הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס''ד
הדמויות
הרחבה רכה, צבועה בצבעים סולידיים, ויש בה הרים מתונים וגבעות משתפלות. המקום הומה דמויות קטנות מתרוצצות הנה והנה, והשמש מאירה עליהן אך לא מסנוורת.
פתאום הן מסקרנות אותי עד לבלתי הכיל. לא מבין איך התעלמתי מהן במשך כל-כך הרבה שנים. אני מתרחק צעד ועוד צעד בהילוך אחורי, רוצה לראות את כולן ביחד ואת התמונה השלמה. נזהר לא להתרחק יותר מידי כדי לא להתנתק. אני מתבונן ומקשיב. רק מתבונן ורק מקשיב. מידי פעם שם לב לעוד ועוד דמויות.
ואני מוקסם.
כשאני קולט כמה רבים הם – אני מופתע למדי. איפה התחבאו כל השנים? איך לא הרגשתי שהם כולם כאן? קיימים, מתרוצצים, צועקים, בועטים? איך ראיתי תמיד רק אחד או שניים ואולי שלושה, והייתי בטוח – שזהו זה?
יש את הכועס ההוא, אדום ומזיע ולא מסכים בשום אופן. ויש את המפוחד הזה, שמעדיף תמיד להימנע. המנהל מושיט אצבע קדימה, מראה על לוח הזמנים ועל רשימת המטלות. והמגונן עוצר בגופו את אלה שרוצים לפרוץ ולהסתכן. ומי מתחבא שם מאחורה? הא, השובבון החמוד הזה, מתגלגל מצחוק ומתקדם בדילוגים עליזים. והתינוק ההוא שרק רוצה אהבה והגנה וכל-כך פגיע ובוכה וצוחק בקול.
אני כמעט מצטרף לאחד מהם, ומסלק משם את כל השאר! ככה אני רגיל לעשות, בלי לחשוב הרבה. איך פתאום כולם הגיעו?? ומאיפה?? ברגע האחרון צועד צעד אחורה ועוד אחד. ממשיך רק להתבונן ולהקשיב. רוצה בפעם הזאת לתת מקום לכולם. גם לאלה שתמיד היו דחופים עמוק עמוק בחושך ובאפלה וקולם לא נשמע. גם לאלה שאף פעם לא הכרתי בהם, כי הם קלקלו לי את התדמית, או שאחרים תמיד גברו עליהם, ואולי פשוט לא הייתי רגיל אליהם.
הפרפקציוניסט הזה לא מתפשר ודוחף לכיוון השלמות. וההוא שם בצד, כתפיו שחות תחת הנטל ומצחו מכווץ – אשם כל הזמן. לא רחוק משם פורש המשוחרר זרועות מחבקות לעולם ושואף אויר טוב מלוא ריאותיו. המשגיח בודק מה קורה, בעוד שהזהיר הולך מאחור בצעדים מחושבים ולא מסוכנים. ביניהם - מכין וחושב על הכל - מהלך האחראי. ולפני שמישהו שם לב – מתבלגנת אחת הפינות ונמרחת בקשת צבעים וחומרים בעוד היצירתי מנצח עליהם בחדווה.
ויש עוד המון. מגיחים מכל החורים. מבינים שזו ההזדמנות שלהם לצאת לאוויר העולם ולאור השמש.
אני מתבונן ומקשיב, מקשיב ומתבונן, קצת מרחוק. יותר מאוחר אתקרב בחזרה ואבחר בכמה שיתאימו לי ויעזרו לי במה שצריך. כל פעם באחרים, לפי המצב. והשאר, אלה שלא יעלו לקדמת הבמה – יניחו לי ולא יאבקו בחושך על קיומם, כי כבר האיר עליהם אור היום, והם קבלו מקום וגם פיוס.
מרחבית
הדמויות
הרחבה רכה, צבועה בצבעים סולידיים, ויש בה הרים מתונים וגבעות משתפלות. המקום הומה דמויות קטנות מתרוצצות הנה והנה, והשמש מאירה עליהן אך לא מסנוורת.
פתאום הן מסקרנות אותי עד לבלתי הכיל. לא מבין איך התעלמתי מהן במשך כל-כך הרבה שנים. אני מתרחק צעד ועוד צעד בהילוך אחורי, רוצה לראות את כולן ביחד ואת התמונה השלמה. נזהר לא להתרחק יותר מידי כדי לא להתנתק. אני מתבונן ומקשיב. רק מתבונן ורק מקשיב. מידי פעם שם לב לעוד ועוד דמויות.
ואני מוקסם.
כשאני קולט כמה רבים הם – אני מופתע למדי. איפה התחבאו כל השנים? איך לא הרגשתי שהם כולם כאן? קיימים, מתרוצצים, צועקים, בועטים? איך ראיתי תמיד רק אחד או שניים ואולי שלושה, והייתי בטוח – שזהו זה?
יש את הכועס ההוא, אדום ומזיע ולא מסכים בשום אופן. ויש את המפוחד הזה, שמעדיף תמיד להימנע. המנהל מושיט אצבע קדימה, מראה על לוח הזמנים ועל רשימת המטלות. והמגונן עוצר בגופו את אלה שרוצים לפרוץ ולהסתכן. ומי מתחבא שם מאחורה? הא, השובבון החמוד הזה, מתגלגל מצחוק ומתקדם בדילוגים עליזים. והתינוק ההוא שרק רוצה אהבה והגנה וכל-כך פגיע ובוכה וצוחק בקול.
אני כמעט מצטרף לאחד מהם, ומסלק משם את כל השאר! ככה אני רגיל לעשות, בלי לחשוב הרבה. איך פתאום כולם הגיעו?? ומאיפה?? ברגע האחרון צועד צעד אחורה ועוד אחד. ממשיך רק להתבונן ולהקשיב. רוצה בפעם הזאת לתת מקום לכולם. גם לאלה שתמיד היו דחופים עמוק עמוק בחושך ובאפלה וקולם לא נשמע. גם לאלה שאף פעם לא הכרתי בהם, כי הם קלקלו לי את התדמית, או שאחרים תמיד גברו עליהם, ואולי פשוט לא הייתי רגיל אליהם.
הפרפקציוניסט הזה לא מתפשר ודוחף לכיוון השלמות. וההוא שם בצד, כתפיו שחות תחת הנטל ומצחו מכווץ – אשם כל הזמן. לא רחוק משם פורש המשוחרר זרועות מחבקות לעולם ושואף אויר טוב מלוא ריאותיו. המשגיח בודק מה קורה, בעוד שהזהיר הולך מאחור בצעדים מחושבים ולא מסוכנים. ביניהם - מכין וחושב על הכל - מהלך האחראי. ולפני שמישהו שם לב – מתבלגנת אחת הפינות ונמרחת בקשת צבעים וחומרים בעוד היצירתי מנצח עליהם בחדווה.
ויש עוד המון. מגיחים מכל החורים. מבינים שזו ההזדמנות שלהם לצאת לאוויר העולם ולאור השמש.
אני מתבונן ומקשיב, מקשיב ומתבונן, קצת מרחוק. יותר מאוחר אתקרב בחזרה ואבחר בכמה שיתאימו לי ויעזרו לי במה שצריך. כל פעם באחרים, לפי המצב. והשאר, אלה שלא יעלו לקדמת הבמה – יניחו לי ולא יאבקו בחושך על קיומם, כי כבר האיר עליהם אור היום, והם קבלו מקום וגם פיוס.
מרחבית
נערך לאחרונה ב:
