הנושאים החמים
הנושאים החמים
שלום, שמי מוטי ואני בן אחת עשרה. אין לי כל כך סבלנות לספר על עצמי, אבל לתועלת ילדים אחרים שגם הם עוברים את מסכת הקשיים כמו שלי אז אני מוכן להתאמץ.
טוב, נתחיל שוב. קוראים לי מוטי ואני גר במרכז הארץ, ולומד בת“ת גדול ונחשב. אני לומד בכיתה ו‘, ואצלנו בכיתה לומדים כעת גמרא. זהו, נראה לי שהקפתי את הנתונים החשובים.
מאז שאני זוכר את עצמי, המחנכים תמיד מצאו בי עניין. כנראה זה היה מאוד משעשע לראות אותי כל רגע בתנוחה אחרת... הם היו גוערים בי בלי סוף.
המחנך של השנה, הגדיל לעשות ואף פנה להוריי בנושא הזה, ונראה לי שהוא פשוט לא הניח להם. אם כי לא ידעתי מה הוא דיבר איתם...
אני נזכר שבכיתה א‘ הרב‘ה אמר שיש לי ’קפיצים‘, ובתמימותי התווכחתי איתו שאין לי שום ’קפיצים‘. הוויכוח הזה עלה לי בזימון של הורי לת“ת לשיחת הבהרה על נושא ה‘כבוד לרב‘ שצריך טיפוח אצלי. אני הסכמתי שייתכן ובנושא הזה היה צדק כלשהו בדברי הרב, מה שלגמרי לא הסכמתי בעניין ה‘קפיצים‘. כך או אחרת מאז הוא לא התלונן על ‘קפיצים‘, חוץ מתלונותיו שאינני יושב ‘רגוע‘ במקום, והיום בכלל אני יותר מסכים עם טענתו על ה’קפיצים‘ שברשותי.
הקושי שלי לשבת ’רגוע‘ במקום, הלך איתי לכל מקום אליו הגעתי. אגב, בין הדברים הקשים אצלי זה ההמתנה לרופא שיניים. כולם יושבים בדממה, אבל המבטים שלהם רודפים אחרי כל סיבוביי וקפיצותיי.
ובכן, אחרי קפיצה מנושא לנושא בלי סדר ברור, (כמוני...), אתמקד בסיפור שלי.
גם השנה עם סיום הפרק והבחינות, קיבלנו הודעה על הטיול המתוכנן. קריאות השמחה שהיו בכיתה הזעיקו עד מהרה את המנהל, שבכניסתו התמקד מיד בי, וגער בי בכעס רב. כנראה שהתנוחה שלי עומד על רגל אחת בידיים מונפות מעל השולחן העקום, השכיחה ממנו את כל קריאות השמחה מכלל הילדים בכיתה, שבגללם הגיע לכיתתנו.
ירדתי מהשולחן עליו עמדתי, ובליבי שמחתי שלא נענשתי שלא להגיע לטיול.
יום הטיול הגיע. קמתי כבר בשעה 4:00 לפנות בוקר, אפקט ה‘קפיצים‘ עשה את פעולתו. התלבשתי בדממה וסידרתי את חפצי ותרמילי, תוך שאני מביט ללא הרף בשעון היד שברשותי.
בשעה 6:45 יחד עם משכימי השחר לתפילת שחרית, מצאתי עצמי כבר פוסע בשערי הת“ת. חברי נאספו בזה אחר זה, וכעבור רבע שעה עמדנו כולנו בכניסה לת“ת ממתינים להסעה שתיקח אותנו אל המרחבים המעניינים שחבויים בצפון הארץ.
מה אומר, הנסיעה בהחלט לא הייתה קלה עבורי, הנהג השתדל להיות נחמד בהתחלה, עד שהתחלתי ’לנוע‘. בפעם הראשונה והשנייה הוא העיר לי יפה, אבל אחר כך הוא פשוט צעק עלי שאני מסכן את חיי, ושאם לא אשב הוא יחזור ויוריד אותנו בת“ת ממנו יצאנו.
לזה לא יכולתי, ובעל כרחי ישבתי כל הנסיעה עם החגורה שקשרתי את עצמי, למול גיחוכם של חברי. פשוט ידעתי שאם לא אחגור את עצמי, אני אמצא את עצמי שוב במסדרון האוטובוס בין המושבים.
כשהאוטובוס נעצר ביעד הראשון שלנו, הייתי הראשון שזינק ויצא מבין דלתי ’בית הכלא‘. אה, סליחה, ’האוטובוס‘. משב האוויר הרענן השיב לי את כל מצב הרוח שאבד לי בנסיעה המתישה.
המחנך ומדריך הטיולים סידרו אותנו בקבוצה, והמדריך החל למסור לנו את הוראות הבטיחות למסלול שלפנינו.
’תלמידים יקרים‘ - פתח המדריך את דבריו - ’המסלול שלפנינו מאתגר במיוחד. יש בו טיפוס בסולמות, והליכה בשבילים צרים. אנא, צעדו בזהירות ושמרו על חייכם!‘
התחלנו את המסלול. הרקע ההררי שנגלה לעיני שיכר אותי לחלוטין. כל הוראות הבטיחות פרחו להם מראשי, ואני התחלתי לקפץ כגדי בשבילים הצרים תוך השמעת קולות התפעלות.
לאחר מספר דקות של דילוגים וקריאות התלהבות, חשתי בשקט מוזר סביבי. סובבתי ראשי לאחור אך מראה השביל הריק הפחיד אותי לרגע. ’נו טוב‘ -הרהרתי בליבי - ’מן הסתם עוד רגע ואראה אותם מעיקול השביל‘. המשכתי בריצתי המתלהבת במורד ההר, הפעם אמנם כבר לא צעקתי בהתלהבות, אך בהחלט הייתי אפוף הנאה מהשחרור מכל ההוראות והדרישות של המדריך.
לאחר כרבע שעה של טיול אישי, נעצרתי סופית. השקט המתמשך גרם לי לחשוב, שמא טעיתי בדרך. דפיקות ליבי היו הסימן הפנימי שלי שכנראה איבדתי את הקשר עם כל הקבוצה. התחלתי לחזור לאחורי, בתחילה פסעתי במהירות אך מרגע לרגע הגברתי את מהירות הליכתי שהפכה עד מהרה לריצת אמוק בדרך חזרה. (’ריצת אמוק‘, זו ריצה של אחוּז רוּחַ תזָזית בלי שליטה עצמית).
אך כל ריצתי הייתה לשווא. גם אחרי שעה לא מצאתי זכר לחבריי לכיתה. התיישבתי על אבן מזדמנת בצדי השביל הצר, ודמעות תסכול נשרו על לחיי. כך ישבתי במשך שעות ארוכות. זו הייתה הישיבה הארוכה ביותר בחיי במקום אחד, ללא שהכריחו אותי... השעות הארוכות עייפו אותי וכך אט אט נעצמו עיני. נרדמתי מודאג, צמא ותשוש.
אור מסנוור פילח את אשמורות עיני. מצמצתי ופקחתי אותן באחת. ’הוא אתנו‘ - שמעתי את העומד מולי משדר למכשיר הקשר - ’מצאנו את הנעדר‘. כוס מים שהוגשה לי מאחד מהעומדים מולי, גרמה לי להתעורר סופית ולקחת את הכוס מידו.
המחלצים תמכו בי לאורך המסלול, בסופו הוכנסתי לניידת שהמתינה עבורנו. בתחנת המשטרה כבר המתינו לי הוריי.
אמי הבוכייה חיבקה אותי בחום, וגרמה לי לפרוץ בבכי ששחרר את הלחץ הגדול שאפף אותי בשעות האחרונות.
הוריי שוחחו עם השוטרים, חתמו על מספר מסמכים, ויצאו יחד איתי לבית. הנסיעה חזור עברה עלי בשתיקה מתישה. הוריי לא גערו בי, כמו הבינו את החרדה שעברה עלי. בעצם, אני חושב שהחרדה עברה גם עליהם...
הגענו לביתנו ופניתי לחדרי. ’מחר בבוקר תישאר בבית‘ - שמעתי את אבי, שנכנס אחרי לחדר - ’אני רוצה שנדבר יחד, בסדר?‘
’בסדר‘ - עניתי - ’לילה טוב‘. למרות (ואולי בגלל...) אירועי היום נרדמתי מיד.
לאחר שסיימתי פניתי אל המטבח. על השולחן היה בקבוק כמוסות קטן, הורי ישבו סביב השולחן, וכשראו אותי הזמינו אותי לשבת איתם.
’ראה מוטי‘ - פתח אבא והביט בי ברוך - ‘ברצוני לשתף אותך בנקודה שחשבנו שתעלם לבד. אך הקב“ה האיר את עינינו. אם אתה זוכר לפני מספר חודשים פנינו לרופא כלשהו, והיה זה בהמלצת המחנך‘.
’אכן‘ - נזכרתי שבתחילת השנה הלכתי עם אבא לעוד חדר המתנה משעמם...
’בבדיקה שנערכה שם, התברר שכדאי לך ליטול כמוסה שתעזור לך להיות יותר מחושב ו‘רגוע‘. נכון, אני יודע כמה מתסכל אותך לשמוע שאנחנו מדברים על כך. אך דווקא כעת כשהתחושות של יום האתמול חזקות אצלך, הנך אמור להבין את המשמעות של התועלת בקבלת עזרה שכזו‘.
’אם עד אתמול חשבנו שהדבר לא כל כך קריטי, ואפי‘ היה לנו ראיה מיכולותיך להבחן על הפרק בע“פ. אתמול למדנו שלא כדאי לוותר על ’משקפי רוגע‘ כשצריך אותם באופן נחוץ כל כך!‘
אני לא הבנתי מדוע הורי חשבו בתחילה, שאפילו שאני צריך ’משקפי רוגע‘ אפשר להימנע מהם. אבל אני סומך על שיקול דעתם.
אומנם לקחת את הכמוסה זה לא היה לי הכי נוח, אבל כעבור מספר ימים בהם לא זכיתי לשמוע מהרבנים הערות בלי סוף, גיליתי בתוכי נער שונה. נער מרוכז וכישרוני, שיכול לשאול שאלות ולחשוב גם על תשובות. שמסוגל לשחק משחק עד סופו, ולהקשיב לחבר בלי לסבול מאורך סיפורו...
אז אם יש ילדים שקוראים את מה שכתבתי, דעו לכם, אם אתם לא צריכים ’משקפי רוגע‘, אז אל תנסו אפי‘ למדוד אותם. יצא לכם פעם ללבוש משקפיים במידה גבוהה - זו אותה תחושת ניתוק! אבל אם אתם צריכים ע“פ רופא, ’משקפיים‘ או ’משקפי רוגע‘ פשוט תיקחו את המידה שלכם, ותראו טוב יותר.
ובעיקר, תגלו שלהיות ’רגוע‘ - זה לא מלחיץ!...
---
פורסם בעבר תחת שם העט א. בלומנשטיין. בסדרת 'סיפור מחיי היום' לילדים ונוער.
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
טוב, נתחיל שוב. קוראים לי מוטי ואני גר במרכז הארץ, ולומד בת“ת גדול ונחשב. אני לומד בכיתה ו‘, ואצלנו בכיתה לומדים כעת גמרא. זהו, נראה לי שהקפתי את הנתונים החשובים.
מאז שאני זוכר את עצמי, המחנכים תמיד מצאו בי עניין. כנראה זה היה מאוד משעשע לראות אותי כל רגע בתנוחה אחרת... הם היו גוערים בי בלי סוף.
המחנך של השנה, הגדיל לעשות ואף פנה להוריי בנושא הזה, ונראה לי שהוא פשוט לא הניח להם. אם כי לא ידעתי מה הוא דיבר איתם...
אני נזכר שבכיתה א‘ הרב‘ה אמר שיש לי ’קפיצים‘, ובתמימותי התווכחתי איתו שאין לי שום ’קפיצים‘. הוויכוח הזה עלה לי בזימון של הורי לת“ת לשיחת הבהרה על נושא ה‘כבוד לרב‘ שצריך טיפוח אצלי. אני הסכמתי שייתכן ובנושא הזה היה צדק כלשהו בדברי הרב, מה שלגמרי לא הסכמתי בעניין ה‘קפיצים‘. כך או אחרת מאז הוא לא התלונן על ‘קפיצים‘, חוץ מתלונותיו שאינני יושב ‘רגוע‘ במקום, והיום בכלל אני יותר מסכים עם טענתו על ה’קפיצים‘ שברשותי.
הקושי שלי לשבת ’רגוע‘ במקום, הלך איתי לכל מקום אליו הגעתי. אגב, בין הדברים הקשים אצלי זה ההמתנה לרופא שיניים. כולם יושבים בדממה, אבל המבטים שלהם רודפים אחרי כל סיבוביי וקפיצותיי.
ובכן, אחרי קפיצה מנושא לנושא בלי סדר ברור, (כמוני...), אתמקד בסיפור שלי.
* * *
מידי שנה בשנה זוכה כיתה ו‘, במסורת רבת שנים מיסודו של המחנך שלנו, לטיול חורף בצפון. מאורע זה נעשה בדרך כלל עם סיום פרק המפקיד, אחרי שרוב התלמידים נבחנים עליו בשקו“ט בע“פ. זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע, תאמין לי, אם אני הצלחתי - עם ה‘קפיצים‘ - להבחן על הפרק, אז כל אחד יכול...
גם השנה עם סיום הפרק והבחינות, קיבלנו הודעה על הטיול המתוכנן. קריאות השמחה שהיו בכיתה הזעיקו עד מהרה את המנהל, שבכניסתו התמקד מיד בי, וגער בי בכעס רב. כנראה שהתנוחה שלי עומד על רגל אחת בידיים מונפות מעל השולחן העקום, השכיחה ממנו את כל קריאות השמחה מכלל הילדים בכיתה, שבגללם הגיע לכיתתנו.
ירדתי מהשולחן עליו עמדתי, ובליבי שמחתי שלא נענשתי שלא להגיע לטיול.
יום הטיול הגיע. קמתי כבר בשעה 4:00 לפנות בוקר, אפקט ה‘קפיצים‘ עשה את פעולתו. התלבשתי בדממה וסידרתי את חפצי ותרמילי, תוך שאני מביט ללא הרף בשעון היד שברשותי.
בשעה 6:45 יחד עם משכימי השחר לתפילת שחרית, מצאתי עצמי כבר פוסע בשערי הת“ת. חברי נאספו בזה אחר זה, וכעבור רבע שעה עמדנו כולנו בכניסה לת“ת ממתינים להסעה שתיקח אותנו אל המרחבים המעניינים שחבויים בצפון הארץ.
מה אומר, הנסיעה בהחלט לא הייתה קלה עבורי, הנהג השתדל להיות נחמד בהתחלה, עד שהתחלתי ’לנוע‘. בפעם הראשונה והשנייה הוא העיר לי יפה, אבל אחר כך הוא פשוט צעק עלי שאני מסכן את חיי, ושאם לא אשב הוא יחזור ויוריד אותנו בת“ת ממנו יצאנו.
לזה לא יכולתי, ובעל כרחי ישבתי כל הנסיעה עם החגורה שקשרתי את עצמי, למול גיחוכם של חברי. פשוט ידעתי שאם לא אחגור את עצמי, אני אמצא את עצמי שוב במסדרון האוטובוס בין המושבים.
כשהאוטובוס נעצר ביעד הראשון שלנו, הייתי הראשון שזינק ויצא מבין דלתי ’בית הכלא‘. אה, סליחה, ’האוטובוס‘. משב האוויר הרענן השיב לי את כל מצב הרוח שאבד לי בנסיעה המתישה.
המחנך ומדריך הטיולים סידרו אותנו בקבוצה, והמדריך החל למסור לנו את הוראות הבטיחות למסלול שלפנינו.
’תלמידים יקרים‘ - פתח המדריך את דבריו - ’המסלול שלפנינו מאתגר במיוחד. יש בו טיפוס בסולמות, והליכה בשבילים צרים. אנא, צעדו בזהירות ושמרו על חייכם!‘
התחלנו את המסלול. הרקע ההררי שנגלה לעיני שיכר אותי לחלוטין. כל הוראות הבטיחות פרחו להם מראשי, ואני התחלתי לקפץ כגדי בשבילים הצרים תוך השמעת קולות התפעלות.
לאחר מספר דקות של דילוגים וקריאות התלהבות, חשתי בשקט מוזר סביבי. סובבתי ראשי לאחור אך מראה השביל הריק הפחיד אותי לרגע. ’נו טוב‘ -הרהרתי בליבי - ’מן הסתם עוד רגע ואראה אותם מעיקול השביל‘. המשכתי בריצתי המתלהבת במורד ההר, הפעם אמנם כבר לא צעקתי בהתלהבות, אך בהחלט הייתי אפוף הנאה מהשחרור מכל ההוראות והדרישות של המדריך.
לאחר כרבע שעה של טיול אישי, נעצרתי סופית. השקט המתמשך גרם לי לחשוב, שמא טעיתי בדרך. דפיקות ליבי היו הסימן הפנימי שלי שכנראה איבדתי את הקשר עם כל הקבוצה. התחלתי לחזור לאחורי, בתחילה פסעתי במהירות אך מרגע לרגע הגברתי את מהירות הליכתי שהפכה עד מהרה לריצת אמוק בדרך חזרה. (’ריצת אמוק‘, זו ריצה של אחוּז רוּחַ תזָזית בלי שליטה עצמית).
אך כל ריצתי הייתה לשווא. גם אחרי שעה לא מצאתי זכר לחבריי לכיתה. התיישבתי על אבן מזדמנת בצדי השביל הצר, ודמעות תסכול נשרו על לחיי. כך ישבתי במשך שעות ארוכות. זו הייתה הישיבה הארוכה ביותר בחיי במקום אחד, ללא שהכריחו אותי... השעות הארוכות עייפו אותי וכך אט אט נעצמו עיני. נרדמתי מודאג, צמא ותשוש.
אור מסנוור פילח את אשמורות עיני. מצמצתי ופקחתי אותן באחת. ’הוא אתנו‘ - שמעתי את העומד מולי משדר למכשיר הקשר - ’מצאנו את הנעדר‘. כוס מים שהוגשה לי מאחד מהעומדים מולי, גרמה לי להתעורר סופית ולקחת את הכוס מידו.
המחלצים תמכו בי לאורך המסלול, בסופו הוכנסתי לניידת שהמתינה עבורנו. בתחנת המשטרה כבר המתינו לי הוריי.
אמי הבוכייה חיבקה אותי בחום, וגרמה לי לפרוץ בבכי ששחרר את הלחץ הגדול שאפף אותי בשעות האחרונות.
הוריי שוחחו עם השוטרים, חתמו על מספר מסמכים, ויצאו יחד איתי לבית. הנסיעה חזור עברה עלי בשתיקה מתישה. הוריי לא גערו בי, כמו הבינו את החרדה שעברה עלי. בעצם, אני חושב שהחרדה עברה גם עליהם...
הגענו לביתנו ופניתי לחדרי. ’מחר בבוקר תישאר בבית‘ - שמעתי את אבי, שנכנס אחרי לחדר - ’אני רוצה שנדבר יחד, בסדר?‘
’בסדר‘ - עניתי - ’לילה טוב‘. למרות (ואולי בגלל...) אירועי היום נרדמתי מיד.
* * *
התעוררתי לבית שקט. אחיי ואחיותיי יצאו כבר ללימודים. מהמטבח עלו קולות שיחה של הוריי. נטלתי ידי התארגנתי והתפללתי תפילת שחרית.
לאחר שסיימתי פניתי אל המטבח. על השולחן היה בקבוק כמוסות קטן, הורי ישבו סביב השולחן, וכשראו אותי הזמינו אותי לשבת איתם.
’ראה מוטי‘ - פתח אבא והביט בי ברוך - ‘ברצוני לשתף אותך בנקודה שחשבנו שתעלם לבד. אך הקב“ה האיר את עינינו. אם אתה זוכר לפני מספר חודשים פנינו לרופא כלשהו, והיה זה בהמלצת המחנך‘.
’אכן‘ - נזכרתי שבתחילת השנה הלכתי עם אבא לעוד חדר המתנה משעמם...
’בבדיקה שנערכה שם, התברר שכדאי לך ליטול כמוסה שתעזור לך להיות יותר מחושב ו‘רגוע‘. נכון, אני יודע כמה מתסכל אותך לשמוע שאנחנו מדברים על כך. אך דווקא כעת כשהתחושות של יום האתמול חזקות אצלך, הנך אמור להבין את המשמעות של התועלת בקבלת עזרה שכזו‘.
’אם עד אתמול חשבנו שהדבר לא כל כך קריטי, ואפי‘ היה לנו ראיה מיכולותיך להבחן על הפרק בע“פ. אתמול למדנו שלא כדאי לוותר על ’משקפי רוגע‘ כשצריך אותם באופן נחוץ כל כך!‘
אני לא הבנתי מדוע הורי חשבו בתחילה, שאפילו שאני צריך ’משקפי רוגע‘ אפשר להימנע מהם. אבל אני סומך על שיקול דעתם.
אומנם לקחת את הכמוסה זה לא היה לי הכי נוח, אבל כעבור מספר ימים בהם לא זכיתי לשמוע מהרבנים הערות בלי סוף, גיליתי בתוכי נער שונה. נער מרוכז וכישרוני, שיכול לשאול שאלות ולחשוב גם על תשובות. שמסוגל לשחק משחק עד סופו, ולהקשיב לחבר בלי לסבול מאורך סיפורו...
* * *
היום עוד לא לקחתי את הכמוסה, (אני כותב עכשיו בבוקר, עוד לפני הלימודים...), כך שזה לא קל. עוד מעט אקח את כמוסת הרוגע ואצא לעוד יום רגוע.
אז אם יש ילדים שקוראים את מה שכתבתי, דעו לכם, אם אתם לא צריכים ’משקפי רוגע‘, אז אל תנסו אפי‘ למדוד אותם. יצא לכם פעם ללבוש משקפיים במידה גבוהה - זו אותה תחושת ניתוק! אבל אם אתם צריכים ע“פ רופא, ’משקפיים‘ או ’משקפי רוגע‘ פשוט תיקחו את המידה שלכם, ותראו טוב יותר.
ובעיקר, תגלו שלהיות ’רגוע‘ - זה לא מלחיץ!...
---
פורסם בעבר תחת שם העט א. בלומנשטיין. בסדרת 'סיפור מחיי היום' לילדים ונוער.
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
... עיין בשיח שהתקיים 
