הראשון שהעלה את הנושא הוא הרז"ה, (ר' שלמה זלמן מהאנאו). הוא הבחין שבניגוד לכלל הידוע שבג"ד כפ"ת דגושים אחרי שו"א נח, הרי שקיימים שו"א נחים (לכאורה) לאלפים גם לפני בג"ד כפ"ת רפויים. ועל כן הסיק שלפי שלא נגעו בזה המדקדקים הראשונים, יוצא שבאמת זהו שו"א נע ולא שו"א נח. הוא מרבה לבאר שעל פי החוש יש להדגיש אחרי שו"א נח, ולהרפות אחרי שו"א נע, ושלא יתכן להרפות אחרי שו"א נח. את התנועה שלפני השו"א נח (שבעצם ובראשונה הוא הוא השו"א), קרא בשם "תנועה קלה".
מסקנה זו העמידה את הרז"ה בפני קשיים לא מעטים הודות ליוצאים מן הכלל רבים מאד, ועל כן העמיד תנאים רבים ליסוד זה, וקבע לא פחות משמנה מיני 'יוצאים מן הכלל'.
מתנגדו הגדול - היעב"ץ (ר' יעקב עמדין) תקף את דבריו באופן חריף, וכינה את היסוד שלו: תנועה קלה וחשודה (לשון נופל על לשון כלה נאה (תנועה) וחסודה).
בימיו של הרז"ה היה עוד מדקדק גדול, בעל אהל משה שהיה מפורסם מאד בדורו, וגם הוא חלק על הרז"ה, בנוגע לעצם הכלל של "תנועה קלה" על פרטיו השונים, אולם גם הוא סבר שהשו"א הוא שו"א נע לפעמים, והוא נקרא שו"א החסין. בעל אהל משה מעמיד קו חלוקה ברור בין שו"א שמתאים להיות "שו"א החסין", לבין שו"א שאינו ככזה.
אולם גם דבריו לא עמדו בבקורת, וישנם ראיות שהשו"א הזה הוא שו"א נח לעולם. ראיה אחת מני רבות היא העובדה שכאשר יש טעם שצריך להיות נסוג אחור, הוא אינו נסוג לתנועה ההיא שלפני השו"א, וזה ראיה שהשו"א שאחריה הוא שו"א נח.
דומה שכיום לא קיבלו את דבריהם של הרז"ה והאהל משה בדבר נעות השו"א, כנראה בהשפעת גדולי המדפיסים הדווקנים כהרוו"ה וזולתו. אולם בדורות ההם רוב המדפיסים שהבדילו בין שו"א נח לנע, נטו לדעת הרז"ה והדפיסו הסידורים לפי שיטתו. כי זאת יש לדעת, שמומחיותו של הרז"ה בדקדוק לא היתה מוטלת בספק אף לדעת מתנגדיו כהיעב"ץ (שכינהו בעל מלאכה אחת). הרז"ה היה הראשון שניסה להסביר על פי דרכים חדשניים את הסיבות לכללים הרבים הנמצאים בניקוד, הוא גם הראשון שהחל להעמיד סדר ברור של הטעמים, מה לפנים ומה לאחור.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
