דלת הכיתה נפתחה בסערה. נתן, איך לא. זיקים נורים מעיניו והוא שועט אל מקומו, לא לפני שהחליק לילד מכה קטנה לצוואר.
ברגע הראשון רציתי לנזוף - 'ככה לא נכנסים לכיתה וודאי שלא באמצע שיעור'. אבל העדפתי לסגור כאן את האירוע, סימנתי לילד המוחלק להבליג אף הוא. זה לא ייגמר.
אחר כארבע דקות הזכרתי לו שצריך גמרא. 'אהה, גמרא', בדרך לארון הספיק ללחוש בדיחה ליושב בסמוך ולהיתקל כאילו באחד אחר. אחר דקותיים נוספות הוזכר לפתוח את הגמרא, ידיו פתחו את הגמרא במקום שנפתחה ושב לבהות.
בהפסקה נכנסתי עמוק עמוק לתוך החדר מלמדים, משער מה הולך להיות. היום הוא לא 'לקח'! נקודה. אני יודע.
לקראת סוף ההפסקה, התורן חצר קורא לי "הרב'ה מליק, נתן משתולל נורא. הוא העיף כיסא. מרביץ לילדים ודודי מהכיתה שלכם בוכה בגללו". הרעבעס מצטנפים, מניחים לי לעבור. לא מקנאים בי במיוחד. אלו שכבר 'עברו' אותו הביטו בי ברחמים.
אוףף, נגמרה לי ההפסקה. ידעתי.
נתן...
אחר השתלטות קצרה ואיומים להרגעה מידיית הובלתי אותו למדרגות הת"ת, הייתי בטוח שאני שולח אותו כעת הבייתה. בידי אחזתי את השערות שתלש מפאתו של דודי. זוועה.
החלטתי לשבור איתו את הכלים ולדבר איתו גלויות.
"נתן, למה לא לקחת היום?"
"על מה הרב'ה מדבר?"
"נתן..."
פלבול בעיניים היה התשובה.
"נתן, זה טוב לך! למה אתה לא לוקח?"
"לקחתי, הרב'ה".
"ממני לא תוכל להסתיר, נתן. אני רואה עליך בדיוק מתי לקחת ומתי לא".
דמעה סוררת התגנבה לעינו של הילד הקשוח של הת"ת, הוא הושיט את ידו לכיסו ושלה משם גרגירים לבנים שפעם היו גוש עגול, "הרב'ה זה הורס לי את החייםםםם - התייפחות - זה האויב הכי גדול שלי!!! איך אני אקח את זה??? כאבי ראש. לא בא לי לשחק בהפסקה. איך אני אקח את זה???"
ושנינו,
בכינו,
במדרגות...
ברגע הראשון רציתי לנזוף - 'ככה לא נכנסים לכיתה וודאי שלא באמצע שיעור'. אבל העדפתי לסגור כאן את האירוע, סימנתי לילד המוחלק להבליג אף הוא. זה לא ייגמר.
אחר כארבע דקות הזכרתי לו שצריך גמרא. 'אהה, גמרא', בדרך לארון הספיק ללחוש בדיחה ליושב בסמוך ולהיתקל כאילו באחד אחר. אחר דקותיים נוספות הוזכר לפתוח את הגמרא, ידיו פתחו את הגמרא במקום שנפתחה ושב לבהות.
בהפסקה נכנסתי עמוק עמוק לתוך החדר מלמדים, משער מה הולך להיות. היום הוא לא 'לקח'! נקודה. אני יודע.
לקראת סוף ההפסקה, התורן חצר קורא לי "הרב'ה מליק, נתן משתולל נורא. הוא העיף כיסא. מרביץ לילדים ודודי מהכיתה שלכם בוכה בגללו". הרעבעס מצטנפים, מניחים לי לעבור. לא מקנאים בי במיוחד. אלו שכבר 'עברו' אותו הביטו בי ברחמים.
אוףף, נגמרה לי ההפסקה. ידעתי.
נתן...
אחר השתלטות קצרה ואיומים להרגעה מידיית הובלתי אותו למדרגות הת"ת, הייתי בטוח שאני שולח אותו כעת הבייתה. בידי אחזתי את השערות שתלש מפאתו של דודי. זוועה.
החלטתי לשבור איתו את הכלים ולדבר איתו גלויות.
"נתן, למה לא לקחת היום?"
"על מה הרב'ה מדבר?"
"נתן..."
פלבול בעיניים היה התשובה.
"נתן, זה טוב לך! למה אתה לא לוקח?"
"לקחתי, הרב'ה".
"ממני לא תוכל להסתיר, נתן. אני רואה עליך בדיוק מתי לקחת ומתי לא".
דמעה סוררת התגנבה לעינו של הילד הקשוח של הת"ת, הוא הושיט את ידו לכיסו ושלה משם גרגירים לבנים שפעם היו גוש עגול, "הרב'ה זה הורס לי את החייםםםם - התייפחות - זה האויב הכי גדול שלי!!! איך אני אקח את זה??? כאבי ראש. לא בא לי לשחק בהפסקה. איך אני אקח את זה???"
ושנינו,
בכינו,
במדרגות...