הנושאים החמים
הנושאים החמים
כיין שהרבה פעמים עורכי סרטים נעשים מעצבי פסקול ועורכי סאונד
חשבתי להביא מידי פעם את מסקנותיי מעבודתי כעורכת וידיאו ומעצבת פסקול (כן יש מקצוע כזה כדאי להכיר!)
שזו עבודה מרתקת במיוחד להקשיב לעולם וליצור את הפסקול שלו אצלי במחשב...
שווה הצצה
בואו נדבר על השקט.
על הרגע הזה שאנחנו מבינים
שאין מה להוסיף,
רק
להיות
בשקט.
ניקח לדוגמא את הסרט "זכות השתיקה" של ד. פרלשטיין,
שם היה רגע כזה של שקט:
הסצנה: שלושה אחיות נפגשות עם אחיינית שלהן. והן מתפתלות ולא יודעות מה לענות אל מול השאלות הנוקבות שלה.
אז הן שותקות.
גם נטלי שותקת.
וגם המוסיקה,
וגם הנשימות,
והכל בעצם שותק.
הצצתי על הקהל בשניות האלה, (זה הלימוד הכי טוב מבחינתי)
וזה היה מדהים. כולם (חוץ ממני, חבל הפסדתי את הפואנטה) זעו באי נוחות על הכיסא עד שהמשיכה הסצנה.
וזהו זה.
בדיוק, השקט.
פסקול זה לא רצף מוסיקלי ורעשי רקע.
פסקול זה נשמה. פסקול זה מעבר למילים (סאב טקסט)
מה אנחנו רוצים שהקהל ירגיש ברגע הזה, יובך? יתרגש? כמובן שמוסיקה, מאוד נותן את הטון, אבל יש גם את השקט,
יש גם רגעים בלי מוסיקה, רק רעש בודד,
אולי יש בו נשימות? פעימות לב? סתם רחש של בקבוק נשפך? (טוב לא סתם)
ולפעמים לא מספיק לרגש, להפחיד, או להביך את הדמויות, לא מספיק גם הרקע הדינאמי שמסביב, או הסאונד הבודד הזה,
צריך גם לשתוק לפעמים.
פשוט להיות שם, נוכחים וזהו.
ותזכרו לא לפחד מהשקט,
השתיקה מדברת יותר מדמעות.
חיה לאה
אולפן קול הבמה.
חשבתי להביא מידי פעם את מסקנותיי מעבודתי כעורכת וידיאו ומעצבת פסקול (כן יש מקצוע כזה כדאי להכיר!)
שזו עבודה מרתקת במיוחד להקשיב לעולם וליצור את הפסקול שלו אצלי במחשב...
שווה הצצה
בואו נדבר על השקט.
על הרגע הזה שאנחנו מבינים
שאין מה להוסיף,
רק
להיות
בשקט.
ניקח לדוגמא את הסרט "זכות השתיקה" של ד. פרלשטיין,
שם היה רגע כזה של שקט:
הסצנה: שלושה אחיות נפגשות עם אחיינית שלהן. והן מתפתלות ולא יודעות מה לענות אל מול השאלות הנוקבות שלה.
אז הן שותקות.
גם נטלי שותקת.
וגם המוסיקה,
וגם הנשימות,
והכל בעצם שותק.
הצצתי על הקהל בשניות האלה, (זה הלימוד הכי טוב מבחינתי)
וזה היה מדהים. כולם (חוץ ממני, חבל הפסדתי את הפואנטה) זעו באי נוחות על הכיסא עד שהמשיכה הסצנה.
וזהו זה.
בדיוק, השקט.
פסקול זה לא רצף מוסיקלי ורעשי רקע.
פסקול זה נשמה. פסקול זה מעבר למילים (סאב טקסט)
מה אנחנו רוצים שהקהל ירגיש ברגע הזה, יובך? יתרגש? כמובן שמוסיקה, מאוד נותן את הטון, אבל יש גם את השקט,
יש גם רגעים בלי מוסיקה, רק רעש בודד,
אולי יש בו נשימות? פעימות לב? סתם רחש של בקבוק נשפך? (טוב לא סתם)
ולפעמים לא מספיק לרגש, להפחיד, או להביך את הדמויות, לא מספיק גם הרקע הדינאמי שמסביב, או הסאונד הבודד הזה,
צריך גם לשתוק לפעמים.
פשוט להיות שם, נוכחים וזהו.
ותזכרו לא לפחד מהשקט,
השתיקה מדברת יותר מדמעות.
חיה לאה
אולפן קול הבמה.
