הנושאים החמים
הנושאים החמים
היה זה בשלהי תמוז תשע"ט.
באותו לילה הגיע תורי הקבוע לשמור ליד מיטת סבי זצ"ל, ששכב מזה שבועות במחלקת טיפול נמרץ כשהוא מונשם ומורדם.
כיון שאין אפשרות לשהות בתוך המחלקה בשעות הלילה, ישבתי על הכורסאות שעל יד המחלקה, כשאני מנמנם קלות.
הדי דיבורים התגנבו לאוזני. 'כמה זקנים יש כאן, אפשר להשתגע', אמר שם מישהו. 'כן, כל כמה שבועות הם חוזרים שוב ושוב, מה הם חושבים לעצמם, שהעולם מסתובב סביבם?!' השיב חבירו.
אגרופיי נקמצו. מי הם החצופים הללו שמעזים לדבר כך? בטח צעירים מעולי חבר העמים, הערלים הללו מסוגלים להכל.
חרש חרש הילכתי על קצות אצבעותיי, כדי למצוא את מקור הדיבורים. הקול הוליך אותי אל חדר האחיות. השנים דיברו שם כאילו המבוגרים הם מקור כל הבעיות בעולם.
"בכל פעם מחדש אני מתעצבן. עשרות עשרות מיליארדים נשפכים כאן כל חודש, בשביל להנשים כמה 'תרחים', שבכל מקרה ימותו עוד חודש-חודשיים".
"כן", הוסיף חבירו, "זה פשוט לא יאמן. כמות לא תתואר של פרופסורים, רופאים, אחים ואחיות נדרשים שוב ושוב לבדוק להם דם, להחליף להם בגדים ומצעים, להנשים אותם ולעשות להם החייאות מבוקר עד ערב. וכל זה בשביל מה? בשביל שיסבלו עוד כמה חודשים?! שלא נדבר על כל אותם חולים ששוכבים 'צמח', כשהמוח שלהם מת לחלוטין, והאברים שלהם יכלו לחסוך עשרות מליונים לכל חולי הכליות, הלב והכבד".
"אין, אין דברים כאלה", ענה הראשון. "קח לדוגמא את ה'חוסיד' הזה מהטיפול הנמרץ". אוזניי התחדדו. הם מדברים על סבא שלי! "כל כמה שבועות הוא חוזר לכאן בגלל הבעיות בלב שלו, ומשפחה שלימה של מאות ילדים, נכדים ונכדות צריכים לבטל את כל עיסוקיהם, עוזבים את ה'כויללים' ואת ה'תהילים' בשביל לבוא לשמור עליו בבית החולים, לא הגיע הזמן להרגיע קצת את השמירה?".
כאן התחלתי לחשוד. החבר'ה האלו מדברים במושגים 'משלנו'! אולי אלו חוזרים בשאלה?
הדלת הפתוחה למחצה הסתירה את פני הדוברים. ניסיתי להתגנב ולראות את פניהם.
"ובכלל, יש לך מושג אלו בעיות של 'שמירס העיניים' יש כאן?! ככה לבזבז זמן וכסף בשביל זקן שבכל מקרה ימות בעוד חצי שנה?"
כשהצצתי מעבר לדלת, חטפתי הלם מוחלט. שני האחים עוטי החלוק היו נראים כחרדים מבטן ומלידה, עם פאותיהם הסדורות תלתלים וזקנם המכובד.
הם עדיין לא שמו לב אליי. הראשון, שהתגלה כנואם מוכשר, המשיך לדבר בטון חוצב להבות: "רק מי ש'מבפנים', יודע כמה טעויות יש כאן. הנה, רק בשבת האחרונה הוריתי לחבר שלי שאבא שלו סבל מכאבים עזים בצד השמאלי, שלא יתפנה לבית החולים. וזה למה? רוב הכאבים האלו הם כאבי שרירים, אז מה, בגלל חשש-חששא שאולי זה התקף לב, לחלל שבת ולעזוב ככה את כל המשפחה באמצע הסעודה?!"
חבירו הנהן בראשו במרץ, והשיב בקול נלהב: "זה עוד כלום. לפני חודש אמרתי לאח שלי, שהבת שלו נפלה ממגלשה גבוהה וסבלה מכאבים איומים ברגל, שלא ילך לבית החולים. זה מה שחסר לנו, שיגידו שהחרדים לא שומרים על הילדים שלהם ומזניחים אותם?!"
כנראה לא שמרתי די הצורך על השקט, כי הם הסתובבו בפתאומיות וגילו אותי. למרבה הפלא, הם לא נבהלו ממני, וניכר היה שהם בטוחים בעצמם ובדעותיהם.
"היי יונגרמן, שמעת את מה שדיברנו? אתה לא חושב שהגיע הזמן לתת לסבא שלך למות בשקט?! אין לך מה לחשוש, אנחנו לא ננתק חלילה את המכשירים שלו בכוונה, רק מה, המסיכה שלו עלולה להתנתק בטעות, וטעויות תמיד קורות!"
השני שראה את מבע עיני המתקדר, מיהר להוסיף בטון ידעני: "עם הארץ שכמוך! לא שמעת על 'ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה'?! למה נראה לך שכל כך חשוב שסבא שלך יגסוס את עצמו לדעת כמה חודשים נוספים?!"
"אתה אולי חושב שאנחנו מוזרים, אבל בעוד שנה תגלה שכל החברים שלנו סוברים כמונו"...
באותו לילה הגיע תורי הקבוע לשמור ליד מיטת סבי זצ"ל, ששכב מזה שבועות במחלקת טיפול נמרץ כשהוא מונשם ומורדם.
כיון שאין אפשרות לשהות בתוך המחלקה בשעות הלילה, ישבתי על הכורסאות שעל יד המחלקה, כשאני מנמנם קלות.
הדי דיבורים התגנבו לאוזני. 'כמה זקנים יש כאן, אפשר להשתגע', אמר שם מישהו. 'כן, כל כמה שבועות הם חוזרים שוב ושוב, מה הם חושבים לעצמם, שהעולם מסתובב סביבם?!' השיב חבירו.
אגרופיי נקמצו. מי הם החצופים הללו שמעזים לדבר כך? בטח צעירים מעולי חבר העמים, הערלים הללו מסוגלים להכל.
חרש חרש הילכתי על קצות אצבעותיי, כדי למצוא את מקור הדיבורים. הקול הוליך אותי אל חדר האחיות. השנים דיברו שם כאילו המבוגרים הם מקור כל הבעיות בעולם.
"בכל פעם מחדש אני מתעצבן. עשרות עשרות מיליארדים נשפכים כאן כל חודש, בשביל להנשים כמה 'תרחים', שבכל מקרה ימותו עוד חודש-חודשיים".
"כן", הוסיף חבירו, "זה פשוט לא יאמן. כמות לא תתואר של פרופסורים, רופאים, אחים ואחיות נדרשים שוב ושוב לבדוק להם דם, להחליף להם בגדים ומצעים, להנשים אותם ולעשות להם החייאות מבוקר עד ערב. וכל זה בשביל מה? בשביל שיסבלו עוד כמה חודשים?! שלא נדבר על כל אותם חולים ששוכבים 'צמח', כשהמוח שלהם מת לחלוטין, והאברים שלהם יכלו לחסוך עשרות מליונים לכל חולי הכליות, הלב והכבד".
"אין, אין דברים כאלה", ענה הראשון. "קח לדוגמא את ה'חוסיד' הזה מהטיפול הנמרץ". אוזניי התחדדו. הם מדברים על סבא שלי! "כל כמה שבועות הוא חוזר לכאן בגלל הבעיות בלב שלו, ומשפחה שלימה של מאות ילדים, נכדים ונכדות צריכים לבטל את כל עיסוקיהם, עוזבים את ה'כויללים' ואת ה'תהילים' בשביל לבוא לשמור עליו בבית החולים, לא הגיע הזמן להרגיע קצת את השמירה?".
כאן התחלתי לחשוד. החבר'ה האלו מדברים במושגים 'משלנו'! אולי אלו חוזרים בשאלה?
הדלת הפתוחה למחצה הסתירה את פני הדוברים. ניסיתי להתגנב ולראות את פניהם.
"ובכלל, יש לך מושג אלו בעיות של 'שמירס העיניים' יש כאן?! ככה לבזבז זמן וכסף בשביל זקן שבכל מקרה ימות בעוד חצי שנה?"
כשהצצתי מעבר לדלת, חטפתי הלם מוחלט. שני האחים עוטי החלוק היו נראים כחרדים מבטן ומלידה, עם פאותיהם הסדורות תלתלים וזקנם המכובד.
הם עדיין לא שמו לב אליי. הראשון, שהתגלה כנואם מוכשר, המשיך לדבר בטון חוצב להבות: "רק מי ש'מבפנים', יודע כמה טעויות יש כאן. הנה, רק בשבת האחרונה הוריתי לחבר שלי שאבא שלו סבל מכאבים עזים בצד השמאלי, שלא יתפנה לבית החולים. וזה למה? רוב הכאבים האלו הם כאבי שרירים, אז מה, בגלל חשש-חששא שאולי זה התקף לב, לחלל שבת ולעזוב ככה את כל המשפחה באמצע הסעודה?!"
חבירו הנהן בראשו במרץ, והשיב בקול נלהב: "זה עוד כלום. לפני חודש אמרתי לאח שלי, שהבת שלו נפלה ממגלשה גבוהה וסבלה מכאבים איומים ברגל, שלא ילך לבית החולים. זה מה שחסר לנו, שיגידו שהחרדים לא שומרים על הילדים שלהם ומזניחים אותם?!"
כנראה לא שמרתי די הצורך על השקט, כי הם הסתובבו בפתאומיות וגילו אותי. למרבה הפלא, הם לא נבהלו ממני, וניכר היה שהם בטוחים בעצמם ובדעותיהם.
"היי יונגרמן, שמעת את מה שדיברנו? אתה לא חושב שהגיע הזמן לתת לסבא שלך למות בשקט?! אין לך מה לחשוש, אנחנו לא ננתק חלילה את המכשירים שלו בכוונה, רק מה, המסיכה שלו עלולה להתנתק בטעות, וטעויות תמיד קורות!"
השני שראה את מבע עיני המתקדר, מיהר להוסיף בטון ידעני: "עם הארץ שכמוך! לא שמעת על 'ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה'?! למה נראה לך שכל כך חשוב שסבא שלך יגסוס את עצמו לדעת כמה חודשים נוספים?!"
"אתה אולי חושב שאנחנו מוזרים, אבל בעוד שנה תגלה שכל החברים שלנו סוברים כמונו"...
