הנושאים החמים
הרוח נושבת בקלילות, מלטפת את שערו הארוך, הפרוע.
אני חייב להסתפר, חולפת המחשבה בראשו, המשגיח יכסח לי את הצורה אם אני יבוא ככה.
בעצם, מה משגיח עכשיו? הוא ננער, מסלק את המחשבה מראשו. על זה נחשוב כשנחזור לארץ. עכשיו אין משגיח, אין כלום.
דמות כהה מופיעה מעליו, גודעת את רצף המחשבות. מלצר שחום ומחויט מושיט לו את המגש, מתנצל בשפה זרה על האיחור. אך גם אילולי הייתה השפה זרה, הייתה ההתנצלות זרה לו. מה איחור, הוא סך הכל מחכה 45 דקות. המגיד שיעור שלו מאחר יותר מזה.
הוא פותח את המגש, עשרות פירות מסודרים שם בפנים, מוכרים ושאינם. לכל אחד צבע וצורה, טעם וריח משלהם, אבל עם משותף אחד...
ט''ו בשבט. היום, למשך עשרים וארבע השעות הבאות, חוגגים הפירות הללו את ראש השנה, יום הדין המיוחד שלהם. והוא, במיוחד הגיע מסוף העולם, לחגוג יחד איתם.
הם היו קבוצה מגובשת היטב, עושים את הכל ביחד.
יחד הם יזמו את השטיבעל המרווח בחדר הכביסה, עם מניינים מהירים כל השבוע. יחד הם ארגנו את ה"חבורת ליל שישי" עם הנרגילה על החוף, ויחד הם גם המציאו את המחאה המרושעת "אם אין מים אין תורה", והשביתו את הביס' מדרש, עד שיחוממו המקלחות.
אבל לא רק בעיות הם יודעים לעשות, החבורה הזאת, ממש ממש לא.
הם תמיד חיפשו איך לנוע קדימה, לנסוק מעלה, ולהיבנות בעבודת השם. למשל, בליל הסדר הם היו בסיני, רואים עצמם בחצות יוצאים ממצרים, ובפורים הם הדגישו את הכיפורים כ-פורים, על פי הכלל ש"כל המקודש מחברו, חרב מחברו".
אבל עם כל מה שהם עשו, עם כל הסגולות שהם יצרו, הם הרגישו שמשהו דופק אותם, תוקע להם קליפות בעניינים.
הם יזמו מערכות, ארגנו עצרות, ויצרו תפילות. אבל, זה לא קידם אותם לשום מקום בחיים.
וכשאחד מבני החבורה התארס ל''ע, עם אישה שאינה הוגנת, שגדולה ממנו בחודש, ולא עובדת בהיי-טק, הם הבינו שבאו מים עד נפש.
הם ערכו את טקס הקצצה (כתובות כ''ח: ) עם כל הפרטים, מוקיעים את המעשה מכל וכל, ומייד נאספו לכנס חירום, דואבים וכואבים, איך הם, האריות שבחבורה, הגיעו למקום שפל שכזה.
זה הכל בגלל הקליפות, הכריז הרודן הבלתי מוכתר, החיצוניים מתערבים בעבודת הקודש, והראיה, אין מים חמים, וסדר א' מלא ושוקק.
אז מה עושים, שאלו כולם, מייחלים לישועה.
התרת הקליפות, הכריז הוא בקול בוטח.
מה?????? שאלו כולם יחד.
ט''ו בשבט, לא שמעתם? כתוב בספרים שכשמקלפים את המנדרינות של ט''ו בשבט, זה מסיר את הקליפות, מעיף את המניעות.
אז יאללה, צעקו כולם, לסופר, לקנות מנדרינות.
לא, היסה אותם הדיקטטור. זה לאנשים פשוטים, אדמו''רים וכל זה, אנחנו כמה רמות למעלה.
אז מה התוכנית? שאל סגן הנשיא הנכנס, סקרנות בקולו.
הקאריביים, הוא ענה, בקול צופן סוד. שם יש מים חמים, אין משגיח, מותר רישיון, והכי הכי חשוב, שם גדלים הקליפות העבות בעולם. פירות שיעלו כאן בארץ, יותר מכל החופשה גם יחד.
עבודת הט''ו בשבט, כֹּה חשובה, כל כך נשגבת.
שולחן ערוך, ערימות תפוזים, וחסידים על פאראנצ'עס, הם רק חלק ממצוות היום.
תפילה על האתרוג, מג''ע א''ש, והמון סוכר בצבעי פירות, מקשטים את השולחן.
ובלב, בלב פנימה, אנו עסוקים בלקוות עוד הפעם, שאולי זאת ההזדמנות, הנקודה, אולי הפעם, ריבת האתרוגים של גדולי ישראל, תביא את הישועה, את הברכה.
אולי סוף סוף ירדו הבעיות, יחד עם קליפת התפוז או השסק, ויותירו אותנו חדשים, מוכנים לכל שיבוא.
כל כך הרבה עניינים, כל כך הרבה סגולות, ודבר אחד אנחנו שוכחים בחוץ....
את עבודת הט''ו בשבט.
עבודת הט''ו בשבט, כמו גם עבודת כל השנה, היא כזו, כזו בדיוק.
לתפוס פרי, או טילון, או כדור פלאפל, לפתוח את הפה, ולומר...
ברוך, אתה, השם...
להסתכל סביב, לעולם הגועש, לקלוט אותו במבטינו, ואז למקד, ברוך אתה, מקור הברכות. לכוון, להבין, להרגיש, עם מי יש לנו עסק, מי פה מנהל את הכל.
להביט על הפלחים, על הצבעים, על הטעמים, ולקלוט שיש פה מישהו למעלה, אין סופי. שמים חמים במקלחת, או אוכל לשבת, זה משחק ילדים אם נגזים. יש שם מישהו שיושב על הכל, על השיבר הראשי.
ברוך אתה השם, שלוש מילים, כל כך הרבה משמעות.
ולא, זה לא סתם סיפור, על מישהו חזק, גדול. אנחנו לא ממשיכים השם אלוקים, ממש לא, לעולם לא. השם, אלוקינו!!! האלוקים, שלנו. שלי, שלך, שלה, של כולם.
כי כן, השם, זה שהוא מקור הברכה, אדון הכל, היה הווה ויהיה, תקיף ובעל היכולת, הוא אלוקינו, שלנו. כמו אבא ובן.
כך, כך מתחילה עבודת הט''ו בשבט, עבודת האדם בעולמו.
להכיר, להוקיר, להודות. להבין שלא שייך להתלונן, לא רלוונטי להתבכיין, יש לנו אבא, שיושב שם למעלה, ורק צריך לבקש.
הוא מקור הברכה, הוא. לא המנהל של הישיבה, ולא הבוס בעבודה. רק תבקשו ממנו את הקידום, ההלוואה, והוא יתן.
כך מתחילה הדרך, כך היא נוצרת.
כל ילד קטן, מגיל 0 והלאה, יודע את זה. יש אבא, יש לו הכל, רק נבקש והוא ייתן.
אבל אז הילד גדל, בוגר, ומגלה שיש המשך. הוא השם, הוא אלוקינו, הכל נכון. והוא גם.... מלך העולם, מלך. אבינו – מלכנו.
כשמלך יוצר כביש, הוא לא צריך את הכביש, וכשהוא בונה גשר, אין לו צורך בגשר, אלו הם דרכים להגיע לייעד, למטרה המסוימת.
אז נכון, הקב''ה הוא אבא, אבא אוהב, שנותן בלי תנאי ומדה, פותח את ידו ומשביע.
אבל הוא גם מלך, הוא נותן לנו הכל, בשפע, אבל עם מטרה, יש פה מערכת, ואנחנו, הקטנים פה למטה, מזיזים אותה.
ואת זה, את זה אנחנו צריכים להבין, לקלוט וליישם.
זה נחמד, נחמד ממש, לאכול תפוזים ולסלק קליפות, לזרוק אגוזים ולייצר מניעות. זה לא רק נחמד, זה מגניב אפילו.
אבל באיזשהו שלב, אנחנו נגדל קצת יותר, ונבין שהקב''ה לא עובד אצלינו, לסלק לנו קליפות על פי הזמנה.
זה לא שנשב לנו על ערסל בקאריביים, והקב''ה יעשה אותנו צדיקים כי פתחנו קוקוס, או הדבקנו פתק, או אפילו כי תרמנו לתפילת הגבאים והשמשים.
ממש ממש לא.
הקב''ה הוא המלך, לא אנחנו. אנחנו עובדים אצלו.
וכן, עם כל הקושי שבדבר, אנחנו, לבד, ניאלץ להגיח, לצאת מן הקליפות, להפסיק לחיות בקונכייה.
זה, זה מה שאומר לנו השזיף, לוחשת הפומלה.
יש מלך, מנהיג לבירה, והוא שם אותנו כאן בשביל מטרה.
ואם אנחנו, בעצמנו, לא נגיח החוצה, נזיז את עצמנו, לא תעזור שום סגולה.
לעוד דברים שלי במגוון נושאים, תוכלו להיכנס כאן
אני חייב להסתפר, חולפת המחשבה בראשו, המשגיח יכסח לי את הצורה אם אני יבוא ככה.
בעצם, מה משגיח עכשיו? הוא ננער, מסלק את המחשבה מראשו. על זה נחשוב כשנחזור לארץ. עכשיו אין משגיח, אין כלום.
דמות כהה מופיעה מעליו, גודעת את רצף המחשבות. מלצר שחום ומחויט מושיט לו את המגש, מתנצל בשפה זרה על האיחור. אך גם אילולי הייתה השפה זרה, הייתה ההתנצלות זרה לו. מה איחור, הוא סך הכל מחכה 45 דקות. המגיד שיעור שלו מאחר יותר מזה.
הוא פותח את המגש, עשרות פירות מסודרים שם בפנים, מוכרים ושאינם. לכל אחד צבע וצורה, טעם וריח משלהם, אבל עם משותף אחד...
ט''ו בשבט. היום, למשך עשרים וארבע השעות הבאות, חוגגים הפירות הללו את ראש השנה, יום הדין המיוחד שלהם. והוא, במיוחד הגיע מסוף העולם, לחגוג יחד איתם.
● ● ●
הם היו קבוצה מגובשת היטב, עושים את הכל ביחד.
יחד הם יזמו את השטיבעל המרווח בחדר הכביסה, עם מניינים מהירים כל השבוע. יחד הם ארגנו את ה"חבורת ליל שישי" עם הנרגילה על החוף, ויחד הם גם המציאו את המחאה המרושעת "אם אין מים אין תורה", והשביתו את הביס' מדרש, עד שיחוממו המקלחות.
אבל לא רק בעיות הם יודעים לעשות, החבורה הזאת, ממש ממש לא.
הם תמיד חיפשו איך לנוע קדימה, לנסוק מעלה, ולהיבנות בעבודת השם. למשל, בליל הסדר הם היו בסיני, רואים עצמם בחצות יוצאים ממצרים, ובפורים הם הדגישו את הכיפורים כ-פורים, על פי הכלל ש"כל המקודש מחברו, חרב מחברו".
אבל עם כל מה שהם עשו, עם כל הסגולות שהם יצרו, הם הרגישו שמשהו דופק אותם, תוקע להם קליפות בעניינים.
הם יזמו מערכות, ארגנו עצרות, ויצרו תפילות. אבל, זה לא קידם אותם לשום מקום בחיים.
וכשאחד מבני החבורה התארס ל''ע, עם אישה שאינה הוגנת, שגדולה ממנו בחודש, ולא עובדת בהיי-טק, הם הבינו שבאו מים עד נפש.
הם ערכו את טקס הקצצה (כתובות כ''ח: ) עם כל הפרטים, מוקיעים את המעשה מכל וכל, ומייד נאספו לכנס חירום, דואבים וכואבים, איך הם, האריות שבחבורה, הגיעו למקום שפל שכזה.
זה הכל בגלל הקליפות, הכריז הרודן הבלתי מוכתר, החיצוניים מתערבים בעבודת הקודש, והראיה, אין מים חמים, וסדר א' מלא ושוקק.
אז מה עושים, שאלו כולם, מייחלים לישועה.
התרת הקליפות, הכריז הוא בקול בוטח.
מה?????? שאלו כולם יחד.
ט''ו בשבט, לא שמעתם? כתוב בספרים שכשמקלפים את המנדרינות של ט''ו בשבט, זה מסיר את הקליפות, מעיף את המניעות.
אז יאללה, צעקו כולם, לסופר, לקנות מנדרינות.
לא, היסה אותם הדיקטטור. זה לאנשים פשוטים, אדמו''רים וכל זה, אנחנו כמה רמות למעלה.
אז מה התוכנית? שאל סגן הנשיא הנכנס, סקרנות בקולו.
הקאריביים, הוא ענה, בקול צופן סוד. שם יש מים חמים, אין משגיח, מותר רישיון, והכי הכי חשוב, שם גדלים הקליפות העבות בעולם. פירות שיעלו כאן בארץ, יותר מכל החופשה גם יחד.
● ● ●
עבודת הט''ו בשבט, כֹּה חשובה, כל כך נשגבת.
שולחן ערוך, ערימות תפוזים, וחסידים על פאראנצ'עס, הם רק חלק ממצוות היום.
תפילה על האתרוג, מג''ע א''ש, והמון סוכר בצבעי פירות, מקשטים את השולחן.
ובלב, בלב פנימה, אנו עסוקים בלקוות עוד הפעם, שאולי זאת ההזדמנות, הנקודה, אולי הפעם, ריבת האתרוגים של גדולי ישראל, תביא את הישועה, את הברכה.
אולי סוף סוף ירדו הבעיות, יחד עם קליפת התפוז או השסק, ויותירו אותנו חדשים, מוכנים לכל שיבוא.
כל כך הרבה עניינים, כל כך הרבה סגולות, ודבר אחד אנחנו שוכחים בחוץ....
את עבודת הט''ו בשבט.
● ● ●
עבודת הט''ו בשבט, כמו גם עבודת כל השנה, היא כזו, כזו בדיוק.
לתפוס פרי, או טילון, או כדור פלאפל, לפתוח את הפה, ולומר...
ברוך, אתה, השם...
להסתכל סביב, לעולם הגועש, לקלוט אותו במבטינו, ואז למקד, ברוך אתה, מקור הברכות. לכוון, להבין, להרגיש, עם מי יש לנו עסק, מי פה מנהל את הכל.
להביט על הפלחים, על הצבעים, על הטעמים, ולקלוט שיש פה מישהו למעלה, אין סופי. שמים חמים במקלחת, או אוכל לשבת, זה משחק ילדים אם נגזים. יש שם מישהו שיושב על הכל, על השיבר הראשי.
ברוך אתה השם, שלוש מילים, כל כך הרבה משמעות.
ולא, זה לא סתם סיפור, על מישהו חזק, גדול. אנחנו לא ממשיכים השם אלוקים, ממש לא, לעולם לא. השם, אלוקינו!!! האלוקים, שלנו. שלי, שלך, שלה, של כולם.
כי כן, השם, זה שהוא מקור הברכה, אדון הכל, היה הווה ויהיה, תקיף ובעל היכולת, הוא אלוקינו, שלנו. כמו אבא ובן.
כך, כך מתחילה עבודת הט''ו בשבט, עבודת האדם בעולמו.
להכיר, להוקיר, להודות. להבין שלא שייך להתלונן, לא רלוונטי להתבכיין, יש לנו אבא, שיושב שם למעלה, ורק צריך לבקש.
הוא מקור הברכה, הוא. לא המנהל של הישיבה, ולא הבוס בעבודה. רק תבקשו ממנו את הקידום, ההלוואה, והוא יתן.
● ● ●
כך מתחילה הדרך, כך היא נוצרת.
כל ילד קטן, מגיל 0 והלאה, יודע את זה. יש אבא, יש לו הכל, רק נבקש והוא ייתן.
אבל אז הילד גדל, בוגר, ומגלה שיש המשך. הוא השם, הוא אלוקינו, הכל נכון. והוא גם.... מלך העולם, מלך. אבינו – מלכנו.
כשמלך יוצר כביש, הוא לא צריך את הכביש, וכשהוא בונה גשר, אין לו צורך בגשר, אלו הם דרכים להגיע לייעד, למטרה המסוימת.
אז נכון, הקב''ה הוא אבא, אבא אוהב, שנותן בלי תנאי ומדה, פותח את ידו ומשביע.
אבל הוא גם מלך, הוא נותן לנו הכל, בשפע, אבל עם מטרה, יש פה מערכת, ואנחנו, הקטנים פה למטה, מזיזים אותה.
ואת זה, את זה אנחנו צריכים להבין, לקלוט וליישם.
זה נחמד, נחמד ממש, לאכול תפוזים ולסלק קליפות, לזרוק אגוזים ולייצר מניעות. זה לא רק נחמד, זה מגניב אפילו.
אבל באיזשהו שלב, אנחנו נגדל קצת יותר, ונבין שהקב''ה לא עובד אצלינו, לסלק לנו קליפות על פי הזמנה.
זה לא שנשב לנו על ערסל בקאריביים, והקב''ה יעשה אותנו צדיקים כי פתחנו קוקוס, או הדבקנו פתק, או אפילו כי תרמנו לתפילת הגבאים והשמשים.
ממש ממש לא.
הקב''ה הוא המלך, לא אנחנו. אנחנו עובדים אצלו.
וכן, עם כל הקושי שבדבר, אנחנו, לבד, ניאלץ להגיח, לצאת מן הקליפות, להפסיק לחיות בקונכייה.
זה, זה מה שאומר לנו השזיף, לוחשת הפומלה.
יש מלך, מנהיג לבירה, והוא שם אותנו כאן בשביל מטרה.
ואם אנחנו, בעצמנו, לא נגיח החוצה, נזיז את עצמנו, לא תעזור שום סגולה.
לעוד דברים שלי במגוון נושאים, תוכלו להיכנס כאן
