שיתוף - לביקורת רויצחים!

על דא ועל הא

משתמש סופר מקצוען
עימוד ספרים
ערב ראש השנה תשפ"א.
בצעדים נמרצים ומבט זועף, אני מתקדם אל עבר דלתו של הרב.
נכון, אני יודע שזה לא שעת קבלת קהל עכשיו. אבל יש דברים שהם יותר חמורים מפיקוח נפש, והם דוחים הכל. לא מעניין אותי במה הוא עסוק עכשיו, בשביל זה הוא רב, הוא חייב לעשות כאן סדר עם החצופים האלו.
"שלום הרב", פתחתי במילות נימוס מתבקשות, והמשכתי מיד, "יהושע ודוד מתכננים לאפשר לשבעים מתפללים להתפלל בבית מדרש המרכזי בימים נוראים, עכשיו לא שיש לי בעיה עם שבעים מתפללים, הלוואי והיה אפשר שלש מאות, אבל לפי חשבון המטרים המדוייק אין מצב שאפשר להכניס שם יותר מחמישים, חמישים ושלש מקסימום. וזה פורץ גדר במלוא מובן המילה, פורץ גדרות ומעביר נגיפים. אני לא רוצה להשתמש בביטוי הזה, אבל הם ממש רוצחים!"
הרב שומע, מהנהן בראשו. כמו תמיד אי אפשר לדעת מה הוא חושב באמת. מחייך קלות ומפטיר: יטופל ר' שלמה, יטופל.

ערב ראש השנה תשפ"ב.
בצעדים נמרצים ומבט זועף, אני מתקדם אל עבר דלתו של הרב.
רק לפני דקותיים שמעתי את התכנית של יהושע ודוד להגביל שוב את כמות המתפללים בראש השנה, ואני רותח מזעם.
למען השם, למה? וזה שבממשלה שם אמרו שכדאי להגביל, נו באמת, הם יגידו לנו מה לעשות? החברה המפגרים שם בממשלה, הרי ביולי אוגוסט - לא הגבילו כלום. ועכשיו?! עכשיו זה הזמן להגביל?!
לא יקום ולא יהיה.
דפיקה קלה על החדר, ופתיחה מהירה בעקבותיה.
"שלום הרב, לא יתכן שיגידו לנו להתפלל בבית שני! השנה כולם מתפללים בפנים, עוד פעם יהושע ודוד מגיעים עם רעיונות הזויים שרק מאה מתפ..."
קולו הרגוע של הרב חותך את השאגות: "ר' שלמה, לאט לך, העולם אינו שחור לבן. מה שאתמול היה נראה לך שחור - היום נראה לך לבן. עדיף תמיד לדבר פחות בלהט, יותר בנחת, לצבוע את הצדדים בצבעים קצת יותר צבעוניים ופחות צעקניים. רק לפני שנה עמדת ונאמת עליהם שהם רוצחים, היום אתה עומד באותה פוזה. ומי יודע, אולי שנה הבאה תצעק הפוך".

מבוכה.
סיבוב.
יציאה.
 

אלעזר 1

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עיצוב פונטים
מוזיקה ונגינה
UX UI
D I G I T A L
יוצרי ai
ערב ראש השנה תשפ"א
מגש ממתין מאחורי הדלת, ארוחת ערב ממתינה עליו. צינת סוף אלול חודרת מבעד לחרכי החלון. ליבי נופל בקרבי, ולא מחמת יום הדין. העיתון היומי עדיין פרוש על השולחן מהבוקר, מבשר על מותם של שניים מידידי, שנים התפללנו יחד. הבידוד שנכפה עלי בעקבות מתפלל בלתי זהיר מותיר אותי להתכונן ליום הדין אפוף במחשבות על היום שאחרי, על המקום שאליו הובלו אלו שהנגיף הכריע אותם. שיחת הטלפון של הרב שולחת קרן אורה, מאירה את אפלולית מחשבותי בתקווה, "יש ניסוי של חיסון, אולי בקרוב כבר תוכל להיפגש שוב עם הנכדים", אמן.

ערב ראש השנה תשפ"ב
שתי מנות כבר מאחורי, של חיסון כמובן, מה שגורם לכך שההתרגשות שלי לקראת הימים הנוראים גואה, אחרי למעלה משבע מאות יום אוכל סוף-סוף להתפלל את כל התפילות בבית הכנסת שלנו, בנוסח ובנעימה המוכרים. הרופא המליץ לי להתפלל עם מסכה מכיוון שעדיין לא קיבלתי את המנה השלישית, אך חתיכת הבד הזו היא בעיני קרש הצלה שנשלח אלי משמים, להמליך אותו ברוב עם מתוך כובד ראש. שיחתו של הרב קוטעת את חוט מחשבותיי -
- "נראה אותך השנה בבית הכנסת?"
- "בעזרת השם"
- "ומה עם שלישי?"
- "יומיים אחרי רויש'השונה"
- "לשנה טובה תיכתב ותתחסן!!!"
 

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
האמת היא שאפשר להתרגל למוות ושפיכות דמים.
כבר לא מרגש אותנו השכן והדוד והסבא והירקן, אנחנו מבינים רק טרגדיות משולשות ומרובעות עם יתומים עד גיל 3 שמסתובבים בבית לחפש את אמא. פחות מזה, כלום.
ומי שיביט אל תוך עצמו יראה את האמת המרה, שהמסכה בימי נתניהו הייתה חובה בכדי להוריד תחלואה וכדי לא להכשל בשפיכות דמים אך בממשלת בנט, כל כותרת על 'כשלון הקורונה' ועשרות מתים ביום רק מעורר את היצר האופוזיציוני ש-הנה עוד קצת מתים ויפילו את "ממשלת הזדון" הזו. בושה.
 

על דא ועל הא

משתמש סופר מקצוען
עימוד ספרים
האמת היא שאפשר להתרגל למוות ושפיכות דמים.
כבר לא מרגש אותנו השכן והדוד והסבא והירקן, אנחנו מבינים רק טרגדיות משולשות ומרובעות עם יתומים עד גיל 3 שמסתובבים בבית לחפש את אמא. פחות מזה, כלום.
ומי שיביט אל תוך עצמו יראה את האמת המרה, שהמסכה בימי נתניהו הייתה חובה בכדי להוריד תחלואה וכדי לא להכשל בשפיכות דמים אך בממשלת בנט, כל כותרת על 'כשלון הקורונה' ועשרות מתים ביום רק מעורר את היצר האופוזיציוני ש-הנה עוד קצת מתים ויפילו את "ממשלת הזדון" הזו. בושה.
כואב מכדי להיות אמתי. אבל זה אמתי.
לא מזמן השתתפתי בחתונה, שלמחרתה הודיעו שהמחותן והחתן חיוביים.
אני כמובן נדבקתי.
אבל הכואב יותר, שאחת הסבתות שם נדבקה ונפטרה.
איפה המצפון שפעם בנו לפני שנה?
נאבד.
המוצא הישר מתבקש להחזירו לבעליו.
 

מירער

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
כואב מכדי להיות אמתי. אבל זה אמתי.
לא מזמן השתתפתי בחתונה, שלמחרתה הודיעו שהמחותן והחתן חיוביים.
אני כמובן נדבקתי.
אבל הכואב יותר, שאחת הסבתות שם נדבקה ונפטרה.
איפה המצפון שפעם בנו לפני שנה?
נאבד.
המוצא הישר מתבקש להחזירו לבעליו.
או להיפך, שכיום אנו לא רוצים להכנס להגבלות הקורונה, וחושבים שזה מחיר גבוה (ביטול תורה וכו') עבור הסיכויים שיגרם מוות ח"ו. כמו שלא כל דבר אנו מגבילים את עצמנו, או שפחות מאמינים לנתוני משרד הבריאות. לא נכנס מי צודק. אבל פירטת את הבעייה, רק לפני שנה לא היינו מוכנים להבין את ההגיון שבזה. לא רוצים ולא מנסים להבין שיש אנשים שחושבים אחרת. "רוייצחים" והיום חושבים בדיוק כך.
 

אלעזר 1

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עיצוב פונטים
מוזיקה ונגינה
UX UI
D I G I T A L
יוצרי ai
או להיפך, שכיום אנו לא רוצים להכנס להגבלות הקורונה, וחושבים שזה מחיר גבוה (ביטול תורה וכו') עבור הסיכויים שיגרם מוות ח"ו. כמו שלא כל דבר אנו מגבילים את עצמנו, או שפחות מאמינים לנתוני משרד הבריאות. לא נכנס מי צודק. אבל פירטת את הבעייה, רק לפני שנה לא היינו מוכנים להבין את ההגיון שבזה. לא רוצים ולא מנסים להבין שיש אנשים שחושבים אחרת. "רוייצחים" והיום חושבים בדיוק כך.
יש הבדל משמעותי אחד בין השנה לאשתקד: החיסון.
הסיכון אינו אותו סיכון, וממילא השיקולים שונים.
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה

אנחנו מחכים לממשלה שתבוא ותאמר... ואז שוקלים אם אנחנו אוהבים אותה או שונאים אותה... אם היא מתייחסת ברצינות למגיפה או מזלזלת במגיפה.... אם יש הגבלות וסגרים וקנסות או אין...
ממתי בהיסטוריה היהודית הציבור ירא השמיים הפך להיות כל כך אנמי וחסר זהות עצמית?
כל כך קשור בחבל הטבור לממשלה?
מה עם רבנים, גדולי תורה?
מה עם דעת התורה?
איפה היא?
כל כך התרגלנו להיות אזרחים טובים או אזרחים גרועים ששכחנו שזה בכלל החלק בזהות שלנו שהוא הרבה אחרי כל שאר החלקים.
אבל זה לא רק הבעיה שלנו. זה גם באמת מאפיין של הדור- דרא דעקבתא דמשיחא, דור יתום. באמת אין קול תורה ברור, אחיד ותקיף, לא לכלל עם ישראל ולא בקהילות השונות.
חייבים משיח...

אתן לכם תרחיש. אם היה קול דעת תורה מנהיגותי כמו הבן איש חי או המהר"ל מפראג וכדומה, או אספת גדולי תורה שדנה בהנהגות הנכונות שיש לנהוג בהן כעת, או אפילו כל שכל אדמו"ר או רב היה מדבר בצורה ברורה בקהילתו- הרי שהיה לנו ברור לאיזה כיוון ללכת ומה להעדיף. לא היינו הולכים לחתונה או לבית הכנסת ומצטופפים 'בזכות החלטות הממשלה' או 'כדי לעשות דווקא לממשלה'. היינו יודעים מהי דעת תורה ונוהגים על פיה. אבל לצערנו, מלבד החיסונים שרוב גדולי התורה מצדדים בעדם באופן פומבי- זה לא המצב, ואנחנו עושים שיקולי חיים על פי מידת אהדתנו את הממשלה ומידת סבלנותנו מול המצב המתמשך. ככה זה בדור האחרון...


אגב, אני לא טוענת שאין להקשיב לממשלה. רק מעלה את המצב שלנו בניגוד לדורות הקודמים- שאנחנו כל כך תלושים מדעת תורה אמיתית וברורה, שהמצב הזה כבר הפך להיות אצלנו נורמלי.
 

מ. י. פרצמן

סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
נא לשמור על הדיון ספרותי.
(אם יש תגובת תוכן דחופה מאוד, אפשר לכתוב אותה בצורה ספרותית - ע"ע דוגמת @אלעזר1)
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אלול תש"פ
- סבתא, מה לא תבואי לחתונה?!
- אין מה לעשות. לא עברתי את היטלר בשביל לתת לאיזה נגיף לקחת אותי.
- צודקת סבתא. החיים יותר חשובים. נשיקות מרחוק.

אלול תשפ"א
- סבתא איזה יופי שהגעת. את לא מפחדת?
- ברור. לא יצאתי מהמחנות בשביל להיקבר בבית.
- צודקת סבתא. צריך לחיות בחיים.

אם הסבתות התעייפו מלפחד. מה נגיד אנחנו?

ונבקש לא לרצויח את האשכול...
 

מצפה ופועל לישועה

משתמש פעיל
עריכה תורנית
ערב ר"ה ה'תשפ"א:

שוב פעם בבית. בפעם השלישית.

הגזימו מהגן של הילד. באמת! פעם קודמת זו הייתה הגננת, ועכשיו הסייעת.

אני לא מבין את זה! היא לא יכלו לתאם את זה ולהידבק כולם ביחד?

אומרים שילדים בכלל לא מדביקים, אבל אני לא לוקח סיכונים בפיקוח נפש. אין ספק ספיקא ב'ונשמרתם'.

חבל, שליימ'ה הודיע שהוא לא עושה מניין חצרות בחג, לפחות נשמע 'תקיעות' מהשכן, ואם לא – השנה זה מדרבנן...

שמעתי שהולך להיות סגר הדוק לקראת סוכות. חבל, ההורים שלי רצו להגיע אלי לשמחת תורה. אבל אין ברירה, הוראות הממשלה הם הוראות הרופאים ואסור לשחק בזה.

מתי יהי' כבר חיסון?

ער"ה ה'תשפ"ב

ריח הבישולים נושף בעורפי. גיט'ל עושה מלאכתה נאמנה.

השווער, השוויגער וכל הגיסים מתארחים אצלינו בחג והעבודה בהתאם.

אחרי כל החגים האחרונים שעברנו, סוף סוף נוכל לחגוג את החג כמו שצריך. אני נזכר בראש השנה האיום שעבר עלי שנה שעברה אבל השנה הכל שונה – יש חיסונים.

האמת, לא לקחתי חיסון, שמעתי במקווה שזה לא כ"כ גלאטיק, ויש בזה ריעותא רצינית, ואני כידוע מחמיר מאוד בספק ספיקא בסכנה, ובכלל – אני מפחד מכל דבר שקשור לממשלת הזדון שפוגעת בתקציבים של הילדים שלי.

שמעתי שמועות שיש סגר, זה בטח עוד אחד מהתוכניות של ליברמן ושותפיו נגד החרדים. מה נטרק להם בראש על סגר, הם לא שמעו על החיסונים?
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה

אלול תשפ"ב

סבתא מקבלת את פניי בחום.
"מה איתך חמודי? אכלת כבר משהו היום? בוא, בוא תאכל. יש את הקציצות של סבתא שאתה מאד אוהב. סבא נח הוא עוד מעט יקום. מה אתה שם עומד בצד? בוא, שב ליד סבתא."
אני אומר לה שאני מעדיף לשמור על מרחק, לעמוד כאן ליד החלון. באתי לבקר רק לכמה דקות. היא מרימה את הידיים גבוה ואז טופחת על החלוק, ספק בתסכול ספק בייאוש.
"מה יהיה, דודי שלי, תגיד לי מה יהיה? עד מתי זה יימשך ככה?"
אני לא יודע מה לענות לה. עונה כמו שיהודים עונים. "יהיה בסדר, סבתא, השם יעזור."
היא מסתובבת, מתחילה לערבב בסיר, הקול שלה נשמע קצת מטושטש. "לפני שנתיים זה היה ההתחלה, אבל אנחנו לא חזרנו בתשובה. אחר כך הגזירה על היולדות, השם ירחם. מה עכשיו? מה זה? אה, דודי? מה רוצה בורא עולם?"
אני לא יודע מה לומר לסבתא. לשון הרע, נטילת ידיים, אולי משהו אחר. אני לא יודע. אף אחד לא יודע. כולם רוצים לחזור בתשובה, באמת שרוצים. אני מאמין שכל עם ישראל רוצה. אבל אנחנו לא יודעים כלום.
דמעות עולות לי בעיניים, אבל אני ממהר למצמץ כדי שייעלמו לפני שסבתא מסתובבת. גם לי נמאס מהמצב הזה. כמה זמן יש לי סבתא? כמה זמן עוד אזכה לשבת איתה על קציצות עוף ולדבר איתה סתם, לגרום לה להיות מאושרת?
אבל סבתא גם היא לא מסתובבת, כנראה גם מנסה להרוויח זמן מעל הסיר מול הדמעות. כבר שנתיים ששום דבר לא נורמלי. רוצים נורמלי כבר, רוצים חיים בדיוק כמו שהיו. סבתא שלי רוצה כבר להיות עם הנכדים, ואנחנו רוצים כבר לשכוח מהמילה קורונה.
אולי זו הבעיה שלנו? שאנחנו רוצים רק לחזור לשגרה?
ששכחנו להסתכל למעלה, להרים את הראש מעל המים?
לחשוב מה הוא רוצה?
הטלפון מצלצל. נחמי על הקו, היא מחכה כבר הרבה זמן למטה באוטו.
אבל בכל זאת אני נשאר לעוד רגע, נטוע על מקומי, מסתכל בסבתא ששמונים השנים ניכרות היטב בגבה הכפוף ובקמטי השיבה שעל פניה.
"מה את אומרת, סבתא? מה הוא רוצה מאיתנו?" אני שואל, ומשהו בתוכי נדרך לקראת התשובה.
היא מסתובבת, מפשילה את המגבת מכתפה ומניחה על השיש.
"אני לא יודעת," היא אומרת, נשענת על השיש באנחה, "לא יודעת, חמודי שלי. אבל אנחנו צריכים לבקש רחמים, והוא בטוח יקשיב. אנחנו רק צריכים לזכור לבקש. לזכור את הבורא עולם, הוא אוהב אותנו."

כשאני יורד למטה הלב שלי פועם. מכל הסטטיסטיקות של חולים, מאומתים ומחוסנים לא זוכר שראיתי סטטיסטיקות של תפילות, תעניות, צומות או קבלות טובות.
סבתא שלי אומרת שצריך רק לזכור את הבורא עולם, לבקש ממנו. בדור שלה אולי הדברים היו פשוטים כל כך, היו מתכנסים בבית הכנסת וקורעים את השמיים, אבל אנחנו בדור הזה טובעים במים רבים. מים של הנחיות, תקשורת, ממשלה, עבודה, לימודים...
משהו בתוכי חורק, מוחא, בוכה.
מים רבים לא יכולים לכבות את האהבה.
ורגע לפני שהאור של היציאה מחדר המדרגות מציף את עיניי, אני מרשה לעצמי לעצור לשבריר שניה בחושך ולעצום עיניים חזק חזק. אם כל העניין זה לזכור את השם, אז אפשר לעשות את זה גם ככה, פשוט, באמצע המדרגות.
השם, אני חושב בתוך החושך, העיניים עצומות חזק. אנחנו זוכרים אותך. רק תזכור שאין לנו הרבה כוחות ובאמת אנחנו לא דור חזק.
אבל בבקשה, רחם עלינו.
מחל לנו. עזור לנו.
תחזיר אותנו בתשובה, אבל לא מתוך חלאים וייסורים רבים.
אנחנו אוהבים אותך. באמת.
ואחרי שתי הדמעות שזולגות החוצה, אני פוקח עיניים, ויוצא לאור.
 
נערך לאחרונה ב:

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אל
בעז"ה

אלול תשפ"ב

סבתא מקבלת את פניי בחום.
"מה איתך חמודי? אכלת כבר משהו היום? בוא, בוא תאכל. יש את הקציצות של סבתא שאתה מאד אוהב. סבא נח הוא עוד מעט יקום. מה אתה שם עומד בצד? בוא, שב ליד סבתא."
אני אומר לה שאני מעדיף לשמור על מרחק, לעמוד כאן ליד החלון. באתי לבקר רק לכמה דקות. היא מרימה את הידיים גבוה ואז טופחת על החלוק, ספק בתסכול ספק בייאוש.
"מה יהיה, דודי שלי, תגיד לי מה יהיה? עד מתי זה יימשך ככה?"
אני לא יודע מה לענות לה. עונה כמו שיהודים עונים. "יהיה בסדר, סבתא, השם יעזור."
היא מסתובבת, מתחילה לערבב בסיר, הקול שלה נשמע קצת מטושטש. "לפני שנתיים זה היה ההתחלה, אבל אנחנו לא חזרנו בתשובה. אחר כך הגזירה על היולדות, השם ירחם. מה עכשיו? מה זה? אה, דודי? מה רוצה בורא עולם?"
אני לא יודע מה לומר לסבתא. לשון הרע, נטילת ידיים, אולי משהו אחר. אני לא יודע. אף אחד לא יודע. כולם רוצים לחזור בתשובה, באמת שרוצים. אני מאמין שכל עם ישראל רוצה. אבל אנחנו לא יודעים כלום.
דמעות עולות לי בעיניים, אבל אני ממהר למצמץ כדי שייעלמו לפני שסבתא מסתובבת. גם לי נמאס מהמצב הזה. כמה זמן יש לי סבתא? כמה זמן עוד אזכה לשבת איתה על קציצות עוף ולדבר איתה סתם, לגרום לה להיות מאושרת?
אבל סבתא גם היא לא מסתובבת, כנראה גם מנסה להרוויח זמן מעל הסיר מול הדמעות. כבר שנתיים ששום דבר לא נורמלי. רוצים נורמלי כבר, רוצים חיים בדיוק כמו שהיו. סבתא שלי רוצה כבר להיות עם הנכדים, ואנחנו רוצים כבר לשכוח מהמילה קורונה.
אולי זו הבעיה שלנו? שאנחנו רוצים רק לחזור לשגרה?
ששכחנו להסתכל למעלה, להרים את הראש מעל המים?
לחשוב מה הוא רוצה?
הטלפון מצלצל. נחמי על הקו, היא מחכה כבר הרבה זמן למטה באוטו.
אבל בכל זאת אני נשאר לעוד רגע, נטוע על מקומי, מסתכל בסבתא ששמונים השנים ניכרות היטב בגבה הכפוף ובקמטי השיבה שעל פניה.
"מה את אומרת, סבתא? מה הוא רוצה מאיתנו?" אני שואל, ומשהו בתוכי נדרך לקראת התשובה.
היא מסתובבת, מפשילה את המגבת מכתפה ומניחה על השיש.
"אני לא יודעת," היא אומרת, נשענת על השיש באנחה, "לא יודעת, חמודי שלי. אבל אנחנו צריכים לבקש רחמים, והוא בטוח יקשיב. אנחנו רק צריכים לזכור לבקש. לזכור את הבורא עולם, הוא אוהב אותנו."

כשאני יורד למטה הלב שלי פועם. מכל הסטטיסטיקות של חולים, מאומתים ומחוסנים לא זוכר שראיתי סטטיסטיקות של תפילות, תעניות, צומות או קבלות טובות.
סבתא שלי אומרת שצריך רק לזכור את הבורא עולם, לבקש ממנו. בדור שלה אולי הדברים היו פשוטים כל כך, היו מתכנסים בבית הכנסת וקורעים את השמיים, אבל אנחנו בדור הזה טובעים במים רבים. מים של הנחיות, תקשורת, ממשלה, עבודה, לימודים...
משהו בתוכי חורק, מוחא, בוכה.
מים רבים לא יכולים לכבות את האהבה.
ורגע לפני שהאור של היציאה מחדר המדרגות מציף את עיניי, אני מרשה לעצמי לעצור לשבריר שניה בחושך ולעצום עיניים חזק חזק. אם כל העניין זה לזכור את השם, אז אפשר לעשות את זה גם ככה, פשוט, באמצע המדרגות.
השם, אני חושב בתוך החושך, העיניים עצומות חזק. אנחנו זוכרים אותך. רק תזכור שאין לנו הרבה כוחות ובאמת אנחנו לא דור חזק.
אבל בבקשה, רחם עלינו.
מחל לנו. עזור לנו.
תחזיר אותנו בתשובה, אבל לא מתוך חלאים וייסורים רבים.
אנחנו אוהבים אותך. באמת.
ואחרי שתי הדמעות שזולגות החוצה, אני פוקח עיניים, ויוצא לאור.

לפרוש עכשיו לאשכול נפרד.
פוסט כזה זקוק לחשיפה מירבית.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט פ'

קכט פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי:קל פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים:קלא פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי:קלב פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ:קלג פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן:קלד פְּדֵנִי מֵעֹשֶׁק אָדָם וְאֶשְׁמְרָה פִּקּוּדֶיךָ:קלה פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ:קלו פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ:
נקרא  10  פעמים

לוח מודעות

למעלה