הנושאים החמים
הנושאים החמים
יענקי R
ספר יהלום - עימוד נוצץ ברמה אחרת
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
עימוד ספרים
צילום מקצועי
עריכה תורנית
עריכה והפקת סרטים
(אני מבקש מראש סליחה על האורך, ועל כל מקרה ביקורת תתקבל בשמחה)
בס"ד
זה היה עוד יום שיגרתי. של בין הזמנים - אב תשע"ח.
חדר ההמתנה של קופת החולים לא היה שונה באותו יום.
בחוץ חם, בפנים לוהט.
קופסת פלסטיק מאורכת שהייתה תלויה על הקיר הייתה אמורה לשמש כמזגן, אך זו כנראה העדיפה להצדיק את שם המקום, ולהעשיר את קופת הבעלים על חשבון החולים.
הוצאתי את חתיכת הנייר האחרונה שנותרה בכיסי וניגבתי את טיפות הזיעה מעל מצחי. רבש"ע, רק שיתקדם מהר, אני צריך רק מרשם קטנטן... התפללתי במחשבתי.
התור התקדם בעצלתיים, והאנדרולומוסיה חגגה עד לשמים.
'הלו, קח פתקית', 'המכשיר מקולקל', 'הי, יש לך פתק מאתמול...', 'אל תעקוף', 'אני לפניך'...
קולות מצויים ומעשים שבכל יום במקומות שכאלו.
לפי החשבון שערכתי, יצא שממש כעת מגיע תורי. עמדתי בתנוחת זינוק, מתכונן לרגע שתפתח הדלת נשואת העיניים.
הדקות עברו בעצלתיים. כנראה מטופל רציני נמצא בפנים.
לפתע, נפתחה דלת חדרו של הדוקטור. לאחר שהמטופל יצא, הוציא הד"ר את ראשו וזרק פצצה לחלל חדר ההמתנה:
'היום עלי לצאת מוקדם, נותר לי זמן לעוד שני אנשים בדיוק. אבל שיהיה זריז'!
אם עד עכשיו ההמולה היתה בנוסח ישראלי-שגרתי, כעת נשברה כל מוסכמה אנושית והחגיגה התעצמה שבעתיים.
העדפתי לברוח מהמקום ולהשאיר את המלאכה לאחרים.
לא שהיה לי קל לוותר על תורי, מספיק המתנתי לו חודשיים ימים, וגם כאן העברתי למעלה משעה של המתנה רטובה, אבל לא מתאים לאברך בן עליה להיכנס למריבה, ובפרט שקבלתי על עצמי בתקופת החיזוק האחרונה לוותר בלי משחקים.
בעודי מנסה לפלס בעיניי את הדרך אל דלת היציאה נדחפתי פנימה ומצאתי את עצמי בפתח חדרו של הדוקטור.
רגל אחת בפנים. רגל שניה גם בפנים, אבל זו לא היתה שלי. ממתין נוסף שהעביר עמי את השעה האחרונה קפץ על המציאה וכסף גם הוא להיכנס.
חזותו העידה עליו כי בן תורה רציני הוא, ואף זמנו מדוד ושקול.
'מתחנן, חמש דקות ואני בחוץ', ניסיתי לתפוס כבר את קצה החוט ולהישאב פנימה, מתגרה מהאוויר המזגן הצלול שנפלט מהחדר.
הלה הנהן כמסכים, והנה אני יושב למול כבוד מעלת הד"ר.
'תעודת זהות בבקשה', דרש קולו הנוקשה של היושב למולי.
פשפוש קצר בכיסיי המחיש לי בצורה ברורה את הביטוי 'חשכו עיניו'.
'אה, אה...'
תשמע אדון, זמני קצר, חפש מהר בחוץ את הת"ז שלך ואם תספיק תחזור.
'הבא בתור, אחרון להיום!'
נפלטתי מהחדר ומיהרתי אל עבר המושב בו ביליתי בשעה האחרונה. המקום כבר החל להתרוקן. ריבונו של עולם, רק שלא אאבד את תעודת הזהות, זה מה שחסר לי עכשיו... שפתי מלמלו חצאי פסוקי תהילים ובראשי עברו כמה מחשבות של 'הבטחה וישועה'. לא הספקתי לסגור על סכום השקלים - והאבדה נמצאה! טרם יקראו וה' יענה! חסדי ה'.
האברך שהיה בפנים יצא מהחדר ואני נכנסתי במקומו.
התהליך עבר מהר, והמרשם כבר היה מקופל בכיסי.
בצאתי מהמרפאה פגשתי בו שנית.
שיחה שגרתית של אברכים התגלגלה בינינו, כשעל פנינו חיוך של הקלה.
השם שלו היה מוכר לי מהיכן שהוא. היום ראיתי אותו, אני בטוח! אבל איפה? ניסיתי לגרד במעמקי זיכרוני.
אהה! קראתי בקול, אתה הוא מחבר הספר הנפלא 'קווים לדמותו - שרטוטים מחייו של הגאון משטוטגרט זצוק"ל', הספר שהכה גלים בכל בתי המדרש והכוללים!
'אכן כן, זכיתי בס"ד להיות ממוציאיו לאור', הצטנע הלה.
'אם ככה', עניתי לו, 'אז אנחנו כן מכירים'...
'מהיכן'?
'אממ... אתה זוכר את אחד ממכתבי התגובות שהגיעו אליך ושנחתם בשם 'כולם גיבורים''?
'אוהה! כזו מתיקות נשפכה מבין שורות המכתב ההוא, לא אשכח אותו עוד זמן רב. ואיך הוא קשור אליך? רגע, אל תגיד לי שזה א---'
'אכן כן', עכשיו היה תורי להתלהב. 'כל כך נהניתי מהספר... תשמע - אתה חייב להמשיך לכתוב'.
'תודה, תודה. אשמח גם לקרוא את הגיגיך הנפלאים'.
נפרדנו בידידות ובלחיצת ידיים חמה, תוך הבטחה, בלי-נדר, שלא נפסיק לכתוב.
----
ניסיתי להיכנס תחת כנפי רוח ההקדשות שנחה בפורומינו, והנני להקדיש טור זה לאחד מהמיוחדים כאן, ה"ה @אבימי היקר, האיש והקולמוס, האיש והמנגה - שזכיתי לפגוש בו בהשגחה שמימית ובנסיבות דווקא מרנינות. תוכן הטור נבחר באקראי, וניסיתי לשזור בו על הדרך נקודות שהיו כתובות לי אי-שם במגירת מוחי בלבד (ומסיבה זו לא מצאתי אל נכון לכתבם באתגר האחרון). אם הארכתי מדי - הריני לבקש את סליחתכם.
יענקי
בס"ד
זה היה עוד יום שיגרתי. של בין הזמנים - אב תשע"ח.
חדר ההמתנה של קופת החולים לא היה שונה באותו יום.
בחוץ חם, בפנים לוהט.
קופסת פלסטיק מאורכת שהייתה תלויה על הקיר הייתה אמורה לשמש כמזגן, אך זו כנראה העדיפה להצדיק את שם המקום, ולהעשיר את קופת הבעלים על חשבון החולים.
הוצאתי את חתיכת הנייר האחרונה שנותרה בכיסי וניגבתי את טיפות הזיעה מעל מצחי. רבש"ע, רק שיתקדם מהר, אני צריך רק מרשם קטנטן... התפללתי במחשבתי.
התור התקדם בעצלתיים, והאנדרולומוסיה חגגה עד לשמים.
'הלו, קח פתקית', 'המכשיר מקולקל', 'הי, יש לך פתק מאתמול...', 'אל תעקוף', 'אני לפניך'...
קולות מצויים ומעשים שבכל יום במקומות שכאלו.
לפי החשבון שערכתי, יצא שממש כעת מגיע תורי. עמדתי בתנוחת זינוק, מתכונן לרגע שתפתח הדלת נשואת העיניים.
הדקות עברו בעצלתיים. כנראה מטופל רציני נמצא בפנים.
לפתע, נפתחה דלת חדרו של הדוקטור. לאחר שהמטופל יצא, הוציא הד"ר את ראשו וזרק פצצה לחלל חדר ההמתנה:
'היום עלי לצאת מוקדם, נותר לי זמן לעוד שני אנשים בדיוק. אבל שיהיה זריז'!
אם עד עכשיו ההמולה היתה בנוסח ישראלי-שגרתי, כעת נשברה כל מוסכמה אנושית והחגיגה התעצמה שבעתיים.
העדפתי לברוח מהמקום ולהשאיר את המלאכה לאחרים.
לא שהיה לי קל לוותר על תורי, מספיק המתנתי לו חודשיים ימים, וגם כאן העברתי למעלה משעה של המתנה רטובה, אבל לא מתאים לאברך בן עליה להיכנס למריבה, ובפרט שקבלתי על עצמי בתקופת החיזוק האחרונה לוותר בלי משחקים.
בעודי מנסה לפלס בעיניי את הדרך אל דלת היציאה נדחפתי פנימה ומצאתי את עצמי בפתח חדרו של הדוקטור.
רגל אחת בפנים. רגל שניה גם בפנים, אבל זו לא היתה שלי. ממתין נוסף שהעביר עמי את השעה האחרונה קפץ על המציאה וכסף גם הוא להיכנס.
חזותו העידה עליו כי בן תורה רציני הוא, ואף זמנו מדוד ושקול.
'מתחנן, חמש דקות ואני בחוץ', ניסיתי לתפוס כבר את קצה החוט ולהישאב פנימה, מתגרה מהאוויר המזגן הצלול שנפלט מהחדר.
הלה הנהן כמסכים, והנה אני יושב למול כבוד מעלת הד"ר.
'תעודת זהות בבקשה', דרש קולו הנוקשה של היושב למולי.
פשפוש קצר בכיסיי המחיש לי בצורה ברורה את הביטוי 'חשכו עיניו'.
'אה, אה...'
תשמע אדון, זמני קצר, חפש מהר בחוץ את הת"ז שלך ואם תספיק תחזור.
'הבא בתור, אחרון להיום!'
נפלטתי מהחדר ומיהרתי אל עבר המושב בו ביליתי בשעה האחרונה. המקום כבר החל להתרוקן. ריבונו של עולם, רק שלא אאבד את תעודת הזהות, זה מה שחסר לי עכשיו... שפתי מלמלו חצאי פסוקי תהילים ובראשי עברו כמה מחשבות של 'הבטחה וישועה'. לא הספקתי לסגור על סכום השקלים - והאבדה נמצאה! טרם יקראו וה' יענה! חסדי ה'.
האברך שהיה בפנים יצא מהחדר ואני נכנסתי במקומו.
התהליך עבר מהר, והמרשם כבר היה מקופל בכיסי.
בצאתי מהמרפאה פגשתי בו שנית.
שיחה שגרתית של אברכים התגלגלה בינינו, כשעל פנינו חיוך של הקלה.
השם שלו היה מוכר לי מהיכן שהוא. היום ראיתי אותו, אני בטוח! אבל איפה? ניסיתי לגרד במעמקי זיכרוני.
אהה! קראתי בקול, אתה הוא מחבר הספר הנפלא 'קווים לדמותו - שרטוטים מחייו של הגאון משטוטגרט זצוק"ל', הספר שהכה גלים בכל בתי המדרש והכוללים!
'אכן כן, זכיתי בס"ד להיות ממוציאיו לאור', הצטנע הלה.
'אם ככה', עניתי לו, 'אז אנחנו כן מכירים'...
'מהיכן'?
'אממ... אתה זוכר את אחד ממכתבי התגובות שהגיעו אליך ושנחתם בשם 'כולם גיבורים''?
'אוהה! כזו מתיקות נשפכה מבין שורות המכתב ההוא, לא אשכח אותו עוד זמן רב. ואיך הוא קשור אליך? רגע, אל תגיד לי שזה א---'
'אכן כן', עכשיו היה תורי להתלהב. 'כל כך נהניתי מהספר... תשמע - אתה חייב להמשיך לכתוב'.
'תודה, תודה. אשמח גם לקרוא את הגיגיך הנפלאים'.
נפרדנו בידידות ובלחיצת ידיים חמה, תוך הבטחה, בלי-נדר, שלא נפסיק לכתוב.
----
ניסיתי להיכנס תחת כנפי רוח ההקדשות שנחה בפורומינו, והנני להקדיש טור זה לאחד מהמיוחדים כאן, ה"ה @אבימי היקר, האיש והקולמוס, האיש והמנגה - שזכיתי לפגוש בו בהשגחה שמימית ובנסיבות דווקא מרנינות. תוכן הטור נבחר באקראי, וניסיתי לשזור בו על הדרך נקודות שהיו כתובות לי אי-שם במגירת מוחי בלבד (ומסיבה זו לא מצאתי אל נכון לכתבם באתגר האחרון). אם הארכתי מדי - הריני לבקש את סליחתכם.
יענקי
