הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בגיל 15 השריטות והדפקטים של מיכאל עלו עד למפלס העליון של יכולת הסבל.
מיכאל אמר: או פסיכולוג דחוף, או אני אומר ביי ביי לישיבה.
אמו אמרה: פסיכולוג? יקר אש!! אולי תלך ל:
שיאצו?
פילאטיס?
דיקור סיני?
מח אחד?
תלת מימד?
דמיון מודרך?
מיכאל אמר: לא. רק פסיכולוג!
הצילו! השריטות, אוי, הדפקטים. יש לי בראש עדר שלם של עיזים שעושות בלאגן, הצילו.
לא רוצה פילאטיס! רק פסיכולוג מוסמך.
אביו שבר את קופת החסכון, רטן רטן ואמר: לשלם לישיבה כסף אני נותן בשמחה, אבל לפסיכולוג? אני מתבייש שהבן שלי צריך פסיכולוג.
זה בטח בגלל אמא שלך, הגנים של המשפחה שלה. כל הדפקטים. אבל בגלל הגנים שלי מספיק לך פסיכולוג, לא פסיכיאטר. כמו דודה נחמה שכולם יודעים שהיא לא מתפקדת בלי קופסה שלימה של כדורים אדומים ירוקים ומלאי חומרים כימיים.
התברר שאימו שמעה את השיחה ממרפסת השירות, ונהמה: אני לא מכינה לך חביתה היום, תשכח מזה.
בסוף היא כן הכינה אבל בלי מלח, לא חשוב.
שורה תחתונה, היא קבעה למיכאל לתור אצל אורי, מלך המלכים של הפסיכולוגים הירושלמים. את הטלפון היא קיבלה בסוד מהחברה הכי טובה, שקיבלה אותו כמובן בכלל מחברה אחרת. כמובן.
מיכאל יצא מהישיבה ביום שלישי, כולו אפוף עשן כבד של פחדים: רק שלא ידעו לאן אני הולך, רק שלא ידעו לאן אני הולך---
אף אחד לא ידע.
מיכאל התגנב החוצה מהישיבה, הזדחל באין רואים לתחנת האוטובוס, עלה על קו אחד עד לבנייני האומה הירושלמיים, ומשם התגנב בשקט אל קו 13. אוטובוס העושה את דרכו אל מקום משכנו כבוד של הפסיכולוג הגדול. מועקה גדולה בליבו. בטח כל החילוניים שואלים את עצמם מה עושה חרדי כמוהו על קו האוטובוס שלהם, לא?
באוטובוס הסתתר מיכאל עמוק עמוק בינות לנוסעים קשי היום, והבטיח לתת ח"י שקלים לקופת הישיבה ועוד חצי שקל לקופסת צדקה על הבימה בבית המדרש, ורק שאף מכר או חבר לא יראנו על אוטובוס חילוני לגמרי העושה את דרכו בבטחה אל תלפיות, השכונה בה דר אורי מלך מלכי הפסיכולוגים הירושלמים. האיש שיעזור לו עם כל הדפקטים שלו.
מיכאל היה בטוח לחלוטין שאם אי מי ידע כי נסע לתלפיות הקיץ עליו הקץ. הרי מה יש בתלפיות מלבד אורי מלך מלכי הפסיכולוגים? שום דבר, ברור. כולם יודעים: תלפיות/ אורי/ מיכאל - פסיכי, זהו.
האוטובוס טייל וטייל ברחובות הירושלמים העקומים והמפותלים. אנשים עלו, אנשים ירדו, גברת אחת זקנה עברה לצידו ומלמלה כאילו לעצמה: יש לך ריח של עיזים, ומיכאל נלפת. אז נכון מה שהיה כתוב בעיתון, כולם שונאים חרדים.
לאט לאט התרוקן האוטובוס מיושביו, ונוף יפהפה של פרברי ירושלים עלה בחלונות האוטובוס.
הקו התרוקן והתרקון, ולפתע מיכאל נשאר לבד, לגמרי. הנהג נשא אליו עיניים חומות תמהות ומלאות סקרנות וחטטנות ירושלמית בריאה: בחורצ'יק! כאן זאת תחנה אחרונה! ולא הסיר את מבטו עד שמיכאל ירד לאיטו, המום, באמצע רחוב חסר משמעות. ברגע שמיכאל ירד נתן הנהג זינוק בריא וחליפתו של מיכאל כובדה ועוטרה בפיח שחרחר נוגה.
מבט ימינה, מבט שמאלה, אין נפש חיה מלבד חתול מסכן וחבוט שהתנחם בשקית טופים משומשת ליד הפח.
איפה גר הפסיכולוג? והאם כאן זה תלפיות? ולמה בכלל האוטובוס לא הגיע לרחוב שאני צריך? המון שאלות, אף אחד לא יודע, אין את מי לשאול. העיזים של מיכאל השתוללו: אתה לוזר אתה לוזר אתה לוזר. עז אחת אמרה: בלה בונה בלה בונה בלה בונה. צרפתייה, הגברת.
עז אחרת אמרה:
אתה פשלונר, לא יוצלח, כלום לא יצא ממך ולך ישר לפח.
מיכאל דמע. עד שהוא כבר יצא מהישיבה, עלה על האוטובוס, החליף קו, הסתתר מכל מכריו- שום דבר לא הסתדר. האם נגזר עליו למות ערירי?...
התחיל ללכת ברחוב המטופח. הלך הלך.
בסוף ראה תחנת אוטובוס בצד השני של המדרכה, ושם יושב בחור צעיר. בטח עוד שונא חרדים.
חצה את הכביש, ניגש אליו בלב הולם: הן יכול הוא לספר לחבריו בישיבה שמיכאל נסע לפסיכולוג!
הבחור חייך אליו: איך שאני רואה אותך פה, או שטעית או שטעית...
מיכאל גמגם:
פה זה לא תלפיות?
תלפיות? פה? לא. פה זאת שכונת גבעת משואה. מה, באמת, לא שמעת אף פעם על גבעת משואה? כנראה עליו על הקו בכיוון הפוך ובאת הנה במקום לשמה.
אז תחצה את הכביש, לך לתחנה שם ממול, ותחכה לקו 13. הוא יחזיר אותך למרכז העיר.
מיכאל מלמל תודה חרישית ותהה איך הבחור הצליח להסתיר את שנאתו היוקדת לחרדים.
חצה את הכביש, נכנס לתחנה, ישב וחיכה. בליבו כבר ידע כי הוריו יכעסו עליו ויעשו בו שמות:
בגללך סתם שילמנו 340 ₪ לאורי, בסוף לא באת. לוזר. לוזר, לוזר.
עז אחת אמרה: קוראים לי קוקי ואני מתביישת שאני גרה אצלך. פאשלונר מפואר שכמוך.
מיכאל דמע: האם נגזר עליו להטמן בככר רחוב זניח בגבעת משואה? ומי יביא אותו בכלל לקבר ישראל?
התחיל לבכות.
פתאום ראה קו אוטובוס מפלח את החשיכה המשתררת לאיטה.
שמח, ניגב דמעותיו.
האוטובוס בא לתחנה: קו 13.
מיכאל עלה אל האוטובוס: האוטובוס היה ריק.
הנהג החטטן נשא אליו עיניים חומות תמהות ומלאות סקרנות ירושלמית בריאה:
בחורצ'יק, אין לך מה לעשות בחיים?...
כל העיזים פרצו בצחוק,
ומיכאל רצה למות.
מיכאל אמר: או פסיכולוג דחוף, או אני אומר ביי ביי לישיבה.
אמו אמרה: פסיכולוג? יקר אש!! אולי תלך ל:
שיאצו?
פילאטיס?
דיקור סיני?
מח אחד?
תלת מימד?
דמיון מודרך?
מיכאל אמר: לא. רק פסיכולוג!
הצילו! השריטות, אוי, הדפקטים. יש לי בראש עדר שלם של עיזים שעושות בלאגן, הצילו.
לא רוצה פילאטיס! רק פסיכולוג מוסמך.
אביו שבר את קופת החסכון, רטן רטן ואמר: לשלם לישיבה כסף אני נותן בשמחה, אבל לפסיכולוג? אני מתבייש שהבן שלי צריך פסיכולוג.
זה בטח בגלל אמא שלך, הגנים של המשפחה שלה. כל הדפקטים. אבל בגלל הגנים שלי מספיק לך פסיכולוג, לא פסיכיאטר. כמו דודה נחמה שכולם יודעים שהיא לא מתפקדת בלי קופסה שלימה של כדורים אדומים ירוקים ומלאי חומרים כימיים.
התברר שאימו שמעה את השיחה ממרפסת השירות, ונהמה: אני לא מכינה לך חביתה היום, תשכח מזה.
בסוף היא כן הכינה אבל בלי מלח, לא חשוב.
שורה תחתונה, היא קבעה למיכאל לתור אצל אורי, מלך המלכים של הפסיכולוגים הירושלמים. את הטלפון היא קיבלה בסוד מהחברה הכי טובה, שקיבלה אותו כמובן בכלל מחברה אחרת. כמובן.
מיכאל יצא מהישיבה ביום שלישי, כולו אפוף עשן כבד של פחדים: רק שלא ידעו לאן אני הולך, רק שלא ידעו לאן אני הולך---
אף אחד לא ידע.
מיכאל התגנב החוצה מהישיבה, הזדחל באין רואים לתחנת האוטובוס, עלה על קו אחד עד לבנייני האומה הירושלמיים, ומשם התגנב בשקט אל קו 13. אוטובוס העושה את דרכו אל מקום משכנו כבוד של הפסיכולוג הגדול. מועקה גדולה בליבו. בטח כל החילוניים שואלים את עצמם מה עושה חרדי כמוהו על קו האוטובוס שלהם, לא?
באוטובוס הסתתר מיכאל עמוק עמוק בינות לנוסעים קשי היום, והבטיח לתת ח"י שקלים לקופת הישיבה ועוד חצי שקל לקופסת צדקה על הבימה בבית המדרש, ורק שאף מכר או חבר לא יראנו על אוטובוס חילוני לגמרי העושה את דרכו בבטחה אל תלפיות, השכונה בה דר אורי מלך מלכי הפסיכולוגים הירושלמים. האיש שיעזור לו עם כל הדפקטים שלו.
מיכאל היה בטוח לחלוטין שאם אי מי ידע כי נסע לתלפיות הקיץ עליו הקץ. הרי מה יש בתלפיות מלבד אורי מלך מלכי הפסיכולוגים? שום דבר, ברור. כולם יודעים: תלפיות/ אורי/ מיכאל - פסיכי, זהו.
האוטובוס טייל וטייל ברחובות הירושלמים העקומים והמפותלים. אנשים עלו, אנשים ירדו, גברת אחת זקנה עברה לצידו ומלמלה כאילו לעצמה: יש לך ריח של עיזים, ומיכאל נלפת. אז נכון מה שהיה כתוב בעיתון, כולם שונאים חרדים.
לאט לאט התרוקן האוטובוס מיושביו, ונוף יפהפה של פרברי ירושלים עלה בחלונות האוטובוס.
הקו התרוקן והתרקון, ולפתע מיכאל נשאר לבד, לגמרי. הנהג נשא אליו עיניים חומות תמהות ומלאות סקרנות וחטטנות ירושלמית בריאה: בחורצ'יק! כאן זאת תחנה אחרונה! ולא הסיר את מבטו עד שמיכאל ירד לאיטו, המום, באמצע רחוב חסר משמעות. ברגע שמיכאל ירד נתן הנהג זינוק בריא וחליפתו של מיכאל כובדה ועוטרה בפיח שחרחר נוגה.
מבט ימינה, מבט שמאלה, אין נפש חיה מלבד חתול מסכן וחבוט שהתנחם בשקית טופים משומשת ליד הפח.
איפה גר הפסיכולוג? והאם כאן זה תלפיות? ולמה בכלל האוטובוס לא הגיע לרחוב שאני צריך? המון שאלות, אף אחד לא יודע, אין את מי לשאול. העיזים של מיכאל השתוללו: אתה לוזר אתה לוזר אתה לוזר. עז אחת אמרה: בלה בונה בלה בונה בלה בונה. צרפתייה, הגברת.
עז אחרת אמרה:
אתה פשלונר, לא יוצלח, כלום לא יצא ממך ולך ישר לפח.
מיכאל דמע. עד שהוא כבר יצא מהישיבה, עלה על האוטובוס, החליף קו, הסתתר מכל מכריו- שום דבר לא הסתדר. האם נגזר עליו למות ערירי?...
התחיל ללכת ברחוב המטופח. הלך הלך.
בסוף ראה תחנת אוטובוס בצד השני של המדרכה, ושם יושב בחור צעיר. בטח עוד שונא חרדים.
חצה את הכביש, ניגש אליו בלב הולם: הן יכול הוא לספר לחבריו בישיבה שמיכאל נסע לפסיכולוג!
הבחור חייך אליו: איך שאני רואה אותך פה, או שטעית או שטעית...
מיכאל גמגם:
פה זה לא תלפיות?
תלפיות? פה? לא. פה זאת שכונת גבעת משואה. מה, באמת, לא שמעת אף פעם על גבעת משואה? כנראה עליו על הקו בכיוון הפוך ובאת הנה במקום לשמה.
אז תחצה את הכביש, לך לתחנה שם ממול, ותחכה לקו 13. הוא יחזיר אותך למרכז העיר.
מיכאל מלמל תודה חרישית ותהה איך הבחור הצליח להסתיר את שנאתו היוקדת לחרדים.
חצה את הכביש, נכנס לתחנה, ישב וחיכה. בליבו כבר ידע כי הוריו יכעסו עליו ויעשו בו שמות:
בגללך סתם שילמנו 340 ₪ לאורי, בסוף לא באת. לוזר. לוזר, לוזר.
עז אחת אמרה: קוראים לי קוקי ואני מתביישת שאני גרה אצלך. פאשלונר מפואר שכמוך.
מיכאל דמע: האם נגזר עליו להטמן בככר רחוב זניח בגבעת משואה? ומי יביא אותו בכלל לקבר ישראל?
התחיל לבכות.
פתאום ראה קו אוטובוס מפלח את החשיכה המשתררת לאיטה.
שמח, ניגב דמעותיו.
האוטובוס בא לתחנה: קו 13.
מיכאל עלה אל האוטובוס: האוטובוס היה ריק.
הנהג החטטן נשא אליו עיניים חומות תמהות ומלאות סקרנות ירושלמית בריאה:
בחורצ'יק, אין לך מה לעשות בחיים?...
כל העיזים פרצו בצחוק,
ומיכאל רצה למות.
נערך לאחרונה ב:
