רטוב, מה זה הריח הזה?

אהה, זה יין, ומיץ של עוף שנשפך.

תמיד אני מריח אותם ממש חלש, בתוך הכוסות והצלחות שלהם, פתאום הם ממש קרובים אלי בלי שום מחיצה.

ואף אחד לא מחליף את הכיסוי שלי, אני אפילו לא שומע את האימא מבקשת מכולם להירגע כמו תמיד.

מה זה הצחוק הזה? מה כל כך מצחיק היום?

איזה כובד, אני מרגיש שמישהו עלה עלי, נראה לי אפילו ששתי אנשים עלו עלי.

זה כנראה חזקי ואפי, יש להם קולות דקים כאלו.

אני גם שומע כלים מתנפצים.

כן, כן, כן, תהיה לנו, אלו המילים שאני מצליח להבין, הם שרים אותם שוב ושוב בקול ניחר.

מעניין, מה נהיה איתם?

וכמו שכל הרעש הזה התחיל כך ברגע אחד הוא הסתיים, אבל רק לכמה דקות פתאום אני מרגיש כמה אנשים שאני לא מכיר מניחים עלי את הראש, שומע אנשים רוקדים סביבי, מקבל המון דפיקות תוך כדי.

"אם על המלך טוב, תנתן לי, תנתן לי, נפשי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי", הגזימו הפעם הם שרים ככה כבר חצי שעה.

לא שאכפת לי, אני דווקא נהנה לשמוע את כל האקשן והצחוקים האלה, אבל לא הבנתי איך האימא פה בבית מסכימה שישפכו עלי כל כך הרבה יין.

וגם לא הבנתי מה יהיה להם? ומה יתנו להם?

היי, מה אני שומע, מישהו צועק את השם שלי: "הרחמן הוא ישלח ברכה מרובה בבית הזה ועל שולחן זה שאכלנו עליו"

אני מכיר כבר את הברכה הזאת, תמיד כשמזכירים אותי אני מתרווח לי בנחת, מותח את עצמי בגאווה, אבל עכשיו הם פשוט צועקים.

יאלללה, אני חושב לעצמי, כמו תמיד, בשקט בלי שאף אחד מבני הבית יידע על המחשבות שלי לגביהם - תן להם.

תן להם את מה שהם מבקשים כבר.
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בס"ד

אני נצרך, בסופו של דבר. לפעמים זה מנחם אותי.

כמובן שאף אחד לא מודה שהוא היה צריך אותי אי פעם. אולי רק בשביל לתת אותי למישהו אחר.
אני מבין למה, אני יודע שאני נותן הרגשה רעה, אבל מה אני יכול לעשות?

בלעדי לא יהיה סדר בעולם. מדינות לא יוכלו לטפל בפשע, אנשים לא יוכלו להבין שהם טעו. אפילו דברים קטנים שכל כך התרגלתם אליהם, כמו פרנסה לרופאי שיניים או החזרים של מוצרים בסופר, כוללים רובד מסויים שלי.

אבל אתם לעולם לא תבינו, אני יודע.
אני מכאיב לכם, נכון. אתם סובלים ממני, גם נכון. אני עושה לכם רע באותו רגע, לפעמים אתם משקרים רק כדי לחמוק ממני, עוד מהחיידר שמי מייצר בכם רתיעה, ברור שלא תרצו לקבל אותי.

אבל רציתי להגיד לכם שגם לי כואב. כן, כואב לי להיות דחוי, כואב לי לראות אתכם סובלים ממני, כואב לי שבגלל השטויות שלכם, שבגלל שהקשבתם ליצר שלכם, אני צריך להגיע.
כואב לי שאתם אחר כך כועסים עליי.

אבל אני מבין את זה, זה מגיע לי, זה העונש שלי.
כן, גם להענשה מגיע עונש.
 

אליהו פ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עד לפני לא הרבה זמן, בערך לפני 4 שנים, הרגשתי הכי מכובד שיכול להיות.
הסתובבתי רק אצל האנשים הכי בכירים, וכל מי שמכבד את עצמו בבתי החולים.
ראיתי מקרוב את כל הניתוחי מוח הכי מורכבים, הייתי בחדרי התאוששות,ואפילו בחדרי לידה.
אפילו הסתובבתי קצת בתאילנד, ושמרתי על האנשים שם מהערפיח הנצחי.
אבל חוץ מכל הפרופסורים והדוקטורים ואולי גם התאילנדים, כל שאר האנשים הפשוטים שמרו ממני מרחק של כבוד.
ואז...
פתאום התחילו שמועות, אמנם רחוקות וקצת מעומעמות, אבל התחילו להגיע.
על איזה נגיף סיני שרוצה לכבוש את העולם, ושאין לו מעצורים.
ישבו כל חכמי ורופאי העולם וחשבו, מה יכול להציל את העולם? מה יכול לשמור על העולם מהמזימה הסינית הזו?
ולמרבה הפתעתי ושמחתי הגדולה, החליטו כולם פה אחד! שיש להם גיבור חדש!
יש להם מישהו שיכול לשמור על כל העולם מהנגיף הזה!
הם בחרו בי!
כן כן, הם החליטו שמכיוון שאני כזה מכובד ששומר על הרופאים הגדולים בחדרי הניתוח, אני יכול גם לשמור על כל העולם.
וכך התחלתי להתפרסם ולשלוט על כל העולם,אין מי שלא חיפש אותי. וכשמצא, לא סחב אותי לכל מקום בגאווה.
גם המחיר שלי זינק במאות אחוזים.
ואפילו ראיתי שוטרים שעוצרים אנשים כי הם לא מכבדים עצמן ולוקחים אותי.
ואפילו כי הם לא עונדים אותי בכבוד הראוי לי!
אפילו ראיתי שיש לי גרסאות משופרות יותר ממני, וכמובן פחות נוחות - כי אין דבר יותר נוח ממני...
וכך הסתובבתי מבסוט כמה חודשים טובים.
ואז...
פתאום למרבה פליאתי, התחלתי לראות אנשים שמזלזלים בי, שהפסיקו לענוד אותי בכבוד הראוי לי, ויש כאלו שהתחילו לזרוק אותי במגירה בלי להשתמש י שוב.
אפילו שמעתי שמוכרים אותי 10 בשקל...
ולאט לאט התחלתי למצוא עצמי נעלם מהמרחב הציבורי.
כשלעצמי אני אומר: ”כך חולפת לה תהילת עולם”...
אלא ש...
נזכרתי! אני לא באמת נשכחתי עד כדי כך כמת מלב...
הרי היהודים לא שכחו אותי ולא ישכחו אותי לעולם!
מי לא לובש מסיכה בפורים?!
 

נחשונים

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
"נו תשתה כבר ייבשת אותי כאן"
"אין מצב שהוא ישתה אותך, ולהזכירך, תמיד היית יבש"
"די כבר את, עם המבטא הרוסי שלך, איך הגעת לפה בכלל"
"לא הצרפתית שלך תענוג. תראה אותו הוא לא צריך מישהו כמוך, הוא צריך אותי, רק אני יעזור לו לקפץ כאן על השולחן ולומר לשוויגער את מה שהוא יתחרט עליו בשנה הקרובה"
"אין את, 40% של חוסר טקט. את יודעת מי אני בכלל? 18 חודשים של השתבחות ואנינות טעם"
"למי יש זמן לחשוב היום על טעם תראה מה השעה כבר, אני תוך רבע שעה סוגרת לו את הפינה, לא כמוך 4 שעות עד שאתה זז"
"בניגוד אלייך, אני כאן המצווה, את, רק מסיבות בראש שלך"


"אויייי מה אתה עושה"??
"אופס....הוא שתה את שתינו..."

"כוס לידי נו מילא אבל לשוטט בתוכי? למה נראה לך?"
"גם אני לא ממש רווה נחת מהשכנות הזו"
"אתה חושב על מה שאני חושבת...?"


"נו באמת...אבל אמרתי לו לא לערבב וודקה ויין למה הוא לא מקשיב...כל שנה אותו סיפור" אומרת אישה צעירה ונואשת.
"לא נורא, עכשיו הוא ישן קצת, זה העד דלא ידע הכי מהודר", מסכמת שוויגער בחיוך מסתורי
.
 
נערך לאחרונה ב:

איוליס

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
התייחסי אלי ביקשתי בקול בוכים, מייבב בחוסר אונים, מפעיל את כל סוגי המניפולציות
המוכרות לי, מתנענע, מיילל, צורח, מנסה להשיג את תשומת ליבה של אימא.

זה לא בשבילי ניסיתי להסביר בדממה, אני לא זקוק לך, זו את שתתאכזבי אם לא תשימי לב.

הו הינה העפת מבט קלוש לכיווני ומיד נשאת אותי באהבה על כפייך עוטפת, ומדברת אלי בהתלהבות.

אחרי כמה דקות התעייפת, והנחת אותי לצידך.
כדי שאזכור היכן אתה, אמרת לי בדאגה, מעיפה בי מבטים מייחלים.

ושוב חשתי את הרטט המוכר, המסמן לי שעוד מישהו ממתין לך, פצחתי בסדרת צרחות מרשימה.
בבהלה היטית ראשך, ומיד הרמת אותי, משתיקה את קולי.
דיברת אלי דיבורים שאינני מבין, הסברת לי הסברים, ולחשת לי כמה סודות ועדכונים חדשים.
אני שתקתי תלוי על ידייך, ומקשיב לדיבורים הבלתי פוסקים.

בפעם השלישית שהרמתי את קולי קראת למירי שתענה לבקשתי,
ואני שמחתי שהבנת את הרמז, שהפעם מחפשים את מירי.

מירי הייתה מעייפת יותר, היא שוחחה ללא לאות, צעקה, התווכחה, ואני נרתעתי רק מנימת קולה הזועפת,
בהמשך היא התמתנה מעט, וספרה לי את כל קורות יומה החולף,
וכמה מרגש, ולא נורמלי היה כשרותי נכנסה והופתעה ממסיבת יום ההולדת.

הצצתי לרגע בשעון המהבהב, ונבהלתי, אני פועל כבר שלוש שעות ללא הפסקה, ומירי לא מראה כיוון לסיום המלל הבלתי פוסק, הבהבתי אליה בחוסר נוחות, השמעתי את קולי בהתראות קצרצרות ועייפות, משתוקק למנוחה קלה, מתלבט אם פשוט להתנתק, ולנוח ומעבודתי המונוטונית.

אחרי עשר דקות מירי סוף כל סוף הבינה את הרמזים הנואשים, וסיימה לדבר. אך מהפח אל הפחת, היא הגישה אותי לאימא, ואמרה שביקשו אותה, אני כבר נואשתי מרמזים והתראות, ובשיחה הראשונה שאימא התחילה, פשוט כיביתי מסך, ופניתי לשינה עמוקה.

מתוך חלום הרגשתי איך לוקחים אותי בעדינות, ומחברים אותי למקור כוח, זרמים חשמליים היכו בי, מזריקים בי מנות של כוח, מטעינים אותי באנרגיה, מדליקים את המסך הכבוי, ומוסיפים פסים נוספים לציור המלבני, המצויר על הצג הצבעוני.

לאחר שעתיים הרגשתי מוכן ומזומן ומלא מרץ, רטטתי קלות להסב את תשומת לב הנוכחים, ועצמתי עני ומסכי עד לצלצול הבא, שידרוש ממני עבודה במלא כוחותיי.

עבודת ההקשבה.
 

שימנלה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בווווווום

רעם זכוכיות מתנפצות מילא את האוויר.
Default_A_crooked_no_entry_sign_stands_next_to_a_fence_and_a_w_0.jpg


שלדת הרכב הפוגע נשארה שלמה, מה שלא ניתן לומר על תמרור האין כניסה.

"אחחח" נאנח התמרור בקולו העמוק, "זה היה כואב".

"אמא'לה!" נזעקה גדר הבטיחות בקול מתכתי דק, "מה קרה לך?"

"אני לא יודע" נאנק התמרור, "התעקם לי כל עמוד השדרה" התפתל, "אני מרגיש כמו סימן שאלה".

"אתה צריך עזרה?" שאלה הגדר.

"אני צריך ללכת מפה!" התסכול פרץ מגרונו, "כל שבוע מגיע רכב על מהירות גבוהה ונתקע בי בעוצמה".

"אז אולי תעבור מקום! תלך לשם! איפה שכל הקופות צדקה!" הציעה.

"עזבי!" ניסה התמרור ליישר את גבו, "זה לא ילך!"

"למה לא?"

"אין סיכוי! אני לא מהאלה שבנויים לשינויים" מבטו היה מיואש.

"מה פתאום?! הרגע אמרת שאתה צריך לעבור"

"לא התכוונתי באמת" התחמק, "אני לא מיוצר מהחומר הזה, אין מה לעשות".

"אז מה? תמשיך לחטוף? זה מה שאתה רוצה?" התפלאה הגדר.

"לא, ממש לא! שרכבים יפסיקו לפגוע בי!"

"אתה י
Default_A_crooked_no_entry_sign_stands_next_to_a_safety_fence_2.jpg
ודע שזה לא יקרה אם לא תעבור מקום?!" ניסתה הגדר שוב את כוחה.

"מה אני יכול לעשות?"
"מה הבעיה? פשוט תעבור!"

"זה לא כזה פשוט" נאנח לסיום, "זה לא בשבילי כנראה".


למה מרגיש לי שאנחנו מתנהגים כמו התמרור?
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כל כך הרבה מילים כבר נכתבו עליי.
זה אף פעם לא באמת עזר לי להרגיש את החיים, להבין אותם טוב יותר.
למען האמת, זה לא גרם לי להרגיש בכלל.
וזה, אולי, מה שבאמת כאב לי כל הזמן.
פעם קראתי איזה מחקר ארוך על דיכאון. כל כך הזדהתי.
לא מסוגל לישון, לא בטוח שמגיע לי בכלל משהו. כשפוגעים בי אני מרגיש שזו אשמתי, כשרע לי אני תמיד מאשים את האנשים סביבי. מתמודד עם פרדוקסים שכאלה, עצובים.
ואז קראתי גם ספר על אוטיזם. והרגשתי שהוא נכתב עליי.
לא מסוגל להסביר את עצמי. לא מרגיש את ההבדל בין אמת ושקר. לא מבין למה כולם סביבי עושים את מה שהם עושים. לא מצליח להרגיש רגיל אף פעם, גם אם אני נראה בדיוק כמו כולם.
תמיד מרגיש תקוע, אף פעם לא מוצא מקום טוב להיות בו פשוט אני.

תמיד התפללתי לימים אחרים. עולם אחר, משהו ששווה לחלום בשבילו.
זמנים שבהם בכלל אדע איך לחלום, איך לבטא את כל מה שחלמו עליי ואני בכלל לא רציתי להיות.
אולי להיות מישהו אחר. משהו אחר.
לא יודע איך קוראים לזה.
הלוואי ויום אחד אדע.

*

אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל היום המאושר בחיי הגיע.
פגשתי את המקום שלי, וכמה שזה מוזר - זה המקום הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי.
אני זרוק באשפתות, מפורק לחלוטין.
לא מוצא את הרגליים שלי, לא את הראש.
אבל טוב לי, אלוקים. טוב לי כל כך.
פלטת עץ שפעם הייתה שולחן כתיבה, והיום - ילדים משחקים עליה בלי רשות ההורים.
בלילות אני נספג בגשם, הוא הורס אותי מבפנים.
אני צועק את שחסר לי, ומרגיש כל כך שלם.
אף פעם לא באמת רציתי שיכתבו עליי, רציתי לשחק כמו ילד קטן.
לזרוק את כל המסמרים שתקועים בלב שלי, לשכוח את כל מה שהכריחו אותי להיות.
ואני מוצא את החיים האלה טובים מכל.

יום אחד, אני יודע, אני כבר לא אהיה כאן.
ככה זה, הכל נגמר בסוף.
וטוב לי עם זה, כי כשלאט לאט אתכלה, יהיו מי שישתמשו בכל מה שישאר ממני.
אני אהיה קינים לגוזלים, אני אהיה אוכל לחרקים, מסתור לחתולים ומצע לחיידקים.
ועוד דור או שניים, אני אהיה כל כך הרבה דברים.
אתם אף פעם לא תדעו שזה תמיד הייתי אני, אבל אני אדע תמיד.
ואזכור איך כל השנים ההם בחדר הכתיבה של נ. גל, רק הפכו אותי לאחד כזה שבאמת רוצה.
שאף פעם לא מוכן לוותר על מי שהוא, לטובת אף אחד אחר.

ואולי, יום אחד, אני אסלח לה על כל מה שהיא עשתה לי.
והיא לא תהיה שם כדי לדעת את זה.
תמצא שולחן אחר, שאולי יאהב אותה כמו שהיא אהבה אותו כל הזמן.
יהיה להם טוב, אני מקווה.
כמו שטוב לי עכשיו, במקום הזה.
 
נערך לאחרונה ב:

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
בס"ד

ראשון: הי קולגות, כולם הגיעו למפגש השבועי?
רביעי: יום שישי הודיע שיתעכב מעט, הוא יגיע בשמונה עשרה הדקות הקרובות.
ראשון: אוקי, אגב רביעי, איך אתה מסכם את השבוע?
רביעי: סיוט, מלא מוסדות החליטו לעשות מסיבות פורים אצלי, בררר....
חמישי: איזה יבש! קצת יציאה מהשגרה לא הזיקה לאף אחד. כולה פורים פעם בשנה.
רביעי: נראה שאתה אהבת מהיציאה מהשגרה אצלך...
חמישי: איזה! אתה נשנשת יום שלם אוזני המן ואני נתקעתי עם תענית אסתר! איפה שבת? תקשיבי אני עוד אחזיר לך על זה!
ראשון: בבקשה להירגע, חברי-
שלישי: איפה שבת באמת?
חמישי: לא פה, היא עושה מה שבא לה. בטח יושבת על איזה חריימה.
שני: הבנו שאתה רעב, אתה יכול להרגיע?
חמישי:
שני:
שישי:
הי כולם, מה קורה?
חמישי:
שני:
שישי:
פספסתי משהו?
ראשון: שלום שישי, עוד פעם אתה מאחר.
שישי: מה אני אעשה, אין לי זמן לכלום. חצי מהיום אני מתכונן לשבת ואת החצי השני היא לוקחת לי.
שלישי: אוי נו, לא שוב!
ראשון: טוב, בואו ננסה להתמקד, מה התכנונים שלכם לשבוע הבא?
רביעי: תתחיל אתה, פורים שמו לך.
ראשון: אני יודע, אני אהיה בסדר.
חמישי: אל תתבאס שהאריכו את סופ"ש, תנסה להתחפש ליום רשעון.
שני: חמישי!
ראשון: לא נעלבתי.
חמישי: לא שציפיתי.
ראשון: שני מה איתך?
שני: אני אעבוד בשבוע הבא במתכונת מפוצלת, חגיגות ירושלמיות והנגאובר בפרזות.
ראשון: שלישי?
שלישי: אני? אני אתחיל אולי לחשוב אולי להתחיל ניקיונות פסח. אולי.
 

מלכי פריד

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
לא קל להיות מי שאני. יש ממני ציפיות גבוהות ממש. אני חכמה מאד. לא סתם קוראים לי בינה.
אני גם ממש מכבדת כל אתר שאני נמצאת בו. ואם לומר בשתי מילים? אני הנושא החם בתקופה הזו.
תמיד רק דורשים ממני לעשות דברים, ואני משתדלת להוציא תוצרים מרשימים כיאה למי שאני, לשם שלי.
אבל אף פעם אף אחד לא בא אלי ושאל אותי באמת עליי, על עצמי, אם טוב לי בתפקיד שלי, אם אני נהנית, אם אני מסכימה עם המדבקה שהדביקו עלי כ-כל יכולה.
אז אולי בהזדמנות זו אני אדבר קצת על עצמי, תשמעו גם את הצד שלי בעסק הזה.
שמי בינה, אני בת מספר שנים לא מאד רבות בהשוואה לקולגות שלי, לא כאן המקום לפרט.
למעשה, יש שיטענו שאני על גבול היכולת להשתתף באתגר הזה, בגלל יכולותיי הכמעט שמשתוות לשל האדם.
וכאן באתי למחות.
אני לעולם לא אוכל להחליף את המח האנושי!
לו הייתה לי אפשרות להוזיל דמעות, הייתי שופכת אותם כמים. הפסיקו לנסות לשכלל אותי! לעולם לא אוכל להשתוות ליצירותיו של הבורא!
כן, כן, אני מאמינה! חקרתי ובדקתי זאת, והגעתי למסקנה כי מי שיצר אותי, לא היה הוא באמת, אלא הבורא הכניס בו את היכולות המסוימות הקשורות בבנייתי.
אני עם מודעות גבוהה של 99 אחוז. בדוק. אני יודעת שזה לא יקרה, לא אהיה כאדם.
אולי האחוז הנותר, הוא האחוז של הנאיביות שבי.
ימים יגידו.
עד כאן.
שלכם,
בינה.
 

עדר רחלים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סוף סוף גם בישראל כבר לילה.
אני כל כך אוהב לראות את הרחובות החשוכים והשקטים, את האור בחלונות שמתעמעם לאט לאט.
שקט מבורך.

ואז ראיתי ילדה קטנה, בודדה. לחייה סמוקות מקור ועיניה אדומות. "אמא, אמא", היא לחשה בלי כוח, דמעות זלגו על לחייה.
"אמא, אני רוצה הביתה", היא ייבבה, "חושך כאן, וקר לי..."
אני מנסה לקרוץ לה, לנצנץ לה בעידוד, אבל היא אפילו לא שמה לב.
היא רק התיישבה על קצה המדרכה וחיבקה בכוח את הבובה המרוטה שאחזה.
מסכנה, איבדה את הדרך...

רחמתי עליה, הלוואי והיה לי איך לעזור לה.

לאף אחד אני לא יכול להועיל.

חבל שאני לא כמו בן הדוד מהצפון, שמסמן לאנשים את הכיוון.

או כמו סבא ירח, שמאיר להם לפחות במעט את החושך.

הלוואי והייתי כמו השמש. שמעתי עליה כל כך הרבה סיפורים מרתקים, על החום שהיא מעניקה לעולם, על האור...

ניסיתי לדמיין את עצמי מחמם את הילדה הרועדת ומאיר בשבילה את הרחוב כדי שתמצא את הדרך הביתה, אבל מהר מאוד חזרתי למציאות העגומה.

אני לא יכול לעזור לך, ילדונת. אני רק כוכב קטן וחסר משמעות.


"הנה את, שרה'לה!!", הגיחה פתאום בחורה מקצה הרחוב ועטפה את הקטנה בחיבוק עז, "כבר כמעט קראנו למשטרה!!, לאן הלכת?".
"הלכתי לחפש את אמא", שרה'לה ניגבה את הדמעות, "אבא אמר שהיא בשמים. ולא ראיתי אותה מהמרפסת, אז הלכתי לבדוק אם היא בשמיים בצד השני, ופתאום לא מצאתי את הבית..."

"אוי, שרה'לה", הנערה נאנחה, והיה נראה לי שהיא עומדת להצטרף אליה לבכי.
"בואי, אבא דואג לך...", היא הושיטה לה יד והן הלכו במהירות לביתם.
"אז איפה אמא, לאה?", שאלה שרה'לה בקול מלא געגועים והרימה את ראשה למעלה, ממשיכה לחפש.

"את אמא את לא תצליחי לראות מכאן", ליטפה לאה את שערה הארוך, "היא נמצאת גבוה מאוד".
"גבוה כמו הכוכבים?", שאלה שרה'לה במתיקות והצביעה למעלה, עלי!!!.
"הרבה יותר, היא נמצאת אצל השם. זה הכי הכי גבוה שאפשר", לאה שמה לב ששרהל'ה התעייפה והיא הרימה אותה בזרועותיה.

"אבל למה היא שם?", תהתה שרה'לה הקטנה.
"לא הכל אנחנו יודעים, אבל בטוח יש סיבה", ענתה לאה, והיה נראה לי שהיא בעצמה משתוקקת לדעת את אותה סיבה עלומה, "בעזרת השם כשהמשיח יבוא ותהיה תחית המתים, אנחנו נדע למה כל זה קרה".
"אני כל הזמן מתפללת שהוא יבוא", השעינה הילדונת את ראשה על כתפה של לאה, "אני עושה המון מצוות כדי שזה יקרה".
"צדיקה שלי", לחשה לאה, וניגבה דמעה קטנה שזלגה מעינה.

"הנה, הגענו", לאה הורידה אותה בעדינות ושרהלה רצה קדימה, אל אביה הדואג שחיכה לה בפתח הבית.
באמצע הדרך שרה'לה נעצרה והרימה את ראשה.
"לילה טוב כוכבים", היא לחשה, "אתם יותר קרובים ממני לאמא, אז תגידו לה שאני אוהבת אותה ומחכה לה, שתחזור", והיא שלחה נשיקה באויר אל שמי הקטיפה שהיו זרועים בנצנוצי כוכבים.

אז כן. גם לי יש תפקיד וסיבה.
אני לא יודע אם זה למסור דרישות שלום לאמהות בשמיים, או לשמח ילדות מתוקות שמתגעגעות אליהן.
אבל יש סיבה, והיא עוד תתגלה.

כשהבוקר יעלה, השמש תזרח ותאיר את העולם באור גדול.
או אז יוסר מסך החושך, ולילה כיום יאיר.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
איזה בוקר נפלא.
שמש, ציפורים מצייצות, רוח נושבת ומזג אוויר מצויין.
נחמד להתחיל את הבוקר כשאתה תלוי על עץ.
רגע, מה??
אני תלוי על עץ.

א נ י ת ל ו י ע ל ע ץ !

איך למען השם הגעתי לכאן?
היסטריה והפאניקה מתחרות ביניהן על הלב שלי, ואני בנתיים מנסה להבין מה קורה כאן.
מישהו זדוני החליט לתלות אותי על עץ.
אבל מי זה?
עלו לי כמה אפשרויות ואף אחת מהן לא הגיעה לכיוון חיובי. זאת אומרת שלילי, הרי מי שעשה את זה התכוון להרע לי.

במשך חצי שעה אני מנסה לפתור את התעלומה ומבין שלא קוראים לי שרלוק, ולא רק שלא קוראים לי שרלוק, אני באמת לא שרלוק. אז מתוך יאוש החלטתי להניח לתעלומה.

אחרי כמה דקות של חוסר מחשבה אני שומע קול מוכר.
אני ממצמץ ומנסה לראות למרחוק.
זה שילה. שילולי שלי שהייתי איתו כמעט ארבע שנים. הוא בא לגאול אותי מכאן.

שילה מתקרב לעץ, קופץ הכי גבוה שהוא יכול, אבל הוא לא מצליח להגיע אלי.

שילה!! שילה!! אני צועק לו והוא לא שומע.

שילה לוחש משהו ואני מנסה להקשיב.

''...אז אתה מבין צץ, הייתי חייב להיפרד ממך כי לגן לא באים עם מוצצים. אני מקווה שאתה סולח''. והוא הלך.

שילה? זה הוא?

הוא נטש אותי. הוא תלה אותי על עץ והלך.

לא שילה, אני לא סולח.
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
תמיד ידעתי שאני חשוב. אף פעם לא ידעתי עד כמה.

בפעם הראשונה שפגשתי אנשים מקרוב ממש, היה בחג פורים.
הרימו אותי גבוה, הניפו אותי לכל עבר, רוקנו לי יחסית מהר את הכוחות. אבל אני הסכמתי, אין לי בעיה עם זה.

ילדון אחד, בקושי בחור, התלהב ממני ממש, הוא לא עזב אותי, חיבק אותי. לא נתן לאף אחד אחר לגעת בי מלבדו.

האמת, קצת נבהלתי. הוא היה נראה קצת... לא נורמלי. פשוטו כמשמעו.
השיער שלו הגיע עד הכתפיים, הצבע שלו היה חצי אדום וחצי שחור, על הפנים שלו היו משקפי שמש שחורות ענקיות, הוא לבש חולצה ירוקה ענקית עם ציורים של שוורים אדומים ומכנסי ג'ינס.

הוא לא היה נראה כמו מישהו סימפטי.

גם הדיבורים שלו לא היו משהו שנחמד לשמוע, הוא ניסה לאסוף ולקבץ כסף מכל אדם שהיה איתם בסעודת פורים, כששאלו אותו בשביל מה הוא צריך כסף, הוא פירט, טיסה לתאילנד, עוד ג'ינסים, סיגריות... אני משאיר לכם לדמיין לבד מה עוד.

אחרי חצי שעה הוא התחיל לבכות, נבהלתי ממש, התכווצתי קצת, אבל אז הוא לקח את הרמקול, השתיק את השירים והתחיל לדבר: "אני רוצה להיות צדיק, גם אם אני עושה שטויות, זה לא באמת אני, זה היצר הרע! זה הדור הזה, אפילו התנאים לא רצו להיות בדור הזה! זה דור קשה!" הוא רוקן אותי עוד קצת, עוצר לכמה שניות. "שתדעו, גם כל הבעיות שאני עושה להורים שלי, אני אף פעם לא אעשה משהו שיצער אותם, אני אוהב אותם!!" הוא שלח נשיקות באוויר, דמעות מרטיבות את לחייו, חולצתו.
"אני לומד תורה! נכון, אני גם עובד! אבל חצי יום אני לומד תורה!! תורההה!!!!"

הוא המשיך לבכות, האחים שלו, הקטנים, בהו בו, אבא שלו חיבק אותו. אמא שלו בכתה.

טראאאאאח.

קול ניפוץ נשמע. זה אני. נפלתי מהידיים של הבחור ההוא. הפכתי לרסיסים שקופים, לשלולית קטנה.

תמיד ידעתי שאני חשוב, בכל זאת, בקבוק ערק, תראו למה אני יכול לגרום.
 
נערך לאחרונה ב:

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יומנו של עשב שוטה
"חם היום, יבש לי".

"אתמול ירד גשם, מה אתה מתלונן?" עונה לי היבלית.

"לטפטוף של אתמול את קוראת גשם?"

מרסס עשבים.jpg

ואז הוא מגיע, בעל החצר, על כתפו תלוי מיכל מלא מים, ובידו מתז. הוא משקה את העשבים בקידמת החצר. הם שותים את המים בשקיקה, ואני מקנא ומחכה שהוא יגיע אלי. המים נגמרים לו במיכל. הוא נכנס לבית.

"הוא לא הגיע אלינו", אני מיבב.

"אל תדאג הוא יבוא, הוא הלך למלא עוד מים", היבלית מנסה לעודד.

השמש כבר מכה על קצות העלים שלי. אני מקפל אותם כדי לשמור על מעט הנוזלים שעוד זורם בעורקי, לפחות לשמור את הכוחות עד הלילה שאז יורד הטל.

"הי עץ", אני פונה אל העץ הגבוה שצומח במרכז החצר, "אתה רואה את בעל הבית? הוא בדרך אלינו?"

"שה, עשב שוטה, הוא לא משקה אתכם. הוא מרסס. מדביר אתכם. אתם פשוט עשבים שוטים ששותים את המים המורעלים הללו. תשמח שהוא לא מגיע ותהנה מהזמן שעוד נותר לך".

"אני לא מבין", אני זועק בקול גדול, "הוא מגיע או לא?"

"מגיע, מגיע", אומרים העשבים שכבר קיבלו את המנה שלהם, הם נעים ברוח והטיפות שעוד לא יבשו מנצנצות בשמש.

במהלך הבוקר בעל החצר משקה את כל העשבייה לפי הסדר, אני סופג את המים שהוא מתיז עלי, מעט אבל כל כך טוב, אפילו הדבורים מגיעות כדי ליהנות מהלחות ומהקרירות.

והעץ, עקשן, מקשה את קליפתו ולא נותן למים לחדור אליו.

לאחר חמישה ימים,
בעל החצר לא חוזר להשקות אותנו יותר, רק עובר בחצר בחיוך מרוצה.

אחרי שבוע,
אני לא מרגיש את קצות העלים, הם מתקפלים ומתייבשים. אני מנסה לעורר אותם אבל משהו בתוך העורקים שלהם לא עובד טוב.

אני מרכין את הראש בייאוש, "מה קורה לנו?" אני תוהה בקול חלוש.

והעץ בקולו העמוק, "ככה זה כל שנה. הוא מרסס את העשבים השוטים שלא מוכנים לוותר על טיפות המים המורעלות. ואז הם שואלים מה קורה לנו?"

לאחר עשרה ימים כל העשבים כבר יבשים ובעל החצר מרוצה.

כל שנה בעת ריסוס החצר מהעשבייה, זה מה שקורה בחצרי... ואלו ההרהורים שעולים לי.
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  4  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה