הנושאים החמים
בס"ד
תשעה באב תשפ"ג, 1954 שנים לחורבן הבית
משפט מזעזע!
אבל האם באמת איכפת לי?
האם אני עצוב?
האם אני מהרהר בנושא?
האם אני בכלל מחובר לבית המקדש וחורבנו?
הרי זה היה לפני 1954 שנים, וזה בדיוק הסיבה שזה כזאת טרגדיה, אבל זה גם הסיבה שזה לא כזה נורא לי.
אבל היי 1954 שנים שאין לקב"ה בית, שיש הסתר פנים, שהשכינה בגלות, שאנחנו רחוקים, שיש לנו חוסר פנימי תמידי,
אבל היי לפני 1954 שנים הם הרגישו שחסר היום אני לא מרגיש.
אני עומד מבויש מול המסקנה.
ואז מכה בי תובנה מזעזעת:
הקב"ה ברא מיליארדי אנשים בעולם, מתוכם רק כמה מליונים שבהם בחר, ומתוך המליונים האלה יש רק כמה אלפים שהם בחרו בו חזרה ואני מביניהם,
זאת אומרת שאפילו המעטים שכן נאמנים לקב"ה חלקם לא מרגישים את חורבן בית המקדש,
היש לך חורבן גדול מזה, האם יש לקב"ה צער גדול מזה?
כביכול הקב"ה מסתובב בעולם ושואל האם למישהו איכפת ממני, שאני ללא בית, ללא מקום?
האם מישהו בכלל רוצה שאני אגלה לו את פניי?
האם מישהו בכלל קיים בצד השני שיש לי למי להתגעגע?
נורא!!
ואני אנה אני בא
אך פתאום מאירה לי הארה קטנה
בתוך כל הקושי שיש בעולם הזה והסתר הפנים בעומק הגלות הזאת, הדבר שאיכפת לי זה שלא איכפת לי מחורבן הבית, שלא איכפת לי שאין לקב"ה מקום,
האם זה לא אותו דבר?
האם לא זאת המטרה?
אולי חורבן הבית רחוק ממני אבל החורבן היותר גדול זה שאני רחוק מהקב"ה, ואם אני אבל על זה אז אני אבל על החורבן- על חורבן הלב.
ובמחשבה שניה זה תלוי אחד בשני, כל מה שאני רחוק זה כי אין בית המקדש ואין השראת השכינה, אם היה הייתי קרוב, אז אני כן אבל על החורבן.
על חורבן המקדש והלב לא אנחם
חורבן הלב /א.ק.
תשעה באב תשפ"ג, 1954 שנים לחורבן הבית
משפט מזעזע!
אבל האם באמת איכפת לי?
האם אני עצוב?
האם אני מהרהר בנושא?
האם אני בכלל מחובר לבית המקדש וחורבנו?
הרי זה היה לפני 1954 שנים, וזה בדיוק הסיבה שזה כזאת טרגדיה, אבל זה גם הסיבה שזה לא כזה נורא לי.
אבל היי 1954 שנים שאין לקב"ה בית, שיש הסתר פנים, שהשכינה בגלות, שאנחנו רחוקים, שיש לנו חוסר פנימי תמידי,
אבל היי לפני 1954 שנים הם הרגישו שחסר היום אני לא מרגיש.
אני עומד מבויש מול המסקנה.
ואז מכה בי תובנה מזעזעת:
הקב"ה ברא מיליארדי אנשים בעולם, מתוכם רק כמה מליונים שבהם בחר, ומתוך המליונים האלה יש רק כמה אלפים שהם בחרו בו חזרה ואני מביניהם,
זאת אומרת שאפילו המעטים שכן נאמנים לקב"ה חלקם לא מרגישים את חורבן בית המקדש,
היש לך חורבן גדול מזה, האם יש לקב"ה צער גדול מזה?
כביכול הקב"ה מסתובב בעולם ושואל האם למישהו איכפת ממני, שאני ללא בית, ללא מקום?
האם מישהו בכלל רוצה שאני אגלה לו את פניי?
האם מישהו בכלל קיים בצד השני שיש לי למי להתגעגע?
נורא!!
ואני אנה אני בא
אך פתאום מאירה לי הארה קטנה
בתוך כל הקושי שיש בעולם הזה והסתר הפנים בעומק הגלות הזאת, הדבר שאיכפת לי זה שלא איכפת לי מחורבן הבית, שלא איכפת לי שאין לקב"ה מקום,
האם זה לא אותו דבר?
האם לא זאת המטרה?
אולי חורבן הבית רחוק ממני אבל החורבן היותר גדול זה שאני רחוק מהקב"ה, ואם אני אבל על זה אז אני אבל על החורבן- על חורבן הלב.
ובמחשבה שניה זה תלוי אחד בשני, כל מה שאני רחוק זה כי אין בית המקדש ואין השראת השכינה, אם היה הייתי קרוב, אז אני כן אבל על החורבן.
על חורבן המקדש והלב לא אנחם
