הנושאים החמים
הנושאים החמים
"לכתוב זו פריווילגיה. הספרות האיכותית ביותר נכתבה מתהום מצוקתם של אנשים מסכנים ואומללים, ועדיין הייתה להם פריווילגיה. לרבים אחרים, מוכשרים לא פחות, לא הייתה הפריווילגיה. הם חיו בחרדה; חששו שמא יושלכו מחר מביתם עם חמשת ילדיהם, שמא תיטרף דעתה של הרעייה, שמא יוקעו על עמוד הקלון בכיכר העיר. מעומק חרדתם כבר לא התאוו להערכת הסביבה ולא בקשו להרשים איש בכתיבתם. הייאוש שלהם לא היה מטפורה, הוא היה אמתי. אדם מיואש לא כותב כלום, קל וחומר אם הוא נתון בחרדת עולמים."
פרופ' שור שאל אותי אם אני מסכים לדבריו. אמרתי לו שאני צריך לחשוב על כך. המחשבות הוליכו אותי ליענקי שלי.
כשיענקי נשכב על פסי הרכבת הוא לא השאיר אחריו שום פתק. שום מכתב. ימים שלמים חפרתי במחשב הנייד שלו, ולא מצאתי כלום. חברים שהכירו אותו אמרו שזה לא יכול להיות, הייתה לו נשמה פיוטית, כל חייו הוא שיחק במילים, ודווקא עכשיו, כשעשה צעד נוראי שכזה, לא כתב כלום. הוא ידע שהוא משאיר שני ילדים הלומים, ובכל זאת לא כתב להם מילה. פעמיים ביום אני עובר ליד תיק התפילין של יענקי ובכל פעם תוחב את ידי ומחטט בה. אין לי ספק שהפעם אמצא את הפתק הקטן, כמה מילים בכתב יד חלוש, בעפרון קהה חוד. אין פתק ואין עפרון. כלום.
המצוקה של יענקי לא הייתה זרה לי. הוא ירש אותה ממני. רציתי מאוד לדאוג לו לחיים אחרים, שונים מאלו שהיו לי, אבל לא הצלחתי. חשבתי שיהיה בסדר, אבל בתוך תוכי ידעתי שלא יהיה בסדר. מהר מאוד מצאתי שהיחסים ביני ובינו זהים באופן מושלם ליחסים שהיו לי עם אבי. אנשים חושבים שיצליחו לתקן אצל ילדיהם את מה שאבותיהם קלקלו בהם, אבל הדנ"א חזק מהם.
כנראה שפרופ' שור צודק. מי שמיואש באמת, אין לו את הפריווילגיה לכתוב. יענקי האהוב שלי לא כתב כלום.
(אליהו)
פרופ' שור שאל אותי אם אני מסכים לדבריו. אמרתי לו שאני צריך לחשוב על כך. המחשבות הוליכו אותי ליענקי שלי.
כשיענקי נשכב על פסי הרכבת הוא לא השאיר אחריו שום פתק. שום מכתב. ימים שלמים חפרתי במחשב הנייד שלו, ולא מצאתי כלום. חברים שהכירו אותו אמרו שזה לא יכול להיות, הייתה לו נשמה פיוטית, כל חייו הוא שיחק במילים, ודווקא עכשיו, כשעשה צעד נוראי שכזה, לא כתב כלום. הוא ידע שהוא משאיר שני ילדים הלומים, ובכל זאת לא כתב להם מילה. פעמיים ביום אני עובר ליד תיק התפילין של יענקי ובכל פעם תוחב את ידי ומחטט בה. אין לי ספק שהפעם אמצא את הפתק הקטן, כמה מילים בכתב יד חלוש, בעפרון קהה חוד. אין פתק ואין עפרון. כלום.
המצוקה של יענקי לא הייתה זרה לי. הוא ירש אותה ממני. רציתי מאוד לדאוג לו לחיים אחרים, שונים מאלו שהיו לי, אבל לא הצלחתי. חשבתי שיהיה בסדר, אבל בתוך תוכי ידעתי שלא יהיה בסדר. מהר מאוד מצאתי שהיחסים ביני ובינו זהים באופן מושלם ליחסים שהיו לי עם אבי. אנשים חושבים שיצליחו לתקן אצל ילדיהם את מה שאבותיהם קלקלו בהם, אבל הדנ"א חזק מהם.
כנראה שפרופ' שור צודק. מי שמיואש באמת, אין לו את הפריווילגיה לכתוב. יענקי האהוב שלי לא כתב כלום.
(אליהו)
נערך לאחרונה ב:
