ארנסט מאלי (Ernest Lalor Malley) נולד בבריטניה בראשיתה של המאה הקודמת. חברי ילדותו תיארו אותו כטיפוס מופנם, בעל נפש פיוטית והתבוננות מעמיקה. חייו היו רצופים אבדן, סבל ומכאוב. דבר שֶמִן הסתם תרם למבטו הייחודי על העולם.
בגיל 17 החל ארנסט מאלי לכתוב. בתחילה הוא ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, אך עד מהרה מצא את מקומו בכתיבת שירה.
הייתה לו כתיבה עשירה ועמוקה, עשויה שכבות ורבת רבדים. לא רבים ירדו לעומק כוונתו והצליחו להבין את שיריו.
הוא הושפע רבות מהשירה המודרנית, ובעיקר מכתביו של ריימונד סליפט שהיווה ה'השראה שלו לאמן אמיתי'. מאלי תיאר שהיה קורא את שיריו של סליפט עשרות פעמים ברצף. פעם מהר ופעם לאט, פעם בקול ופעם בשקט. הוא סיפר שכך היה מתחבר ליצירה מכיוונים שונים, ומוצא בה גוונים חדשים.
בשנים הבאות כתב למגירה מאות שירים. הוא השקיע את כל כולו ביצירה שלו, אך הוא לא תכנן לשתף בה את העולם. הוא חשש שהעולם לא יבין אותה לאשורה. משום כך נמנע מלפרסם את שיריו בבמה כלשהי.
מאלי לא כתב באופן סדיר. לפעמים היו יכולים לעבוד חודשים ארוכים בהם לא כתב מאומה, לעומת זאת היו שבועות בהן כתב שיר כמעט מדי יום.
'השראה היא כמו אהבה', אמר פעם, 'אי אפשר לגרום לה להגיע, אך כשהיא שם, היא לא נותנת לך מנוח'.
לאחר מותו ממחלת ה'גרייבס', מצאה אתל - אחותו של ארנסט - כמה מהשירים שלו ושלחה אותם למשורר מאקס האריס.
מאקס האריס היה משורר ידוע בפני עצמו, אך מעבר לכך הוא נחשב לאחד מגדולי המבינים בתקופתו בשירה ובאמנות. הוא הוציא לאור את מגזין השירה הנחשב "Angry Penguins" (פינגווינים כועסים) שהיה אחת הבמות היוקרתית למשוררים מרחבי העולם.
האריס התלהב מהשירים של ארנסט מאלי ופרסם אותם במגזין שלו. אחותו של ארנסט שלחה עוד ועוד שירים של אחיה, ואת כולם מאקס האריס פרסם במגזין שלו כשהם זוכים לתשבחות מהמבקרים, המשוררים והמרצים לספרות.
גיליון הסתיו של Angry Penguins בשנת 1944 הוקדש כולו ליצירתו של ארנסט מאלי. הגיליון עוטר בציורים בהשראת שיריו של מאלי, אותם צייר סידני נולאן, שנודע בשנים שלאחר מכן כאחד הציירים האוסטרליים המובילים של המאה ה-20.
טוב. רוצים לשמוע קטע? ובכן, מעולם לא היה אדם בשם ארנסט מאלי.
את המשורר ארנסט מאלי ואת אוסף שיריו המציאו שני חיילים משועממים בני 26 ששירתו בצבא האוסטרלי. שני החיילים, ג'יימס מקאולי והארולד סטויארט, חמדו לצון מתוך כוונה ללעוג לשירה מודרנית, ולהוכיח שהיא חסרת ערך ספרותי. הם בדו את שמו של המשורר ואת סיפור חייו ה'טראגי' בתוך שעות ספורות. ושלחו את המכתבים למאקס האריס בשם אחותו הדמיונית של ארנסט המומצא.
השירים הורכבו מקטעי משפטים שהועתקו מספרות אקראית, מילון אוקספורד ומילון ריפמן לחרוזים. כך למשל השיר: "ביצות מדמנות, בורות חפירה ומקומות אחרים של מים עומדים משמשים כבית גידול… כעת מצאתי אותך אנופוליס שלי", נלקח מילה במילה מחוברת הדרכה של הצבא לשהייה בתנאי בתי גידול של יתושים.
השניים סיפרו כי "לא הושקעה כל מחשבה לטכניקת החריזה פרט להדגשה מדי פעם של הרשלנות בכתיבה… לאחר שסיימנו את מלאכת כתיבת השירים כתבנו הקדמה והצהרה יומרניות ביותר וחסרות כל משמעות… חלק זה לקח לנו יותר זמן מחיבור יצירותיו".
ועכשיו תחזיקו חזק. כשהשקר הגדול התפרסם, האריס המשיך לדבוק בהערכתו לשירתו של מאלי על אף הלעג שספג, וטען ש'לעיתים המיתוס גדול יותר מיוצרו'...
הצטרף אליו הרברט ריד, משורר ומבקר ספרותי בריטי נודע, ואחד ממיסדיו של ה-Institute of Contemporary Arts (מוזיאון לאומנות עכשווית) בלונדון. ריד טען שאפשר ליצור אמנות גאונית גם אם כוונת היוצר היא זיוף, חיקוי ולעג.
גם משוררים מאסכולת ניו יורק נודעו בחיבתם למאלי. קנת קוצ', טען שמעשיהם של השניים ראויים לחיקוי אבל לא כאקט פולמוסי אלא כאקט אומנותי. ג'ון אשברי טען שכוונות אינן רלוונטיות לתוצאות, ושתפיסתנו של טוב, רע, אמיתי ומזויף נתונים לשינוי מתמיד. השניים לימדו את שירתו של מאלי באוניברסיטת קולומביה ובברוקלין קולג', וכללו שניים משיריו במגזין האוונגרד שהשתתפו בעריכתו "Locus Solus" בשנת 1962.
את המסקנה ניתן למקאולי וסטיוארט לומר בלשונם: "עובדה זו אינה מוכיחה היעדר אינטליגנציה מוחלטת מצידם, למרות שיתכן שזה נראה כך. אך היא מוכיחה כי אופנה ספרותית יכולה להפוך לבעלת עוצמה היפנוטית עד שהיא גורמת להפסקת פעולתה של אינטליגנציה ביקורתית אצל מספר רב של אנשים".
בגיל 17 החל ארנסט מאלי לכתוב. בתחילה הוא ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, אך עד מהרה מצא את מקומו בכתיבת שירה.
הייתה לו כתיבה עשירה ועמוקה, עשויה שכבות ורבת רבדים. לא רבים ירדו לעומק כוונתו והצליחו להבין את שיריו.
הוא הושפע רבות מהשירה המודרנית, ובעיקר מכתביו של ריימונד סליפט שהיווה ה'השראה שלו לאמן אמיתי'. מאלי תיאר שהיה קורא את שיריו של סליפט עשרות פעמים ברצף. פעם מהר ופעם לאט, פעם בקול ופעם בשקט. הוא סיפר שכך היה מתחבר ליצירה מכיוונים שונים, ומוצא בה גוונים חדשים.
בשנים הבאות כתב למגירה מאות שירים. הוא השקיע את כל כולו ביצירה שלו, אך הוא לא תכנן לשתף בה את העולם. הוא חשש שהעולם לא יבין אותה לאשורה. משום כך נמנע מלפרסם את שיריו בבמה כלשהי.
מאלי לא כתב באופן סדיר. לפעמים היו יכולים לעבוד חודשים ארוכים בהם לא כתב מאומה, לעומת זאת היו שבועות בהן כתב שיר כמעט מדי יום.
'השראה היא כמו אהבה', אמר פעם, 'אי אפשר לגרום לה להגיע, אך כשהיא שם, היא לא נותנת לך מנוח'.
לאחר מותו ממחלת ה'גרייבס', מצאה אתל - אחותו של ארנסט - כמה מהשירים שלו ושלחה אותם למשורר מאקס האריס.
מאקס האריס היה משורר ידוע בפני עצמו, אך מעבר לכך הוא נחשב לאחד מגדולי המבינים בתקופתו בשירה ובאמנות. הוא הוציא לאור את מגזין השירה הנחשב "Angry Penguins" (פינגווינים כועסים) שהיה אחת הבמות היוקרתית למשוררים מרחבי העולם.
האריס התלהב מהשירים של ארנסט מאלי ופרסם אותם במגזין שלו. אחותו של ארנסט שלחה עוד ועוד שירים של אחיה, ואת כולם מאקס האריס פרסם במגזין שלו כשהם זוכים לתשבחות מהמבקרים, המשוררים והמרצים לספרות.
גיליון הסתיו של Angry Penguins בשנת 1944 הוקדש כולו ליצירתו של ארנסט מאלי. הגיליון עוטר בציורים בהשראת שיריו של מאלי, אותם צייר סידני נולאן, שנודע בשנים שלאחר מכן כאחד הציירים האוסטרליים המובילים של המאה ה-20.
טוב. רוצים לשמוע קטע? ובכן, מעולם לא היה אדם בשם ארנסט מאלי.
את המשורר ארנסט מאלי ואת אוסף שיריו המציאו שני חיילים משועממים בני 26 ששירתו בצבא האוסטרלי. שני החיילים, ג'יימס מקאולי והארולד סטויארט, חמדו לצון מתוך כוונה ללעוג לשירה מודרנית, ולהוכיח שהיא חסרת ערך ספרותי. הם בדו את שמו של המשורר ואת סיפור חייו ה'טראגי' בתוך שעות ספורות. ושלחו את המכתבים למאקס האריס בשם אחותו הדמיונית של ארנסט המומצא.
השירים הורכבו מקטעי משפטים שהועתקו מספרות אקראית, מילון אוקספורד ומילון ריפמן לחרוזים. כך למשל השיר: "ביצות מדמנות, בורות חפירה ומקומות אחרים של מים עומדים משמשים כבית גידול… כעת מצאתי אותך אנופוליס שלי", נלקח מילה במילה מחוברת הדרכה של הצבא לשהייה בתנאי בתי גידול של יתושים.
השניים סיפרו כי "לא הושקעה כל מחשבה לטכניקת החריזה פרט להדגשה מדי פעם של הרשלנות בכתיבה… לאחר שסיימנו את מלאכת כתיבת השירים כתבנו הקדמה והצהרה יומרניות ביותר וחסרות כל משמעות… חלק זה לקח לנו יותר זמן מחיבור יצירותיו".
ועכשיו תחזיקו חזק. כשהשקר הגדול התפרסם, האריס המשיך לדבוק בהערכתו לשירתו של מאלי על אף הלעג שספג, וטען ש'לעיתים המיתוס גדול יותר מיוצרו'...
הצטרף אליו הרברט ריד, משורר ומבקר ספרותי בריטי נודע, ואחד ממיסדיו של ה-Institute of Contemporary Arts (מוזיאון לאומנות עכשווית) בלונדון. ריד טען שאפשר ליצור אמנות גאונית גם אם כוונת היוצר היא זיוף, חיקוי ולעג.
גם משוררים מאסכולת ניו יורק נודעו בחיבתם למאלי. קנת קוצ', טען שמעשיהם של השניים ראויים לחיקוי אבל לא כאקט פולמוסי אלא כאקט אומנותי. ג'ון אשברי טען שכוונות אינן רלוונטיות לתוצאות, ושתפיסתנו של טוב, רע, אמיתי ומזויף נתונים לשינוי מתמיד. השניים לימדו את שירתו של מאלי באוניברסיטת קולומביה ובברוקלין קולג', וכללו שניים משיריו במגזין האוונגרד שהשתתפו בעריכתו "Locus Solus" בשנת 1962.
את המסקנה ניתן למקאולי וסטיוארט לומר בלשונם: "עובדה זו אינה מוכיחה היעדר אינטליגנציה מוחלטת מצידם, למרות שיתכן שזה נראה כך. אך היא מוכיחה כי אופנה ספרותית יכולה להפוך לבעלת עוצמה היפנוטית עד שהיא גורמת להפסקת פעולתה של אינטליגנציה ביקורתית אצל מספר רב של אנשים".
נערך לאחרונה ב: