הנושאים החמים
הנושאים החמים
ערב ראש השנה תשפ"א.
בצעדים נמרצים ומבט זועף, אני מתקדם אל עבר דלתו של הרב.
נכון, אני יודע שזה לא שעת קבלת קהל עכשיו. אבל יש דברים שהם יותר חמורים מפיקוח נפש, והם דוחים הכל. לא מעניין אותי במה הוא עסוק עכשיו, בשביל זה הוא רב, הוא חייב לעשות כאן סדר עם החצופים האלו.
"שלום הרב", פתחתי במילות נימוס מתבקשות, והמשכתי מיד, "יהושע ודוד מתכננים לאפשר לשבעים מתפללים להתפלל בבית מדרש המרכזי בימים נוראים, עכשיו לא שיש לי בעיה עם שבעים מתפללים, הלוואי והיה אפשר שלש מאות, אבל לפי חשבון המטרים המדוייק אין מצב שאפשר להכניס שם יותר מחמישים, חמישים ושלש מקסימום. וזה פורץ גדר במלוא מובן המילה, פורץ גדרות ומעביר נגיפים. אני לא רוצה להשתמש בביטוי הזה, אבל הם ממש רוצחים!"
הרב שומע, מהנהן בראשו. כמו תמיד אי אפשר לדעת מה הוא חושב באמת. מחייך קלות ומפטיר: יטופל ר' שלמה, יטופל.
ערב ראש השנה תשפ"ב.
בצעדים נמרצים ומבט זועף, אני מתקדם אל עבר דלתו של הרב.
רק לפני דקותיים שמעתי את התכנית של יהושע ודוד להגביל שוב את כמות המתפללים בראש השנה, ואני רותח מזעם.
למען השם, למה? וזה שבממשלה שם אמרו שכדאי להגביל, נו באמת, הם יגידו לנו מה לעשות? החברה המפגרים שם בממשלה, הרי ביולי אוגוסט - לא הגבילו כלום. ועכשיו?! עכשיו זה הזמן להגביל?!
לא יקום ולא יהיה.
דפיקה קלה על החדר, ופתיחה מהירה בעקבותיה.
"שלום הרב, לא יתכן שיגידו לנו להתפלל בבית שני! השנה כולם מתפללים בפנים, עוד פעם יהושע ודוד מגיעים עם רעיונות הזויים שרק מאה מתפ..."
קולו הרגוע של הרב חותך את השאגות: "ר' שלמה, לאט לך, העולם אינו שחור לבן. מה שאתמול היה נראה לך שחור - היום נראה לך לבן. עדיף תמיד לדבר פחות בלהט, יותר בנחת, לצבוע את הצדדים בצבעים קצת יותר צבעוניים ופחות צעקניים. רק לפני שנה עמדת ונאמת עליהם שהם רוצחים, היום אתה עומד באותה פוזה. ומי יודע, אולי שנה הבאה תצעק הפוך".
מבוכה.
סיבוב.
יציאה.
בצעדים נמרצים ומבט זועף, אני מתקדם אל עבר דלתו של הרב.
נכון, אני יודע שזה לא שעת קבלת קהל עכשיו. אבל יש דברים שהם יותר חמורים מפיקוח נפש, והם דוחים הכל. לא מעניין אותי במה הוא עסוק עכשיו, בשביל זה הוא רב, הוא חייב לעשות כאן סדר עם החצופים האלו.
"שלום הרב", פתחתי במילות נימוס מתבקשות, והמשכתי מיד, "יהושע ודוד מתכננים לאפשר לשבעים מתפללים להתפלל בבית מדרש המרכזי בימים נוראים, עכשיו לא שיש לי בעיה עם שבעים מתפללים, הלוואי והיה אפשר שלש מאות, אבל לפי חשבון המטרים המדוייק אין מצב שאפשר להכניס שם יותר מחמישים, חמישים ושלש מקסימום. וזה פורץ גדר במלוא מובן המילה, פורץ גדרות ומעביר נגיפים. אני לא רוצה להשתמש בביטוי הזה, אבל הם ממש רוצחים!"
הרב שומע, מהנהן בראשו. כמו תמיד אי אפשר לדעת מה הוא חושב באמת. מחייך קלות ומפטיר: יטופל ר' שלמה, יטופל.
ערב ראש השנה תשפ"ב.
בצעדים נמרצים ומבט זועף, אני מתקדם אל עבר דלתו של הרב.
רק לפני דקותיים שמעתי את התכנית של יהושע ודוד להגביל שוב את כמות המתפללים בראש השנה, ואני רותח מזעם.
למען השם, למה? וזה שבממשלה שם אמרו שכדאי להגביל, נו באמת, הם יגידו לנו מה לעשות? החברה המפגרים שם בממשלה, הרי ביולי אוגוסט - לא הגבילו כלום. ועכשיו?! עכשיו זה הזמן להגביל?!
לא יקום ולא יהיה.
דפיקה קלה על החדר, ופתיחה מהירה בעקבותיה.
"שלום הרב, לא יתכן שיגידו לנו להתפלל בבית שני! השנה כולם מתפללים בפנים, עוד פעם יהושע ודוד מגיעים עם רעיונות הזויים שרק מאה מתפ..."
קולו הרגוע של הרב חותך את השאגות: "ר' שלמה, לאט לך, העולם אינו שחור לבן. מה שאתמול היה נראה לך שחור - היום נראה לך לבן. עדיף תמיד לדבר פחות בלהט, יותר בנחת, לצבוע את הצדדים בצבעים קצת יותר צבעוניים ופחות צעקניים. רק לפני שנה עמדת ונאמת עליהם שהם רוצחים, היום אתה עומד באותה פוזה. ומי יודע, אולי שנה הבאה תצעק הפוך".
מבוכה.
סיבוב.
יציאה.
