הנושאים החמים
הנושאים החמים
כמה מאמרי ביקורת איכותיים כבר פורסמו בעבר כאן וכאן אך נותרו עדיין הרבה זוויות פנויות.
למה ביקורת? חשוב שספרים יועמדו על שלחן הניתוחים, זה מחייב את הכותבים לרף גבוה יותר. וחוצמיזה: אין חוויה מענגת מלהניף את שבט הביקורת ולטבול באבק הכוכבים, נסו בבית. אם אינך מסוגל לבצע - מנה עצמך לוועדת ביקורת. אבל יש כאן גם סגירת מעגל: אני - נציג מחנה חוזי השחורות, שהתרעתי בזמנו על הסיכויים הנמוכים של הספר להתייצב בגאון על המדפים - אני צריך היום הזה להישיר מבט אל הצהוב-הצהוב הזה אחרי שגמעתי אותו לגימות-לגימות, ולהצהיר: טעיתי.
למה עכשיו? מתנה קטנה לקראת סיום ירח דבש. וגם - עוד מעט פסח, מהרו לרכוש את העותקים המעטים שטרם נמכרו, חלק שני כבר במכבשי העריכה.
כמו פיל שועט בנימוס לתוך פסטיבל חרסינה, כמו שוק כפרות תחת חלונה של מיקי חיימוביץ, כמו צמד ישראליים מזגזגים על מדרכותיה הקשוחות של בריסל - רמיסת כללים כללית וניפוץ מוסכמות קדושות שסופרי הקלאסיקה טרחו שנים לטפח ולספח.
אל דאגה – כשוך הפרובוקציה ממהר הכותב לחמוק בתמימות, פנימה אל זרועותיה החמימים של האתיקה ומעביר מברשת על אמירות קיצוניות (יוחנן השודד החסידי והמיסיונר של נעמיץ).
אך מדוע להכביר במילות פתיח? הבה נסדר ביקורת בקטגוריות כקטיגור מנוסה:
מעטפת – שם, כריכה, עימוד, איורים
אחד האתגרים שבפרסום ספר בידורי הוא המלחמה בסטיגמה המקטלגת ספרות מהזן הזה (בדומה לספרות בדיונית) לילדים ונוער, וכאן נקראת המעטפת אל הדגל – חובתה לייצג את הסקטור ההיתולי כיאות אך בד בבד לשדר בגרות, חכמה וארומה של נכבדות ורוממות.
ניתן לסכם את תפקודה בהצלחה ובטפיחת שכם נחמנית – השם הביזארי 'תן לישון, געציל' יחד עם צבעי המחאה העליזים אדום וצהוב אמנם מצהירים חד-משמעית לאן פניהם המבודחות, אך העימוד המקצועי ועיצוב הכריכה הנקי נותנים פייט ופונים הישר אל קהל היעד הנכון.
הצצה אל הקרדיטים המרשימים מגלה שכל זה לא קרה בחינם - הכותב בחר בקפידה את אנשי המקצוע הטובים ביותר – לא מובן מאליו בספר ביכורים ממומן בהד-סטארט.
איור אינו תחום ההתמחות שלי אך נדמה שאיור הכריכה נושא בצלליו המפורטים פריצת-דרך במקצוע. תגית המזוודה המתנופפת; פנקס הרשימות והעט; המצלמה התלויה ברישול; סימון שרידי תנועה; הצל של הצללית(!), כל אלה לא מהווים חלק טבעי מאיור צלליות שמלווה תמיד בטשטוש ובמינימום פרטים, הנעל של נחמן אמנם חתוכה אבל חוץ ממנה הכול פיקס.
איורים מלווים: שוב תזוזה נועזת במטוטלת הגילאים – איורי צד נהוגים בספרות ילדים, שלא לדבר על קומיקס, ספרות בוגרים מתנערת בעקביות מכל איור ונותנת חוויה כתובה חפה מסיוע ויזואלי.
כדי להטות את הכף שוב לכיוון מעלה נעשו כמה צעדים נכונים וחשובים: מיקום האיור בראשית הפרקים בתבנית קבועה ומקורית; ניתוב איורים רבים לכיוון קריקטורי; שזירה אמנותית בכל האיורים.
עלילה
בצעד נועז וכמעט תקדימי ובמסגרת שבירת המסגרות: לא תמצאו עלילה אופרטיבית מעל פני הקרקע, הספר מכיל מופע סטנד-אפ כתוב בפרקים.
את ההתרחשות כולה אפשר למצות במשפט אחד משעמם: געציל טס עם נחמן מרכוס לטיול בן כמה ימים בבלגיה, שם התארחו אצל רבע ידיד נעורים בשם יוסי צייגלר, סיירו בחוצות אנטוורפן וגעציל קפץ לדודו – יואב לביקור בעיר גנת'. תם הסיפור, מעבר לזה לא קורה דבר – הסיפור כאן הוא לא הסיפור.
כל הדרמה מתרחשת בדמיונו הפרודוקטיבי של געציל, תיוגי דמויות, חששות לצד תקוות, ידידויות ושיחות רעים עם מגוון שועי עולם, אמרות שפר וזיכרונות, שביבי חיזוק ומוסר וכמובן המון מופרע של חולשות תנודתיות – שמחה לאיד, אנוכיות, שנאה, קנאה, נקמה, גאווה, עצלות, כפיות טובה, חוצפה, בוטות, וסליחה עם מי ששכחתי. כל אלה מרקדים כשברקע מתנגנים מיטב להיטי המצפון.
זה ודאי לא קל אך אני תוהה: 1. האם זה נעשה בכוונת מכוון 2. האם דרש מאמצים ואילתורים 3. מדוע היה המאמץ משתלם ומה היה נגרע לו הייתה הקומדיה שזורה בתוך עלילה פיקנטית כמיטב אלו שהכותב משחרר השכם והערב.
דמויות
כתוצאה מהעלילה המינימליסטית - גם סך הדמויות קמצני: שני שחקנים ראשיים ושני שחקני ליווי. שורה נוספת של שחקנים אחוריים וניצבים. העושר הרב תחומי שמספק דמיונו המפותח של געציל וכיווני החשיבה המפתיעים שלו מדביקים את הפער ומייתרים את הצורך במגוון דמויות.
אלו שכן נמצאים - זוכים לסיקור מלא ומפורט ולא נחשפים באיטיות לאורך העלילה כמקובל, כיון שכאמור אין עלילה.
שחקן ראשי מספר 1 – געציל: בחור חסידי ססגוני ששם משפחתו לא נחשף. גדל בבאר-שבע. ההגיגים שבמוחו הקודח מייצרים את רוב 400 עמודי הספר, מלאים בשפע אינטלקטואלי מרשים, בפיסות היסטוריה והצצות לרחבי העולם, בתובנות עליזות ותחכום רב, יחד עם מנעד הרגשות הנזכרים לעיל, כל אלה מנוסחים במוחו בשפה נאה, מבודחת וקולחת.
בשיח מגזרי יורמו לא מעט גבות על הניגודים הרבים שגעציל נושא בהנאה – רווק חסידי מתבגר, חסר בושה וגדוש אינטליגנציה, עובד וטס לבלגיה בלי לחנוך אף קבר צדיק או שורש עתיק ועם זאת עטור בלבוש החסידי המסורתי, מקפיד יפה על תפילה במניין ואוכל כשר אבל מסתובב חופשי בעולם הגדול וגם משתתף סדיר בשיעורי יוגה.
שחקן מספר 2 – נחמן מרכוס: הבר-נש המוזר בתבל, מעל כל קנה-מידה. מלווה בקולניות את געציל לאורך רוב המסע בתכנון לגבב את עולם רחיצת המכוניות יחד עם צילום מקצועי בתוספת מתכוני זוועה לרב-מכר.
שחקן מלווה 1 – יוסי צייגלר: האיש החיובי והמושלם של הסיפור, נעים הליכות ושקול, מארח בסבלנות את צמד הישראלים ודרישותיהם הפרועות.
שחקן מלווה 2 – הדוד יואב: הדוד החילוני שסיגל לעצמו חיים אירופיים בעיר גנת', דמותו האפורה גרמה לי לשאול את עצמי האם יש קשר בין נתן גלנט לח"כ המנומנם יואב גלנט.
בתווך מציץ מפעם לפעם זעליג – האח היודע-כל של געציל, יותר מבנצי אחד, הופעות בודדות של כמה דמויות תורניות בתפקידי חברותות ומוסרי שיעורים, תפקידם הגאוני הוא לשתול באומנות מסרים מוצפנים שיחלחלו בדיסקרטיות אל נשמות הקוראים בבוא העת.
מן הצד מנהיגים רבים, דיקטטורים, ידוענים ושועי עולם כמו צ'רצ'יל, אובמה, מלך בלגיה עלום השם, ראש הממשלה, הנרי פורד, מאו צה טונג, הוגו צ'אבז. נתן?! האם אינך חושש מנקמות וסוכני חרש? העולם כבר אינו מקום בטוח.
עכשיו שימו לב לאסטרטגיה: הנטייה הטבעית שלנו לבחור גיבור ולהזדהות אתו מנווטת בהיעדר אפשרויות נוספות אל געציל ומשנת חייו כי היתר לא רלוונטיים. האיש הטוב של הסיפור-יוסי צייגלר – הוא נחמד ומושלם מדי ונטול מאמץ או התמודדות, דוד יואב בכלל חילוני אפור ונחמן מרכוס תימהוני להחריד.
הומור 2020
היו ימים שכדי למשוח בת-שחוק על פניהם, הואילו צרכני החיוכים להאזין לסיפור מייגע מליצני השכונה השנונים אם יבטיחו בסופו הגיג לשוני זקן.
היו ימים ואינם עוד, מאזן שעות הפנאי מול מלאי ההומור התהפך, הקשב והריכוז מחולקים במשורה רק לטובים והקצרים ביותר – ברוכים הבאים למגרש הביתי של נתן גלנט - סמיילי אנושי המהדס בין שדות ההומור בלוליינות. שפע ההומור שהספר מכיל הוא קצר, נקי, עדכני, ברור וחד, קולע ומחליק ישר לגרון.
הספר יורה את ההומור המשובח שלו באוטוסטרדה, טרם מחקת חיוך בלגי מרוצה ממשפט מחץ מקורי אחד של געציל וכבר אוחז אותך פרץ צחוק מההברקה הבאה.
זוהי טקטיקה מוכרת במופעי סטדנ-אפ, היא גורמת לקהל לאבד את כושר השיפוט ולגעות מצחוק מכל משפט ומבט של הבדרן בין אם יש בו מאפיינים משעשעים ובין אם לא. הגאונות והמורכבות כאן הייתה לתרגם את זה למילים כתובות.
כך גם מערים הספר על אחד האתגרים הגדולים של ההומור: גמישות והתאמה אישית – הרי משפט שנחשב אצל האחד כהלצת המאה – נדמה לשני כבדיחה מטופשת, והתחכמות שתשטח חלקים מהאוכלוסייה על הריצפה – תזמין מאחרים פיהוק ארוך. אבל כשהבדיחות נוחתות כמו גשם זלעפות – לא יהיה מי שיישאר מיובש.
ההימור שבהומור: כמעט כל ספר נופל בהתמודדות הכואבת עם התיישנות ושחיקה אבל לקומדיות יש תוקף קצר ולכן הן רגישות פי כמה. מבחן הזמן עוד לפני הספר אבל שנה כבר עברה והוא נותר טרי, פריך ורענן.
אדריכלות
תחום ההתמחות של הכותב ניכר מכל פינה בספר, תיאורי אדריכלות; עיצוב פנים ושיטות בנייה מדויקים ומפורטים.
ציטוטים: 'שער מתכתי מנירוסטה מוברשת, נקי ומצוחצח, מאחוריו שולחן עץ טבעי ומרשים', 'חלל יפהפה ומעוצב עד המילימטר, אפור, מודרני, יפהפה. התאורה, חיפויי הקיר האפרפרים, הריצוף המדויק. ספריה מלכותית לגמרי', 'כל העיר משדרת ניכור. בנויה בעיקר מאלמנטים קרים מאוד. אלומיניום, בטון, מתכת. אין כמעט אבנים, עצים או חומרים חמים אחרים' ויש עוד רבים, מעניין יהיה לקבל חוו"ד מהאוחזים במקצוע על השילוב הרב שלו בתוך ספר.
הערות
אם הכול כל-כך טוב, צריך למצוא כמה הערות כדי למנוע מראה זחוח מדי, מצאתי: בולד.
איך כל הצוותים המקצועיים והמבקרים שליוו את הפקת הספר אישרו את השימוש בפונט מודגש? – מהלך חשוב בכתיבה בדיגיטל אך אטרקציה מפוקפקת בספר קריאה מודפס. פוגע ברצף הקריאה ומעלה תהיות מיותרות אצל הקוראים על משמעות כל הדגשה: האם היא אמירה נחרצת, צעקה או סינון איטי? אולי תובנה חשובה שהכותב מסב את תשומת הלב אליה.
צא ולמד מה עשה חיים ולדר כשרצה להדגיש מילה או משפט: ריווח את האותיות בקלות וביעילות. גזור ושמור לחלק ב'.
והערה חשובה נוספת: איך אפשר להמליץ לקוראים להסתובב באזורים המוסלמים של בריסל על סמך מוסלמי אחד חייכן ונחמד, בה בשעה שהאזור שורץ פעילי דעא"ש (פרטים: צבי יחזקאלי)? הרי אין להוציא מכלל אפשרות שהספר יבוא לידי שימוש כיומן מסע למרות ההמלצה בתחילתו, ואחריתו מי ישורנו.
ולמה לא לקחת סגנון כריכה כזה?
תודה שנשארתם עד פה.
למה ביקורת? חשוב שספרים יועמדו על שלחן הניתוחים, זה מחייב את הכותבים לרף גבוה יותר. וחוצמיזה: אין חוויה מענגת מלהניף את שבט הביקורת ולטבול באבק הכוכבים, נסו בבית. אם אינך מסוגל לבצע - מנה עצמך לוועדת ביקורת. אבל יש כאן גם סגירת מעגל: אני - נציג מחנה חוזי השחורות, שהתרעתי בזמנו על הסיכויים הנמוכים של הספר להתייצב בגאון על המדפים - אני צריך היום הזה להישיר מבט אל הצהוב-הצהוב הזה אחרי שגמעתי אותו לגימות-לגימות, ולהצהיר: טעיתי.
למה עכשיו? מתנה קטנה לקראת סיום ירח דבש. וגם - עוד מעט פסח, מהרו לרכוש את העותקים המעטים שטרם נמכרו, חלק שני כבר במכבשי העריכה.
כמו פיל שועט בנימוס לתוך פסטיבל חרסינה, כמו שוק כפרות תחת חלונה של מיקי חיימוביץ, כמו צמד ישראליים מזגזגים על מדרכותיה הקשוחות של בריסל - רמיסת כללים כללית וניפוץ מוסכמות קדושות שסופרי הקלאסיקה טרחו שנים לטפח ולספח.
אל דאגה – כשוך הפרובוקציה ממהר הכותב לחמוק בתמימות, פנימה אל זרועותיה החמימים של האתיקה ומעביר מברשת על אמירות קיצוניות (יוחנן השודד החסידי והמיסיונר של נעמיץ).
אך מדוע להכביר במילות פתיח? הבה נסדר ביקורת בקטגוריות כקטיגור מנוסה:
מעטפת – שם, כריכה, עימוד, איורים
אחד האתגרים שבפרסום ספר בידורי הוא המלחמה בסטיגמה המקטלגת ספרות מהזן הזה (בדומה לספרות בדיונית) לילדים ונוער, וכאן נקראת המעטפת אל הדגל – חובתה לייצג את הסקטור ההיתולי כיאות אך בד בבד לשדר בגרות, חכמה וארומה של נכבדות ורוממות.
ניתן לסכם את תפקודה בהצלחה ובטפיחת שכם נחמנית – השם הביזארי 'תן לישון, געציל' יחד עם צבעי המחאה העליזים אדום וצהוב אמנם מצהירים חד-משמעית לאן פניהם המבודחות, אך העימוד המקצועי ועיצוב הכריכה הנקי נותנים פייט ופונים הישר אל קהל היעד הנכון.
הצצה אל הקרדיטים המרשימים מגלה שכל זה לא קרה בחינם - הכותב בחר בקפידה את אנשי המקצוע הטובים ביותר – לא מובן מאליו בספר ביכורים ממומן בהד-סטארט.
איור אינו תחום ההתמחות שלי אך נדמה שאיור הכריכה נושא בצלליו המפורטים פריצת-דרך במקצוע. תגית המזוודה המתנופפת; פנקס הרשימות והעט; המצלמה התלויה ברישול; סימון שרידי תנועה; הצל של הצללית(!), כל אלה לא מהווים חלק טבעי מאיור צלליות שמלווה תמיד בטשטוש ובמינימום פרטים, הנעל של נחמן אמנם חתוכה אבל חוץ ממנה הכול פיקס.
איורים מלווים: שוב תזוזה נועזת במטוטלת הגילאים – איורי צד נהוגים בספרות ילדים, שלא לדבר על קומיקס, ספרות בוגרים מתנערת בעקביות מכל איור ונותנת חוויה כתובה חפה מסיוע ויזואלי.
כדי להטות את הכף שוב לכיוון מעלה נעשו כמה צעדים נכונים וחשובים: מיקום האיור בראשית הפרקים בתבנית קבועה ומקורית; ניתוב איורים רבים לכיוון קריקטורי; שזירה אמנותית בכל האיורים.
עלילה
בצעד נועז וכמעט תקדימי ובמסגרת שבירת המסגרות: לא תמצאו עלילה אופרטיבית מעל פני הקרקע, הספר מכיל מופע סטנד-אפ כתוב בפרקים.
את ההתרחשות כולה אפשר למצות במשפט אחד משעמם: געציל טס עם נחמן מרכוס לטיול בן כמה ימים בבלגיה, שם התארחו אצל רבע ידיד נעורים בשם יוסי צייגלר, סיירו בחוצות אנטוורפן וגעציל קפץ לדודו – יואב לביקור בעיר גנת'. תם הסיפור, מעבר לזה לא קורה דבר – הסיפור כאן הוא לא הסיפור.
כל הדרמה מתרחשת בדמיונו הפרודוקטיבי של געציל, תיוגי דמויות, חששות לצד תקוות, ידידויות ושיחות רעים עם מגוון שועי עולם, אמרות שפר וזיכרונות, שביבי חיזוק ומוסר וכמובן המון מופרע של חולשות תנודתיות – שמחה לאיד, אנוכיות, שנאה, קנאה, נקמה, גאווה, עצלות, כפיות טובה, חוצפה, בוטות, וסליחה עם מי ששכחתי. כל אלה מרקדים כשברקע מתנגנים מיטב להיטי המצפון.
זה ודאי לא קל אך אני תוהה: 1. האם זה נעשה בכוונת מכוון 2. האם דרש מאמצים ואילתורים 3. מדוע היה המאמץ משתלם ומה היה נגרע לו הייתה הקומדיה שזורה בתוך עלילה פיקנטית כמיטב אלו שהכותב משחרר השכם והערב.
דמויות
כתוצאה מהעלילה המינימליסטית - גם סך הדמויות קמצני: שני שחקנים ראשיים ושני שחקני ליווי. שורה נוספת של שחקנים אחוריים וניצבים. העושר הרב תחומי שמספק דמיונו המפותח של געציל וכיווני החשיבה המפתיעים שלו מדביקים את הפער ומייתרים את הצורך במגוון דמויות.
אלו שכן נמצאים - זוכים לסיקור מלא ומפורט ולא נחשפים באיטיות לאורך העלילה כמקובל, כיון שכאמור אין עלילה.
שחקן ראשי מספר 1 – געציל: בחור חסידי ססגוני ששם משפחתו לא נחשף. גדל בבאר-שבע. ההגיגים שבמוחו הקודח מייצרים את רוב 400 עמודי הספר, מלאים בשפע אינטלקטואלי מרשים, בפיסות היסטוריה והצצות לרחבי העולם, בתובנות עליזות ותחכום רב, יחד עם מנעד הרגשות הנזכרים לעיל, כל אלה מנוסחים במוחו בשפה נאה, מבודחת וקולחת.
בשיח מגזרי יורמו לא מעט גבות על הניגודים הרבים שגעציל נושא בהנאה – רווק חסידי מתבגר, חסר בושה וגדוש אינטליגנציה, עובד וטס לבלגיה בלי לחנוך אף קבר צדיק או שורש עתיק ועם זאת עטור בלבוש החסידי המסורתי, מקפיד יפה על תפילה במניין ואוכל כשר אבל מסתובב חופשי בעולם הגדול וגם משתתף סדיר בשיעורי יוגה.
שחקן מספר 2 – נחמן מרכוס: הבר-נש המוזר בתבל, מעל כל קנה-מידה. מלווה בקולניות את געציל לאורך רוב המסע בתכנון לגבב את עולם רחיצת המכוניות יחד עם צילום מקצועי בתוספת מתכוני זוועה לרב-מכר.
שחקן מלווה 1 – יוסי צייגלר: האיש החיובי והמושלם של הסיפור, נעים הליכות ושקול, מארח בסבלנות את צמד הישראלים ודרישותיהם הפרועות.
שחקן מלווה 2 – הדוד יואב: הדוד החילוני שסיגל לעצמו חיים אירופיים בעיר גנת', דמותו האפורה גרמה לי לשאול את עצמי האם יש קשר בין נתן גלנט לח"כ המנומנם יואב גלנט.
בתווך מציץ מפעם לפעם זעליג – האח היודע-כל של געציל, יותר מבנצי אחד, הופעות בודדות של כמה דמויות תורניות בתפקידי חברותות ומוסרי שיעורים, תפקידם הגאוני הוא לשתול באומנות מסרים מוצפנים שיחלחלו בדיסקרטיות אל נשמות הקוראים בבוא העת.
מן הצד מנהיגים רבים, דיקטטורים, ידוענים ושועי עולם כמו צ'רצ'יל, אובמה, מלך בלגיה עלום השם, ראש הממשלה, הנרי פורד, מאו צה טונג, הוגו צ'אבז. נתן?! האם אינך חושש מנקמות וסוכני חרש? העולם כבר אינו מקום בטוח.
עכשיו שימו לב לאסטרטגיה: הנטייה הטבעית שלנו לבחור גיבור ולהזדהות אתו מנווטת בהיעדר אפשרויות נוספות אל געציל ומשנת חייו כי היתר לא רלוונטיים. האיש הטוב של הסיפור-יוסי צייגלר – הוא נחמד ומושלם מדי ונטול מאמץ או התמודדות, דוד יואב בכלל חילוני אפור ונחמן מרכוס תימהוני להחריד.
הומור 2020
היו ימים שכדי למשוח בת-שחוק על פניהם, הואילו צרכני החיוכים להאזין לסיפור מייגע מליצני השכונה השנונים אם יבטיחו בסופו הגיג לשוני זקן.
היו ימים ואינם עוד, מאזן שעות הפנאי מול מלאי ההומור התהפך, הקשב והריכוז מחולקים במשורה רק לטובים והקצרים ביותר – ברוכים הבאים למגרש הביתי של נתן גלנט - סמיילי אנושי המהדס בין שדות ההומור בלוליינות. שפע ההומור שהספר מכיל הוא קצר, נקי, עדכני, ברור וחד, קולע ומחליק ישר לגרון.
הספר יורה את ההומור המשובח שלו באוטוסטרדה, טרם מחקת חיוך בלגי מרוצה ממשפט מחץ מקורי אחד של געציל וכבר אוחז אותך פרץ צחוק מההברקה הבאה.
זוהי טקטיקה מוכרת במופעי סטדנ-אפ, היא גורמת לקהל לאבד את כושר השיפוט ולגעות מצחוק מכל משפט ומבט של הבדרן בין אם יש בו מאפיינים משעשעים ובין אם לא. הגאונות והמורכבות כאן הייתה לתרגם את זה למילים כתובות.
כך גם מערים הספר על אחד האתגרים הגדולים של ההומור: גמישות והתאמה אישית – הרי משפט שנחשב אצל האחד כהלצת המאה – נדמה לשני כבדיחה מטופשת, והתחכמות שתשטח חלקים מהאוכלוסייה על הריצפה – תזמין מאחרים פיהוק ארוך. אבל כשהבדיחות נוחתות כמו גשם זלעפות – לא יהיה מי שיישאר מיובש.
ההימור שבהומור: כמעט כל ספר נופל בהתמודדות הכואבת עם התיישנות ושחיקה אבל לקומדיות יש תוקף קצר ולכן הן רגישות פי כמה. מבחן הזמן עוד לפני הספר אבל שנה כבר עברה והוא נותר טרי, פריך ורענן.
אדריכלות
תחום ההתמחות של הכותב ניכר מכל פינה בספר, תיאורי אדריכלות; עיצוב פנים ושיטות בנייה מדויקים ומפורטים.
ציטוטים: 'שער מתכתי מנירוסטה מוברשת, נקי ומצוחצח, מאחוריו שולחן עץ טבעי ומרשים', 'חלל יפהפה ומעוצב עד המילימטר, אפור, מודרני, יפהפה. התאורה, חיפויי הקיר האפרפרים, הריצוף המדויק. ספריה מלכותית לגמרי', 'כל העיר משדרת ניכור. בנויה בעיקר מאלמנטים קרים מאוד. אלומיניום, בטון, מתכת. אין כמעט אבנים, עצים או חומרים חמים אחרים' ויש עוד רבים, מעניין יהיה לקבל חוו"ד מהאוחזים במקצוע על השילוב הרב שלו בתוך ספר.
הערות
אם הכול כל-כך טוב, צריך למצוא כמה הערות כדי למנוע מראה זחוח מדי, מצאתי: בולד.
איך כל הצוותים המקצועיים והמבקרים שליוו את הפקת הספר אישרו את השימוש בפונט מודגש? – מהלך חשוב בכתיבה בדיגיטל אך אטרקציה מפוקפקת בספר קריאה מודפס. פוגע ברצף הקריאה ומעלה תהיות מיותרות אצל הקוראים על משמעות כל הדגשה: האם היא אמירה נחרצת, צעקה או סינון איטי? אולי תובנה חשובה שהכותב מסב את תשומת הלב אליה.
צא ולמד מה עשה חיים ולדר כשרצה להדגיש מילה או משפט: ריווח את האותיות בקלות וביעילות. גזור ושמור לחלק ב'.
והערה חשובה נוספת: איך אפשר להמליץ לקוראים להסתובב באזורים המוסלמים של בריסל על סמך מוסלמי אחד חייכן ונחמד, בה בשעה שהאזור שורץ פעילי דעא"ש (פרטים: צבי יחזקאלי)? הרי אין להוציא מכלל אפשרות שהספר יבוא לידי שימוש כיומן מסע למרות ההמלצה בתחילתו, ואחריתו מי ישורנו.
ולמה לא לקחת סגנון כריכה כזה?
תודה שנשארתם עד פה.
