הנושאים החמים
הנושאים החמים
שלעתיד לבוא.
ישראל טיק
בדוכן-הדגים נצבת חבית אחת ישנה. חישוקיה מקורצפים וקרשיה דהויים. אבל כל אימת שבעליה מוציא הימנה דג-חסר-מזל, השמן מְנַטֵּף והולך ריחו בכל סמטאות הכפר.
מיד נקבצים ובאים כל מי שחשקה נפשו במנת-דג. זה בא בצלחתו וזה במזלגו. הצד השווה שבהם, שכולם מבקשים לטבול את פיתם בציר-של-דגים.
הנה בא עגלון רחב צוואר ובידו כיכר-לחם אפויה היטב. מרוקן את הוא את תוכן הפת ומניחו במקום מוצנע. את הכיכר הריקה מושיט לחבתן והחבתן שמכירו, נוטלה וממלאה בדגים קטנים שמפרין ומרבין כל גופו של אדם. פנה העגלון לדרכו ובאתי אני. ידי ריקות. נותן בי החבתן את עינו שעגולה היא כעין הדג, ומונה בְּאֹמֶד את המעות שבכף ידי הקפוצה. בוחש בחבית ומזעזע את יושביה עד שמעלה מתחתיתה דג אחד קטן ומחוסר עמוד-השדרה. אותו יניח על נייר-עיתון ויעטפנו כדבעי. רוצה אני לומר לו שכל עיתונים שבעולם לא יוכלו לריחו של דג אחד טרי שניצוד השכם בבוקר בנהר המפכה שחונה בצידו של הכפר.
הדג-הזעיר הזה שֹׁוֶה לי יותר מכל מילות-תבל. ולראיה, שעוטפים לו לדג, במילים. לפי שאינן חשובות כלום לעומתו. בדרך, הדג נישא כעל כנפי-עיטים ומדלג מעל כל משוכות הרחוב. כאילו היה דג-מעופף שכמותו ראיתי בכרך ישן של סבתי הזקנה, לצד בני- יַמָּא ולוויתנים שלעתיד לבוא.
אני רץ, והריח נודף ודולק בעקבותי וכל מקום שאעבור בו, מיד יבקעו החלונות ויוסטו הווילאות והבריות מביטות בי ובשובל שמלווה אותי, ומיד רצין הכל והולכין אצל אותה חבית שבמעבה השוק ומבקשים להם סעודה להברות את גופם. אחד חפץ בדג-מליח ואחת חפצה דווקא בדג-מטוגן. את הדגים המטוגנים מכין החבתן ברוב-ארשת ולפי דרישה, בעד מעה אחת כסף. לפניו מַרְחֶשֶׁת גדושה בשמן- צְלָפִים והוא מטיל אליה את הנתח המנופה והמשוייף מכל מיני עצמות-רעות ושדראות ולכשמשחים בשרו מוציאו בעזרת כלי דומה לאסכל״א קטנה ועוטפו בעלה חס״א.
מאכל-תאווה הוא זה, ואין ידינו משגת לקנות את שכמותו. אולי כשאגדל אהיה חבתן בעצמי. אכבוש דגים במלח ובציר ואטגן אותם בְּשַׁמְנִי. רק תוהה אני מהיכן אשיג אסכל״א שכזאת. כזו של החבתן של עיירתי. עוד אני מְתַכֵּן תוכניות וביתי נגלה לעיני, קורות מדובקות וארובה אחת. ידעתי כי כשאושיט את נייר-העיתון הספוג בשמן, לאמי. היא תנזוף בי על שלא השגחתי שלא יטוף רְבָב על בגדי ואז תחייך את חיוכה הנעים וכה תדבר. ״הבה נתקין לנו ארוחת-מלכים״. ידיה יקצצו בצלים ומְלָפְפוֹנוֹת ועל הטס גם מלוא הכף חמאה, צהובה וסמוקה מרוב בריאות. ואפשר שתגיש אל השולחן אף את מה שנותר מגבינת-העיזים החמצמצה שחבצה בעצמה וטעמה כטעם יַעֲרַת -הדבש.
אבל לא כך היה.
כשנכנסתי, הבחנתי במחבת-ברזל הנצבת מעל הכירה הדולקת וכל כולה רוחשת ומתאווה מתי ישליכו לתוכה איזה דבר-מאכל. אמי חייכה אלי את חיוכה צופן-הסוד ובלי אומר נטלה את נייר העיתון מידי הקפוצה ולא השגיחה על בגדי כלל. מהשולחן זרחה לעברי פיסת-חמאה ועיגול-גבינה הבהיק בלובנו. בין בצלי-הבר למלפפונות הכמושים הונחו פלחי-סומקנייה לוהבת וגרגרי מלח-סדומית נבזקו ממעל כפתותי-השלג הנמסים לאטם.
בלעתי את רוקי ובהיתי בגב סִנָּרָהּ בשעה שעמלה לְשַׁפּוֹת את הדג מְחֻסַּר -עמוד-השדרה, את עצמותיו השליכה הלאה משם ואז היא קראה לי בשמי ובכנויי ובקשה אותי לבוא ולהניח לדג לצנוח ברכות אל מעמקי השמן המתובל. ואז עמדנו שנינו והבטנו בו, כיצד בשרו משחים ומזהיב.
והריח נישא לו ברוח ואופף וממלא חללי-עולם.
ישראל טיק
בדוכן-הדגים נצבת חבית אחת ישנה. חישוקיה מקורצפים וקרשיה דהויים. אבל כל אימת שבעליה מוציא הימנה דג-חסר-מזל, השמן מְנַטֵּף והולך ריחו בכל סמטאות הכפר.
מיד נקבצים ובאים כל מי שחשקה נפשו במנת-דג. זה בא בצלחתו וזה במזלגו. הצד השווה שבהם, שכולם מבקשים לטבול את פיתם בציר-של-דגים.
הנה בא עגלון רחב צוואר ובידו כיכר-לחם אפויה היטב. מרוקן את הוא את תוכן הפת ומניחו במקום מוצנע. את הכיכר הריקה מושיט לחבתן והחבתן שמכירו, נוטלה וממלאה בדגים קטנים שמפרין ומרבין כל גופו של אדם. פנה העגלון לדרכו ובאתי אני. ידי ריקות. נותן בי החבתן את עינו שעגולה היא כעין הדג, ומונה בְּאֹמֶד את המעות שבכף ידי הקפוצה. בוחש בחבית ומזעזע את יושביה עד שמעלה מתחתיתה דג אחד קטן ומחוסר עמוד-השדרה. אותו יניח על נייר-עיתון ויעטפנו כדבעי. רוצה אני לומר לו שכל עיתונים שבעולם לא יוכלו לריחו של דג אחד טרי שניצוד השכם בבוקר בנהר המפכה שחונה בצידו של הכפר.
הדג-הזעיר הזה שֹׁוֶה לי יותר מכל מילות-תבל. ולראיה, שעוטפים לו לדג, במילים. לפי שאינן חשובות כלום לעומתו. בדרך, הדג נישא כעל כנפי-עיטים ומדלג מעל כל משוכות הרחוב. כאילו היה דג-מעופף שכמותו ראיתי בכרך ישן של סבתי הזקנה, לצד בני- יַמָּא ולוויתנים שלעתיד לבוא.
אני רץ, והריח נודף ודולק בעקבותי וכל מקום שאעבור בו, מיד יבקעו החלונות ויוסטו הווילאות והבריות מביטות בי ובשובל שמלווה אותי, ומיד רצין הכל והולכין אצל אותה חבית שבמעבה השוק ומבקשים להם סעודה להברות את גופם. אחד חפץ בדג-מליח ואחת חפצה דווקא בדג-מטוגן. את הדגים המטוגנים מכין החבתן ברוב-ארשת ולפי דרישה, בעד מעה אחת כסף. לפניו מַרְחֶשֶׁת גדושה בשמן- צְלָפִים והוא מטיל אליה את הנתח המנופה והמשוייף מכל מיני עצמות-רעות ושדראות ולכשמשחים בשרו מוציאו בעזרת כלי דומה לאסכל״א קטנה ועוטפו בעלה חס״א.
מאכל-תאווה הוא זה, ואין ידינו משגת לקנות את שכמותו. אולי כשאגדל אהיה חבתן בעצמי. אכבוש דגים במלח ובציר ואטגן אותם בְּשַׁמְנִי. רק תוהה אני מהיכן אשיג אסכל״א שכזאת. כזו של החבתן של עיירתי. עוד אני מְתַכֵּן תוכניות וביתי נגלה לעיני, קורות מדובקות וארובה אחת. ידעתי כי כשאושיט את נייר-העיתון הספוג בשמן, לאמי. היא תנזוף בי על שלא השגחתי שלא יטוף רְבָב על בגדי ואז תחייך את חיוכה הנעים וכה תדבר. ״הבה נתקין לנו ארוחת-מלכים״. ידיה יקצצו בצלים ומְלָפְפוֹנוֹת ועל הטס גם מלוא הכף חמאה, צהובה וסמוקה מרוב בריאות. ואפשר שתגיש אל השולחן אף את מה שנותר מגבינת-העיזים החמצמצה שחבצה בעצמה וטעמה כטעם יַעֲרַת -הדבש.
אבל לא כך היה.
כשנכנסתי, הבחנתי במחבת-ברזל הנצבת מעל הכירה הדולקת וכל כולה רוחשת ומתאווה מתי ישליכו לתוכה איזה דבר-מאכל. אמי חייכה אלי את חיוכה צופן-הסוד ובלי אומר נטלה את נייר העיתון מידי הקפוצה ולא השגיחה על בגדי כלל. מהשולחן זרחה לעברי פיסת-חמאה ועיגול-גבינה הבהיק בלובנו. בין בצלי-הבר למלפפונות הכמושים הונחו פלחי-סומקנייה לוהבת וגרגרי מלח-סדומית נבזקו ממעל כפתותי-השלג הנמסים לאטם.
בלעתי את רוקי ובהיתי בגב סִנָּרָהּ בשעה שעמלה לְשַׁפּוֹת את הדג מְחֻסַּר -עמוד-השדרה, את עצמותיו השליכה הלאה משם ואז היא קראה לי בשמי ובכנויי ובקשה אותי לבוא ולהניח לדג לצנוח ברכות אל מעמקי השמן המתובל. ואז עמדנו שנינו והבטנו בו, כיצד בשרו משחים ומזהיב.
והריח נישא לו ברוח ואופף וממלא חללי-עולם.
נערך לאחרונה ב:
