קחו אוויר, חבר'ה, יש לי הרבה מה לומר לכם, שבו בשקט ואל תפריעו, תודה.
אני נציג טלפוני בחברה סלולרית, ועכשיו אני אדבר.
אתם פשוט תקשיבו, ולא תקבלו זכות לתגובה.
כן כן, פשוט תקשיבו. תגידו כן כן, בקול שֵׁרותי כזה, קול מלא אמפטיה והבנה ונכונות, וכשאגמור לשפוך את המשא שלי - אנתק עליכם את השיחה, כי זה מה שאתם שווים.
ובכן, נתחיל מההתחלה.
שמי מיכאל.
עליתי מגרוזיה לפני 17 שנה, אבל אתם הישראלים לא תשכחו לי לעולם את הפשע הזה, שנולדתי בארץ אחרת ושיש לי מבטא שונה משלכם, הצברים הישראליים.
אני שומע עד היום את הדחיה שלכם. אתם מתקשרים, וברגע שאתם שומעים את המבטא שלי אתם מגמגמים ומבקשים נציג אחר, או מנתקים לי בפרצוף ומקווים בלב הרע שלכם שכשתתקשרו שוב פעם תגיעו לנציג אחר, או שאתם פשוט מדברים אליי כאילו עליתי אתמול לארץ ועברית שלי גרועה.
עכשיו תורי לדבר.
אני מיכאל, ואני גרוזיני.
עליתי לארץ, בהתחלה ניקיתי חדרי מדרגות, ובהמשך גם דירות, ולפעמים גם ווילות של עשירים.
אחרי כמה שנים נמאס לי, ורציתי עבודה מכובדת, אז עברתי לעבוד במוקד שירות הלקוחות של קל-פון.
טעיתי, זאת עבודה נוראה ואיומה, ואני שמח שעזבתי.
אסור לי לספר איפה המוקד נמצא, אבל אף אחד לא יכול לאסור עליי לספר שהייתי נוסע כל בוקר לרחוב האלמן 9 בירושלים, עולה שתי קומות, ויוצא משם אחרי 8 שעות, תבינו מזה מה שאתם רוצים.
כן, תבינו. לפחות תנסו להבין.
אל תהיו כמו הלקוחות שפשוט לא מבינים.
אני מסביר, והם לא מבינים. אני מסביר שוב, והם ממש לא מבינים.
שואלים אותי שוב ושוב:
אבל למה חודש שעבר ירד לי 37 שקל במקום 35.
לך תסביר! לך, נראה אותך.
אני מסביר לאט, ובסבלנות. החבילה שלך, אדוני, עולה 35 שקל. אבל התקשרת לכמה מספרים שמתחילים באחד תשעה מאות, ולכן שילמת על כל דקה עוד חצי שקל.
נראה לכם שההסבר מתקבל?
מה פתאום.
וויכוחים, עצבים, טרוניות.
איך אמר לי אתמול לקוח מעצבן במיוחד?
תקשיבו, זה מקומם.
"אתם חברה של גנבים, ואתה חתיכת גנב, והלוואי שיפטרו אותך, גנב"
כמובן שרציתי לצרוח עליו כמו שצריך, אבל לא, אסור לי.
בחוזה העבודה שלי כתוב שאם אני מנתק שיחה עם לקוח, לא רק שאני מפוטר מייד בלי שום תנאים או שימוע, אלא החברה באופן אישי תתבע אותי על סך של 7000 שקל.
כן כן, 7000 שקל, בגלל העוול הגדול של לתת לבנאדם חוצפן בחזרה על הראש.
אפשר לחשוב כמה כבר משלמים לי על העבודה הקשה שלי, אבל זה עניין אחר.
שמעתי שבכל החברות האחרות זה כמו אצלנו בקל-פון, ואולי אפילו יותר גרוע.
הלקוחות גומרים אותי. התלונות, הכעס, הוויכוחים.
כל היום רק מציקים. מבקשים החזרים, זיכויים, צועקים עליי כאילו אני חייב להם משהו.
תירגעו, אני לא חייב לכם כלום, ולא גנבתי בחיים שלי אפילו שקל אחד, עוד מאז שהייתי ילד קטן ורעב בגרוזיה.
לא, אתם לא תדברו עכשיו.
אתם תמשיכו להקשיב לי.
כולכם.
תקשיבו.
אתמול היה היום האחרון שלי בקל-פון.
הכל התחיל בזה שעניתי לשיחה. זו הייתה סתם שיחה, לא מיוחדת בשום כיוון, אבל אני כותב אותה כדי שתבינו את המרמור שלי.
שוב פעם שמעתי את הטון המאשים הזה, הכעוס, כאילו שאני באופן אישי עשיתי איזה עוול. חיז'מאייס.
השיחה נשמעה מהצד שלי בערך כך:
"...אתה בעצם אומר לי שהחבילה שלי עולה 35 שקל, כן? אבל אני זוכר בפירוש שמתי שהצטרפתי לחבילה הזאתי לפני שנה, המחיר שלה היה 23 שקל, כן? והנציג אמר לי שאחרי שנה המחיר עולה לשלושים שקל, כן? הלו - איך אמרת שקוראים לך, מיכאל?, אתה איתי מיכאל? - ואחרי שנה אני מגלה שהמחיר נהיה פתאום 35 שקל.
אתם חצופים וגנבים ושקרנים, מיכאל.
התקשרתי אליכם, ואתם אמרתם לי שהמחיר הוא 30 שקל ולא 25, והייתה טעות בחשבונית. שניה, מיכאל, תן לי להשלים משפט, אבל בסוף החודש שוב פעם יורד לי 35 שקל! התקשרתי שוב פעם, ומה עניתם לי אז?
חוצפנים. עניתם לי שהמחיר באמת 35 שקל, אבל בחודשיים הראשונים אחרי שנה המחיר נתקע על 30 שקל...
אתם גנבים שלא מהעולם הזה. טפו.
"לכן עכשיו אני רוצה שתנתק אותי הרגע מהחברה הגנבים שלכם, מיכאל. הרגע הזה תנתק אותי, ואם אני חייב לכם עוד כסף קחו אותו הרגע, ואל תעיזו לחייב אותי יותר בשקל.
"איך אמרת קוראים לך, מיכאל?
זה מיכאל או מיכאיל?
לא משנה, הבנת מה שאמרתי?
שמעת?
כתבת לך?
"תדע לך שלא רק אתם מקליטים את השיחה, גם אני מקליט אותה.
הכל מוקלט, מיכאל. נגמרו הימים שעשיתם מה שאתם רוצים, חוצפנים. אני אומר לך שהכל מוקלט. מצידי תגיד גם למנהל שלך.
אם אתם מחייבים אותי חודש הבא במשהו, אפילו בשקל, אני תובע לכם את הצורה. ועכשיו.. חח... הנה לך, קח - -
בום, הדגנרט ניתק לי בפנים.
רתחתי.
באמת, רתחתי.
התפוצצתי.
אחרי שאני יושב 7 שעות ורק שומע צעקות, השיחה הזו הייתה הנוצה ששברה את הגב של מיכאל.
לה היה בה שום דבר מיוחד, וכבר היו לי שיחות קשות בהרבה, אבל משהו במוח שלי נשרף, אולי נתיך או משהו.
בדקתי שאף אחד לא מסתכל, התקשרתי חזרה.
הלקוח ראה את המספר של קל-פון, וענה לי בלגלוג:
הרגע דיברתי עם אחד ממכם, עכשיו נזכרתם להחזיר לי שיחה? פסיכיים, עברו הרבה יותר משלוש שעות...
השתקתי אותו, סיננתי בזעם:
תסתום, דביל.
הוא השתתק בהלם.
מעולם שום נציג שירות לא דיבר אליו ככה.
אבל אני החלטתי, אני גמרתי. סיימתי. אני מעדיף לנקות חדרי מדרגות, ולא לקבל את ההשפלות היומיות האלו.
ואז, פשוט, אמרתי לו בבת אחת את כל מה שתמיד רציתי לומר.
שפכתי לו על הראש את כל מה שאני חושב עליו, ועל כל החברים שלו. אמרתי לו שאני לא עובד אצלו, ושיפסיק לצעוק עליי כאילו אני רימיתי אותו.
צרחתי עליו שגם אני חושב שחברת קל-פון הם נוכלים, אבל אני בסך הכל נציג שעונה לטלפונים ומקבל 33.7 ₪ לשעה, וגם זה אחרי שנה שלימה שקיבלתי בדיוק שכר מינימום.
לקחתי שאיפת אוויר חזקה, והמשכתי לצעוק את כל מה שאני חושב.
אני לא זוכר בדיוק, אבל עכשיו אני רגוע. הוצאתי כל מה שהיה לי בלב.
צרחתי, ממש צרחתי, צרחות אימים.
צעקתי וצעקתי, עליו ועל כל החברים שלו, ועל הזלזול שלהם בנציגי השירות, ועל זה שהם שוכחים שמיכאל או מישה או כל נציג אחר - הם בסך הכל אנשים רגילים לגמרי ולא המנכ"לים של חברת קל-פון, ועל הצורה הפוגענית בה הם מסיימים שיחות.
ואז הגיע הרגע שכל כך חיכיתי לו.
שאלתי אותו בשאגה:
אתה עדיין שם?
הוא ענה בקול רועד, כן. אני פה.
לקחתי אוויר, אמרתי בצעקה:
הנה לך!!!
וניתקתי לו בפיצוץ את הטלפון בפנים.
הנחתי את השפופרת, ופתאום שמתי לב שיש מסביבי שקט לא רגיל.
הרמתי את הראש, וראיתי שכולם במחלקה מסתכלים עליי. חיוורים, שקטים.
מנהל המשמרת התחיל ללכת לקראתי, עצר, חזר קצת אחורה, והשפתיים שלו קפצו בעווית מעלה, מטה, מעלה, מטה.
ופתאום, בשקט שנוצר...
כל המוקדנים התחילו...
למחוא כפיים!
מחיאות חזקות, רועמות, טאך, טאך, טאך.
שוב ושוב, שוב ושוב.
התחילו לזרוק עליי כדורי נייר, כל מיני חשבוניות מגולגלות.
עטים, סוכריות, כוסות חד פעמיות מכווצות.
התחילו שריקות, מחיאות כפיים, קולות.
כל מיני עובדים שבחיים שלהם אפילו לא אמרו לי שלו, באו אליי, טפחו לי השכם, לחצו לי היד בחיוך ענק.
מזווית העין ראיתי את מנהל המשמרת מסדר לעצמו את הנשימה.
הוא התאושש לגמרי, ורץ אליי, אדום כולו, זועם, רותח, עם קצף בשפתיים.
לא חיכיתי לשמוע מה יש לו לומר, פשוט רצתי החוצה, עלית על האופניים החשמליות שלי, ונסעתי.
למחרת ראיתי בתיבת דואר שלי מכתב פיטורין מיידי.
כי כן, לכולם מותר לצעוק עליי, אבל לי אסור להחזיר.
לכן כתבתי את המכתב הזה, כדי שלפחות אתם תקשיבו לצעקות שלי.
צפו באיורים הדהימים של הצייר האגדי @שי קיש <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
אני נציג טלפוני בחברה סלולרית, ועכשיו אני אדבר.
אתם פשוט תקשיבו, ולא תקבלו זכות לתגובה.
כן כן, פשוט תקשיבו. תגידו כן כן, בקול שֵׁרותי כזה, קול מלא אמפטיה והבנה ונכונות, וכשאגמור לשפוך את המשא שלי - אנתק עליכם את השיחה, כי זה מה שאתם שווים.
ובכן, נתחיל מההתחלה.
שמי מיכאל.
עליתי מגרוזיה לפני 17 שנה, אבל אתם הישראלים לא תשכחו לי לעולם את הפשע הזה, שנולדתי בארץ אחרת ושיש לי מבטא שונה משלכם, הצברים הישראליים.
אני שומע עד היום את הדחיה שלכם. אתם מתקשרים, וברגע שאתם שומעים את המבטא שלי אתם מגמגמים ומבקשים נציג אחר, או מנתקים לי בפרצוף ומקווים בלב הרע שלכם שכשתתקשרו שוב פעם תגיעו לנציג אחר, או שאתם פשוט מדברים אליי כאילו עליתי אתמול לארץ ועברית שלי גרועה.
עכשיו תורי לדבר.
אני מיכאל, ואני גרוזיני.
עליתי לארץ, בהתחלה ניקיתי חדרי מדרגות, ובהמשך גם דירות, ולפעמים גם ווילות של עשירים.
אחרי כמה שנים נמאס לי, ורציתי עבודה מכובדת, אז עברתי לעבוד במוקד שירות הלקוחות של קל-פון.
טעיתי, זאת עבודה נוראה ואיומה, ואני שמח שעזבתי.
אסור לי לספר איפה המוקד נמצא, אבל אף אחד לא יכול לאסור עליי לספר שהייתי נוסע כל בוקר לרחוב האלמן 9 בירושלים, עולה שתי קומות, ויוצא משם אחרי 8 שעות, תבינו מזה מה שאתם רוצים.
כן, תבינו. לפחות תנסו להבין.
אל תהיו כמו הלקוחות שפשוט לא מבינים.
אני מסביר, והם לא מבינים. אני מסביר שוב, והם ממש לא מבינים.
שואלים אותי שוב ושוב:
אבל למה חודש שעבר ירד לי 37 שקל במקום 35.
לך תסביר! לך, נראה אותך.
אני מסביר לאט, ובסבלנות. החבילה שלך, אדוני, עולה 35 שקל. אבל התקשרת לכמה מספרים שמתחילים באחד תשעה מאות, ולכן שילמת על כל דקה עוד חצי שקל.
נראה לכם שההסבר מתקבל?
מה פתאום.
וויכוחים, עצבים, טרוניות.
איך אמר לי אתמול לקוח מעצבן במיוחד?
תקשיבו, זה מקומם.
"אתם חברה של גנבים, ואתה חתיכת גנב, והלוואי שיפטרו אותך, גנב"
כמובן שרציתי לצרוח עליו כמו שצריך, אבל לא, אסור לי.
בחוזה העבודה שלי כתוב שאם אני מנתק שיחה עם לקוח, לא רק שאני מפוטר מייד בלי שום תנאים או שימוע, אלא החברה באופן אישי תתבע אותי על סך של 7000 שקל.
כן כן, 7000 שקל, בגלל העוול הגדול של לתת לבנאדם חוצפן בחזרה על הראש.
אפשר לחשוב כמה כבר משלמים לי על העבודה הקשה שלי, אבל זה עניין אחר.
שמעתי שבכל החברות האחרות זה כמו אצלנו בקל-פון, ואולי אפילו יותר גרוע.
הלקוחות גומרים אותי. התלונות, הכעס, הוויכוחים.
כל היום רק מציקים. מבקשים החזרים, זיכויים, צועקים עליי כאילו אני חייב להם משהו.
תירגעו, אני לא חייב לכם כלום, ולא גנבתי בחיים שלי אפילו שקל אחד, עוד מאז שהייתי ילד קטן ורעב בגרוזיה.
לא, אתם לא תדברו עכשיו.
אתם תמשיכו להקשיב לי.
כולכם.
תקשיבו.
אתמול היה היום האחרון שלי בקל-פון.
הכל התחיל בזה שעניתי לשיחה. זו הייתה סתם שיחה, לא מיוחדת בשום כיוון, אבל אני כותב אותה כדי שתבינו את המרמור שלי.
שוב פעם שמעתי את הטון המאשים הזה, הכעוס, כאילו שאני באופן אישי עשיתי איזה עוול. חיז'מאייס.
השיחה נשמעה מהצד שלי בערך כך:
"...אתה בעצם אומר לי שהחבילה שלי עולה 35 שקל, כן? אבל אני זוכר בפירוש שמתי שהצטרפתי לחבילה הזאתי לפני שנה, המחיר שלה היה 23 שקל, כן? והנציג אמר לי שאחרי שנה המחיר עולה לשלושים שקל, כן? הלו - איך אמרת שקוראים לך, מיכאל?, אתה איתי מיכאל? - ואחרי שנה אני מגלה שהמחיר נהיה פתאום 35 שקל.
אתם חצופים וגנבים ושקרנים, מיכאל.
התקשרתי אליכם, ואתם אמרתם לי שהמחיר הוא 30 שקל ולא 25, והייתה טעות בחשבונית. שניה, מיכאל, תן לי להשלים משפט, אבל בסוף החודש שוב פעם יורד לי 35 שקל! התקשרתי שוב פעם, ומה עניתם לי אז?
חוצפנים. עניתם לי שהמחיר באמת 35 שקל, אבל בחודשיים הראשונים אחרי שנה המחיר נתקע על 30 שקל...
אתם גנבים שלא מהעולם הזה. טפו.
"לכן עכשיו אני רוצה שתנתק אותי הרגע מהחברה הגנבים שלכם, מיכאל. הרגע הזה תנתק אותי, ואם אני חייב לכם עוד כסף קחו אותו הרגע, ואל תעיזו לחייב אותי יותר בשקל.
"איך אמרת קוראים לך, מיכאל?
זה מיכאל או מיכאיל?
לא משנה, הבנת מה שאמרתי?
שמעת?
כתבת לך?
"תדע לך שלא רק אתם מקליטים את השיחה, גם אני מקליט אותה.
הכל מוקלט, מיכאל. נגמרו הימים שעשיתם מה שאתם רוצים, חוצפנים. אני אומר לך שהכל מוקלט. מצידי תגיד גם למנהל שלך.
אם אתם מחייבים אותי חודש הבא במשהו, אפילו בשקל, אני תובע לכם את הצורה. ועכשיו.. חח... הנה לך, קח - -
בום, הדגנרט ניתק לי בפנים.
רתחתי.
באמת, רתחתי.
התפוצצתי.
אחרי שאני יושב 7 שעות ורק שומע צעקות, השיחה הזו הייתה הנוצה ששברה את הגב של מיכאל.
לה היה בה שום דבר מיוחד, וכבר היו לי שיחות קשות בהרבה, אבל משהו במוח שלי נשרף, אולי נתיך או משהו.
בדקתי שאף אחד לא מסתכל, התקשרתי חזרה.
הלקוח ראה את המספר של קל-פון, וענה לי בלגלוג:
הרגע דיברתי עם אחד ממכם, עכשיו נזכרתם להחזיר לי שיחה? פסיכיים, עברו הרבה יותר משלוש שעות...
השתקתי אותו, סיננתי בזעם:
תסתום, דביל.
הוא השתתק בהלם.
מעולם שום נציג שירות לא דיבר אליו ככה.
אבל אני החלטתי, אני גמרתי. סיימתי. אני מעדיף לנקות חדרי מדרגות, ולא לקבל את ההשפלות היומיות האלו.
ואז, פשוט, אמרתי לו בבת אחת את כל מה שתמיד רציתי לומר.
שפכתי לו על הראש את כל מה שאני חושב עליו, ועל כל החברים שלו. אמרתי לו שאני לא עובד אצלו, ושיפסיק לצעוק עליי כאילו אני רימיתי אותו.
צרחתי עליו שגם אני חושב שחברת קל-פון הם נוכלים, אבל אני בסך הכל נציג שעונה לטלפונים ומקבל 33.7 ₪ לשעה, וגם זה אחרי שנה שלימה שקיבלתי בדיוק שכר מינימום.
לקחתי שאיפת אוויר חזקה, והמשכתי לצעוק את כל מה שאני חושב.
אני לא זוכר בדיוק, אבל עכשיו אני רגוע. הוצאתי כל מה שהיה לי בלב.
צרחתי, ממש צרחתי, צרחות אימים.
צעקתי וצעקתי, עליו ועל כל החברים שלו, ועל הזלזול שלהם בנציגי השירות, ועל זה שהם שוכחים שמיכאל או מישה או כל נציג אחר - הם בסך הכל אנשים רגילים לגמרי ולא המנכ"לים של חברת קל-פון, ועל הצורה הפוגענית בה הם מסיימים שיחות.
ואז הגיע הרגע שכל כך חיכיתי לו.
שאלתי אותו בשאגה:
אתה עדיין שם?
הוא ענה בקול רועד, כן. אני פה.
לקחתי אוויר, אמרתי בצעקה:
הנה לך!!!
וניתקתי לו בפיצוץ את הטלפון בפנים.
הנחתי את השפופרת, ופתאום שמתי לב שיש מסביבי שקט לא רגיל.
הרמתי את הראש, וראיתי שכולם במחלקה מסתכלים עליי. חיוורים, שקטים.
מנהל המשמרת התחיל ללכת לקראתי, עצר, חזר קצת אחורה, והשפתיים שלו קפצו בעווית מעלה, מטה, מעלה, מטה.
ופתאום, בשקט שנוצר...
כל המוקדנים התחילו...
למחוא כפיים!
מחיאות חזקות, רועמות, טאך, טאך, טאך.
שוב ושוב, שוב ושוב.
התחילו לזרוק עליי כדורי נייר, כל מיני חשבוניות מגולגלות.
עטים, סוכריות, כוסות חד פעמיות מכווצות.
התחילו שריקות, מחיאות כפיים, קולות.
כל מיני עובדים שבחיים שלהם אפילו לא אמרו לי שלו, באו אליי, טפחו לי השכם, לחצו לי היד בחיוך ענק.
מזווית העין ראיתי את מנהל המשמרת מסדר לעצמו את הנשימה.
הוא התאושש לגמרי, ורץ אליי, אדום כולו, זועם, רותח, עם קצף בשפתיים.
לא חיכיתי לשמוע מה יש לו לומר, פשוט רצתי החוצה, עלית על האופניים החשמליות שלי, ונסעתי.
למחרת ראיתי בתיבת דואר שלי מכתב פיטורין מיידי.
כי כן, לכולם מותר לצעוק עליי, אבל לי אסור להחזיר.
לכן כתבתי את המכתב הזה, כדי שלפחות אתם תקשיבו לצעקות שלי.
צפו באיורים הדהימים של הצייר האגדי @שי קיש <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>