הנושאים החמים
הנושאים החמים
כבר לפי הדלת יכולתי לחוש שמשהו כאן לא רגיל.
חדר המדרגות היה חשוך מכדי להבחין בפגמיו, שנימרו אותו ככלב דלמטי נוטה למות, אבל הנורה הצהובה שהידלדלה בעצבות מעל דלת העץ הישנה, האירה את המציאות בגוון עכור של יום גשום. מתחת ל'קוקר' הענק, הייתה קבועה לוחית עץ בלה ומצועצעת עליה נאמר: ברוכים הב ים – משפחת גלזר. הלא הוא ביתו של ר' פישל (פישקה מהבית) נ. גלזר.
נקשתי בעדינות מתבקשת ולקחתי צעד לאחור. קילופי סיד ונשורת טיח היו פזורים על השטיח המרוט וסביבתו. הטפט של הדלת, בצבע קרמשניט מעופש, היה במצב קילוף מתקדם, ונראה כנחש זקן בעונת ההתנשלות.
על פי המדבקות שהיו על הדלת למדתי שבבית הרב גלזר משתדלים שלא לדבר לשון הרע בין חמש לשבע בערב, ושיש להם גמ"ח ברנשילד, ושניתן להפקיד בידם תרומות לועד הרבנים, ושהם מוכרים תבניות ביצים L בעשרים ושבעה שקלים בלבד.
הדלת נפתחה. גל אפלולי בניחוח בקלה חרוך התפרץ לעברי. החנקתי שיעול כשהבחנתי בזוג העיניים המחייכות מולי. העיניים הנ"ל היו נטועות במרכז פנים צמוקות וחיוורות, שמוסגרו על ידי זקן אדמוני מדובלל שהסתעף בקצותיו לכיוונים שונים ומפתיעים. פאות עבות וכהות הציצו מאחורי אוזניו, כמו ילדים שמציצים מדלת כיתתם לפני שהמלמד מגיע. הוא היה קטן קומה ושדוף באופן מעורר דאגה.
הטבתי את חגורת המצלמה המקצועית שלי ולראשונה תהיתי אולי טעיתי בכתובת.
"שלום הרב גלזר", הושטתי לו יד והוא לחץ אותה בחום.
"אני עמית", אמרתי בביטחון. אבל מיד ראיתי שזה לא אמר לו כלום. "הצלם", ניסיתי לעזור לו לפתור את החידה. שום זיק הבנה לא ניצת שם, בעיניים המחייכות. "עיתון 'הציבור'?" ניסיון אחרון.
משהו נדלק שם, אבל עדיין היה ברור שהוא לא מבין מי אני ומה רצוני ולמה.
"שלום עליכם", הוא אמר בקול נמוך ורחב ורצוף סדקים קלים. הוא פתח את הדלת לרווחה. "בואו תיכנסו".
נכנסתי אחריו בהיסוס, "שלחו אותי מהמערכת לצלם אותך לטור שלך".
"לעשות לי מה?" הוא הסתובב לעברי.
עצרתי. "אה... לא אתם כותבים את הטור בעיתון 'הציבור'?"
החיוך הנעים התרחב על פניו. "כן-כן... המדור 'וידגו לרוב', כן, בסיעתא דשמיא, ברוך השם".
"ו...לא עדכנו אתכם מהמערכת שיגיעו לצלם אותך?"
"לא", הוא אמר כמתנצל, ולאחר מחשבה הוסיף, "אולי באמת שלחו מכתב לאינטרנט. אבל, אתה מבין, אני לא רואה מה הם שולחים שם. אין לי אה.. אין לי אינטרנט".
הוא כנראה פרש את מבטי כשאלה, לכן הסביר: "הרב שרגא, השכן שלנו, הוא מקליד את הכתבים שלי ושולח לעיתון, כך ש..."
"אז... מה זה הצילום הזה שאתם מדברים עליו, למה הם צריכים אותו", הציל אותי מן המבוכה. "מה זה, למס הכנסה או משהו כזה?"
צחקקתי קלות. "לא, הרב.. זה בעצם, צילום שלך ששמים בראש הטור שאתה כותב כל שבוע".
הרב גלזר לפת באצבעותיו את כל זרועות זקנו והנהן בהבנה. גבותיו צומצמו, ואז התרחבו בפתאומיות.
"ו...למה זה חשוב? כלומר, התמונה הזו?"
אף פעם לא קרה שהייתי צריך להסביר ללקוחותיי למה תמונה זה דבר חשוב.
"האמת... תראה..." ניסיתי בכל זאת, "אני לא ממש יודע, אבל אני משער שהמטרה היא שהקוראים פשוט יראו מי כותב להם, ממי הם מקבלים את התובנות החשובות, או משהו בכיוון".
ר' פישקה הביט בי בריכוז, כאילו הוא קורא שם משהו מרתק.
"הא-הא", הוא מהנהן שוב כעבור יחידה קטנה של שניות. מרצין ומרפה שוב. זו כנראה השיטה שלו לעכל דברים.
"טוב", הוא מפתיע אותי, "למה לא. למה לא..."
ובלי הקדמות נוספות, הוא נעמד מולי בפרוזדור האפלולי, תולה על עצמו חיוך מוגזם ועקום ואמר: "בכבוד. הרב עָמית, תצלמו..."
פערתי את פי. זה מה שאני עושה בדרך כלל כשאני מופתע ונדהם.
לרגע הזוי אחד, סקרתי את האפשרות הזו ברצינות. פשוט לצלם אותו כך, בשפמו הטרופי הזה שקצותיו מתעקלים עד שהם נעלמים בסבך הזקן, עם משקפיו הצהובים זה לזה וחיוכו הדבילי, עם חולצתו המתפוררת שגדולה ממנו בארבע מידות לפחות, שעברה מינימום שבע מאות הרתחות, ומכיסה הפרום למחצה מציצים קרעי דפים ומסמכים, שלל חשבוניות ושני עטי פרקר שעומדים שם כשומרי סף. ברקע האחורי ניצב ארון שדלתותיו התלושות מגלות את הערבוביה האפוקליפטית שמתחוללת שם: בגדים, כלי בית, נעליים, מאמרי מערכת של עיתון מרווה לצמא, ועטיפות ריקות של במבה אשבול.
תמונת המאה. ללא ספק.
ור' פישקה כבר עומד שם עשרות שניות ולא מבין למה אני לא מצלם ומשחרר אותו לעיסוקיו הקדושים.
"אה..." אני לא טוב בלגמגם. "אני צריך אתכם קצת יותר..."
"פוטוגני?" הוא עוזר לי בטוב לב.
"אה... לא... כן, בעצם כן. אפשר לומר".
"טוב", אמר בכובד ראש ונשם עמוקות. הוא שילב את ידיו על חולצתו הענקית, היטה את ראשו לצד, עד ששלוחות מזקנו השתרבבו לימינו, ואור הנורה הצהובה השתקף מהן. והחיוך נותר אותו חיוך מרטיט קרביים.
הוא מן הסתם זיהה את חוסר שביעות רצוני. לכן הוא ניסה להחליף צד. ללכת צעד קדימה, צעד אחורה. בשלב מסוים הוא הוביל אותי לסלון. שם התאורה הייתה קצת יותר אנושית. ניסיתי לכוון אותו, להנחות בעדינות, אבל חיוכיו המעושים מדי, ותנוחותיו העקומות ותנועותיו המוגזמות, הגחיכו את הוראותיי ברמות טראגיות. זה היה נורא.
הניסיונות שלו לרצות אותי היו מכמירי לב. למרות שראו שלא פשוט לו כל העסק, אבל הוא עשה את זה בשבילי ללא תלונות.
בתוכי הלכתי והתייאשתי. צילמתי עשרות תמונות, אבל חוץ מלשמש השראה לקריקטוריסטים אנטישמיים הן לא יועילו לשום דבר.
הוא כבר נראה מותש. אבל לא אמר מילה. גם השרירים שלי דאבו. הורדתי את המצלמה הכבדה רק בשביל לתת לדם לזרום.
הבטתי בעוגמה סביב. השולחן מגורד הפינות היה עמוס ספרים פתוחים, דפי פוליו כתובים למחצה ולשליש, עטים ועפרונות, קובצים תורניים ועלונים ישנים, ספרים היו גם על כיסאות העץ המתפרקות. זהו ר' פישקה ט. גלזר דנן, בעל הטור הפופולרי "וידגו לרוב".
החזרתי את עיני אל האובייקט המצולם שלי, וליבי החסיר פעימה, או האיץ את קצבו. לא ממש זוכר את הפרטים.
לזה בדיוק חיכיתי.
בתנועת אינסטינקט הרמתי את המצלמה, כיוונתי זום אופטי, ו – פלאש.
ר' פישקה הרים את עיניו בבהלה, כמי שנתפס בקלקלתו. "רגע", הוא אומר לי, ומתחיל להתגנדר וללבוש את החיוך ההוא.
אבל אני כבר חייכתי את חיוך המנצחים והתחלתי להתקפל.
תפסתי אותו ברגע המדויק: עומד מולי בפרופיל, וכמו גנב הוא מציץ בזווית עינו, אל מסכת שבועות הפתוחה שעל השולחן, הבעתו טרודה ומתגעגעת, ויחד עם זאת מלאת שלמות באופן שקשה לתאר.
המשימה הושלמה.
אני אומר לכם, יצא מרהיב. כבר תראו בעיתון.
חדר המדרגות היה חשוך מכדי להבחין בפגמיו, שנימרו אותו ככלב דלמטי נוטה למות, אבל הנורה הצהובה שהידלדלה בעצבות מעל דלת העץ הישנה, האירה את המציאות בגוון עכור של יום גשום. מתחת ל'קוקר' הענק, הייתה קבועה לוחית עץ בלה ומצועצעת עליה נאמר: ברוכים הב ים – משפחת גלזר. הלא הוא ביתו של ר' פישל (פישקה מהבית) נ. גלזר.
נקשתי בעדינות מתבקשת ולקחתי צעד לאחור. קילופי סיד ונשורת טיח היו פזורים על השטיח המרוט וסביבתו. הטפט של הדלת, בצבע קרמשניט מעופש, היה במצב קילוף מתקדם, ונראה כנחש זקן בעונת ההתנשלות.
על פי המדבקות שהיו על הדלת למדתי שבבית הרב גלזר משתדלים שלא לדבר לשון הרע בין חמש לשבע בערב, ושיש להם גמ"ח ברנשילד, ושניתן להפקיד בידם תרומות לועד הרבנים, ושהם מוכרים תבניות ביצים L בעשרים ושבעה שקלים בלבד.
הדלת נפתחה. גל אפלולי בניחוח בקלה חרוך התפרץ לעברי. החנקתי שיעול כשהבחנתי בזוג העיניים המחייכות מולי. העיניים הנ"ל היו נטועות במרכז פנים צמוקות וחיוורות, שמוסגרו על ידי זקן אדמוני מדובלל שהסתעף בקצותיו לכיוונים שונים ומפתיעים. פאות עבות וכהות הציצו מאחורי אוזניו, כמו ילדים שמציצים מדלת כיתתם לפני שהמלמד מגיע. הוא היה קטן קומה ושדוף באופן מעורר דאגה.
הטבתי את חגורת המצלמה המקצועית שלי ולראשונה תהיתי אולי טעיתי בכתובת.
"שלום הרב גלזר", הושטתי לו יד והוא לחץ אותה בחום.
"אני עמית", אמרתי בביטחון. אבל מיד ראיתי שזה לא אמר לו כלום. "הצלם", ניסיתי לעזור לו לפתור את החידה. שום זיק הבנה לא ניצת שם, בעיניים המחייכות. "עיתון 'הציבור'?" ניסיון אחרון.
משהו נדלק שם, אבל עדיין היה ברור שהוא לא מבין מי אני ומה רצוני ולמה.
"שלום עליכם", הוא אמר בקול נמוך ורחב ורצוף סדקים קלים. הוא פתח את הדלת לרווחה. "בואו תיכנסו".
נכנסתי אחריו בהיסוס, "שלחו אותי מהמערכת לצלם אותך לטור שלך".
"לעשות לי מה?" הוא הסתובב לעברי.
עצרתי. "אה... לא אתם כותבים את הטור בעיתון 'הציבור'?"
החיוך הנעים התרחב על פניו. "כן-כן... המדור 'וידגו לרוב', כן, בסיעתא דשמיא, ברוך השם".
"ו...לא עדכנו אתכם מהמערכת שיגיעו לצלם אותך?"
"לא", הוא אמר כמתנצל, ולאחר מחשבה הוסיף, "אולי באמת שלחו מכתב לאינטרנט. אבל, אתה מבין, אני לא רואה מה הם שולחים שם. אין לי אה.. אין לי אינטרנט".
הוא כנראה פרש את מבטי כשאלה, לכן הסביר: "הרב שרגא, השכן שלנו, הוא מקליד את הכתבים שלי ושולח לעיתון, כך ש..."
"אז... מה זה הצילום הזה שאתם מדברים עליו, למה הם צריכים אותו", הציל אותי מן המבוכה. "מה זה, למס הכנסה או משהו כזה?"
צחקקתי קלות. "לא, הרב.. זה בעצם, צילום שלך ששמים בראש הטור שאתה כותב כל שבוע".
הרב גלזר לפת באצבעותיו את כל זרועות זקנו והנהן בהבנה. גבותיו צומצמו, ואז התרחבו בפתאומיות.
"ו...למה זה חשוב? כלומר, התמונה הזו?"
אף פעם לא קרה שהייתי צריך להסביר ללקוחותיי למה תמונה זה דבר חשוב.
"האמת... תראה..." ניסיתי בכל זאת, "אני לא ממש יודע, אבל אני משער שהמטרה היא שהקוראים פשוט יראו מי כותב להם, ממי הם מקבלים את התובנות החשובות, או משהו בכיוון".
ר' פישקה הביט בי בריכוז, כאילו הוא קורא שם משהו מרתק.
"הא-הא", הוא מהנהן שוב כעבור יחידה קטנה של שניות. מרצין ומרפה שוב. זו כנראה השיטה שלו לעכל דברים.
"טוב", הוא מפתיע אותי, "למה לא. למה לא..."
ובלי הקדמות נוספות, הוא נעמד מולי בפרוזדור האפלולי, תולה על עצמו חיוך מוגזם ועקום ואמר: "בכבוד. הרב עָמית, תצלמו..."
פערתי את פי. זה מה שאני עושה בדרך כלל כשאני מופתע ונדהם.
לרגע הזוי אחד, סקרתי את האפשרות הזו ברצינות. פשוט לצלם אותו כך, בשפמו הטרופי הזה שקצותיו מתעקלים עד שהם נעלמים בסבך הזקן, עם משקפיו הצהובים זה לזה וחיוכו הדבילי, עם חולצתו המתפוררת שגדולה ממנו בארבע מידות לפחות, שעברה מינימום שבע מאות הרתחות, ומכיסה הפרום למחצה מציצים קרעי דפים ומסמכים, שלל חשבוניות ושני עטי פרקר שעומדים שם כשומרי סף. ברקע האחורי ניצב ארון שדלתותיו התלושות מגלות את הערבוביה האפוקליפטית שמתחוללת שם: בגדים, כלי בית, נעליים, מאמרי מערכת של עיתון מרווה לצמא, ועטיפות ריקות של במבה אשבול.
תמונת המאה. ללא ספק.
ור' פישקה כבר עומד שם עשרות שניות ולא מבין למה אני לא מצלם ומשחרר אותו לעיסוקיו הקדושים.
"אה..." אני לא טוב בלגמגם. "אני צריך אתכם קצת יותר..."
"פוטוגני?" הוא עוזר לי בטוב לב.
"אה... לא... כן, בעצם כן. אפשר לומר".
"טוב", אמר בכובד ראש ונשם עמוקות. הוא שילב את ידיו על חולצתו הענקית, היטה את ראשו לצד, עד ששלוחות מזקנו השתרבבו לימינו, ואור הנורה הצהובה השתקף מהן. והחיוך נותר אותו חיוך מרטיט קרביים.
הוא מן הסתם זיהה את חוסר שביעות רצוני. לכן הוא ניסה להחליף צד. ללכת צעד קדימה, צעד אחורה. בשלב מסוים הוא הוביל אותי לסלון. שם התאורה הייתה קצת יותר אנושית. ניסיתי לכוון אותו, להנחות בעדינות, אבל חיוכיו המעושים מדי, ותנוחותיו העקומות ותנועותיו המוגזמות, הגחיכו את הוראותיי ברמות טראגיות. זה היה נורא.
הניסיונות שלו לרצות אותי היו מכמירי לב. למרות שראו שלא פשוט לו כל העסק, אבל הוא עשה את זה בשבילי ללא תלונות.
בתוכי הלכתי והתייאשתי. צילמתי עשרות תמונות, אבל חוץ מלשמש השראה לקריקטוריסטים אנטישמיים הן לא יועילו לשום דבר.
הוא כבר נראה מותש. אבל לא אמר מילה. גם השרירים שלי דאבו. הורדתי את המצלמה הכבדה רק בשביל לתת לדם לזרום.
הבטתי בעוגמה סביב. השולחן מגורד הפינות היה עמוס ספרים פתוחים, דפי פוליו כתובים למחצה ולשליש, עטים ועפרונות, קובצים תורניים ועלונים ישנים, ספרים היו גם על כיסאות העץ המתפרקות. זהו ר' פישקה ט. גלזר דנן, בעל הטור הפופולרי "וידגו לרוב".
החזרתי את עיני אל האובייקט המצולם שלי, וליבי החסיר פעימה, או האיץ את קצבו. לא ממש זוכר את הפרטים.
לזה בדיוק חיכיתי.
בתנועת אינסטינקט הרמתי את המצלמה, כיוונתי זום אופטי, ו – פלאש.
ר' פישקה הרים את עיניו בבהלה, כמי שנתפס בקלקלתו. "רגע", הוא אומר לי, ומתחיל להתגנדר וללבוש את החיוך ההוא.
אבל אני כבר חייכתי את חיוך המנצחים והתחלתי להתקפל.
תפסתי אותו ברגע המדויק: עומד מולי בפרופיל, וכמו גנב הוא מציץ בזווית עינו, אל מסכת שבועות הפתוחה שעל השולחן, הבעתו טרודה ומתגעגעת, ויחד עם זאת מלאת שלמות באופן שקשה לתאר.
המשימה הושלמה.
אני אומר לכם, יצא מרהיב. כבר תראו בעיתון.
נערך לאחרונה ב:
