הנושאים החמים
הנושאים החמים
טיפות שמן ניתזו החוצה, צרבו את זרועה במכוות הפתעה. איך זה קרה לה. תמיד הייתה מיומנת כל־כך. הסיטה את זרועה הרועדת אל הכיור, פתחה את זרם המים בקילוח דק. זה יעבור, עוד מעט זה יעבור. עוד מעט יהיו להם הסופגניות.
השיבה את מבטה את העיגולים הזהובים, המשחימים בקצב משלהם בתוך הסיר, שפשפה את זרועותיה הכוויות־רועדות בסיפוק. כן, לא נס לֵחה. ולא נס לֵחן של הסופגניות שלה. כולם יוכלו לראות זאת.
הקירות הצהבהבים היו היחידים שראו את הסופגניות באותה שעה.
יש לה זמן. יש לה גם הקצב משלה, הקצב האטי שרק השנים החולפות מעניקות. גררה את כיסא המתכת, התיישבה סמוך־סמוך לכיריים הרוחשים, חיכתה. חיכתה להן, חיכתה לו. עוד מעט הוא יבוא. ייטיב את הנרות בקצב שלו – תמיד היה אטי ומחושב בכל הנוגע למצוות, תמיד העמיד במבחן את הסבלנות של הילדים – ואז הם יֵשבו יחד. לבד. שניהם. ליד צלחת הסופגניות השחומות.
שלתה אותן בזהירות מתוך הסיר, הניחה להן ולעצמה להצטנן מעט. עוד מעט תחדיר ריבה בעורקיהן, והדם הזורם בעורקיה שוב התחיל להתחמם. עוד מעט תבזוק אבקת סוכר בנדיבות, וידיה יתמלאו בוורידים לבנים כְּשָנים.
הנרות הללו במנגינה המוכרת, מעוז צור במנגינה מבית אבא – כשהילדים קצת גדלו הם ביקשו להחליפה במנגינה המוכרת, מה טוב שעכשיו אפשר לשוב אל המנגינה הישנה – עוד כמה שירים וניגונים, והיא הובילה אותו, כמעשה כלה נרגשת, אל המטבח.
"סופגניות?" נפערו עיניו כשני אגמים בולעי־כול. פעם אהבה לטבוע בהן, עכשיו רק ייחלה לסירת מפרש שתשיט אותה בבטחה בתוכן. ועכשיו־עכשיו ייחלה שיגיד משהו, שלא ישתוק כאילו השבץ ההוא, מלפני חמש שנים, אחז בו שוב. שישמח. שיעריך.
"אבל – " הלשון התלעלעה בתוך פיו, קימטה עוד יותר את זוויותיו. הוא שף את הקמטים שבמצחו, הבריש את מעט שערותיו שתחת הכיפה, והמשיך, "מה עם הסוכר?"
הסוכר. לרגע רצתה לומר לו, ראה, שמתי כמות נכבדת! אבל שתקה. השיבה את עצמה למציאות. הסוכר.
ביחד הם הולכים לבדיקות הדם החודשיות, מעין בילוי זוגי תואם־גיל. ביחד, בזוגיות מפתיעה, הם מקבלים את התוצאות הזהות כמעט. רק השבץ היה מנת חלקו לבד – אם כי היא הייתה בטוחה שלִבה לקה בו גם־כן בזמנו, עם כל הלחץ והמתח והדאגה לשלומו. וכך קיבלו שניהם את תוצאות בדיקת הסוכר. סוכר גבוה, לשניהם. אין יותר שוקולדים, אין יותר עוגות, גם לא סוכריות על מקל ואפילו לא תה ממותק.
נו, טוב. הסוכריות על מקל גם כך היו לנכדים. רק מדי פעם היא הגניבה אחת אל פיה. השוקולדים – הוא דווקא אהב, היה קונה כמויות מהם, בעלי אחוזי קקאו גבוהים, הם עוזרים לי להתרכז בלימוד, כך אמר. ועכשיו – איכשהו – הצליח להתרכז גם בלעדיהם. עוגות הפסיקה לאפות, התמקדה בהכנת פשטידות, שחלקן נשלחו למקפיא של בנותיה וכלותיה.
אבל הסופגניות.
בכל שנה היא מכינה, בכל יום מימי החג. בכל שנה הם מגיעים לבתי הילדים והנכדים לערב לביבות מסורתי, נושאים את מגש הסופגניות המסורתיות שלה, מתלקקים בעצמם ביחד עם אחרוני הנכדים.
אבל השנה – קורונה. ו"תישארו בבית," ביקשה הבכורה שלהם, "תשמרו על עצמכם. נעשה מפגש בזום."
זום־זום, עלה הזמזום באוזניה גם כעת. שכחה לכבות את האש תחת הסיר, מסתבר.
הסיר דינו לפח. ומה עם הסופגניות?
"מה עם הסוכר?" חזרה על שאלתו, מרוויחה לעצמה זמן תשובה משביעת רצון, גם אם לא משביעת לשון. "אני יודעת שאסור... אבל הסופגניות... איך אפשר בלי?"
הוא הביט בה, בוחן את תנועות פניה העדינות, המבקשות, וזרם מואר עבר ביניהם.
"זוכרת את השנה ההיא שבה לא הכנת סופגניות?" הצטחק פתאום. "היית אחרי הלידה של יהודה, שכבת כל היום בחדר, בקושי נגררת להדלקת הנרות – ואיך הילדים היו מאוכזבים דווקא מהמחסור בסופגניות!"
צחקה בתשובה. אז לא צחקה כל־כך. אי־אפשר לצחוק כשאת מרוקנת מכל כוח אפשרי. אי־אפשר לצחוק כשילדייך מביטים בך בתחינה צועקת, מצפים לאמא הרגילה שלהם. "הלכת וקנית להם סופגניות מהקונדיטוריה," המשיכה את צחוקה, "הם אכלו אותן, אבל הפרצופים שלהם נראו כאילו הם בולעים תרופה מרה..."
"אוי, זוכרת את הפעם ההיא שחני של ראובן הייתה חולה בחנוכה?" הוא התיישב ליד השולחן, קירב אליו בהיסח־הדעת את קערת הסופגניות המזוגגות בלבן. "היא הייתה על אנטיביוטיקה, בקושי הצליחה לאכול משהו, אבל על הסופגניות שלך היא לא ויתרה!"
"היא אכלה שני ביסים מהסופגנייה," היא שוב צחקה למראה הזיכרון מול עיניה, והתיישבה על הכיסא לצדו, "ואז – פשוט הקיאה... מסכנה... ואיך כל האחים שלה כעסו שהיא בזבזה סופגנייה! אפילו חלק מבני הדודים התעצבנו..."
"הם דווקא בדרך־כלל ביחסים טובים ביניהם, כל הנכדים שלנו," הוא ציין מיד בהתגוננות, ליטף סופגנייה עמוסת ריבה אחת, "הם ממש מפרגנים זה לזה, וזה יפה לראות איך הם משתלבים ביחד במפגשים המשפחתיים." הוא הביט באצבעו המרוחה בריבה, והבעת ההרהור המאושרת לא משה מפניו.
"המפגשים המשפחתיים..." נאנחה, ומיד השיבה את החיוך לקמטיה. "באמת בנינו משפחה יפה, האין זאת? פעם הם עוד היו באים אלינו במפגשים המשפחתיים, עד שחיה, בכורה רגישה שכמותה, קלטה שקשה לנו עם הבלגן בתוך המעון הקטנטן שלנו..."
"זוכרת איך הצלחנו לקנות אותו, את הבית שלנו? שנתיים אחרי החתונה. לילדים שלנו זה כבר לא הלך בקלות כזו..." הוא ניגב את אצבעו במפית שעל השולחן.
"כן, זה היה ממש נס... נדמה לי שזה אפילו היה בחנוכה, לא?"
"ממש נס חנוכה..." אצבעו הנקייה למחצה סובבה כעת את צלחת הסופגניות, כאילו הייתה סביבון.
"זוכר את תחרויות הסביבונים שהיית מארגן כשהילדים היו קטנים?" הצלחת המסתובבת הזכירה לה. "ראובן היה אלוף בסיבובים. מנחם תמיד קינא בו..."
"מנחם עבד על עצמו קשה כדי לא לקנא באחים שלו גם היום," הוא הרים את מבטו, ועיניו זהרו בגאווה.
"הוא באמת בחור טוב, בחור חזק." היא הנהנה, והחום מילא את לבה. "כל הילדים שלנו אנשים טובים, בלי־עין־הרע. גם זה שעכשיו הם הדירו אותנו מהמפגשים – זה כי הם ילדים טובים..."
"ילדים טובים ואוהבים," הוא פסק, והפסיק לסובב את הצלחת.
מהר, לפני שהדמעות ימלאו את עיניה, היא הצליחה להעלות עוד זיכרון.
"זוכר את הפעם ההיא שהוזמנו להורים שלך בחנוכה? בדרך־כלל הם לא כל־כך הזמינו אותנו לביקורים, היה להם קשה, אבל בפעם ההיא הם החליטו שהם רוצים מאוד. וזה היה באמת מיוחד ונהדר כל־כך!"
"בסוף אותה שנה אבא נפטר..." הוא מלמל. "ומיד אחר־כך שולמית שלנו נולדה. חיה אמרה שחבל שהיא בת, ולא נוכל לקרוא על שמו של אבא־סבא, אבל אני דווקא שמחתי. רציתי לזכור את אבא שלי עצמו, לא דרך ילד שלי..."
"ילדים הם לא מצבות זיכרון," היא שיננה מולו את המשפט שהיא אומרת תמיד לילדיה.
הוא הנהן נמרצות, צחק שוב והזכיר את הטלפון מיהודה החושש לאחר לידת בכורתו, אשר ביקש שלא לקרוא על שם אמו – סבתא שלו – שנפטרה בדיוק חודשיים לפני, כי "נעמה רוצה שם מודרני."
"שי־לי זה באמת שם מודרני," צחקה גם היא, וטיפות קטנות של צחוק ניתזו מפיה, נספגו בסופגניות הכבר־קרות.
הצחוק עוד עמד ביניהם, כשם שעמדה צלחת הסופגניות, ושוב עבר זרם האור בין מבטיהם.
וכה מתוק היה הצחוק, וכה מתוק היה המבט, וכה מתוקה הייתה היחידוּת הזוגית הזו, וכמה סוכר נשפך ביניהם, ומי בכלל צריך סופגניות, כשהכול כל־כך מתוק.
אפילו הנכדים הרחוקים כבר לא היו זקוקים להן.
ולרגע אחד – גם הם לא היו זקוקים להם.
השיבה את מבטה את העיגולים הזהובים, המשחימים בקצב משלהם בתוך הסיר, שפשפה את זרועותיה הכוויות־רועדות בסיפוק. כן, לא נס לֵחה. ולא נס לֵחן של הסופגניות שלה. כולם יוכלו לראות זאת.
הקירות הצהבהבים היו היחידים שראו את הסופגניות באותה שעה.
יש לה זמן. יש לה גם הקצב משלה, הקצב האטי שרק השנים החולפות מעניקות. גררה את כיסא המתכת, התיישבה סמוך־סמוך לכיריים הרוחשים, חיכתה. חיכתה להן, חיכתה לו. עוד מעט הוא יבוא. ייטיב את הנרות בקצב שלו – תמיד היה אטי ומחושב בכל הנוגע למצוות, תמיד העמיד במבחן את הסבלנות של הילדים – ואז הם יֵשבו יחד. לבד. שניהם. ליד צלחת הסופגניות השחומות.
שלתה אותן בזהירות מתוך הסיר, הניחה להן ולעצמה להצטנן מעט. עוד מעט תחדיר ריבה בעורקיהן, והדם הזורם בעורקיה שוב התחיל להתחמם. עוד מעט תבזוק אבקת סוכר בנדיבות, וידיה יתמלאו בוורידים לבנים כְּשָנים.
הנרות הללו במנגינה המוכרת, מעוז צור במנגינה מבית אבא – כשהילדים קצת גדלו הם ביקשו להחליפה במנגינה המוכרת, מה טוב שעכשיו אפשר לשוב אל המנגינה הישנה – עוד כמה שירים וניגונים, והיא הובילה אותו, כמעשה כלה נרגשת, אל המטבח.
"סופגניות?" נפערו עיניו כשני אגמים בולעי־כול. פעם אהבה לטבוע בהן, עכשיו רק ייחלה לסירת מפרש שתשיט אותה בבטחה בתוכן. ועכשיו־עכשיו ייחלה שיגיד משהו, שלא ישתוק כאילו השבץ ההוא, מלפני חמש שנים, אחז בו שוב. שישמח. שיעריך.
"אבל – " הלשון התלעלעה בתוך פיו, קימטה עוד יותר את זוויותיו. הוא שף את הקמטים שבמצחו, הבריש את מעט שערותיו שתחת הכיפה, והמשיך, "מה עם הסוכר?"
הסוכר. לרגע רצתה לומר לו, ראה, שמתי כמות נכבדת! אבל שתקה. השיבה את עצמה למציאות. הסוכר.
ביחד הם הולכים לבדיקות הדם החודשיות, מעין בילוי זוגי תואם־גיל. ביחד, בזוגיות מפתיעה, הם מקבלים את התוצאות הזהות כמעט. רק השבץ היה מנת חלקו לבד – אם כי היא הייתה בטוחה שלִבה לקה בו גם־כן בזמנו, עם כל הלחץ והמתח והדאגה לשלומו. וכך קיבלו שניהם את תוצאות בדיקת הסוכר. סוכר גבוה, לשניהם. אין יותר שוקולדים, אין יותר עוגות, גם לא סוכריות על מקל ואפילו לא תה ממותק.
נו, טוב. הסוכריות על מקל גם כך היו לנכדים. רק מדי פעם היא הגניבה אחת אל פיה. השוקולדים – הוא דווקא אהב, היה קונה כמויות מהם, בעלי אחוזי קקאו גבוהים, הם עוזרים לי להתרכז בלימוד, כך אמר. ועכשיו – איכשהו – הצליח להתרכז גם בלעדיהם. עוגות הפסיקה לאפות, התמקדה בהכנת פשטידות, שחלקן נשלחו למקפיא של בנותיה וכלותיה.
אבל הסופגניות.
בכל שנה היא מכינה, בכל יום מימי החג. בכל שנה הם מגיעים לבתי הילדים והנכדים לערב לביבות מסורתי, נושאים את מגש הסופגניות המסורתיות שלה, מתלקקים בעצמם ביחד עם אחרוני הנכדים.
אבל השנה – קורונה. ו"תישארו בבית," ביקשה הבכורה שלהם, "תשמרו על עצמכם. נעשה מפגש בזום."
זום־זום, עלה הזמזום באוזניה גם כעת. שכחה לכבות את האש תחת הסיר, מסתבר.
הסיר דינו לפח. ומה עם הסופגניות?
"מה עם הסוכר?" חזרה על שאלתו, מרוויחה לעצמה זמן תשובה משביעת רצון, גם אם לא משביעת לשון. "אני יודעת שאסור... אבל הסופגניות... איך אפשר בלי?"
הוא הביט בה, בוחן את תנועות פניה העדינות, המבקשות, וזרם מואר עבר ביניהם.
"זוכרת את השנה ההיא שבה לא הכנת סופגניות?" הצטחק פתאום. "היית אחרי הלידה של יהודה, שכבת כל היום בחדר, בקושי נגררת להדלקת הנרות – ואיך הילדים היו מאוכזבים דווקא מהמחסור בסופגניות!"
צחקה בתשובה. אז לא צחקה כל־כך. אי־אפשר לצחוק כשאת מרוקנת מכל כוח אפשרי. אי־אפשר לצחוק כשילדייך מביטים בך בתחינה צועקת, מצפים לאמא הרגילה שלהם. "הלכת וקנית להם סופגניות מהקונדיטוריה," המשיכה את צחוקה, "הם אכלו אותן, אבל הפרצופים שלהם נראו כאילו הם בולעים תרופה מרה..."
"אוי, זוכרת את הפעם ההיא שחני של ראובן הייתה חולה בחנוכה?" הוא התיישב ליד השולחן, קירב אליו בהיסח־הדעת את קערת הסופגניות המזוגגות בלבן. "היא הייתה על אנטיביוטיקה, בקושי הצליחה לאכול משהו, אבל על הסופגניות שלך היא לא ויתרה!"
"היא אכלה שני ביסים מהסופגנייה," היא שוב צחקה למראה הזיכרון מול עיניה, והתיישבה על הכיסא לצדו, "ואז – פשוט הקיאה... מסכנה... ואיך כל האחים שלה כעסו שהיא בזבזה סופגנייה! אפילו חלק מבני הדודים התעצבנו..."
"הם דווקא בדרך־כלל ביחסים טובים ביניהם, כל הנכדים שלנו," הוא ציין מיד בהתגוננות, ליטף סופגנייה עמוסת ריבה אחת, "הם ממש מפרגנים זה לזה, וזה יפה לראות איך הם משתלבים ביחד במפגשים המשפחתיים." הוא הביט באצבעו המרוחה בריבה, והבעת ההרהור המאושרת לא משה מפניו.
"המפגשים המשפחתיים..." נאנחה, ומיד השיבה את החיוך לקמטיה. "באמת בנינו משפחה יפה, האין זאת? פעם הם עוד היו באים אלינו במפגשים המשפחתיים, עד שחיה, בכורה רגישה שכמותה, קלטה שקשה לנו עם הבלגן בתוך המעון הקטנטן שלנו..."
"זוכרת איך הצלחנו לקנות אותו, את הבית שלנו? שנתיים אחרי החתונה. לילדים שלנו זה כבר לא הלך בקלות כזו..." הוא ניגב את אצבעו במפית שעל השולחן.
"כן, זה היה ממש נס... נדמה לי שזה אפילו היה בחנוכה, לא?"
"ממש נס חנוכה..." אצבעו הנקייה למחצה סובבה כעת את צלחת הסופגניות, כאילו הייתה סביבון.
"זוכר את תחרויות הסביבונים שהיית מארגן כשהילדים היו קטנים?" הצלחת המסתובבת הזכירה לה. "ראובן היה אלוף בסיבובים. מנחם תמיד קינא בו..."
"מנחם עבד על עצמו קשה כדי לא לקנא באחים שלו גם היום," הוא הרים את מבטו, ועיניו זהרו בגאווה.
"הוא באמת בחור טוב, בחור חזק." היא הנהנה, והחום מילא את לבה. "כל הילדים שלנו אנשים טובים, בלי־עין־הרע. גם זה שעכשיו הם הדירו אותנו מהמפגשים – זה כי הם ילדים טובים..."
"ילדים טובים ואוהבים," הוא פסק, והפסיק לסובב את הצלחת.
מהר, לפני שהדמעות ימלאו את עיניה, היא הצליחה להעלות עוד זיכרון.
"זוכר את הפעם ההיא שהוזמנו להורים שלך בחנוכה? בדרך־כלל הם לא כל־כך הזמינו אותנו לביקורים, היה להם קשה, אבל בפעם ההיא הם החליטו שהם רוצים מאוד. וזה היה באמת מיוחד ונהדר כל־כך!"
"בסוף אותה שנה אבא נפטר..." הוא מלמל. "ומיד אחר־כך שולמית שלנו נולדה. חיה אמרה שחבל שהיא בת, ולא נוכל לקרוא על שמו של אבא־סבא, אבל אני דווקא שמחתי. רציתי לזכור את אבא שלי עצמו, לא דרך ילד שלי..."
"ילדים הם לא מצבות זיכרון," היא שיננה מולו את המשפט שהיא אומרת תמיד לילדיה.
הוא הנהן נמרצות, צחק שוב והזכיר את הטלפון מיהודה החושש לאחר לידת בכורתו, אשר ביקש שלא לקרוא על שם אמו – סבתא שלו – שנפטרה בדיוק חודשיים לפני, כי "נעמה רוצה שם מודרני."
"שי־לי זה באמת שם מודרני," צחקה גם היא, וטיפות קטנות של צחוק ניתזו מפיה, נספגו בסופגניות הכבר־קרות.
הצחוק עוד עמד ביניהם, כשם שעמדה צלחת הסופגניות, ושוב עבר זרם האור בין מבטיהם.
וכה מתוק היה הצחוק, וכה מתוק היה המבט, וכה מתוקה הייתה היחידוּת הזוגית הזו, וכמה סוכר נשפך ביניהם, ומי בכלל צריך סופגניות, כשהכול כל־כך מתוק.
אפילו הנכדים הרחוקים כבר לא היו זקוקים להן.
ולרגע אחד – גם הם לא היו זקוקים להם.
