∞הלינקייה∞ תוכן מקצועי בענייני ספרות וכתיבה

[מ. י. פרצמן]

איך בוחרים פתיחה לסיפור / ספר? @דוכסוסטוס סוקר סוגי פתיחות:
[תיאורטי]

נסו להתבונן באנשים דרך האף שלהם - זה ישפר את מצב הרוח שלכם. אם נרדמה לכם הרגל - טבלו אותה בדלי קפה.

פתיחה כזו עשויה אולי לגרום לכם להמשיך ולקרוא את המשך המאמר בתקווה למצוא עוד טיפים יעילים, מה תתאכזבו כשתגלו אוסף קטעי פתיחה משמימים.
לכן יש להקדיש תשומת-לב של ממש להתאמה בין סגנון הפתיחה לקהל היעד ולסגנון הכללי של הספר. אין זה ראוי להתהדר בפתיח פומפוזי כאשר הספר כתוב במשלב פשוט. כן נכון להציב בפתיח דוגמית לתכונות הבולטות ולחלקים היותר איכותיים של הספר.
ברוח זו - תהיה זו טעות להבליט שחקן או אפיזודה שוליים שאינם משקפים את המשך הסיפור.

פרסום ושיווק
כשבונים ספר מתכננים אותו כמו חנות, יש את חלון הראווה שכולל שם, עיצוב כריכה, פרסומת וטקסט גב כריכה, תפקידם של כל אלה הוא לגרום לקורא לפתוח את הספר.
שלב שני הוא שלב הכניסה לחנות שם יציבו פריטים מפתים יותר, קולקציה עדכנית או מבצעים, גם בספר - הפתיח הוא שלב מכריע ולכן הוא מוכרח להצית ריגושים אצל הקורא. בהמשך יש מערך לשימור לקוחות באמצעות שמירה על דיאגרמה מאוזנת של רגעי שיא ושפל, אבל חלוקת הפרקים היא נושא לדיון נפרד.

סופרים משתמשים בהרבה טקטיקות כדי לצלוח את השלב הזה שבו הקורא עשוי להחליט שהסיפור לא לרוחו ולטרוק את הספר או שלא להתמיד בקריאת סיפור בהמשכים בעיתון.

פתיחה כרונולוגית


לפני שנוקטים בשיטות ומהלכים, תמיד כדאי לבחון את האפשרות שלא לשבש סדרי עולם ולשמר את הסיפור כצורתו. אם סיפור מעניין דיו, גם הפתיחה הרשמית שלו מסוגלת להפנט אליו קוראים.

פתיחה פיוטית

קשה להבין מה גורם לסופרים לראות בפתיח כר פורה לרוחם הפיוטית, אבל לא פעם נפגשים בפתיחה כזו שסוטה מהמשלב הנפוץ בשארית הספר ועוברת להשתפכות הנפש היצירתית של הסופר. וכשסופר נהנה יתר על המידה - מתעורר חשד כבד לשיפוט סובייקטיבי.

פתיחה דרמטית


דרמה היא דרך מצוינת להצמיד את הקורא אל הספר. השאלה האם נכון לייצר אירוע דרמטי מותאם אישית עבור הפתיחה.

פתיחת פרשוטינג

השיטה הזו למעשה מחליפה את הפרולוג המסורתי ומשלבת אותו כפרק מן המניין. הצניחה אל ליבת הסיפור מיד בפתיחתו, מספקת את חוויית הסיפור ללא מניפולציות ומשוא פנים.

פתיחת לונדון

פתיחה המתארת את מזג האוויר, לעיתים מתוך גישה הקושרת בין יום סגריר לצרות וכישלון ובין יום בהיר להצלחה ובשורות טובות, ולעיתים כברירת מחדל. אז זו לא ברירת מחדל, זה הוא המחדל בעצמו: במפגש בין שני אנשים לא מוכרים, מזג האוויר משמש כנושא אוניברסלי שעשוי לתווך בין השניים בפגישה המביכה, המפגש בין הקורא לספר הוא לא אירוע מביך. גם האמונה התפלה המנבאת עתידות בעזרת מזג-אוויר שייכת לדור עבר. ויתכן שבישראל החמה, המשוואה דווקא הפוכה.

פתיחה צרפתית

בפתיחה זו מבקשים להצית את הריגוש של הקוראים באמצעות הומור. החלטה נבונה יש לומר, זאת בתנאי שההומור יצליח לבדר את קהל היעד, ובתנאי נוסף שהומור הוא לא נטע זר בשאר הסיפור.

פתיח כוזרי


כולנו היינו מייחלים להיות חכמים ומתוחכמים יותר, כשנתקלים במשפטי תובנות וסיסמאות מתקבלת תקווה שהם מובילים אל החכמה הנכספת שמעבר לפינה. ככל שהמשפטים יהיו נדירים ומפתיעים יותר, ננסה לחרוט אותם חזק יותר ומה שחשוב לעניינינו - נחפש בלהט כמה שיותר מהם.
שיבוץ של דוגמית מהם בראשית ספר היא מתכון מנוסה למיגנוט קוראים.

פתיחת נוף


נופים תמיד היו ויהיו מראה משכר, ואם הם מתוארים היטב גם הקריאה שלהם תהיה כזו. מה פחות הגיוני מלנעוץ אותם בפתיחות?

פתיחת ילדים

הדבר שהכי מעניין אותך זה חוכמע'ס של הילדים שלך והדבר שהכי משעמם אותך זה חוכמע'ס של ילדים של אחרים. סופרים מפתחים עם גיבוריהם יחסי הורות וזה אולי מרגש, אבל את שגיאות הדיבור שלהם יואילו להשאיר מחוץ לספר, בטח שלא לקדם אותם אל מעמד הפתיחה החגיגי.

מקומו של פרולוג בספרות בת-זמנינו
תודה ששאלתם, מקומו בחוץ.
פרולוגים בספרות נועדו לשלב בין פתיחת פרשוטינג לפתיחה כרונולוגית (לא זה מקור השם פרולוג), לתת טעימה והצצה אל מרכז הסיפור בלי לפגוע במבנה הסיפור המתוכנן. אבל ההצנחה המלאכותית הזו היא מדי, הקוראים נאלצים לחפש את מיקומו המקורי של הפרולוג לאורך הספר וזה פוגע בחוויה וברצף.

לגבי האפילוג - דעתי חלוקה: יש ספרים משובחים (לחיות וחצי) שבהם אסכים לקבל כל תוספת שיתנו ויהי שמה אשר יהי. אבל לפעמים האפילוג חסר טעם, הסיפור תם והכותב צריך ללמוד לפרוש בכבוד, מקסימום להוסיף דברי פרידה או אפטר, אבל למשוך את הסיפור הלאה אחרי הסוף זה כמו להמשיך לשחק שחמט אחרי המט.

 

[מ. י. פרצמן]

מה ההבדל בין כתיבה לעריכה? או: מה ההבדל בין תפקידי הכותב לתפקידי העורך? @מ. י. פרצמן מסבירה:
[תיאורטי]

בעקבות תגובתיבאשכול הזה, קיבלתי בימים האחרונים כמה תגובות שהבהירו לי, אחרי שחשדתי בעניין תקופה ארוכה, כי ההבדל בין שגיאות לשון לשגיאות כתיב אינו מספיק ברור.
אנסה להסביר את ההבדל בקצרה, מקווה שאהיה מובנת.

"במה את עובדת?" "אני כותבת". "אה, כן, גם אני כותבת. רשימות מכולת". "לא, לא הבנת". "אה, את קלדנית? כן, גם אני יודעת שיטה עיוורת".
מה כוללת הכתיבה? ומה כולל הטקסט?

המושג "טקסט", בעצם, כולל בתוכו רבדים רבים. טקסט לא נולד ביום אחד, והוא לא רק אל"ף בי"ת. יש לו הרבה שלבים שעומדים מאחוריו.
אנסה למנות אותם כאן.
א. האל"ף בי"ת הוא השלב הכי בסיסי של הטקסט. הוא זה שיוצר אותו. טקסט מורכב מאותיות.
כהשוואה, נגדיר את האל"ף בי"ת של הטקסט לדרגת דומם.
ב. אחרי שלב האותיות, מגיע שלב המילה. כל כמה אותיות יוצרות ביחד מילה. מילה מורכבת מ: מ, י, ל, ה.
זהו שלב הצומח. למילה יש משמעות אדירה, מכרעת, מילה יכולה לבנות ומילה יכולה להרוג. אך היא עדיין שלב מתחיל.
ג. אחר כך מגיע שלב המשפט. כל כמה מילים שאנחנו שמים אותן ביחד, יוצרות לנו משפט.
זהו שלב המדבר. משפט מסוגל לספר לנו, משפט נושא בחובו אדם חי.
אבל, לאדם הזה עדיין אין אישיות. אנחנו עדיין לא יודעים מי הוא. הוא רק משפט, שנותן לנו אדם, אך אנחנו לא יודעים מה המשפט הזה קשור ולאן.
זה מביא אותנו לשלב הבא, והעצום:
ד. שלב הפסקה והפרק.
השלב הזה, נקרא לו שלב היהודי. זהו השלב הכולל: זה מספר לנו על הטקסט. זה הטקסט.
ואז, מגיע השלב האחרון, שהוא בעצם כולל את כל השלבים ביחד:
ה. שלב הנשמה.
בלי הנשמה - האדם הזה לא חי. בלי התוכן של הטקסט - הוא יכול להיות בלי כלום. אפס.
הנשמה היא המהות.
הרי גם השורה הזאת:
שורה תפוח אידיאלי בלי אין עוד מחר צהוב
גם היא כוללת את רוב השלבים. הרי יש לה את שלב האל"ף בית, ויש לה את שלב המילה, ואת שלב המשפט. אבל היא לא שווה כלום. כי אין לה נשמה.
הנשמה, התוכן, זהו השלב הכי מכריע בטקסט. הוא אומנם לא יכול לבוא בלי כל השלבים הקודמים (למעט ציטוטים, שיש להם נשמה גם בלי שלב הפסקה), אבל זה השלב הכי הכי משמעותי.

עכשיו איך זה מגיע למעיישה.
בעריכת טקסט, יש כמה שלבים. יש את שלב ההגהה, יש את שלב העריכה הלשונית (שזה כולל לעיתים גם עריכה סגנונית), ויש את שלב עריכת התוכן.

שלב ההגהה מתמקד על האות.
ההגהה מאייתת את המילים בצורה נכונה. כל אות שמרכיבה את המילה. היא מתקנת שגיאות כתיב ושגיאות דקדוק, כל מה שקשור למילה עצמה. אם תוך כדי הקלדה הוספנו אות מיותרת, ההגהה תתקן זאת. אם כתבנו בטעות גוף זכר במקום נקבה (תתפלאו כמה זה נפוץ), ההגהה תתקן זאת. אם שמנו רווח לפני הנקודה, ההגהה תתקן זאת.
כי זאת טעות.

שלב העריכה הלשונית מתמקד על המשפט.
העריכה הלשונית תתפוס שגיאות תחביר, תנסח את המשפט נכון יותר, תמקד את הנשוא והנושא. בנוסף, העריכה הלשונית תתקן את הפיסוק (פסיק במקום נקודה, להוריד שלושה סימני קריאה לאחד, להוסיף כאן נקודה.
הוספת מרכאות, לעומת זאת, תהיה שייכת לקטגוריית ההגהה, כיוון שזאת שגיאת כתיב.)
עריכת סגנון לעיתים תדרש גם כן, בהתאם לדרישות הטקסט ולדרישות הכותב.
עריכת הסגנון לא תעבוד עם "כן נכון ולא נכון", כי בסגנון אין שחור לבן. זה לא כמו לכתוב 'לחתוב' עם ח', שזאת שגיאה. בסגנון זה עניין של טעם. אלא שיש טעם נכון יותר, ויש טעם נכון פחות. אם הכותב אינו מרוצה מספיק מהטעם שלו, הוא יכול לשלם לאיש מקצוע שהתמחה בטעם נכון יותר.
דוגמה: איציק אמר: "אתה יכול לבוא אלי?" דן ענה: "למה?" איציק אמר: "כי משעמם לי". דן ענה: "אני אשאל את אמא שלי".
אין בכתיבה הזאת שום דבר לא נכון, אבל יש כאן הרבה שנכונים פחות. עריכה סגנונית של הקטע הזה יכולה להעלות אותו לרמת נכונות גבוהה יותר.

השלב האחרון הוא שלב עריכת התוכן. השלב הזה מתמקד בנשמה, ובשביל זה הוא בדרך כלל משתמש בפסקה/בפרק.
הזזת הפסקה הזאת למעלה וקיצוץ הפסקה השניה, תשנה את התוכן למשהו ממוקד יותר. הוספת פסקת דוגמה תהפוך את התוכן למפורט יותר. והוספת פרק בספר תהפוך את הספר להיות מובן יותר.

הלאה. מה זה קשור אלי, הכותב?
האם הכותב צריך להיות העורך? אולי הכותב הוא בסך הכל הקלדן?
ובכן. במקרה שהכותב הוא בסך הכל הקלדן, הוא לא צריך להתמחות באף אחד מהשלבים הנ"ל.
במקרה שהכותב רק כותב את המילים, הוא לא קשור לתוכן (קורה הרבה אצל סופרי הצללים), הוא צריך להיות בקיא בשלב ב, ג ולפעמים ד'. השלבים האלו מכריעים מאוד, אך ללא קשר לנשמת התוכן.
ברוב המקרים, שלנו לפחות, אנחנו צריכים לבנות את הכתבה/הסיפור/השיר. החל משלב הרעיון ועד לשלב הכתיבה. אם כך אנחנו צריכים לבנות גם את שלב הנשמה, וגם לבחור את השימושים במילה-משפט-פסקה.
אבל זה עדיין לא כולל את שלב האות. את מה שמרכיב את המילה.

אלו השלבים הכלליים בכתיבת טקסט. כמובן שהדברים נכתבו באופן כולל, וכל מקרה נוגע לגופו, אך מקווה שההבדלים בין תפקידי הכותב לתפקידי העורך ברורים כעת יותר.
בהצלחה רבה!

 

[מ. י. פרצמן]

אילו עצות מועילות יש לכתיבה טובה? (עצות כלליות שנלמדו מגדולי הסופרים) האשכול של @סיפור8 והודעתה הפותחת:
[תיאורטי ומעשי]

בעז"ה

מה למדתי ממנה:

הסופרת: מ. קינן

הלומדת: @סיפור8

אולי זה ישמע לכם קצת לא הגיוני, אבל האמת היא שהרגלי הקריאה שלי בספרי חול התפוגגו כמעט כליל במהלך השנים האחרונות. יש לי מעט מאד ספרי קריאה רגילים בבית והידע שלי בספרות מפגר שבע שנים מאחורי הציבור כולו. בהתאם לנתונים האלו התרחשה גם הקניה של הספר איסתרק. באחת הפעמים הלא רבות שהייתי בחנות ספרים בבני ברק, צדה עיני ספר שהיה נראה כמו ספר פנטזיה. סקרן אותי לדעת איך הסופרת (מירי קינן, כך שיערתי שקוראים לה) הצליחה לשלב בין שני הפרמטרים שהיו נראים בעיניי בלתי עבירים: פנטזיה וספרות חרדית. קראתי מעט ברפרוף ומצא חן בעיניי, ושאלתי את המוכר כמה עולה איסתרק (ביטאתי את השם כמו אסתר המלכה, הייתי בטוחה שהדמות הראשית היא בת). המחיר היה הגיוני להפתיע (ובפרספקטיבה מאוחרת יותר של כותבת שמבינה כמה מאמץ הושקע בספר הזה- לא הגיוני בכלל), וכך קניתי את הספר הראשון בסדרת ממלכה במבחן. תוך זמן קצר הצטרפו אליו גם ספרי ההמשך של הסדרה. ורק לאחרי זמן מה גיליתי שאת ה"מציאה" שלי מצא העולם כולו כבר לפני עשר שנים.

למה אני מספרת את כל זה? כי אני בטוחה שהבחירה במיה קינן בתור הסופרת שממנה אני לומדת גורמת לחלק מהכותבים כאן לגלגל עיניים, ולאחרים לכעוס שתפסתי להם את הסופרת האהובה, אבל האמת היא שלא בחרתי בה בגלל שהספרים שלה פופולריים. בחרתי בה בגלל שכאמור, אין לי הרבה אופציות עדכניות שהן לא ספרי קודש, ומעל הכל- בגלל שהיא באמת סופרת טובה, ויש הרבה מה ללמוד ממנה.

אז בואו נתחיל:

עושר לשוני

אלו כאן שכבר צברו רפטואר כלשהוא בכתיבה יוכלו להעיד שאחד האתגרים בכתיבה הוא לא לחזור על אותו ביטוי או מילה יותר מדיי פעמים. אצל קינן גיליתי שמציאת ביטויים או מילים חילופיות לא רק מונעת חזרתיות, אלא גם יכולה להעניק צבעוניות קסומה לסיפור. ואתן דוגמא לכך:

כל סיפור שהוא מורכב מציטוטים של הדמויות. האם יש אפשרויות אחרת מלבד לכתוב "אמר", "שאל" או "השיב" בסיום או בתחילת הציטוט?

שר המלחמה הניד בראשו, "אשתדל," אמר.

"מאז ומתמיד השגת את מטרותיך," אמר איסתרק, "הנך אדם חזק, ידידי."

"כך אומרים," השיב בסטיאן.

אוקיי, עד כאן הכל נכון, אבל זה עדיין לא מרים את הטקסט. אם תבדקו בספרים של קינן, יש לה עשרות (!) חלופות למילה "אמר", מתוכן: הזכיר, חקר, העיר, שלח, שטח, התעניין, התיז, ציין, הפטיר, חזר, ו- כן, גם השיב. השוס הגדול הוא, כאמור, שכולן מעניקות משמעות נוספת לציטוט.

שר המלחמה הניד בראשו, "אשתדל," הבטיח.

"מאז ומתמיד השגת את מטרותיך," העיר איסתרק, "הנך אדם חזק, ידידי."

"כך אומרים," הסכים עמו בסטיאן.

זוהי רק דוגמא אחת לעושר הלשוני שמלווה את ספריה של קינן ומצליח להזריק חיים רעננים לכל אורכם.

לתאר בדיוק על פי סדר ההתרחשות

חידה: מה לא בסדר בציטוט הבא:

"אני לא מוכן לשמוע על זה!" אמר יוסי. הפנים שלו היו אדומות, ידיו רעדו, והקול שלו התרומם לצעקה.

כשאנחנו מתארים דיבור או מעשה אנחנו צריכים לשים לב לסדר התיאור. הכתיבה צריכה להיות בהתאם למה שקרה בפועל- המוקדם ייכתב מוקדם והמאוחר ייכתב מאוחר.

קינן מלמדת אותנו את הנקודה הזו עשרות פעמים:

1. ברכיהו נדרך, "איזו פסקה?" שאל, אצבעותיו מתהדקות סביב גליונות הקלף.

2. אליהו זקף את שתי גבותיו: "גם לך יש חוש הומור מעניין," העיר.

שימו לב: בציטוט האחרון, למשל, היה אפשר גם לכתוב: "גם לך יש חוש הומור מעניין," העיר אליהו, זוקף את שתי גבותיו. אבל הצורה הראשונה, כפי שקינן כתבה, יוצר מראה ריאליסטי יותר של הסצינה.

וחזרה למשפט לעיל:

פניו של יוסי נאדמו וידיו החלו לרעוד. "אני לא מוכן לשמוע על זה!" צעק.

לסיכום- כשמתארים תחושות, רגשות, דיבורים ומעשים- וייתכן שאפילו את כולם באותו המשפט, צריך לשים לב שאנחנו מתארים את הדברים כפי סדר התרחשותם, ומעניקים לקורא תמונה מדויקת, ממש כאילו הוא רואה את זה מול עיניו.

תיאור שמהווה קרקע לרגשות או מסקנות

לתיאורים ציוריים יש הרבה מקום בספרים של קינן. אני לא נכנסת לחשיבות התיאורים ולאווירה שהם מעניקים לסיפור, וגם לא לצורה היפיפייה שבה היא מצליחה לתאר את העולם באופן שלא מפסיק אותנו באמצע הקריאה. אבל אזכיר כאן מטרה נוספת שחלק מהתיאורים אצלה משרתים- הם מכינים את הקרקע רגשית, וכאשר הם מסיימים ברגש, מסקנה או הרהור, אנחנו מרגישים טוב יותר ו\או משוכנעים באופן עמוק יותר בנכונות המסקנה או הרגש.

אצל קינן אפשר למצוא תיאורים רגשיים אינספור פעמים, אסתפק בשתי דוגמאות בלבד:

...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.

דוגמא נוספת:

...כשברכיהו עוד נאבק עם המשפטים המורכבים שבאמצע העמוד השני. פניו של הנסיך האחר היו מכווצות בהבעת ריכוז שלא גרעה מעדינותם של תווי פניו.

הוא מאמין באבא שלו ואוהב אותו בדיוק כשם שאתה מאמין באבא שלך ואוהב אותו.

המחשבה הפתיעה את איסתרק, אבל כאשר התבונן שוב בפניו המרוכזות מאד של ברכיהו דיאלידאן ובידו שנחה על גבי השולחן, יציבה ורגועה, קיבלה תחושתו הפנימית אישור נוסף.

הדוגמאות שונות זו מזו, אבל מכל אחת מהן אפשר ללמוד את העובדה שהתיאור לא רק מעניק יופי לטקסט- הוא גם מכין את הקורא רגשית למסקנה שבסופו.

אלו רק שלוש מתוך מספר תובנות שלמדתי מקינן עד כה, ושבטח יצטרפו אליהן נוספות עם הזמן. אלו תובנות מאד טכניות וספציפיות, אבל כמובן שלכל אחד יש את התובנות וההשראות האישיות שהוא קיבל מהסופרים\ות, בסגנון שלו. אז... מוזמנים לחלוק איתנו

 

[מ. י. פרצמן]

לאילו כשרונות / כלים זקוק הכותב? או: באיזו סוגת ספרות כדאי לי להתמקד? @Ruty Kepler מחלקת:
[תיאורטי ומעשי]

מה שקוראים לו היום 'כשרון כתיבה' - הוא בעצם כמה יכולות שונות שלא תמיד יש קשר ביניהן. לצורך העניין, נחלק אותן לשלוש:

1. יכולת ניסוח. לקחת רעיון קיים, ולנסח אותו במילים בהירות ומלוטשות. (כשרון די נפוץ)
2. היכולת ליצור רעיונות (כשרון נדיר יותר מהקודם). או לפחות להקיף נושא קיים מכל צדדיו ולהביא אותו בגישה חדשה. להבין מהלכים, לנתח אותם.
3. היכולת לספר סיפור.

נשים ובנות שיש להן את כשרון מס' 1, מקבלות הרבה מחמאות על הכתיבה הטובה שלהן, והיא אכן טובה.
בתכל'ס, בהרבה מקרים הן עדיין לא יודעות לייצר משהו חדש, בין אם זו כתבה (שבשבילה צריך את 2 וכדאי שיהיה גם 3) או סיפור (שבשבילו חייבים את 3 ומומלץ גם 2).

בציבור הכללי יש הפרדה מאד ברורה בין סוגי הכתיבה. עמית סגל לא יכתוב סיפורים. דויד גרוסמן לא יביא כתבות. אצלנו כולם כותבים הכל. עדיין, בעיניי, כדאי להפריד ולמקד.

איזה מסוגי כישורי הכתיבה יש למדוברת?
מה היא באמת רוצה לעשות?
מה חסר לה כדי להגיע לשם?
היא רוצה לכתוב סיפורים קצרים?
סיפורים ארוכים יותר?
כתבות? אם כן - איזה סוג? כתבות מידע? יש לה תחום התמחות ספציפי, שהיא תוכל אולי לחדור דרכו לעיתונות?
כתבות ראיון סיפורי - האם יש לה יכולת להגיע למרואיינים, לגעת בהם, להפוך את מילותיהם לסיפור אחד ארוך ושלם?



פורום הכתיבה הפתוח הוא מקום טוב לקבל בו עידוד, מחמאות ומחיאות כפיים. ביקורת - קצת פחות.




בשום עיתון לא מחפשים היום כותבות. מחפשים חומר טוב.
לא 'אנשים שיתברגו', אלא מילים שיוכלו להכנס.

הצעדים הראשונים בשביל ההתחלה - להחליט על הז'אנר שהיא רוצה להשתלב בו, לקרוא המון טקסטים מהז'אנר הזה, להגדיר מי מהם טוב ומי פחות, מה המעלות של הטובים ומה החסרונות של היתר.
לכתוב דוגמא עצמית. סיפור קצר, חלק מכתבה (כולל מבנה ושלד שלמים להמשך שלה). שיר.
לשלוח לעורכות. לבקש בנימוס תשובה, גם אם היא שלילית.
אם התשובה שלילית, לא להתבייש לשאול בעדינות למה, ולבקש הכוונה להמשך.
להיות נודניקים עדינים, לא נודניקים תובעניים.



__________________________________________________________
עוד כמה מילים על 'היכולת לספר סיפור'.
יש אנשים שגם אם יבואו למשרד בבוקר, ויספרו שסבתא שלהם ילדה אמש רביעייה בגיל 63, שניים מתוכם כהי עור - זה לא יעניין אף אחד.

ויש אחרים, שגם כשיתחילו לנאום איך הרגו יתוש אתמול בלילה - כולם יקשיבו. אלו אנשים שיודעים להפוך את העובדות היבשות לסיפור.
איך? כשרון. ככה זה.
אפשר לפתח אותו? כן, עד גבול מסויים לקרוא המון, קריאה ביקורתית ומנתחת. לשים לב למְסַפְּרים טובים יותר ופחות. לבדוק מה מאפיין את המספרים הטובים, ומה את הפחות טובים.

 

[מ. י. פרצמן]

תמחור: מה ההבדל בין הגהה לעריכה, ובכמה מתמחרים אותן? @מ"ם עונה:
[מעשי]

* האם יש משהו שצריך להתמחות בו מלבד תחביר,אוצר מילים רחב ,ושימת לב לפרטים?

הגהה או עריכה? יש ביניהן הבדל גדול.
להגהה די מספיקים הכישורים המצוינים לעיל, כשהם נעשים ברמה טובה כמובן.
בהנחה שמדובר על עריכה לשונית, זה מורכב יותר.
בקורסי עריכה לשונית לומדים עוד דברים חשובים למקצוע מכובד זה, כמו למשל על המשלבים השונים בשפה, וכיצד להפוך טקסט לאחיד מבחינת המשלב.

הנה טקסט לא משקף שדליתי מהרשת:

הגהה:
- תיקון והאחדה של הכתיב והפיסוק והתאמתם לכללי האקדמיה ללשון העברית
- תיקון שגיאות בסיסיות בעברית (זכר/נקבה, שיבושי ביטויים וכיוצא באלה)

עריכה לשונית:
- תיקוני תחביר והבהרה של ניסוחים מסורבלים או מעורפלים
- העשרת השפה ודיוק בבחירת המילים
- האחדת המשלב או העלאתו
- הגהה

עריכת תוכן:
- שכתוב (ניסוח מחודש)
- בחינת הטקסט מנקודת מבט רחבה ובעין ביקורתית מתוך הקשבה לטקסט, לכותב ולקורא
- איתור של סתירות, חזרות, חוסרים וליקויים אחרים במבנה
- מתן הערות תוכניות ומדעיות לתיקון ולשיפור
- עריכה לשונית והגהה

* כמו כן ,אשמח לדעת מה טווח המחירים המקובל עבור מתחילה?

מחירים, ושוב מחירים...
המחיר בשוק הוא גבוה יחסית. אמנם בציבור החרדי מצינו מה שנקרא בעגה המו"לית "מחירי בני ברק", ומו"לים רבים משתמשים בזה בכיף. אברכי כולל או נשות אברכים עובדות, המוכנים לעבוד כמעט בכל מחיר ומורידים את הרף. יש מנקדים, מעצבים, מעמדים וגם מגיהים ועורכים.

שוב דולה מהאתר ההוא מחירון (לגיליון דפוס, 24 אלף תו):

הגהה: 600-400 ₪
עריכה לשונית: 1,000-600 ₪
עריכת תוכן: 1,200-800 ₪

* ומהו קצב העבודה הממוצע המשוער?

גם זה משתנה, לא ייאמן!
עשרים דקות לעמוד זה בסדר גמור להתחלה.
בהתחלה כדאי גם שיהיה לפחות יום בין קבלת החומר להחזרתו.

 

[מ. י. פרצמן]

תמחור: איך יודעים כמה לקחת? @חדוי אשלג עונה:
[תיאורטי]

שאפו על התשובה המהוקצעת ומופרטת!
להלן דעתי הצנועה בנושא תמחור,
בעבודות כמו כתיבה/ עריכה/ ציור וכל מכירה של קניין רוחני, מה שאינו מכירת מוצר עם מחיר קבוע בשוק כמו לחם או חלב, סוגיית התמחור היא אנדיווידואלית וקשורה במישרין לתחושת הבטן של מספק המוצר, הנגזרת ממקצועיותו ומידת הביטחון שלו:
לצורך הדוגמה: ביקשו ממני לכתוב קטע קצר, אלף מילה לאיקס, הרגשתי שנכון לי לבקש 500 שקלים, התייעצתי, בררתי ,מישו אמר לי לבקש 250 ומישו אחר אמר לי לבקש 1000, מי צודק?
התשובה היא: אני. כמה שמרגיש לי נכון לבקש על העבודה שלי, זה מה שהעבודה שלי שווה.
אז ביקשתי 500, התמקחנו כי כך דרכו של עולם, התפשרנו על 400 ונסענו. המשכתי לכתוב. שנתיים אחרי, אותו אורך קטע, לא אתמחר בפחות מ1,200 שקלים, למה? כי בפחות מזה אני מרגישה שלא שווה לי להקדיש את הזמן, אם הגעתי לתחושה הזאת זה אומר שבמהלך הזמן הזה התמקצעתי וממילא הלקוח יקבל תוצאה טובה יותר, כך שיש הצדקה למחיר גבוה יותר,
סתם זרקתי מחירים לדוגמה אבל העיקרון הוא פשוט, המחיר ש"מרגיש לנו נכון" נגזר ישירות מהמקצועיות ומהביטחון שלנו ולכן זה יהיה המחיר שנבקש ונקבל. ואם נבקש יותר כי ככה המליצו לנו- פשוט לא נקבל את זה, אם נבקש פחות ממה שחשבנו, זה אומר שבתוכינו הסכמנו למחיר הזה כי הרי יש מינימום שמננו לא נהיה מוכנים לרדת והלקוח בדרך כלל ישאף לשלם את המינימום.
לכן חשוב שנגדיר לעצמינו:
1. את מחיר הסף, המחיר שפחות ממנו לא שווה לנו לעשות את העבודה,
2. מחיר המקסימום שאני הייתי משלמת למישהו על עבודה כזאת בתחום מקביל
3. לחתור לאמצע, לא להסתמך על ייעוצי תמחור של אחרים כי זה לא יהיה מדויק בשבילינו.
עד כאן תאוריית התמחור שלי.

ועוד משהו:
ביצעת עבודה, קיבלת תשלום ואחר כך הרגשת שהתשלום לא היית מספק/ הרגשת "פרייאר"? מצוין! זה שלב חשוב בנושא התמחור. בפעם הבאה תבקש יותר על סמך ניסיון ולא רק על סמך תחושת בטן, זה חלק מתהליך ההתמקצעות ובדיוק ככה אנחנו לומדים את הערך של העבודה שלנו.

 

[מ. י. פרצמן]

איך מרוויחים כסף מכתיבה? @Natan Galant מסביר:
[תיאורטי ומעשי]

אוקיי. שאלה טובה, מאוד...

כמקור הכנסה - כדאי להסתמך על עבודה קבועה אחרת, פשוטה ככל שתהיה, על מנת שלא ליצור בכם דחף לקחת עבודות בכל מחיר.

אישית, יכול להגיד שמבחינתי זה ממש היינו-הך אם לקוח מזמין ממני עבודה או לא, אני משתדל גם לשדר לו את זה, דווקא לטובתו, כדי לספק לו בטחון ורוגע כאשר הוא סוגר איתי. שום דבר לא בוער, תשקול ותתייעץ ותחשוב אם אתה מעוניין בכך שאעשה לך את העבודה.

עיתונות.
בכתיבה בעיתון תקבלו תחושה של "הנה השפעתי על העולם וכולם מכירים את שמי", אך כסף לא תראו מכך. אולי זוזים בודדים ממש, לעיתים זעומים עד כדי עלבון. מגיע שלב בחיים שבנאדם אומר לעצמו: אינני צריך ששמי יהיה כתוב על העבודות שלי, אלא רק ששמי יתנוסס על הצ'ק שיתן לי הלקוח...

ספרים
לא מרוויחים מספרים. אלא אם כן כתבתם 3-4 ספרים טובים, שנמכרים, אולי תהיה לכם מזה הכנסה חודשית קטנה כלשהי. ההוצאות של כתיבת ספר גדולות ויכולות להגיע גם ל- 20,000 עוד לפני חישוב הזמן שהושקע בהם. ספרים כותבים בשביל הכיף, וזה כיף גדול, כשיש זמן פנוי וכסף...

אז מה כן?
בלי סוף תחומים אחרים! כתיבת פרוספקטים, כתיבת כתבות יח"ץ, קומיקס, באנרים, מודעות, מאמרי תוכן לאתרים, דפי נחיתה, ומה שהכי כיף (לי, לפחות) - מיקרו-קופי. גם אפילו עריכה מקצועית ועניינית של טקסט גולמי לכדי מסמך רשמי ומכובד. לא תקבלו קרדיט ב99% מהמקרים, אבל כן תקבלו משהו יותר חשוב...

נו, ומהיכן באים הלקוחות?
מפה לאוזן. אין שום דרך קיצור. חבר מביא חבר, ועבודה טובה ומקצועית גורמת ללקוח ליהנות ולרצות עוד.
אגב, המחיר הוא אמנם משמעותית, אך לא חזות הכל. גם איכות הכתיבה (לצערי!!) איננה כזו. מה שמאוד קובע את הסיפוק של הלקוח הוא ההתנהלות מולו. הנה 'תקרים' נפוצים:

1- עיסוק יתר בנושא התשלום. קבענו מחיר, בוא ניסע. הלקוח לא תצריך תזכורות לנושא הגביה לאורך העבודה. הוא רוצה לראות שאתה, בעל המקצוע, מרוכז לחלוטין בקשר מולו אך ורק בעבודה.

2- אי סיכום סכום ברור. בד"כ בגלל הביישנות של הכותב, שעולה אחר כך ביוקר ללקוח ולכותב, שניהם יוצאים בתחושה של עייפות ומותשות עם ציפיות שעוברות שינוי תוך כדי העבודה. לכן חשוב לסכם מראש סכום כולל, וכמובן תחנות תשלום.

3- חוסר בהירות לגבי כמות התיקונים. הלקוח זכאי להם? לא זכאי? אני מאוד משתדל להבהיר ללקוח, מנסיוני, שרצוי לו לרכז את התיקונים בצורה מסודרת, והוא יקבל עד 3 סבבים. זה הרבה יותר ממה שרוב הלקוחות צריכים. בד"כ מספיק להם 1.5, אלא אם הסקיצה הראשונית שהכנתי כלל לא מצאה חן בעיני הלקוח, ואז כדאי לא להיעלב, ליצור מרחב-שיח ביניכם ולאפשר ללקוח להביע את חוסר שביעות רצונו במילים פשוטות, ואז לעבור הלאה, ללמוד מחדש מה הדגשים שלו, ולהכין סקיצה חדשה לעיונו.

4- תחנות תשלום. מקדמה.
לפעמים כותבים ומעצבים מתחילים לעבוד בלי מקדמה. אסור לעשות זאת. לאו דווקא כדי 'לבטח' את הכותב - כאשר אנחנו מקצועיים אנחנו סומכים על הלקוח שישלם עם הגשת העבודה, אלא כדי לאפשר ללקוח לקחת אותנו ברצינות. כאשר אדם משלם, הוא מצפה לקבל חומר, הוא ניגש אליו בהערכה, מבין שקיבל משהו בעל ערך ולא מרגיש שסתם קיבל תוצר לא אפוי וממילא לא ראוי לתשלום עליו סוכם.

אגב, אנקדוטה?
אז כאיש פשוט שעובד בעיקר עם לקוחות עממיים ואברייכים מתוקים, נדהמתי לגלות שגם בכירים ומוכרים מאוד בתחום הכתיבה והעיצוב, כאלו שמקבלים עבודות רק מגופי גדולים ומוכרים, חלקם עדיין לא מעזים לקחת מקדמה...

5- תחנות תשלום - סיום העסקה. רצוי מאוד להיות קוהרנטיים ולתקתק עניינים. לשדר היטב שעם סיום הגשת העבודה - יש לסגור את התשלום. אפשר גם קודם. הרי אני כבעל מקצוע מעוניין ששמי הטוב ימשיך להיות כזה, ולכן ברור שלא 'אברח', ואסיים את העבודה לשביעות רצונך גם אם שילמת לי כבר את כל הסכום. דווקא אתה, כלקוח מזדמן, עלול אולי להיעלם לפני תום התשלום.

6- סיום העסקה וקבלת פידבק. כדאי מאוד לסיים את העסקה בצורה ברורה. שהלקוח והכותב יהיו תמימי דעים שהעסקה נגמרה. לא יהיו עוד תיקונים, ומצד שני לוודא שהלקוח יוצא 'שבע', מאושר ושמח, וקיבל מקסימום תמורה לכסף שלו.

טיפ:
בסיום, כדאי לבקש מהלקוחות משוב על ההתנהלות ביניכם. אישית אני ממש משדל אותם לתת אותו הכי כנה שאפשר. ב"ה יכול להעיד שתמיד תמיד יצאתי מאוד 'מורווח' מכך: קיבלתי הערות מאוד מועילות, ובעיקר - הלקוחות מקבלים את המסר שהם לא רק אובייקט מזדמן ומשלם, אלא הם רציניים ודעתם חשובה לי לא פחות מהתשלום.

7- זירוז לקוחות לסגור איתנו. יצא לי לראות נוהג כזה, שאומרים ללקוח: אם תסגור איתי עד תחילת שבוע הבא, אתחייב לך למחיר הזה. מיותר. בעל מקצוע אמיתי לא צריך לדחוק בלקוח לסגור איתו. הציפייה שלי היא שהלקוח פונה אליי כדי ליהנות ממעטפת שירות איכותית שהוא מעוניין בה, לא כי עשיתי עליו טריקים ולחץ סמוי. מה הטעם בזה? אנחנו צריכים להיות ישרים והגונים מול הלקוחות, בדיוק כמו שאנחנו מצפים מהם להיות.

8- טיפ הטיפים: ענייניות נעימה!
גם אם החבר הכי טוב שלכם מתקשר ומזמין ממך עבודה, אתה חייב לשנות סוויץ' בראש שלך. לקוח הוא לא חבר. הוא מצפה ובצדק מוחלט שתנצל את התקשורת ביניכם לצורך העבודה, וכדי לשפר את התוצאה הסופית. לפטפט אפשר עם אנשים אחרים, או בהזדמנויות אחרות... דווקא בגלל שאני מעריך את הלקוח ולא מזלזל בתשלום שלו, אני מחוייב להיות ענייני ולספק לו חווית שירות מוצלחת שתשאר אצלו כמשהו נעים.

בהצלחה!

 

[מ. י. פרצמן]

איך כותבים קומיקס? @מרים יעל מדריכה:
[תיאורטי ומעשי]

שלום לכולם! אני מרים יעל, יוצרת הקומיקס 1:0 לבנות נעורים, וגם הקומיקס קופסה שחורה שמתפרסם בימים אלו בעיתון ילדים של משפחה.
אז על מה נדבר היום? כמו שניחשתם, אני אנסה לעשות לכם סדר בכל הנושא של כתיבת תסריט לקומיקס.
בתפריט: הרבה תסכול, עריכות, מחיקות, וגם סבתא עם עיניים זאביות. האם אתם מוכנים?

שלב 1: התאמה לפורמט​

אני בטוחה שלרבים ממכם יש רעיון לסיפור, אבל אתם די אבודים בנוגע לכל השאר. רובכם יושבים עכשיו, מנקרים נקודות שחורות וזועקים "מי ייתן לי עט כתסריטאי ואדע איך להמיר את הסיפור שלי למופע ויזואלי מרהיב?" אז הצעד הראשון שאנחנו הולכים לעשות הוא לערוך את הסיפור לרשימה של אירועים.

ברשימת האירועים שלכם (טריטמנט בלע"ז) בכל סצנה כתוב:
1) מה מתרחש
2) מי משתתף
3) מה קורה בה בגדול.

ניקח לדוגמא את הסיפור הידוע מבעלי המוסר האחים גרים, בשם 'כיפה אדומה'. (צירפתי למאמר זה קובץ עם התסריט. ממליצה לקרוא אותו לפני שאתם קוראים את המאמר)

למי שלא מכיר (לא הפסדתם הרבה בסיפור המקורי, כיפה אדומה נשלחת על ידי אמה לבית סבתה, תוך אזהרה לא לדבר עם זרים. הזאב שפוגש אותה מחלץ ממנה את כיוון הליכתה, וכך נכנס לבית, בולע את הסבתא, ומעמיד פנים שהוא היא (הגיוני בסך הכל). הילדה המסכנה שמגיעה מנהלת איתו דו שיח בסגנון "לא זכרתי שיש לך עיניים כל כך זאביות". לבסוף הזאב בולע את הילדה, ואז מגיע דאוס אקס מכינה- כן, הצייד, יורה בזאב ומחלץ את הסבתא ואת הילדה ממעיו.

נניח לכתיבה העלובה של העלילה הזאת, ולכך שיש לה יותר מדי גרסאות מכל רחבי העולם מכדי שלא אחשוב שיש כאן איזה מסר נסתר של אילומינטי, ובואו ננסה להמיר את הסיפור לסצנות.
ברשותכם, אני אוסיף אירוע אחד, זה המודגש.


חלוקת הסיפור לאירועים:
אירוע 1: כיפה אדומה משחקת ופוגשת בצייד, שמזהיר אותה מפני היער והשוכנים בו

ספוילר: למה הוספתי את האירוע הזה?

הוספת האירוע הנ"ל נועד להכין את הקרקע לישועה, בגלל שבסיפור המקורי ההצלה של כיפה באה משום מקום ונראית קצת לא אמינה. כמו שאומרים, 'אקדח שהופיע במערכה הראשונה יירה בשלישית'. אתם חייבים להכין את הקרקע לפתרון, אחרת ההצלה לא תספק את הקוראים שלכם.

אירוע 2: כיפה אדומה נשלחת על ידי אמא לסבתה
אירוע 3: כיפה נתקלת בזאב ומפטפטת איתו. הוא מגלה לאן היא הולכת, ונכנס לבית לפניה
אירוע 4: הזאב המחופש מנהל את שיחת ה- 'אני כל כך קריפי אוווהוו' עם כיפה, ולבסוף בולע אותה
אירוע 5: הצייד מופיע ואיתו הישועה
סיום

ספוילר: משהו שאתם חייבים לזכור

דרך טובה לבדוק אם הסצנה מיותרת היא לשאול "מה השתנה מלפני הסצנה הזאת לאחריה?" אם אין שינוי, תמחקו. ערך מסויים צריך להשתנות בעיניי הדמויות, הן צריכות לצבור ידע מסוים, להצליח או להיכשל, אבל נקודה קטנה של שינוי חייבת לקרות, אחרת הסצנה לא מקדמת את העלילה.

שימו לב שבסיפור טוב- כל דבר קורה בגלל סיבה מסוימת, וזה דבר שאתם חייבים להקפיד עליו, בעיקר בקומיקס. רוחב היריעה מוגבל, ואתם חייבים לקדם את העלילה במספר מסויים של דפים. בניגוד לסיפורת כתובה, בה אתם יכולים להפגין באין מפריע את כישורי הלהטטוטנות שלכם עם מילים, תיאורים ועוד קישוטים לנפש, בקומיקס פשוט אין לכם מקום ל'הדיאלוג הזה יפה אז אני אכניס אותו' או 'אני חייבת סצנה על חוף ים'. זה לא קורה. מה שקורה- קורה כי הוא חייב לקרות, כי אין דרך אחרת טובה יותר לקדם את העלילה שלכם.

עכשיו כשיש לכם רשימת אירועים, ניגש לדיאלוגים:

שלב 2: טקסט​

גם כאן, ובמיוחד כאן, תקף הכלל 'מה שקורה קורה כי הוא חייב לקרות'. כל מילה שיוצאת מהפה של הדמות שלכם תופסת מקום על פני עמוד ומקום בתוך הפאנל, ומוסיפה מלל לקורא שבא לכאן בעיקר בשביל ויזואליות והתרחשות. מלל מיותר פשוט יהרוג את הקומיקס שלכם! מה הפתרון? למחוק, למחוק, למחוק.

אתן דוגמא מה לא לעשות:

במהלך הכתיבה, החלטתי לעבות קצת את מערכות היחסים בסיפור, כי הן היו שטחיות מדי. לקחתי בחשבון שהקהל שלי בוגר יותר. אז שימו לב: לכיפה אדומה יש אבא חורג אלים, ואמא שלה מעלימה עין. סבתא של כיפה אדומה היא בעצם לא סבתא שלה אלא האמא של אביה החורג, היא חולה סופנית ומשתפת פעולה עם הזאב בתמורה לחייה של כיפה אדומה כדי להאריך ימים, לזה לא ציפיתם הא.

עכשיו, נניח שהייתי פשוט עושה העתק הדבק מהפסקה הזאת לתוך בועות בעמוד הראשון של הקומיקס? זה היה ברור לקריאה, אבל ממש לא מתוחכם.
אל תיבהלו מלחסוך בהסברים. הקהל שלכם חכם, יותר ממה שאתם חושבים. כבר יצא לי לקרוא תאוריות של קוראים על הקומיקס שלי, תיאוריות כל כך טובות שאני בעצמי לא הבנתי למה לא השתמשתי בהן. הם רואים הכל, ואם הקומיקס שלכם יהיה טוב, הם גם ישקיעו תשומת לב כדי להבין הכל.

מה כן כותבים בטקסט? מה שיקדם את הסצנה ואי אפשר להביע באיור.

באירוע 2, אני מקווה שאתם מבינים שלא כל איור צריך להיות מלווה בבועת הסבר כגון "כיפה לוקחת את הסל ויוצאת לסבתא. היא קצת מוטרדת, למה אמא לא אוהבת את סבתא?" במקום זה, תנסו לשתול את זה בתוך הדו שיח בצורה טבעית. כשאתם כותבים את הטקסט, שימו לב למערכות היחסים בין הדמויות, ותנו לכך רמזים בתוך טון הדיבור ובחירת המילים שלהם. בצורה כזאת, גם בלי טקסטים ארוכים שמסבירים את הרקע לכל מעשה ובחירה, אתם יכולים לרמוז לקורא מדוע מתרחש מה שמתרחש. תאמינו לי, הקוראים יעריכו את זה שלא האכלתם אותם בכפית.
***
בועות טקסט של קריינות יכולות להצטרף כמובן, אבל בבקשה אל תכתבו בהן בדיוק את מה שמתרחש באיור. תנו לנו ערך מוסף, משהו שלא היינו יכולים לראות באיור. משהו שיגרום לנו להסתקרן, להתעמק, להתרגש. אולי איזה ניגוד בין מה שכתוב למה שקורה? אולי משהו שרומז לעתיד או לעבר? אתם מחליטים.
***
לגבי הוראות למאייר, אתם לא אמורים להאריך יותר מדי. זו לא העבודה שלכם. התפקיד של התסריטאי הוא לכתוב בגדול מה קורה בסצנה, איפה היא מתרחשת ובאיזה שעה ביום, ומי משתתף. הוראות בימוי קטנות כמו "דומעת" יכולות להצטרף, אבל בבקשה תמנעו מפסקאות מפורטות של כל תנועה של דמות, צבע בגדים והבעות פנים. חלק מהעבודה של מאייר היא להפוך טקסט כתוב להופעה ויזואלית, ואתם אמורים לסמוך על היכולת שלו לשדרג את הטקסט שלכם בעזרת המקצועיות שלו. אם תגישו לו רשימת הוראות מפורטת מדי, אתם רק תפסידו את נקודת המבט האומנותית של בעל המקצוע שאתם גם ככה משלמים לו.

ספוילר: משהו שאתם חייבים לזכור

אני די בטוחה שמישהו אחד לפחות שקרא את שלב 2, אמר לעצמו: "אבל כל ההתפתלויות האלו מאריכות את הסיפור בכמה עמודים, אפשר לחסוך את זה בבועת הסבר אחת". ובכן, לא ידעתי שהתכנסנו פה עבור תחרות הסיפור הקצר ביותר, סליחה. חשבתי שאנחנו כאן כדי לכתוב סיפור מעניין שימשוך את הקורא ויגרום לו לרצות לצרוך עוד ועוד ממנו, אבל אם זה הכל עניין של הספקים אז למה שלא נכתוב את זה בראשי תיבות ונסגור עניין.

שלב 3: לעלות כיתה​

עכשיו יש לכם את הבסיס, אבל אתם רוצים לשדרג את התוצאה. שבו ותחשבו: מה המסר של הסיפור שלי? אני לא מתכוונת ל- "תשמעו בקול אמא אחרת הזאב יאכל אתכם". זה גם טוב, אבל אנחנו עכשיו מדברים לקהל של בוגרים. המסר שאני בחרתי להעביר בסיפור שלי על כיפה אדומה הוא על בחירה. בחירה היא דבר שתמיד יהיה קיים, ולא משנה כמה מטשטשים הגבולות, וכמה דברים נלקחים מאיתנו, הבחירה עדיין קיימת.
ולמי מכם שיגיד "אבל המסר שלך לא כתוב בשום מקום בסיפור?" בבקשה צאו מהכיתה ותחשבו על מה שעשיתם

מה שאני עשיתי בשלב הזה- הוספתי voice over (קריינות) בקולו של הצייד, והפכתי אותו לדמות הראשונה שמופיעה בסיפור, כדי לשנות את הצורה שבה אנחנו רגילים לשמוע את כיפה אדומה המקורית. הפכתי את הצייד לדמות המנחה, שמזהירה אותנו מפני הרוע, ומדריכה לבחור בטוב. מהסאבטקסט בסצנות מובן שאביה החורג של כיפה מכה אותה, ואמה מתעלמת מכך. גם אם נדון אותה בנסיבות מקלות, היא בחרה לעצום עין. גם כיפה, בתורה, בוחרת לקצר את הדרך מכיוון היער, והסבתא שלה בחרה לכרות ברית עם הזאב הרע כדי להאריך ימים. בסיפור שלי, הבחירה הרעה של הסבתא הביא למותה, כי זה המסר שאני מאמינה בו: בחירה ברע תמיד תביא רע, גם אם זה לא תמיד נראה לעין.

ספוילר: משהו שאתם חייבים לזכור

כתיבה טובה דורשת עריכה, עריכה, ועוד עריכה. אף פעם אל תלכו עם הרעיון הראשון שלכם, לא משנה כמה הוא נראה לכם מדהים. שבו ותעלו עוד שלושים רעיונות, וגם אם בסוף תבחרו בראשון, התסריט שלכם יהיה טוב יותר בגלל הראש הפתוח שאתם מתרגלים. מהנסיון שלי ברוב המקרים הרעיונות הבאים יהיו טובים יותר

שלב 4: מה זה סאבטקסט ולמה אנחנו צריכים אותו?​

השלב הזה מיועד לאלו מכם שבאמת רוצים לעלות שלב ולספק חומר איכותי יותר לקהל בוגר באמת.
סאבטקסט הוא מה שמסתתר בטקסט שהדמויות שלי אומרות. בסיפור, כמו במציאות, דמויות לא אומרות מה שהן חושבות או מרגישות. בספר כתוב, שימו לב למלכודת, זה קורה הרבה. לאו דווקא בדיאלוג, אבל בפסקות של תיאורי רגשות ומחשבות, ככה שכותבים שרגילים לסיפורת כתובה נופלים בפח הזה לעיתים קרובות כשהם מנסים להמיר סיפור לקומיקס או לסרט.
אף אחד בקומיקס שלכם לא ייאמר בשום מצב: "אני כל כך עצוב, אני שבור. חשבתי שאכפת לך ממני, אבל אחרי הכל את בדיוק כמו כולם. אני אלך לבכות בצד" אנשים לא אומרים דברים כאלה. בין אם זה מנימוס, או בגלל בושה ברגשות שלהם, או שהם מרגישים שזה לא מכבודם להודות בכך, או סתם בגלל שמירוץ החיים אפילו לא נתן להם זמן להבחין במה שקורה להם בלב. במקום זה, הם נעשים ציניים, או עושים דברים שמסגירים את הרגשות האמיתיים שלהם- תוך כדי שהם אומרים דבר אחר. הם אומרים את זה למראה או ליומן במקרה הטוב, או שומרים את זה לנצח בתוך התת מודע שלהם במקרה היותר נפוץ.
התפקיד שלכם ככותבים הוא להראות לקהל מה הדמות שלכם חושבת בלי שהיא תאמר את זה מילולית.
(עכשיו תגידו לי מה יותר מאתגר, לקרוא ספר שבו כל הרגשות מוגשים לכם על מגש של כסף, או לקרוא קומיקס בו אתם צריכים לפענח את הרגשות והמחשבות על פי ההתנהגות של הדמות? אני אחכה.)

ספוילר: משהו שאתם חייבים לזכור

לפעמים הדמות כן אומרת מה שהיא חושבת, אבל צריכה להיות לזה סיבה טובה. האם הדמות שלכם סובלת מדוגריות פטאלית? כי זו בעיה, וזה גם מצחיק רצח. העניין הוא שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל חייבת להיות לכך סיבה טובה מאד.

שלב 5: למיטיבי לכת בלבד​

כמה ספרים שאני ממליצה עליהם כדי לשפר את כתיבת התסריטים שלכם:


סיפור, רוברט מקי

Character, Robert McKee

להבין קומיקס, סקוט מקלאוד

לכתיבת קומדיה: The hidden tools of comedy, Steve Kaplan

ממליצה לחקור על שפת גוף ועל משחק (אם יש לכם זמן, קחו קורס קצר) כן, זה עוזר

קריאת ספרים על פסיכולוגיה התנהגותית תקפיץ אתכם כמה כיתות

​

 

[מ. י. פרצמן]

מאגר אתגרים דו-שבועיים שעלו בקהילה:

מידע שימושי - אשכול האתגרים

באשכול הזה אשתדל ב"ה לרכז כמה שיותר אתגרים שהועלו בקהילת כתיבה

www.prog.co.il