הנושאים החמים
הנושאים החמים
לא, אין זה מקרה שהרוצחים הגרמנים השתדלו להתאכזר, במיוחד, בחגי ובמועדי ישראל, לערוך בהם טבח ביהודים, להציק ולהשבית את חגם.
אין זה גם מקרה שבחגים ומועדים השתדלו יהודים במסירות-נפש עילאית לקיים מצוות הבורא, להתייחד עם החג, ובמיוחד אמורים הדברים בחג-השבועות, חג "מתן תורתנו", כפי שאומר בעל "שפת אמת": "בליל יום טוב זה יורד טהרה לבנ"י כמ"ש בזוה"ק לנטרא דכיא דמטי עליה בלילא דא. כי הקב"ה מטהר בנ"י שהם יהיו כלים טהורים לקבל התורה..." (שפ"א, שבועות, עמ' 29).
נזכר אני בשיחה מעניינת לה הקשבתי – באותו נושא – בליל שבועות שנת תש"ב: כמו יהודים רבים, ניסיתי למלט את נפשי באותה שנת הרג והשמדה של יהדות פולין, שנת תש"ב. נמלטתי ממקום למקום, עד שבשלהי החורף אותה שנה נקלעתי אל ה"יודען קולוניע" (מושבה יהודית) שבמחוז טורק, אותה הקימו הרוצחים-הגרמנים לשם גניבת-הדעת והטעיה מכוונת של יהודי פולין ויהודי חו"ל.
בהגיעי אל הכפר שטאחולץ שבאותה מושבה מצאתי שם ידיד יקר משכבר הימים, איש פיוטרקוב, הגאון הצעיר ר' פינצ'ה ווייס הי"ד (מראשוני וותיקי תלמידיו של הגאון מרן ר' מאיר שפירא זצ"ל), אשר כיהן כראב"ד בעיר טורק.
עד היום אינני יודע להסביר לעצמי מניין לקח רבי פינצ'ה הי"ד כל כך הרבה מרץ, כוח ועוז, גופניים ונפשיים כאחד. כמו חותנו הגאון והצדיק, הרב הישיש מדוברה, גם הוא היה שרוי בתענית "משבת לשבת". במשך כל היום התרוצץ בענייני הצלת-נפשות ופדיון-שבויים (שוחד והשתדלות אצל הגרמנים למען יהודים שנתפסו ב"חטא" זה או "פשע" אחר), במיוחד הקדיש הרבה זמן לארגון משלוח חבילות-מזון למחנות-המוות שבפוזן, ללודז' ולמקומות אחרים. רבה היתה במיוחד דאגתו למקומות הנ"ל לקראת פסח אותה שנה. הוא אף כתב לנ"ל והתיר להם לאכול קטניות.
יחד עם חותנו הישיש – ויתר הרבנים שבמקום – שקדו וחיפשו עצות על הצלת העדה: הכריזו על תענית-ציבור, הנהיגו לומר ערב ובוקר תהלים בבכי ובהתעוררות רבה, ויחד עם זה לא פסק פומיה מגרסא, ישב יומם ולילה ועסק בתורה, גם בתורת הח"ן.
והנה באותו לילה בלתי-נשכח, ליל שבועות שנת תש"ב, ישבתי במחיצתו. ר' מנחם הרשפינקל (חסיד גור "לוהט") היה כרגיל אופטימי מאוד, "בודאי, הרוצחים – סוף מר מחכה להם, ואילו אנו היהודים – ישועתנו קרובה לבוא" – כך אמר.
לעומתו היה ר' יוסף בונם יאכימוביץ (יהודי ת"ח גדול ומשכיל, מנהל הבנק המסחרי בטורק), מאופק וספקטי יותר. בכלל היו לו לר' יוסף בונם – שהיה מטבעו רציונליסט – שאלות ותהיות רבות: מה ההיגיון שבדבר שהגרמנים ימ"ש מתנכלים לדת היהודית ולמקיימי מצוותיה? למה רודפים הגרמנים ומוציאים גזירות גם נגד יהודים שעזבו את היהדות, ואפילו עד דור שלישי? ועוד ועוד שאלות.
רבי פינצ'ה ישב רכון כשראשו שמוט בין כתפיו, כאילו רדום הוא ואינו מקשיב כלל לשיחתנו. לפתע התרומם ואמר:
רבים מאתנו אינם יודעים מה שהרשעים הללו, הגרמנים ימח-שמם, יודעים, או שהם מרגישים בכך והוא – היהדות והתורה הם האויב הנצחי שלהם, של עמלק. בדורות הקדומים – המשיך רבי פינצ'ה – התנכלו הגויים לדת היהודית, בה ראו יריב, ברם עמלק של דורנו חש ומרגיש שלא רק התורה אלא גם היהודי בעצם גופו, יש בו קדושה והוא מהווה סכנה להשפעת עמלק. משום כך אין לנו להתפלא על כך שהרשעים רודפים ומשמידים יהודים שאבות-אבותיהם כבר התנכרו ליהדות.
וכאן סיפר לנו ר' פינצ'ה מקרים מדהימים של חזרה בתשובה שלמה באותם הימים, והוא סיים באמירה משמו של הצדיק ר' ברוך ממעזביז' זצ"ל על הפסוק: "ועוד מעט ואין רשע והתבוננות על מקומו ואינו" (תהלים לז, י), מפרש הצדיק: בכל יהודי יש "נקודה פנימית", חלק אלוקי ממעל – שאינה נכבית לעולם, ועל זה התפלל דוד המלך: והתבוננת על "מקומו", על ה"נקודה הפנימית", ואז – "ואינו", תיעלם רשעת היהודי.
כך ניחם אותנו רבי פינצ'ה ושכנע אותנו לעורר יהודים לתשובה. למחרת, תיכף לאחר התפילה שהתפללנו השכם בבוקר, לא הספקתי להתרחק מבית-התפילה ונתפסתי, יחד עם עוד הרבה יהודים, בצייד שערכו הגרמנים במושבה ונלקחתי למקום-הריכוז. ר' פינצ'ה לא נח, שלח באופן מיוחד את השתדלן ר' הרשל ז'מנועודה משורק שיחלצני מהמעצר, אולם לא אסתייע הדבר בידו. ביום השני של שבועות הועמסנו מאות אחדות של צעירים יהודים למחנה-עבודה האיום בשוואנזנגן, ליד פוזן.
במחנה עוד הספקתי לקבל מכתב עידוד מרבי פינצ'ה, בו עודד אותי וניחמני.
לסיפורי מופת נוספים, עדויות ויזואליות, תמונות ומסמכים בנושא זה, היכנסו לגנזך קידוש השם>>>
אין זה גם מקרה שבחגים ומועדים השתדלו יהודים במסירות-נפש עילאית לקיים מצוות הבורא, להתייחד עם החג, ובמיוחד אמורים הדברים בחג-השבועות, חג "מתן תורתנו", כפי שאומר בעל "שפת אמת": "בליל יום טוב זה יורד טהרה לבנ"י כמ"ש בזוה"ק לנטרא דכיא דמטי עליה בלילא דא. כי הקב"ה מטהר בנ"י שהם יהיו כלים טהורים לקבל התורה..." (שפ"א, שבועות, עמ' 29).
נזכר אני בשיחה מעניינת לה הקשבתי – באותו נושא – בליל שבועות שנת תש"ב: כמו יהודים רבים, ניסיתי למלט את נפשי באותה שנת הרג והשמדה של יהדות פולין, שנת תש"ב. נמלטתי ממקום למקום, עד שבשלהי החורף אותה שנה נקלעתי אל ה"יודען קולוניע" (מושבה יהודית) שבמחוז טורק, אותה הקימו הרוצחים-הגרמנים לשם גניבת-הדעת והטעיה מכוונת של יהודי פולין ויהודי חו"ל.
בהגיעי אל הכפר שטאחולץ שבאותה מושבה מצאתי שם ידיד יקר משכבר הימים, איש פיוטרקוב, הגאון הצעיר ר' פינצ'ה ווייס הי"ד (מראשוני וותיקי תלמידיו של הגאון מרן ר' מאיר שפירא זצ"ל), אשר כיהן כראב"ד בעיר טורק.
עד היום אינני יודע להסביר לעצמי מניין לקח רבי פינצ'ה הי"ד כל כך הרבה מרץ, כוח ועוז, גופניים ונפשיים כאחד. כמו חותנו הגאון והצדיק, הרב הישיש מדוברה, גם הוא היה שרוי בתענית "משבת לשבת". במשך כל היום התרוצץ בענייני הצלת-נפשות ופדיון-שבויים (שוחד והשתדלות אצל הגרמנים למען יהודים שנתפסו ב"חטא" זה או "פשע" אחר), במיוחד הקדיש הרבה זמן לארגון משלוח חבילות-מזון למחנות-המוות שבפוזן, ללודז' ולמקומות אחרים. רבה היתה במיוחד דאגתו למקומות הנ"ל לקראת פסח אותה שנה. הוא אף כתב לנ"ל והתיר להם לאכול קטניות.
יחד עם חותנו הישיש – ויתר הרבנים שבמקום – שקדו וחיפשו עצות על הצלת העדה: הכריזו על תענית-ציבור, הנהיגו לומר ערב ובוקר תהלים בבכי ובהתעוררות רבה, ויחד עם זה לא פסק פומיה מגרסא, ישב יומם ולילה ועסק בתורה, גם בתורת הח"ן.
והנה באותו לילה בלתי-נשכח, ליל שבועות שנת תש"ב, ישבתי במחיצתו. ר' מנחם הרשפינקל (חסיד גור "לוהט") היה כרגיל אופטימי מאוד, "בודאי, הרוצחים – סוף מר מחכה להם, ואילו אנו היהודים – ישועתנו קרובה לבוא" – כך אמר.
לעומתו היה ר' יוסף בונם יאכימוביץ (יהודי ת"ח גדול ומשכיל, מנהל הבנק המסחרי בטורק), מאופק וספקטי יותר. בכלל היו לו לר' יוסף בונם – שהיה מטבעו רציונליסט – שאלות ותהיות רבות: מה ההיגיון שבדבר שהגרמנים ימ"ש מתנכלים לדת היהודית ולמקיימי מצוותיה? למה רודפים הגרמנים ומוציאים גזירות גם נגד יהודים שעזבו את היהדות, ואפילו עד דור שלישי? ועוד ועוד שאלות.
רבי פינצ'ה ישב רכון כשראשו שמוט בין כתפיו, כאילו רדום הוא ואינו מקשיב כלל לשיחתנו. לפתע התרומם ואמר:
רבים מאתנו אינם יודעים מה שהרשעים הללו, הגרמנים ימח-שמם, יודעים, או שהם מרגישים בכך והוא – היהדות והתורה הם האויב הנצחי שלהם, של עמלק. בדורות הקדומים – המשיך רבי פינצ'ה – התנכלו הגויים לדת היהודית, בה ראו יריב, ברם עמלק של דורנו חש ומרגיש שלא רק התורה אלא גם היהודי בעצם גופו, יש בו קדושה והוא מהווה סכנה להשפעת עמלק. משום כך אין לנו להתפלא על כך שהרשעים רודפים ומשמידים יהודים שאבות-אבותיהם כבר התנכרו ליהדות.
וכאן סיפר לנו ר' פינצ'ה מקרים מדהימים של חזרה בתשובה שלמה באותם הימים, והוא סיים באמירה משמו של הצדיק ר' ברוך ממעזביז' זצ"ל על הפסוק: "ועוד מעט ואין רשע והתבוננות על מקומו ואינו" (תהלים לז, י), מפרש הצדיק: בכל יהודי יש "נקודה פנימית", חלק אלוקי ממעל – שאינה נכבית לעולם, ועל זה התפלל דוד המלך: והתבוננת על "מקומו", על ה"נקודה הפנימית", ואז – "ואינו", תיעלם רשעת היהודי.
כך ניחם אותנו רבי פינצ'ה ושכנע אותנו לעורר יהודים לתשובה. למחרת, תיכף לאחר התפילה שהתפללנו השכם בבוקר, לא הספקתי להתרחק מבית-התפילה ונתפסתי, יחד עם עוד הרבה יהודים, בצייד שערכו הגרמנים במושבה ונלקחתי למקום-הריכוז. ר' פינצ'ה לא נח, שלח באופן מיוחד את השתדלן ר' הרשל ז'מנועודה משורק שיחלצני מהמעצר, אולם לא אסתייע הדבר בידו. ביום השני של שבועות הועמסנו מאות אחדות של צעירים יהודים למחנה-עבודה האיום בשוואנזנגן, ליד פוזן.
במחנה עוד הספקתי לקבל מכתב עידוד מרבי פינצ'ה, בו עודד אותי וניחמני.
יהושע אייבשיץ, "שערים", 18/05/1972
לסיפורי מופת נוספים, עדויות ויזואליות, תמונות ומסמכים בנושא זה, היכנסו לגנזך קידוש השם>>>
