הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
השאגות נענעו את הבניין הישן, ופיסת טיח שכבר שנים חיכתה לרגע הזה ניצלה את ההזדמנות, ונחתה בנחת על הרצפה, איפשהו בירכתי המחסן בקומת המרתף.
השאגות של ר' מרדכי עלו לאוקטבה בלתי נתפשת: "אתה בחור גרוע! איפה נראה לך שאתה חי?! תתפוס את עצמך בידיים! אז מה אם אתה מגיע ממשפחה חד הורית? אין לזה שום משמעות! תתפוש את עצמך! יש לך כשרונות נדירים! תחזור לתלם!!!"
הישיבה הייתה קטנה, ושאגותיו של ר' מרדכי נשמעו היטב ברובה, אם לא בכולה...
קרבתי לאיטי לחדר המג"שים, משרך רגליי בחשש עמוק. רק שהוא לא התלבש על יענקי, רק שהוא לא התלבש על יענקי--
הצצתי בזהירות בזווית כזו כך שהמג"ש הצועק לא יבחין בי. ובכן, אשר חששתי- בא.
יענקי היה בפנים, יושב על קצה הכסא, כתפיו שמוטות כמעט עד הרצפה, קפוא לגמרי, לא זז אפילו מילימטר. מה שאי אפשר לומר על התמונות של הרבי שליט"א, שרעדו בהחלט על הקירות. ההדף, אוי. ההדף של הצעקות.
עמוק בלב כנראה ידעתי שיום אחד זה יגיע, אבל קיוויתי שלא.
מידי כמה שבועות נפל אומלל אחר כקרבן התורן, ונגרר רועד וחיוור כולו לסדרת חינוך בשאגות אימים אצל ר' מרדכי.
יהודי ירא שמים היה ר' מרדכי, חסיד ובן אוריין. מקפיד על קלה כבחמורה, לומד הלכות ומדקדק במצוות. ישר עם עצמו ועם סביבתו, הגון, אולי אפילו טוב לב. יהודי עם עין חדה שבחדות, יהודי שהבין לא מעט בנפש האדם, וידע היטב לאבחן את הניצב מולו באבחון נוקב היורד עד למעמקיה החשאיים של הנפש.
בעיה אחת הייתה בו, בעיה צנועה ממש:
דעתנות.
ר' מרדכי היה דעתן, ענק. דעתן שלא יודע ולא רוצה לשמור את דעותיו לעצמו. לא היה מסוגל שלא לחלוק עם סביבתו עם כל אבחנותיו ותובנותיו.
ועוד פיצ'ר אחד קטן היה לו באישיותו: הוא היה תמיד הצודק הקבוע, תמיד.
ר' מרדכי האמין כי מסיני ניתנו הלוחות לעם ישראל, ובד בבד הוענקה לו צידקות קבועה. צדק נצחי. לכל אורך חייו.
תמיד צדק ר' מרדכי, תמיד.
או לפחות- כך חשב לעצמו.
בסך הכל הוא כיהן כעוד מגיד שיעור מן המניין, אבל די מהר נהפך לסוג של משגיח ומורה דרך. בעיניו, לפחות. כחלק מכך נהג לקחת את העניינים לידיים ולהעביר בסדרות חינוך (שחלקן, אכן, היו מוצדקות לחלוטין) את תלמידיו המופרעים. חוש הומור מזן מסויים מאוד קינן בתוכו, והתפרץ לפרקים באריזה צינית קשה לעיכול.
התוצאה: אף אחד לא התעסק עם ר' מרדכי, וכולם רעדו ממנו, שמרו על הכללים בחיל ובחשש, לפחות בסביבתו.
הצרה הייתה סדרת החינוך הפרטית. אותה סדרה שיענקי נפל לתוכה באותו יום מר ונמהר...
כחבר קרוב של יענקי, עקבתי בחשש רב אחרי התדרדרותו: הוא החל לאחר לתפילות, להבריז פה ושם מאיזה סדר או חצי סדר, לפספס תפילה בבית המדרש בישיבה, והכי גרוע: להחסיר מידי פעם שיעורים אצל ר' מרדכי, בחדר השיעורים המצומק והחנוק.
התרעתי: "יענקי יענקי, לאף אחד לא קל, אבל בבקשה, יענקי, אל תתחמק מהשיעורים של ר' מרדכי, אתה מכיר אותו. הוא יגמור אותך אחר כך. הוא יתן לך בצב"ץ (בום צעקה בום צעקה) חבל על הזמן".
יענקי אמר: "אתה צודק, אני יודע שאני טועה. אבל לפעמים אני פשוט לא מסוגל להכנס לשיעור שלו, ולא מסוגל לצאת מהמיטה".
הכרתי את יענקי היטב, את נפשו הרגישה, את עדינותו, את תומתו וכישוריו החריפים. נדמה היה כי כל אבותיו, חכמי וחריפי פולניה נתכנסו בו. בחור חכם על סף הגאונות.
ידעתי כי לפעמים מתכנס היה בשרעפיו, וקופא לגמרי. כחבר- שיערתי כי יש דברים בגו, ולא חיטטתי.
ובכן... מה שאי אפשר לומר על ר' מרדכי, שחיטט וחיטט בזעם כביר ובאש יוקדת של צדק כביר ונישא. בצעקות ובשאגות רמות: "מה עוד אני צריך לעשות כדי שתפסיק להיות הבדיחה של הישיבה, ותפסיק להיות חולם גולם וקלוץ ולץ מתלוצץ??? מה עוד אני צריך לעשות???
לאט לאט רוקן את מצבורי החינוך, ואוקטבותיו החלו לנחות בחזרה.
עוד כמה מילות תוכחה הכוללות אבחונים שונים ומשונים על יענקי הדומם, ור' מרדכי יצא בנמרצות מחדר הרמי"ם, והילך לו לביתו.
ליבי אמר לי: עוף, עוף מכאן. אל תאמר דבר ליענקי.
לא התווכחתי, ועשיתי בדיוק כפי שנצטוויתי. נסתי לחדרי ושמתי עצמי ישן.
בסדר הערב למדתי חברותא כרגיל עם יענקי. יותר נכון: סיפרתי לו במרץ רב את פרק ג' לרעיון הגאוני שניקר בי באותם ימים. אינני זוכר את הרעיון אבל הוא כלל ספינת מלחמה חדישה, הליקופטר שגם חופר מנהרות, ותותחים שפועלים על מסלות מגנטיות. תע"ש 2, ללא ספק.
יענקי כמנהגו היה קשוב וחוץ משאלות טכניות קטנות ("איך בעצם ההליקופטר יקפל את הרוטרים שלו כשהוא חופר מנהרה? ולא עדיף צוללת מאשר ספינת מלחמה??..") היה המאזין המושלם.
וכך חלפו עוד יום ועוד יום, וזקן צימח על פני ופני חבריי לשיעור, התבגרנו וגדלנו, עזבנו את הישיבה הקטנה והלכנו לישיבה גדולה, ונסענו משם הלאה, איש איש לדרכו על פי רצון הבורא ברוך הוא וברוך שמו.
בניגוד לידידי ילדות אחרים, עם יענקי שמרתי על קשר. קצת קטוע, קצת רחוק, קצת צולע, קצת מגמגם, אבל קשר.
כך גם שח לי כי עזב בפתאומיות את הישיבה- גדולה, עבר לאן שעבר, עשה מה שעשה, ולאט לאט איבד את רוב רובה של הדת.
כמדומני שאפילו שוחחנו פעם בצורה מעורפלת על זכרונותינו המשותפים מן הישיבה הקטנה, שם שנינו לא ממש רווינו נחת. הזכרנו במעורפל את התקרית ההיא, ויענקי ציין באגביות כי היה לתקרית ההיא חלק נכבד בהתרחקות הרגשית שלו מחיי הדת וכל מה שהם מייצגים. בסדר, לא חפרתי. גם לא ממש רציתי לדעת מה כוללת ההתרחקות.
לפני שבועיים השתתפתי בחתונה כלשהי, עוד אחת מתוך כמה שהספקתי באותו ערב. רצתי פה, רצתי שם, ופתאום, ראיתי את ר' מרדכי. בבת אחת נזכרתי בהכל.
ניגשתי אליו, לחצתי ידיו באהבה. אחרי הכל, הייתי תלמידו, וזכרונות רבים זוכר אני ממנו, חלקם הגדול חיוביים ומהנים.
הזדהיתי בפניו: "אתם זוכרים אותי, את געציל הג'ינג'י מבאר שבע?" "כן בטח", הוא זכר ושמח לראותני. שוחחנו מעט. הוא סיפר לי כמה הוא מתגעגע לימיו כמג"ש (שתקתי), אני סיפרתי לו כמה טבריה מאירה פניה לתושביה, (הוא גיחך: טבריה?) והשיחה עמדה לקראת סיום.
ברגע האחרון, עם רגל אחת מחוץ לאולם וללא שום הכנה או תכנון מוקדם, השאלה נזרקה מפי, ושאלתיו:
"אתם זוכרים את הבחורצ'יק ההוא, יענקי קוסוביצקי? ההוא? אתם זוכרים איך צעקתם עליו, אז? אתם יודעים מה יצא ממנו?"
ר' מרדכי הביט בי מהורהר, חפן את זקנו הדליל בידיו, חשב שניות ספורות, ואמר:
"כן, וודאי שאני זוכר. בחור חריף וירא שמים.
אפילו פעם אחת צעקתי עליו חזק, נתתי לו נענוע גדול. הצלתי לו את החיים. הוא מן הסתם יושב ולומד עד היום בכולל. בזכותי. השקעתי בכולם, ובו במיוחד. הוא מן הסתם זוכר זאת ומבין זאת כיום."
ובזה סיימנו את השיחה, ואין אני יודע דבר.
געציל.
(תודה מיוחדת לניק היקר והחשוב שסייע בעדי בפיסוק דקדוק ובהערות מאליפות, ותודה נוספת לאברומי שהעניק לטור הערה אלמנטרית...)
השאגות של ר' מרדכי עלו לאוקטבה בלתי נתפשת: "אתה בחור גרוע! איפה נראה לך שאתה חי?! תתפוס את עצמך בידיים! אז מה אם אתה מגיע ממשפחה חד הורית? אין לזה שום משמעות! תתפוש את עצמך! יש לך כשרונות נדירים! תחזור לתלם!!!"
הישיבה הייתה קטנה, ושאגותיו של ר' מרדכי נשמעו היטב ברובה, אם לא בכולה...
קרבתי לאיטי לחדר המג"שים, משרך רגליי בחשש עמוק. רק שהוא לא התלבש על יענקי, רק שהוא לא התלבש על יענקי--
הצצתי בזהירות בזווית כזו כך שהמג"ש הצועק לא יבחין בי. ובכן, אשר חששתי- בא.
יענקי היה בפנים, יושב על קצה הכסא, כתפיו שמוטות כמעט עד הרצפה, קפוא לגמרי, לא זז אפילו מילימטר. מה שאי אפשר לומר על התמונות של הרבי שליט"א, שרעדו בהחלט על הקירות. ההדף, אוי. ההדף של הצעקות.
עמוק בלב כנראה ידעתי שיום אחד זה יגיע, אבל קיוויתי שלא.
מידי כמה שבועות נפל אומלל אחר כקרבן התורן, ונגרר רועד וחיוור כולו לסדרת חינוך בשאגות אימים אצל ר' מרדכי.
יהודי ירא שמים היה ר' מרדכי, חסיד ובן אוריין. מקפיד על קלה כבחמורה, לומד הלכות ומדקדק במצוות. ישר עם עצמו ועם סביבתו, הגון, אולי אפילו טוב לב. יהודי עם עין חדה שבחדות, יהודי שהבין לא מעט בנפש האדם, וידע היטב לאבחן את הניצב מולו באבחון נוקב היורד עד למעמקיה החשאיים של הנפש.
בעיה אחת הייתה בו, בעיה צנועה ממש:
דעתנות.
ר' מרדכי היה דעתן, ענק. דעתן שלא יודע ולא רוצה לשמור את דעותיו לעצמו. לא היה מסוגל שלא לחלוק עם סביבתו עם כל אבחנותיו ותובנותיו.
ועוד פיצ'ר אחד קטן היה לו באישיותו: הוא היה תמיד הצודק הקבוע, תמיד.
ר' מרדכי האמין כי מסיני ניתנו הלוחות לעם ישראל, ובד בבד הוענקה לו צידקות קבועה. צדק נצחי. לכל אורך חייו.
תמיד צדק ר' מרדכי, תמיד.
או לפחות- כך חשב לעצמו.
בסך הכל הוא כיהן כעוד מגיד שיעור מן המניין, אבל די מהר נהפך לסוג של משגיח ומורה דרך. בעיניו, לפחות. כחלק מכך נהג לקחת את העניינים לידיים ולהעביר בסדרות חינוך (שחלקן, אכן, היו מוצדקות לחלוטין) את תלמידיו המופרעים. חוש הומור מזן מסויים מאוד קינן בתוכו, והתפרץ לפרקים באריזה צינית קשה לעיכול.
התוצאה: אף אחד לא התעסק עם ר' מרדכי, וכולם רעדו ממנו, שמרו על הכללים בחיל ובחשש, לפחות בסביבתו.
הצרה הייתה סדרת החינוך הפרטית. אותה סדרה שיענקי נפל לתוכה באותו יום מר ונמהר...
כחבר קרוב של יענקי, עקבתי בחשש רב אחרי התדרדרותו: הוא החל לאחר לתפילות, להבריז פה ושם מאיזה סדר או חצי סדר, לפספס תפילה בבית המדרש בישיבה, והכי גרוע: להחסיר מידי פעם שיעורים אצל ר' מרדכי, בחדר השיעורים המצומק והחנוק.
התרעתי: "יענקי יענקי, לאף אחד לא קל, אבל בבקשה, יענקי, אל תתחמק מהשיעורים של ר' מרדכי, אתה מכיר אותו. הוא יגמור אותך אחר כך. הוא יתן לך בצב"ץ (בום צעקה בום צעקה) חבל על הזמן".
יענקי אמר: "אתה צודק, אני יודע שאני טועה. אבל לפעמים אני פשוט לא מסוגל להכנס לשיעור שלו, ולא מסוגל לצאת מהמיטה".
הכרתי את יענקי היטב, את נפשו הרגישה, את עדינותו, את תומתו וכישוריו החריפים. נדמה היה כי כל אבותיו, חכמי וחריפי פולניה נתכנסו בו. בחור חכם על סף הגאונות.
ידעתי כי לפעמים מתכנס היה בשרעפיו, וקופא לגמרי. כחבר- שיערתי כי יש דברים בגו, ולא חיטטתי.
ובכן... מה שאי אפשר לומר על ר' מרדכי, שחיטט וחיטט בזעם כביר ובאש יוקדת של צדק כביר ונישא. בצעקות ובשאגות רמות: "מה עוד אני צריך לעשות כדי שתפסיק להיות הבדיחה של הישיבה, ותפסיק להיות חולם גולם וקלוץ ולץ מתלוצץ??? מה עוד אני צריך לעשות???
לאט לאט רוקן את מצבורי החינוך, ואוקטבותיו החלו לנחות בחזרה.
עוד כמה מילות תוכחה הכוללות אבחונים שונים ומשונים על יענקי הדומם, ור' מרדכי יצא בנמרצות מחדר הרמי"ם, והילך לו לביתו.
ליבי אמר לי: עוף, עוף מכאן. אל תאמר דבר ליענקי.
לא התווכחתי, ועשיתי בדיוק כפי שנצטוויתי. נסתי לחדרי ושמתי עצמי ישן.
בסדר הערב למדתי חברותא כרגיל עם יענקי. יותר נכון: סיפרתי לו במרץ רב את פרק ג' לרעיון הגאוני שניקר בי באותם ימים. אינני זוכר את הרעיון אבל הוא כלל ספינת מלחמה חדישה, הליקופטר שגם חופר מנהרות, ותותחים שפועלים על מסלות מגנטיות. תע"ש 2, ללא ספק.
יענקי כמנהגו היה קשוב וחוץ משאלות טכניות קטנות ("איך בעצם ההליקופטר יקפל את הרוטרים שלו כשהוא חופר מנהרה? ולא עדיף צוללת מאשר ספינת מלחמה??..") היה המאזין המושלם.
וכך חלפו עוד יום ועוד יום, וזקן צימח על פני ופני חבריי לשיעור, התבגרנו וגדלנו, עזבנו את הישיבה הקטנה והלכנו לישיבה גדולה, ונסענו משם הלאה, איש איש לדרכו על פי רצון הבורא ברוך הוא וברוך שמו.
בניגוד לידידי ילדות אחרים, עם יענקי שמרתי על קשר. קצת קטוע, קצת רחוק, קצת צולע, קצת מגמגם, אבל קשר.
כך גם שח לי כי עזב בפתאומיות את הישיבה- גדולה, עבר לאן שעבר, עשה מה שעשה, ולאט לאט איבד את רוב רובה של הדת.
כמדומני שאפילו שוחחנו פעם בצורה מעורפלת על זכרונותינו המשותפים מן הישיבה הקטנה, שם שנינו לא ממש רווינו נחת. הזכרנו במעורפל את התקרית ההיא, ויענקי ציין באגביות כי היה לתקרית ההיא חלק נכבד בהתרחקות הרגשית שלו מחיי הדת וכל מה שהם מייצגים. בסדר, לא חפרתי. גם לא ממש רציתי לדעת מה כוללת ההתרחקות.
לפני שבועיים השתתפתי בחתונה כלשהי, עוד אחת מתוך כמה שהספקתי באותו ערב. רצתי פה, רצתי שם, ופתאום, ראיתי את ר' מרדכי. בבת אחת נזכרתי בהכל.
ניגשתי אליו, לחצתי ידיו באהבה. אחרי הכל, הייתי תלמידו, וזכרונות רבים זוכר אני ממנו, חלקם הגדול חיוביים ומהנים.
הזדהיתי בפניו: "אתם זוכרים אותי, את געציל הג'ינג'י מבאר שבע?" "כן בטח", הוא זכר ושמח לראותני. שוחחנו מעט. הוא סיפר לי כמה הוא מתגעגע לימיו כמג"ש (שתקתי), אני סיפרתי לו כמה טבריה מאירה פניה לתושביה, (הוא גיחך: טבריה?) והשיחה עמדה לקראת סיום.
ברגע האחרון, עם רגל אחת מחוץ לאולם וללא שום הכנה או תכנון מוקדם, השאלה נזרקה מפי, ושאלתיו:
"אתם זוכרים את הבחורצ'יק ההוא, יענקי קוסוביצקי? ההוא? אתם זוכרים איך צעקתם עליו, אז? אתם יודעים מה יצא ממנו?"
ר' מרדכי הביט בי מהורהר, חפן את זקנו הדליל בידיו, חשב שניות ספורות, ואמר:
"כן, וודאי שאני זוכר. בחור חריף וירא שמים.
אפילו פעם אחת צעקתי עליו חזק, נתתי לו נענוע גדול. הצלתי לו את החיים. הוא מן הסתם יושב ולומד עד היום בכולל. בזכותי. השקעתי בכולם, ובו במיוחד. הוא מן הסתם זוכר זאת ומבין זאת כיום."
ובזה סיימנו את השיחה, ואין אני יודע דבר.
געציל.
(תודה מיוחדת לניק היקר והחשוב שסייע בעדי בפיסוק דקדוק ובהערות מאליפות, ותודה נוספת לאברומי שהעניק לטור הערה אלמנטרית...)
נערך לאחרונה ב:
