הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בעקבות אשכול סוער ורוגש על חיידרים, תתי"ם, רביי'ס ועוד עניינים, נזכרתי כי לאחרונה יצא לי לשוחח עם חבר עתיק וותיק. לבקשתו לא אכתוב את שמו, ונציינו רק בראשי תיבותיו, י.ז.
החלפנו חוויות ילדות, וגלגלנו זכרונות נשכחים על ימים שעברו ואינם עוד.
בשלב מסויים, סיפר לי ידידי את הסיפור הבא, והרי הוא לפניכם.
הסיפור פורסם באישורו של י.ז. עצמו, והוא אף 'גיהץ' את הסיפור טרם העלאתו לאווירא דפרוגא. לבקשתו ציינתי את שמות בעלי המעשה.
***
היינו כיתה רגילה לגמרי, בת"ת מקורוואן רגיל לגמרי, בעוד יום רגיל לגמרי. מעבירים את זמן ההפסקה בתוך חלל קראוון הכיתה. חורף, חורף. לא יכולנו לצאת החוצה, אל החצר החשופה תחת כיפת השמיים.
בשעה 12:30 החליט מוישי הרזה להוציא את השפן מהכיס.
הוא ניצל את העובדה שהרב'ה יצא לשתות תה חם בחדר המלמדים. טיפס על אחד הכסאות, והוציא ברוב טקס... עיתון ידיעות אחרונות.
אני וכל ילדי הכתה באנו מבתים אברכיים, והעיתון היה זר לנו לחלוטין.
כולנו התנפלנו על העיתון בחדווה, והתחלקנו בדפיו, אולי כמו תושבי כפר ניאגרה בהודו המתחלקים ב"הודו טודיי", בערך.
כל 2 ילדים קיבלו זוג עמודים, ואיכשהו העיתון התחלק בין כולם, מן הסתם מוישי הרזה קיבל 4 עמודים, כגמול על המאמץ.
מוישי מוישי, מאיפה העיתון? זו הייתה שאלת השאלות. שכונה חרדית, בתים חרדים. מאיפה העיתון?...
מוישי ניצל את תשומת הלב וסיפר בהנאה מרובה איך עקב אחרי מישקה הפנסיונר, איך חיכה עד שסיים לשתות את הקוקה קולה שלו ("היה כתוב עליה משהו ברוסית! מבטיח!..") והוציא בעדינות את העיתון מהפח השכונתי ליד גינת המשחקים.
די מהר העיתון המפורק שיעמם אותנו.
נכון שמדובר בעיתון שאסור לקרוא, אבל בכל זאת- הוא היה באמת משעמם...
מלא-מלא תמונות צבעוניות של גברים כושים בועטים בכדורגל, משעמם!
כל מיני אישים חשובים שכותבים על דברים חשובים, משעמם!!
ועוד כמה כותרות על כמה אנשים משעממים, משעמם!!
ואז, מישהו, בטוח בטוח שלא אני- הציע רעיון מבריק:
בואו נעשה לרב'ה הפתעה! כן, הפתעה!
בואו נפרוש לו את העיתון על השולחן, ונכסה לו עם העיתון את כל השולחן, נראה מה הוא יגיב... הוא בטח יאהב את זה, לא?
בטח.
ובכן, כך עשינו. חוכמה טהורה של ילדים טהורים בני 9. כיסינו את שולחן הרבי בעיתון הפרוש, וחיכינו בעיניים נוצצות לכניסתו לכיתה אחרי ההפסקה. נראה נראה איך הוא יגיב...
ההפסקה הייתה עדיין בעיצומה, ומשכך יצאנו לשחק מעט בחצר (הגשם פסק).
*
הצלצול צלצל בזעם, החצר הגשומה והבוצית התרוקנה כמו צלחת בורקסים רגע אחרי הקידוש של שבת בבוקר, והרב'ה שלנו, רב'ה זלמן, נכנס לכתה. כמנהגו- בכניסה דרמטית של מטאדור נחוש, היישר למרכז הכיתה/ זירה.
לקח לו בדיוק שניה כדי להבין את ההתרגשות והעיניים הנוצצות של כל הכתה.
הוא נסוב על צירו לעבור שולחנו- ובהה בהלם ב"מפה" החדשה.
המום, לקח נשימה עמוקה, עצם את עיניו. סגר, פתח, סגר, פתח, רשף- נאדה.
העיתונים נותרו על שולחנו.
מזועזע כולו- רץ החוצה לחדר המנהל, לרבי אורי, מנהל הת"ת.
דקותיים וחצי חלפו, ואל הכיתה הקפואה (כן, כבר הספקנו להבין שהגזמנו)- נכנס ר' אורי, המנהל!
ובכן, מנהל הוא מנהל, ככל הנראה, ותוך שניה וחצי היו בידיו (כפשוטו ממש) שני האשמים.
מוישי הרזה עצמו, ו... אני. כן, אני. מסיבות שלא נהירות לי עד היום, החליטה הכיתה כולה כי אני זה שהעלה את הרעיון (לא נכון!!!), והיא ששה למסור אותנו למנהל, ולהיתמם:
"הם דחפו אותנו לעשות את זה..."
כמנת פתיחה השליך אותנו ר' אורי החוצה (הגשם נפסק בינתיים), ומייד ניגש למנה העיקרית. ישר ולעניין.
נתן את נאום חייו בתוך הכיתה. בקול נורא. קול חוצב להבות הבוקע רקיעים ועובר בקלי קלות מבעד לדלת הדקה, אליה הצמדנו היטב את אוזנינו כמובן, רגע אחרי שהושלכנו החוצה.
*
אינני יכול לחזור על נאומו של רבי אורי, מהסיבה הפשוטה שאינני זוכר מילה וחצי ממנו. עברו מאז שנים רבות.
מה שכן, זוכר אני היטב היטב את כאב הלב האמיתי שבו הוא דיבר, את הצער, את התחושה הבלתי אפשרית שבת"ת 'שלנו' נכנסה פיסת זוהמה שכזו.
הוא צעק, וצעק, ובכה, כמעט.
אחרי זמן ארוך שנדמה כנצח (הגשם התחדש בינתיים!), דלת הכיתה נפתחה, ורבי אורי יצא החוצה, וחזר באוזנינו על תקציר הנאום.
וכה היו דבריו:
עיתון חילוני הוא הגועל נפש הגדול ביותר הקיים בעולם. זוהמה, תועבה, שיקצות. הכל ביחד.
בעצם, עיתון חילוני הוא חזיר אמיתי. כן, חזיר.
הוא זקר אצבע מאשימה כלפיי וכלפי מוישי הרזה (שפרץ בבכי סוער, בינתיים: "אבל לא קראתי את העיתון.. מבטיח.. רק פתחתי ושמתי את התמונות על השולחן של הרב'ה..")---
עיתון חילוני הוא חזיר! ומי שנוגע בו- נוגע בחזיר!
ומי שמכניס את העיתון החילוני לכיס- אוכל את החזיר! כן!
מוישי כבר כמעט נשכב על הרצפה מרוב בכי, ורבי אורי סיים: ועכשיו אתם יכולים לחזור לכיתה.
חזרנו. אף אחד לא חשב שאנחנו גיבורים גדולים, בניגוד להשתוללויות אחרות.
המלמד השליך את דפי העיתון ברוב טקס לפח האשפה הקטן, לא לפני שקרע אותם בהנאה גלויה ל 739 חלקים זעירים.
במשך כל אותו היום האווירה הייתה מתוחה קצת, ולמחרת הכל היה כרגיל.
ואחרי עוד יום ועוד יומיים, הסיפור נשכח מכל לב.
אבל, משהו אחד כן נשאר.
מאז אותו יום ועד היום (כמעט 20 שנה מאז!) אינני מסוגל לגעת בעיתון חילוני. לא לגעת, לא להציץ בכותרת, כלום.
***
רעי גיחך: מאז ימי ילדותי, דברים רבים קראתי, שמעתי, עשיתי. אבל עיתון חילוני? לא.. אינני מסוגל! חזיר!
וסיים:
שמעתי בימי חיי עשרות ומאות שיחות מוסר, עברתי ב 7 ישיבות ו 3 תתי"ם, אבל השמוע'ס הזה נכנס לי לוורידים.
אולי כי הוא יצא מהלב, מהפנימיות הכי עמוקה.
נ.ב. הסיפור אמיתי, והמנהל הוא הרב אורי סופר שליט"א.
(י.ז. היקר, אם אתה במקרה גולש בפרוג, אז בשמי ובשם החבר'ה- תודה גדולה על הסיפור! אה, ותזרוק כבר את האייפון, קדימה, חיש חש! אל חשש! הגיע הזמן...)
געציל
החלפנו חוויות ילדות, וגלגלנו זכרונות נשכחים על ימים שעברו ואינם עוד.
בשלב מסויים, סיפר לי ידידי את הסיפור הבא, והרי הוא לפניכם.
הסיפור פורסם באישורו של י.ז. עצמו, והוא אף 'גיהץ' את הסיפור טרם העלאתו לאווירא דפרוגא. לבקשתו ציינתי את שמות בעלי המעשה.
***
היינו כיתה רגילה לגמרי, בת"ת מקורוואן רגיל לגמרי, בעוד יום רגיל לגמרי. מעבירים את זמן ההפסקה בתוך חלל קראוון הכיתה. חורף, חורף. לא יכולנו לצאת החוצה, אל החצר החשופה תחת כיפת השמיים.
בשעה 12:30 החליט מוישי הרזה להוציא את השפן מהכיס.
הוא ניצל את העובדה שהרב'ה יצא לשתות תה חם בחדר המלמדים. טיפס על אחד הכסאות, והוציא ברוב טקס... עיתון ידיעות אחרונות.
אני וכל ילדי הכתה באנו מבתים אברכיים, והעיתון היה זר לנו לחלוטין.
כולנו התנפלנו על העיתון בחדווה, והתחלקנו בדפיו, אולי כמו תושבי כפר ניאגרה בהודו המתחלקים ב"הודו טודיי", בערך.
כל 2 ילדים קיבלו זוג עמודים, ואיכשהו העיתון התחלק בין כולם, מן הסתם מוישי הרזה קיבל 4 עמודים, כגמול על המאמץ.
מוישי מוישי, מאיפה העיתון? זו הייתה שאלת השאלות. שכונה חרדית, בתים חרדים. מאיפה העיתון?...
מוישי ניצל את תשומת הלב וסיפר בהנאה מרובה איך עקב אחרי מישקה הפנסיונר, איך חיכה עד שסיים לשתות את הקוקה קולה שלו ("היה כתוב עליה משהו ברוסית! מבטיח!..") והוציא בעדינות את העיתון מהפח השכונתי ליד גינת המשחקים.
די מהר העיתון המפורק שיעמם אותנו.
נכון שמדובר בעיתון שאסור לקרוא, אבל בכל זאת- הוא היה באמת משעמם...
מלא-מלא תמונות צבעוניות של גברים כושים בועטים בכדורגל, משעמם!
כל מיני אישים חשובים שכותבים על דברים חשובים, משעמם!!
ועוד כמה כותרות על כמה אנשים משעממים, משעמם!!
ואז, מישהו, בטוח בטוח שלא אני- הציע רעיון מבריק:
בואו נעשה לרב'ה הפתעה! כן, הפתעה!
בואו נפרוש לו את העיתון על השולחן, ונכסה לו עם העיתון את כל השולחן, נראה מה הוא יגיב... הוא בטח יאהב את זה, לא?
בטח.
ובכן, כך עשינו. חוכמה טהורה של ילדים טהורים בני 9. כיסינו את שולחן הרבי בעיתון הפרוש, וחיכינו בעיניים נוצצות לכניסתו לכיתה אחרי ההפסקה. נראה נראה איך הוא יגיב...
ההפסקה הייתה עדיין בעיצומה, ומשכך יצאנו לשחק מעט בחצר (הגשם פסק).
*
הצלצול צלצל בזעם, החצר הגשומה והבוצית התרוקנה כמו צלחת בורקסים רגע אחרי הקידוש של שבת בבוקר, והרב'ה שלנו, רב'ה זלמן, נכנס לכתה. כמנהגו- בכניסה דרמטית של מטאדור נחוש, היישר למרכז הכיתה/ זירה.
לקח לו בדיוק שניה כדי להבין את ההתרגשות והעיניים הנוצצות של כל הכתה.
הוא נסוב על צירו לעבור שולחנו- ובהה בהלם ב"מפה" החדשה.
המום, לקח נשימה עמוקה, עצם את עיניו. סגר, פתח, סגר, פתח, רשף- נאדה.
העיתונים נותרו על שולחנו.
מזועזע כולו- רץ החוצה לחדר המנהל, לרבי אורי, מנהל הת"ת.
דקותיים וחצי חלפו, ואל הכיתה הקפואה (כן, כבר הספקנו להבין שהגזמנו)- נכנס ר' אורי, המנהל!
ובכן, מנהל הוא מנהל, ככל הנראה, ותוך שניה וחצי היו בידיו (כפשוטו ממש) שני האשמים.
מוישי הרזה עצמו, ו... אני. כן, אני. מסיבות שלא נהירות לי עד היום, החליטה הכיתה כולה כי אני זה שהעלה את הרעיון (לא נכון!!!), והיא ששה למסור אותנו למנהל, ולהיתמם:
"הם דחפו אותנו לעשות את זה..."
כמנת פתיחה השליך אותנו ר' אורי החוצה (הגשם נפסק בינתיים), ומייד ניגש למנה העיקרית. ישר ולעניין.
נתן את נאום חייו בתוך הכיתה. בקול נורא. קול חוצב להבות הבוקע רקיעים ועובר בקלי קלות מבעד לדלת הדקה, אליה הצמדנו היטב את אוזנינו כמובן, רגע אחרי שהושלכנו החוצה.
*
אינני יכול לחזור על נאומו של רבי אורי, מהסיבה הפשוטה שאינני זוכר מילה וחצי ממנו. עברו מאז שנים רבות.
מה שכן, זוכר אני היטב היטב את כאב הלב האמיתי שבו הוא דיבר, את הצער, את התחושה הבלתי אפשרית שבת"ת 'שלנו' נכנסה פיסת זוהמה שכזו.
הוא צעק, וצעק, ובכה, כמעט.
אחרי זמן ארוך שנדמה כנצח (הגשם התחדש בינתיים!), דלת הכיתה נפתחה, ורבי אורי יצא החוצה, וחזר באוזנינו על תקציר הנאום.
וכה היו דבריו:
עיתון חילוני הוא הגועל נפש הגדול ביותר הקיים בעולם. זוהמה, תועבה, שיקצות. הכל ביחד.
בעצם, עיתון חילוני הוא חזיר אמיתי. כן, חזיר.
הוא זקר אצבע מאשימה כלפיי וכלפי מוישי הרזה (שפרץ בבכי סוער, בינתיים: "אבל לא קראתי את העיתון.. מבטיח.. רק פתחתי ושמתי את התמונות על השולחן של הרב'ה..")---
עיתון חילוני הוא חזיר! ומי שנוגע בו- נוגע בחזיר!
ומי שמכניס את העיתון החילוני לכיס- אוכל את החזיר! כן!
מוישי כבר כמעט נשכב על הרצפה מרוב בכי, ורבי אורי סיים: ועכשיו אתם יכולים לחזור לכיתה.
חזרנו. אף אחד לא חשב שאנחנו גיבורים גדולים, בניגוד להשתוללויות אחרות.
המלמד השליך את דפי העיתון ברוב טקס לפח האשפה הקטן, לא לפני שקרע אותם בהנאה גלויה ל 739 חלקים זעירים.
במשך כל אותו היום האווירה הייתה מתוחה קצת, ולמחרת הכל היה כרגיל.
ואחרי עוד יום ועוד יומיים, הסיפור נשכח מכל לב.
אבל, משהו אחד כן נשאר.
מאז אותו יום ועד היום (כמעט 20 שנה מאז!) אינני מסוגל לגעת בעיתון חילוני. לא לגעת, לא להציץ בכותרת, כלום.
***
רעי גיחך: מאז ימי ילדותי, דברים רבים קראתי, שמעתי, עשיתי. אבל עיתון חילוני? לא.. אינני מסוגל! חזיר!
וסיים:
שמעתי בימי חיי עשרות ומאות שיחות מוסר, עברתי ב 7 ישיבות ו 3 תתי"ם, אבל השמוע'ס הזה נכנס לי לוורידים.
אולי כי הוא יצא מהלב, מהפנימיות הכי עמוקה.
נ.ב. הסיפור אמיתי, והמנהל הוא הרב אורי סופר שליט"א.
(י.ז. היקר, אם אתה במקרה גולש בפרוג, אז בשמי ובשם החבר'ה- תודה גדולה על הסיפור! אה, ותזרוק כבר את האייפון, קדימה, חיש חש! אל חשש! הגיע הזמן...)
געציל
נערך לאחרונה ב:
