הנושאים החמים
הנושאים החמים
בדרך כלל היא לא מוכנה לקבל עבודות בהתראה קצרה כל-כך. בדרך כלל היא דורשת שייפנו אליה שבועיים לפחות לפני האירוע, ישריינו תאריך לצילומים כמו שצריך, יקבעו זמן הגיוני לעריכת התמונות והאלבום לאחר מכן.
אבל התמונות שאם המשפחה שלחה לה, התמונות שהציגו את משפחת יהודה העליזה והתוססת, הקסימו את עיניה אף שלא צולמו בצורה מקצועית כלל. במיוחד שבה את לבה הילד הקטן, חתן האירוע, שרוליק תכול-העיניים. תלתלים שכאלה היא מזמן לא ראתה, והיא ייחלה לראות מה יצא מהם במפגש עם המצלמה שלה ועם הלוקיישן שבחרה שרה יהודה, אמו של הילד השובה ושל כל החבורה הצוהלת שנשקפה אליה בעד למסך המחשב.
אז היא הקלידה ביד רועדת "כן", ופנתה להסתכל ביומן שלה. את הניובורנית של מלכיאל היא לא תוכל להזיז - שלושה שבועות זה הגג שהיא מוכנה לתת לצילומים של ינוקות כאלה - אבל את צילומי המשפחה השגרתיים שביקשו הרעננים, כמדי שנה בשנה, היא תוכל לדחוף לעוד שבועיים - כבר תשכנע אותם שעדיף לגוון בעונות השנה של האלבומים שלהם.
וכך היא הגיעה, חמושה במצלמה ובשלל אביזרים, אל גדות האגם המלאכותי עטור העצים שבחרה אמא-יהודה, ופגשה שם את כל המשפחה הברוכה בלי-עין-הרע.
ההעמדות היו מתישות. הילדים התעניינו יותר בברווזים השטים מאשר באביזרים, וחתן החלאקה עצמו מצא לו שלולית של בוץ להתפלש בה, מה שחייב אותם להחליף לו לסט חדש של בגדים מוקדם מהמצופה. ובעוד שרה האם מקוננת על אובדן חליפת המלח בשביל הצילומים, היא כבר הנציחה את הילדון ליד השלולית, כשהוא משיט עליה סירת עץ משק האביזרים שלה.
אחר-כך קיבל הילדון, שדווקא נהנה פתאום מתשומת הלב, גם סקייטבורד צבעוני להניח עליו את רגלו בשילוב של כובע אדום שהתנגש בקרני השמש שהחלה לשקוע מהר מדי, ואז הוא צולם גם נותן אוכל דמיוני לברווזים כשתלתליו מתבדרים ברוח. אחר-כך הוא קיבל בשמחה את זוג האוזניות הכבדות שריסנו לזמן קצר את תלתליו, וכשהגיעה תורה של המצלמה הישנה - היא נאלצה לצלם את כל אחד מהילדים כשהוא אוחז בה בתנוחות שונות - אף אחד לא ויתר.
ואז הגיעה תורן של התמונות המשפחתיות - העמדה ישרה על רקע האגם, מחבקים כולם עץ אחד ואז גם את חתן השמחה, נשיקות אל השמים המשחירים לאט, ותמונה אחת שהצליחה להיקלט בין בועות סבון שקופות שנצצו בקרני השמש האחרונות.
"אוי, לא הספקנו לצלם אותו עם הטלית וספר התורה," היא הצטערה בקול, הביטה על השמש הנעלמת מאחורי האגם.
"לא נורא," הרגיעה אותה שרה, שדפדפה בלהיטות בין התמונות שבמצלמה שלה. "נעשה כבר תמונות כאלה בבית, אחרי שנגזור לו את השיער."
היא לא אמרה שחבל שלא יהיו להם תמונות מקצועיות מהמעמד. לא אמרה שבעצם - כך הסתבר לה פתאום, כשהכניסה את כל האביזרים לשק שלה - שכחה להביא את הטלית. רק נטלה את המצלמה שלה, דפדפה בה בעצמה, וניסתה לתכנן את העיבודים שתעשה בשביל האלבום.
הם הלכו לה חלק, העיבודים, לשם שינוי. לפעמים היא תוהה לעצמה איזה חלק בעבודתה היא אוהבת יותר - זה הפעיל, של יום הצילומים, או זה הנינוח, של העיבודים. גם עכשיו לא הצליחה לבחור מבין שניהם. העליצות שהייתה לה ביום הצילומים ליוותה אותה גם בעריכה החיה של התמונות עצמן.
הבהירה פה, חתכה שם, טשטשה כמה נקודות, שתלה חלקים מתמונות אחרות, יצרה עומק שדה בתמונה ליד האגם, זרקה עוד כמה קרני שמש בתמונת הבועות.
התבוננה מרוצה במעשה ידיה העשוי פיקסלים. הגיע זמן הכיתובים.
Israel is three! סלסלה כמה אותיות ליד התמונה הראשונה, זו עם השלולית.
Love... צבעה באדום את האותיות שלצד התמונה של החיבוק המשפחתי.
I like dacks, ציינה באותיות עגלגלות ליד מקבץ תמונות הברווזים.
ואז, כאקורד סיום לאלבום המוצלח הזה, בחרה פונט מחבק במיוחד, וכתבה את הערצתה למשפחה שהייתה בחייה יום אחד בלבד:
.Yehuda. The best juish femily in the world
אבל התמונות שאם המשפחה שלחה לה, התמונות שהציגו את משפחת יהודה העליזה והתוססת, הקסימו את עיניה אף שלא צולמו בצורה מקצועית כלל. במיוחד שבה את לבה הילד הקטן, חתן האירוע, שרוליק תכול-העיניים. תלתלים שכאלה היא מזמן לא ראתה, והיא ייחלה לראות מה יצא מהם במפגש עם המצלמה שלה ועם הלוקיישן שבחרה שרה יהודה, אמו של הילד השובה ושל כל החבורה הצוהלת שנשקפה אליה בעד למסך המחשב.
אז היא הקלידה ביד רועדת "כן", ופנתה להסתכל ביומן שלה. את הניובורנית של מלכיאל היא לא תוכל להזיז - שלושה שבועות זה הגג שהיא מוכנה לתת לצילומים של ינוקות כאלה - אבל את צילומי המשפחה השגרתיים שביקשו הרעננים, כמדי שנה בשנה, היא תוכל לדחוף לעוד שבועיים - כבר תשכנע אותם שעדיף לגוון בעונות השנה של האלבומים שלהם.
וכך היא הגיעה, חמושה במצלמה ובשלל אביזרים, אל גדות האגם המלאכותי עטור העצים שבחרה אמא-יהודה, ופגשה שם את כל המשפחה הברוכה בלי-עין-הרע.
ההעמדות היו מתישות. הילדים התעניינו יותר בברווזים השטים מאשר באביזרים, וחתן החלאקה עצמו מצא לו שלולית של בוץ להתפלש בה, מה שחייב אותם להחליף לו לסט חדש של בגדים מוקדם מהמצופה. ובעוד שרה האם מקוננת על אובדן חליפת המלח בשביל הצילומים, היא כבר הנציחה את הילדון ליד השלולית, כשהוא משיט עליה סירת עץ משק האביזרים שלה.
אחר-כך קיבל הילדון, שדווקא נהנה פתאום מתשומת הלב, גם סקייטבורד צבעוני להניח עליו את רגלו בשילוב של כובע אדום שהתנגש בקרני השמש שהחלה לשקוע מהר מדי, ואז הוא צולם גם נותן אוכל דמיוני לברווזים כשתלתליו מתבדרים ברוח. אחר-כך הוא קיבל בשמחה את זוג האוזניות הכבדות שריסנו לזמן קצר את תלתליו, וכשהגיעה תורה של המצלמה הישנה - היא נאלצה לצלם את כל אחד מהילדים כשהוא אוחז בה בתנוחות שונות - אף אחד לא ויתר.
ואז הגיעה תורן של התמונות המשפחתיות - העמדה ישרה על רקע האגם, מחבקים כולם עץ אחד ואז גם את חתן השמחה, נשיקות אל השמים המשחירים לאט, ותמונה אחת שהצליחה להיקלט בין בועות סבון שקופות שנצצו בקרני השמש האחרונות.
"אוי, לא הספקנו לצלם אותו עם הטלית וספר התורה," היא הצטערה בקול, הביטה על השמש הנעלמת מאחורי האגם.
"לא נורא," הרגיעה אותה שרה, שדפדפה בלהיטות בין התמונות שבמצלמה שלה. "נעשה כבר תמונות כאלה בבית, אחרי שנגזור לו את השיער."
היא לא אמרה שחבל שלא יהיו להם תמונות מקצועיות מהמעמד. לא אמרה שבעצם - כך הסתבר לה פתאום, כשהכניסה את כל האביזרים לשק שלה - שכחה להביא את הטלית. רק נטלה את המצלמה שלה, דפדפה בה בעצמה, וניסתה לתכנן את העיבודים שתעשה בשביל האלבום.
הם הלכו לה חלק, העיבודים, לשם שינוי. לפעמים היא תוהה לעצמה איזה חלק בעבודתה היא אוהבת יותר - זה הפעיל, של יום הצילומים, או זה הנינוח, של העיבודים. גם עכשיו לא הצליחה לבחור מבין שניהם. העליצות שהייתה לה ביום הצילומים ליוותה אותה גם בעריכה החיה של התמונות עצמן.
הבהירה פה, חתכה שם, טשטשה כמה נקודות, שתלה חלקים מתמונות אחרות, יצרה עומק שדה בתמונה ליד האגם, זרקה עוד כמה קרני שמש בתמונת הבועות.
התבוננה מרוצה במעשה ידיה העשוי פיקסלים. הגיע זמן הכיתובים.
Israel is three! סלסלה כמה אותיות ליד התמונה הראשונה, זו עם השלולית.
Love... צבעה באדום את האותיות שלצד התמונה של החיבוק המשפחתי.
I like dacks, ציינה באותיות עגלגלות ליד מקבץ תמונות הברווזים.
ואז, כאקורד סיום לאלבום המוצלח הזה, בחרה פונט מחבק במיוחד, וכתבה את הערצתה למשפחה שהייתה בחייה יום אחד בלבד:
.Yehuda. The best juish femily in the world
[/B]כן, זה סיפור שנועד לעורר דיון, וגם להעלות קצת ביקורת. כותבת אותו בתור אחת שאוהבת לצלם, גם אם לא מקצועי, וגם נהנית מאוד לראות את התמונות שמתפרסמות בפורום צלמים כאן. ועם זאת, יש דברים שמפריעים לי...[B]
