קודם כל, כדי לשבר את האוזן, התהליך הבא להלן ארך כחצי שנה בסה"כ, מכתיבת המילה הראשונה ועד לפרסומה.
במהלך התהליך הזה עבר הקטע מ"קטע אישי כדי לסדר את הראש" ל"קטע שאמור להיות מרגש בשביל האתגר". פער לא קטן, במיוחד בהתחשב בעובדה שאין לי מושג איך מרגשים קוראים.
אז איך זה בכל זאת קרה:
א. הרעיון
את הקטע הזה, התחלתי לכתוב בשל שני כיווני מחשבה שונים לחלוטין.
הראשון היה עבודה תחקירנית של כמה חודשים, בנושא "איך כותבים בנים בצורה אמינה ולא נשית?" מוזמנים להגיד האם אתם חושבים שהצלחתי...
השני הגיע מתוך שיח עם חברה, בו עלה המשפט: "נטייה לדיכאון זה חור בחזה, שאתה חייב לשמור כל הזמן שלא ישאב את הלב שלך".
אחרי השיחה הזו הרגשתי צורך לכתוב את זה, ואיך שהוא יצא לי לכתוב את זה בלשון זכר.
ב. הדמות
השורות הראשונות שנכתבו היו:
קיצוני זה דבר נחמד, אבל כשהרצון הוא לדייק הגדרה - זה לא מה שנדרש.
קראתי עוד כמה פעמים את השורות האלה, ואמרתי - בא נחליט שזה גבר. למה? כדי שהכתיבה תקבל מקום מאוזן בין הרגש והמציאות. דמות גברית תמיד תהיה יותר מקורקעת, ובהתחשב בזה שהבעיה העיקרית בדיכאון היא ניתוק מהמציאות - התאים לי בול.
אפיון הדמות מתוך הבסיס הקיים:
גבר, בעל נטייה לדיכאון, נשוי (כי מי יגרור אותו לטיול מסביב לשכונה).
פירוט אפיון:
גבר נשוי - טוב, החלטתי להכניס את כל מה שלמדתי על איך אמורה להתנהל זוגיות נכונה, ולהפוך אותו לבן זוג "לפי הספר". תוצאה: קשוב, רוצה לתמוך, אחראי, כנה, מודע לחסרונות שלו, לא מנסה לרצות אבל עושה כל שביכולתו למען הצד השני.
נטייה לדיכאון - חשוב לדעת שיש כמה צורות בהן זה יכול להתבטא. הלכתי על הדגם אותו אני מכירה מהחיים. זה כלל: רצינות, חשיבה לעומק (קצת יותר מדי), נטייה להאשמה עצמית ורגישות יתר לסביבה.
הוספתי גם קצת תיבול של יכולת דימוי גבוהה, בשביל הפיקנטריה.
האישה לא קיבלה איפיון מלא, אלא רק: יכולת הכלה גבוהה, עדינות וכנות. לצורך העניין לקחתי דמות מסיפור אחר שכתבתי.
ג. טיוטה ראשונה:
מכאן הכתיבה (ב"ה) זרמה. תוך כמה שעות כבר היה לי קטע כתוב, שביטא באופן די ברור את מה שרציתי.
מה שהיה חשוב לי, ונכנס לקטע, הייתה השורה:
לצורך כך לקחתי טכניקות מציאותיות, שהכרתי מהצורה בה הן עובדות בשטח. כדי להתאושש ממצב כזה זקוקים להקשבה והכלה. לפני הכל, צריך פשוט להקשיב לצד ה"מדוכא", להתייחס אליו כבן אדם, ולהכיל את העובדה שקשה לו עכשיו. אלמנט נוסף וקריטי הוא לעורר אצל המתמודד את הרצון לחזור לחיים, את היכולת לשמוח מהם.
במקרה הזה החלטתי להשתמש בטכניקה של גירויי הנאה מאלמנטים חיצוניים (תה, שיר, תינוק), בשילוב עם שיתוף מהצד המתמודד (במקרה הזה זה היה קל. כנות מזמינה פתיחות, במיוחד בזוגיות).
וככה זה היה נראה:
המשך הקטע היה שיח זוגי, והסיום היה ברור מבחינתי. ציטוט כמעט מדויק ששמעתי ממישהי שמתמודדת (לא עם דיכאון):
הקטע היה קשה לקריאה. אפילו עבורי, ככותבת, התקשתי לקרוא אותו, בטח שלא ברצף. הוא היה כאוב ואישי מדי. לכן הוא הוטמן בקובץ כל שהוא על הדרייב, כשמדי פעם נכנסתי, קראתי כמה שורות, תיקנתי מילה וחצי, ועברתי לקטע אחר.
בדיעבד, התברר ששנת החורף הזו היטיבה עם הקטע מאוד. הדמויות התנתקו ממני, ולאט לאט הוא הפך להיות סתם עוד קטע ששוכב בארכיון. (שימושי מאוד, אגב, לכל מקרה דומה. רגשות הם דבר שקהה עם הזמן, אבל המילים נשארות כתובות במלוא העוצמה.)
ה. האתגר!
ואז, בפרק שלא היה אמור להיות כתוב בתהליך הזה, נפתח בסערה אתגר סוכות. רק מקריאת הכללים התייאשתי לחלוטין. 1500 מילים? מאיפה אני אכתוב כל כך הרבה? ואיך בכלל כותבים מרגש?
ניסיתי להתחיל כמה קטעים, ושום דבר לא הלך.
התייאשתי, החלטתי לחכות לאתגר הבא.
בעודי ממתינה לאתגר הבא (עובדה מעניינת היא שהמצב לא השתנה. אני עדיין ממתינה לו.) נשאלתי על ידי אחד הניקים, האם אני מתכוונת להעלות קטע לאתגר.
החלטתי לבצע ניסיון אחרון, כדי לצאת ידי חובה, ותוך כדי שמיעת שיעור תורה, נשנוש ועריכת סדר כללי בחדר, ניסיתי להיזכר בקטע שכתבתי ועלול להתאים.
ובכן, הריני להצהיר כי במו עיני ראיתי שלעיתים גם מטאטא מסוגל לירות ולקלוע בול. בשיעור נאמר המשפט: "כולנו יודעים שלא קל להיות בשמחה. נו, באמת, מה כבר יש לשמוח בעולם הזה?"
אין לי מושג מה הייתה התשובה על כך, כיוון שכבר אצתי רצתי לפתוח את הקובץ, לדפדף בתחושת דחיפות, עד שהגעתי לקטע, ולקרוא אותו בנשימה אחת כדי לבדוק אם יש לו סיכוי.
והיה לו.
ו. עריכה לכדי קטע ראוי לפרסום
קודם כל, טיפלתי בקטעים הזוגיים. הקטע אמור לעסוק בדיכאון, והזוגיות נאלצה להמתין לקטע אחר. לא רציתי לערב שמחה בשמחה. השיח הפך להיות קצת יותר קונקרטי סביב לעניין הדיכאון ונגזרותיו.
השלב הבא היה להפוך את השבת לסוכות. כצפוי, לא היה מדובר רק על שינוי מילה כאן ומילה שם, אלא שינוי אווירה. לאחר העריכה תהיתי לעצמי איך חשבתי בכלל שזה קורה בשבת. יום טוב ראשון של סוכות פשוט ישב בול על הקטע. (בונוס קטן: לדיכאון יש נטייה להתפרץ כאשר השגרה מתערערת. תקופת החגים הלכה יד ביד עם הרעיון.)
עוד קצת תיאורים שיסבירו את המצב למי שלא כתב את הקטע, וכמה שורות כדי להגיע לאורך סביר, וזהו. על החיים ועל החיים החלטתי לפרסם, מקסימום יתעלמו ממנו.
ז. הגהה
יש מה לפרט?! כולנו מכירים את השלב הזה, בו אדם אחר מעיר לך שהחלפת בין זכר ונקבה, ואתה תוהה איך קרה שלא ראית את זה גם בקריאה שביעית...
ח. תפילות
חששתי לפרסם את הקטע. הוא לא קונבנציונאלי, ונוגע בנושאים רגישים. מה גם, שהוא נכתב כדי לבדוק האם אני מצליחה לכתוב אמין, וחששתי שהקוראים יאנפפו בביטול למשמע התיאורים.
מה שגרם לי להחליט בכל זאת לפרסם את הקטע, זו התכתבות שנפתחה באא"ר, וחלקה עסק ביחס למתמודדים נפשית בתוך המשפחה.
ביקשתי קצת עידוד משמיים, וכשקיבלתי אותו - שלחתי את הקטע.
התוצאה:
כל הערה (על הקטע המקורי או על הפוסט הזה) תתקבל בברכה ובתודה.
אשמח להשתפר.
במהלך התהליך הזה עבר הקטע מ"קטע אישי כדי לסדר את הראש" ל"קטע שאמור להיות מרגש בשביל האתגר". פער לא קטן, במיוחד בהתחשב בעובדה שאין לי מושג איך מרגשים קוראים.
אז איך זה בכל זאת קרה:
א. הרעיון
את הקטע הזה, התחלתי לכתוב בשל שני כיווני מחשבה שונים לחלוטין.
הראשון היה עבודה תחקירנית של כמה חודשים, בנושא "איך כותבים בנים בצורה אמינה ולא נשית?" מוזמנים להגיד האם אתם חושבים שהצלחתי...
השני הגיע מתוך שיח עם חברה, בו עלה המשפט: "נטייה לדיכאון זה חור בחזה, שאתה חייב לשמור כל הזמן שלא ישאב את הלב שלך".
אחרי השיחה הזו הרגשתי צורך לכתוב את זה, ואיך שהוא יצא לי לכתוב את זה בלשון זכר.
ב. הדמות
השורות הראשונות שנכתבו היו:
קראתי אותן, והבנתי שהקטע הולך למקום קיצוני.זה כבר לא משנה לאן אתה הולך. התהום תמיד פעורה סביבך.
איכשהוא, אתה אפילו לא מפחד ליפול. הולך כמו בטיול אחר צהריים, סביב לשכונה.
קיצוני זה דבר נחמד, אבל כשהרצון הוא לדייק הגדרה - זה לא מה שנדרש.
קראתי עוד כמה פעמים את השורות האלה, ואמרתי - בא נחליט שזה גבר. למה? כדי שהכתיבה תקבל מקום מאוזן בין הרגש והמציאות. דמות גברית תמיד תהיה יותר מקורקעת, ובהתחשב בזה שהבעיה העיקרית בדיכאון היא ניתוק מהמציאות - התאים לי בול.
אפיון הדמות מתוך הבסיס הקיים:
גבר, בעל נטייה לדיכאון, נשוי (כי מי יגרור אותו לטיול מסביב לשכונה).
פירוט אפיון:
גבר נשוי - טוב, החלטתי להכניס את כל מה שלמדתי על איך אמורה להתנהל זוגיות נכונה, ולהפוך אותו לבן זוג "לפי הספר". תוצאה: קשוב, רוצה לתמוך, אחראי, כנה, מודע לחסרונות שלו, לא מנסה לרצות אבל עושה כל שביכולתו למען הצד השני.
נטייה לדיכאון - חשוב לדעת שיש כמה צורות בהן זה יכול להתבטא. הלכתי על הדגם אותו אני מכירה מהחיים. זה כלל: רצינות, חשיבה לעומק (קצת יותר מדי), נטייה להאשמה עצמית ורגישות יתר לסביבה.
הוספתי גם קצת תיבול של יכולת דימוי גבוהה, בשביל הפיקנטריה.
האישה לא קיבלה איפיון מלא, אלא רק: יכולת הכלה גבוהה, עדינות וכנות. לצורך העניין לקחתי דמות מסיפור אחר שכתבתי.
ג. טיוטה ראשונה:
מכאן הכתיבה (ב"ה) זרמה. תוך כמה שעות כבר היה לי קטע כתוב, שביטא באופן די ברור את מה שרציתי.
מה שהיה חשוב לי, ונכנס לקטע, הייתה השורה:
וכאן הגיע המפנה. אחרי שהצלחתי לבטא את המצב, לא יכולתי להשאיר אותם ככה. הלב שלי התכווץ יחד איתם, והחלטתי לעשות דבר שבמציאות קורה בשלב יותר מוקדם, ודורש קצת יותר כח, אבל בכתיבה הוא יכול לעבור. החלטתי לעצור את התקף הדיכאון לפני שהוא מדרדר.גם השינה הרגישה כמו כלום. המתיקות הזו לא ממש נגעה בך. החור השחור שבחזה לכד סופית את הלב שלך, וחלקית את הריאות. בלי כח, אתה קורא לאשתך.
לצורך כך לקחתי טכניקות מציאותיות, שהכרתי מהצורה בה הן עובדות בשטח. כדי להתאושש ממצב כזה זקוקים להקשבה והכלה. לפני הכל, צריך פשוט להקשיב לצד ה"מדוכא", להתייחס אליו כבן אדם, ולהכיל את העובדה שקשה לו עכשיו. אלמנט נוסף וקריטי הוא לעורר אצל המתמודד את הרצון לחזור לחיים, את היכולת לשמוח מהם.
במקרה הזה החלטתי להשתמש בטכניקה של גירויי הנאה מאלמנטים חיצוניים (תה, שיר, תינוק), בשילוב עם שיתוף מהצד המתמודד (במקרה הזה זה היה קל. כנות מזמינה פתיחות, במיוחד בזוגיות).
וככה זה היה נראה:
לחדי עין - אכן, הקטע המקורי היה בשבת. סתם שבת כזו, באמצע החורף.היא מחייכת חיוך אמיתי אבל זהיר, ואתה מחליט לנסות פעם אחת להיות מה שאתה יכול. אתה מחייך חזרה, חיוך קטן ועלוב.
החיוך שלך נותן לה כוח. את זה גם עיוור כמוך יכול לראות. היא קמה, מביאה את הילד היקר ביותר עלי אדמות, ושרה לו שיר שקט, לידך.
"לב טהור, ברא לי אלוקים..."
אוף. אתה מחייך בלי לרצות. היא יודעת לבחור שירים שאתה לא יכול להתעלם מהם. "ורוח נכון..." אתה מתכרבל בשקט, עדיין לא ממש קשור.
כששבת כבר יוצאת, אבל אתה יודע שללכת לבית הכנסת זה כבר יותר מדי אפילו אם אתה באמת רוצה, אתה מספר לה, בשקט בשקט, על החור. על כמה שאתה אוהב להיות בו, ועל השלווה שיש שם.
היא מביטה בך, מקשיבה בשקט. לא שואלת למה, לא פוערת עיניים. רק מנסה להבין קצת יותר טוב מה עובר על האדם איתו בחרה להקים בית.
המשך הקטע היה שיח זוגי, והסיום היה ברור מבחינתי. ציטוט כמעט מדויק ששמעתי ממישהי שמתמודדת (לא עם דיכאון):
ד. שנת חורףאולי יש לך בעיות, אולי הן באמת קשות וכמעט אין אף אישה שתסכים להתמודד איתן.
אבל יש אישה אחת כזו. ויותר ממנה - אתה לא צריך.
הקטע היה קשה לקריאה. אפילו עבורי, ככותבת, התקשתי לקרוא אותו, בטח שלא ברצף. הוא היה כאוב ואישי מדי. לכן הוא הוטמן בקובץ כל שהוא על הדרייב, כשמדי פעם נכנסתי, קראתי כמה שורות, תיקנתי מילה וחצי, ועברתי לקטע אחר.
בדיעבד, התברר ששנת החורף הזו היטיבה עם הקטע מאוד. הדמויות התנתקו ממני, ולאט לאט הוא הפך להיות סתם עוד קטע ששוכב בארכיון. (שימושי מאוד, אגב, לכל מקרה דומה. רגשות הם דבר שקהה עם הזמן, אבל המילים נשארות כתובות במלוא העוצמה.)
ה. האתגר!
ואז, בפרק שלא היה אמור להיות כתוב בתהליך הזה, נפתח בסערה אתגר סוכות. רק מקריאת הכללים התייאשתי לחלוטין. 1500 מילים? מאיפה אני אכתוב כל כך הרבה? ואיך בכלל כותבים מרגש?
ניסיתי להתחיל כמה קטעים, ושום דבר לא הלך.
התייאשתי, החלטתי לחכות לאתגר הבא.
בעודי ממתינה לאתגר הבא (עובדה מעניינת היא שהמצב לא השתנה. אני עדיין ממתינה לו.) נשאלתי על ידי אחד הניקים, האם אני מתכוונת להעלות קטע לאתגר.
החלטתי לבצע ניסיון אחרון, כדי לצאת ידי חובה, ותוך כדי שמיעת שיעור תורה, נשנוש ועריכת סדר כללי בחדר, ניסיתי להיזכר בקטע שכתבתי ועלול להתאים.
ובכן, הריני להצהיר כי במו עיני ראיתי שלעיתים גם מטאטא מסוגל לירות ולקלוע בול. בשיעור נאמר המשפט: "כולנו יודעים שלא קל להיות בשמחה. נו, באמת, מה כבר יש לשמוח בעולם הזה?"
אין לי מושג מה הייתה התשובה על כך, כיוון שכבר אצתי רצתי לפתוח את הקובץ, לדפדף בתחושת דחיפות, עד שהגעתי לקטע, ולקרוא אותו בנשימה אחת כדי לבדוק אם יש לו סיכוי.
והיה לו.
ו. עריכה לכדי קטע ראוי לפרסום
קודם כל, טיפלתי בקטעים הזוגיים. הקטע אמור לעסוק בדיכאון, והזוגיות נאלצה להמתין לקטע אחר. לא רציתי לערב שמחה בשמחה. השיח הפך להיות קצת יותר קונקרטי סביב לעניין הדיכאון ונגזרותיו.
השלב הבא היה להפוך את השבת לסוכות. כצפוי, לא היה מדובר רק על שינוי מילה כאן ומילה שם, אלא שינוי אווירה. לאחר העריכה תהיתי לעצמי איך חשבתי בכלל שזה קורה בשבת. יום טוב ראשון של סוכות פשוט ישב בול על הקטע. (בונוס קטן: לדיכאון יש נטייה להתפרץ כאשר השגרה מתערערת. תקופת החגים הלכה יד ביד עם הרעיון.)
עוד קצת תיאורים שיסבירו את המצב למי שלא כתב את הקטע, וכמה שורות כדי להגיע לאורך סביר, וזהו. על החיים ועל החיים החלטתי לפרסם, מקסימום יתעלמו ממנו.
ז. הגהה
יש מה לפרט?! כולנו מכירים את השלב הזה, בו אדם אחר מעיר לך שהחלפת בין זכר ונקבה, ואתה תוהה איך קרה שלא ראית את זה גם בקריאה שביעית...
ח. תפילות
חששתי לפרסם את הקטע. הוא לא קונבנציונאלי, ונוגע בנושאים רגישים. מה גם, שהוא נכתב כדי לבדוק האם אני מצליחה לכתוב אמין, וחששתי שהקוראים יאנפפו בביטול למשמע התיאורים.
מה שגרם לי להחליט בכל זאת לפרסם את הקטע, זו התכתבות שנפתחה באא"ר, וחלקה עסק ביחס למתמודדים נפשית בתוך המשפחה.
ביקשתי קצת עידוד משמיים, וכשקיבלתי אותו - שלחתי את הקטע.
התוצאה:
אתגר - אתגר דו שבועי - מוסף סיפורי החג סוכות התשפ"ב
כשהייתי ילד, היתה לנו סוכה קטנה במרפסת זאת לא סתם מרפסת, זאת מרפסת עם גג משולש, מהסוג שרק צבי הקר, האדריכל המטורף שבנה את רמות פולין ונוף רמות (וגם את בה"ד 1 ועוד מבנים מוזרים ומעוררי עניין) יכל לתכנן. המרפסת המרובעת נחצתה באלכסון על ידי הרצפה של המרפסת הסגורה של השכנים מלמעלה, כך שחצי ממנה היה...
www.prog.co.il
כל הערה (על הקטע המקורי או על הפוסט הזה) תתקבל בברכה ובתודה.
אשמח להשתפר.
נערך לאחרונה ב: