שיר שיר שכתבתי לאחר שיחת נפש עם ילד מבית הרוס... דעתכם?

[c.s.h.]

בגינה מאחורי הבית קבור ילד
ילד שאותו הרגתי בעצמי
והאמת שאני מתגעגע אליו
מתגעגע לאותו הילד
שהיה קצת נאיבי קצת תמים
שהאמין שהעולם מקום נחמד ונעים
שהאמין שטוב שהאמין בהכל
שאין דבר שהוא לא יכול
אני זוכר את הילד עם חברים מסתובב
קם, נופל, רץ, משתובב
אני עוד שומע את הצחוק המשוחרר
התמימות שלו, שבסוף הכל מסודר
הוא היה ילד קטן עם מבט חולמני בעיניים
אבל היו רגעים שהמבט נעלם שקע במים
כעס, שנאה או אלימות
לא בשבילו, לא מסתדר עם התמימות
מבט מתפלא הוא מסרב להאמין
יש דברים שעדיף לא להבין
אבל בעולם הזה אין לילדים כמוהו מקום
אף אחד לא מעריך כנות או תום
לכן קרה הרגע ההוא שבסוף הוחלט
פה הוא לא יסתדר עם אותו תמימות המבט
היום הוא בגינה מאחורי הבית סגור
אמנם קרוב אמנם צמוד אבל עדיין קבור
לפעמים שאני תמים או משהו דומה
החיוך שלו כמו בתמונה מול עיניי עולה
הזיכרון חותך, צורב, פוגע
אבל זה מה שעשיתי, וגם למה אני יודע
אני כל יום מתגעגע לילד שהרגתי בעצמי
אבל אז אני נזכר שהילד ־ זה אני...

 

[פנינה ריימונד]

מיוחד ממש!

 

[חדוי לינד]

מיוחד!
ומשקף כל כך את תהליך הטראומה והניתוק של נפגעים

 

[רחל רבין]

מפחיד. השורה האחרונה - מחץ ממש.
כי האמת, גם ההורים יכולים לשיר את השיר הזה....
אם יש להם מספיק נפש בשביל כך...

 

[בובה בובה]

יפהפה ועמוק
תודה!

 

[הגיבן (ת)]

חייבים להלביש מוזיקה על השיר הזה!

בגינה מאחורי הבית קבור ילד
ילד שאותו הרגתי בעצמי
והאמת שאני מתגעגע אליו
מתגעגע לאותו הילד

השיר מתחיל בתיאור יותר מרומז, בסוג של דימוי, לא הכי ישיר. אני לא יודעת איך לתאר את זה, אבל לי זה מזכיר מבנה של סיפור. בלי להכתיב לך גלויות על מי ועל מה, וזה מה שגורם לשיר להיות מרתק.

בהמשך יש משפטים שמרצים בדרך ישירה מאוד, וזה שובר את האווירה של השיר, בעיני.

למשל:
יש דברים שעדיף לא להבין
אבל בעולם הזה אין לילדים כמוהו מקום
אף אחד לא מעריך כנות או תום
לכן קרה הרגע ההוא שבסוף הוחלט
פה הוא לא יסתדר עם אותו תמימות המבט - כל הקטע הזה די גלוי
היום הוא בגינה מאחורי הבית סגור - פה זה חוזר לתחפושת של הדימוי.

תארי לעצמך שזה היה המשך ישיר של "בעולם הזה אין מקום". לדעתי זה היה משדרג את השיר, כשאנחנו צריכים להשלים לבד ש"אף אחד לא מעריך" את הילד שתיארנו עד עכשיו ולכן עליו "למות".

אבל זה מה שעשיתי, וגם למה אני יודע
אני כל יום מתגעגע לילד שהרגתי בעצמי

אבל אז אני נזכר שהילד ־ זה אני... - כאן, שוב, זה ממש מכתיב לנו את מה שכבר הבנו לבד. ובואו נגיד שיש קהל שהבין משהו אחר - והזדהה עם רעיון אחר - אז מה? השיר משתדרג כשמאפשרים לפרשנות לקרות.

 

[לאלה]

בגינה מאחורי הבית קבור ילד
ילד שאותו הרגתי בעצמי

פתיחה חזקה ממש.
שיר יפה ועצוב. ממש עצוב.

 

[c.s.h.]

חייבים להלביש מוזיקה על השיר הזה!

השיר מתחיל בתיאור יותר מרומז, בסוג של דימוי, לא הכי ישיר. אני לא יודעת איך לתאר את זה, אבל לי זה מזכיר מבנה של סיפור. בלי להכתיב לך גלויות על מי ועל מה, וזה מה שגורם לשיר להיות מרתק.

בהמשך יש משפטים שמרצים בדרך ישירה מאוד, וזה שובר את האווירה של השיר, בעיני.

למשל:
יש דברים שעדיף לא להבין
אבל בעולם הזה אין לילדים כמוהו מקום
אף אחד לא מעריך כנות או תום
לכן קרה הרגע ההוא שבסוף הוחלט
פה הוא לא יסתדר עם אותו תמימות המבט - כל הקטע הזה די גלוי
היום הוא בגינה מאחורי הבית סגור - פה זה חוזר לתחפושת של הדימוי.

תארי לעצמך שזה היה המשך ישיר של "בעולם הזה אין מקום". לדעתי זה היה משדרג את השיר, כשאנחנו צריכים להשלים לבד ש"אף אחד לא מעריך" את הילד שתיארנו עד עכשיו ולכן עליו "למות".

אבל זה מה שעשיתי, וגם למה אני יודע
אני כל יום מתגעגע לילד שהרגתי בעצמי

אבל אז אני נזכר שהילד ־ זה אני... - כאן, שוב, זה ממש מכתיב לנו את מה שכבר הבנו לבד. ובואו נגיד שיש קהל שהבין משהו אחר - והזדהה עם רעיון אחר - אז מה? השיר משתדרג כשמאפשרים לפרשנות לקרות.

נכון שיש משהו בלתת אופציה לפרשנות.
פשוט ההעדפה בשיר הזה הייתה לסיים עם השורת מחץ לאחר שיש את עולם הדימוי שלוקח כאילו בעצם הסיפור על ילד שנגרר ל"רצח" וכו' ובסוף מתברר לאחר שהקורא "הולך שולל" לאחר הטקסוט בסוף הוא מגלה שהילד שנהרג הוא אותו הילד שמספר את השיר ובעצם מספר על עצמו

 

[נועה לבין (Tamar)]

אבל אז אני נזכר שהילד ־ זה אני... - כאן, שוב, זה ממש מכתיב לנו את מה שכבר הבנו לבד. ובואו נגיד שיש קהל שהבין משהו אחר - והזדהה עם רעיון אחר - אז מה? השיר משתדרג כשמאפשרים לפרשנות לקרות

אני מעדיפה את זה ככה.
כבר בשורה השנייה הבנתי שהילד שר את השיר על עצמו, אבל זה היה 'הבנה' -כמו שהגדירה את זה פעם @נ. גל - ולא 'ידיעה'.
השורה הזאת העבירה בי צמרמורת. בעיניי היא הייתה מאוד נכונה.