רגעים.

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
1#
יאבי גילה שאם הוא הולך על גדר האבנים הנמוכה, הוא חווה את המציאות פחות. כשאתה הולך על הגדר, כל פסיעה שלך היא סיכון לקרסול עקום ונפילה הצידה על הבוץ שהסתיו מרייר לו בצד השביל.
אז אתה לא חושב. רק הולך והולך וכל פסיעה מועכת למטה את האובך החמוץ שיושב לך בראש.
שלושה וחצי חודשים לקח לו. כל חודש הוא ירד ב5 קילו, ומכל גרם הוא נפרד בויכוחים של זוג מריר. מה שהכריע את העניין היתה הפגישה. היחידה. המבט של ההיא שצנח אל הבטן שלו, באותה מהירות שלוקח לעפעף לנגב את עין. עשרות פעמים הוא ניסה לחקות את תנועת העין האגבית הזו. אם הוא יצליח, אולי הוא יהיה האיש שיכול לזה. האיש שיודע להביט. האיש שיכול לפלח חיים של אחרים רק במבט אחד. הוא הפסיק לנסות להביט על אנשים בצורה הזאת רק כשיוסי שאל אותו אם יש לו בעיה בעין. יאבי נתן לזיכרון להציף אותו והגביר קצב, נותן לתחושה לצאת יחד עם הזיעה.
השביל הזה מתחבא באמצע העיר. לא מתאמץ. פשוט שם עד שרואים אותו. כמו מישהו שאתה חושב שנראה סתמי ואז הוא מחייך והשמש זורחת עם החיוך שלו בעוד גוונים. כל יום שעה הליכה ובקטע השביל המישורי שמתחת לכביש המהיר חיכתה לו ריצה של 20 דקות.
יאבי קפץ מהגדר אל השביל, הגביר את הקצב ואת הווליום באוזניות.
אין היום כלום, לא חברותא, לא אבא, לא פגישה, לא ציפיות ולא אספלט.
יש רק הלב. פו עם פו עם פו עם.

#2.

ר' יצחוק יבין אותו. לא כי יש לו וותק בתור ראש כולל שמבין את נפש אברכיו, אלא כי בעולם אחר הם חברים. לא אחראי משמרת ופקוד, אלא ידידי שיחה שמתענגים על רגע של הבנה משותפת ששנינו מבינים את אותם הדברים על אותם הדברים.
קשה לאורנית המחשבה שהיא כבר פחות יכולה לעשות דברים. לידה בגיל 45 יכולה להסתבך לכל כך הרבה מקומות. עומר לא שם לב לזה בכלל שהקושי שלה הוא במקום אחר. לידה זה פלא, זה מפגש עם חבר קרוב שאתה לא מכיר.
כשהאחות שמה לו בידיים את התינוק הוא הסתכל עליו בפליאה. כאילו הוא מסתכל עליו מרחוק מאוד, והתינוק הוא הר, שרק נראה קטן, בגלל המרחק, והמרחק רק מדגיש את זה שהוא נהדר למראה, ועטוף בענני כבוד.
וכשהוא נכנס לומר מזל טוב לאורנית, היא חייכה, ראש על הכרית. רק חייכה ואמרה שהיא עייפה.
והוא יצא החוצה כי היתה לו חובה לפרוק רגש תמיהה, וקירבה, ומתיקות שלימה. אז הוא יצא למרפסת ושר את "כל מקדש", בניגון שלמד לראשונה רק לפני 13 שנה, בשבת הראשונה אצל הרב ברזל, וכבר אז הניגון הדהד בו געגועים למשהו שהוא לא חווה מעולם. את הניגון הזה הוא שר גם מתחת לחופה בחתונה עם אורנית, במרפסת הסגורה שבבית של הרב.
הוא עישן ושר, והסתובב במעגלים וחיבק את עצמו ונרגע קצת.
וכשאורנית חזרה הביתה הוא נשאר איתם גם למחרת בבוקר בבית. היא אמרה שהוא לא צריך והיא מסתדרת, אבל הוא נשאר, ועשה גרעפצ לילד, ושר לו כל מקדש. והלך רק לסדר ב'.
ר' יצחוק יבין.

#3
יהשוע שונא להקיא. לא אכפת לו שכולם שונאים את זה. עכשיו, פה, הוא שונא את זה. יש את התחושה הזאת שאדם יושב ופתאום מתנער ומתמלא הכרה שהוא בהה. חלם. והאדם נבוך קצת אבל מתמלא בתחושת הכרה עצמית מסויימת. האבנים הירושלמיות שליד אולמי זנגוויל היו קרובות ליהשוע לפנים. קרובות מאוד. והוא מלא בתחושה ההיא, לא כרגע חולף, אלא כמצב קבוע. הוא מלחלח את שפתיו לא בנסיון להעביר את הטעם, אלא כדי לחוש את הפנים. לשונו מוזרה על שיניו, והוא מזיז את הפה כמו שהוא מכיר אותו לראשונה.
היין שהביא התתניק השנה היה גרוע. הטעם שלו היה כמו התחושה שציפורן עושה על לוח גירים. אבל הוא שתה שתי בקבוקים.
ילדה מחופשת לנסיכת המשהו ואם ומשלוח מנות בידה עוברים ברחוב לידו. הוא רואה בזום תלת מימדי את שרירי היד של האם מתהדקים על כף ילדתה, אומרת לה בלי קול, תזהרי, אל תתלכלכי, ואת מבט הילדה, מתעב, תמה, סופג.
הגועל שעורר בילדה מתחבר אליו. הוא נגעל מעצמו. הוא נגעל מכולו. גוף גמלוני של בן 17 שער מקליש ואף גדול מדי, שומני. בראש מתערבבים לו זוועה ופליאה, פחד וגבהות לב.
הוא חייב לשתות עוד מהיין הדוחה ההוא. הוא חייב. הוא חייב להרגיש שוב נקי, כמו שנה שעברה, כשהשתכר פעם ראשונה בחיים. אז, שנה שעברה אדי האלכוהול שרו לו בראש, והוא רץ וחטף לאברך אלמוני ברחוב גמרת כיס רכה, רק כי הוא ראה את המילים בבא בתרא. הוא חיבק אותה ושם אותה קרוב ללב ורקד באמצע המעגל רק הוא והגמרא, רק הוא והנשגבות הכי מתוקה היקום. והגמרא חיבקה אותו בחזרה, והראש ישיבה חיבק את שניהם, והאולם סב סביבו וכל הישיבה רקדה בלי לגעת ברצפה בכלל.
הקור הירושלמי הכה בו.
השנה, כל היופי הזה לא מגיע. מה קורה, הוא לא מגיע.
לא יכול להיות שהוא מטונף עד כדי כך, לא יכול להיות.
מבוהל, נפחד, הוא ניגב את האף עם השרוול ורץ לחפש עוד יין, דחוף.

#4
מכירים את זה שאתם מרגישים על שטיח אדום, פלאשים פלאש פלאש פלאש מסביבכם,
ואתם רואים את העיניים של האנשים שסביבכם בוהקות, מאור התאורה ומהתפעלות, מסתכלים עליכם, מוחאים כפים עם כל היד, מהכתף, ואתם רואים שאתם יפים בעיני כולם, נשגבים כמעט.
מכירים את זה שאתם לרגע אחד על גג העולם, מתנשמים ומתנשפים, כי עמדתם בפני קושי שמעטים יכלו לו. ואתם הם אלה שיכולים. ואתם לבד שם בפיסגה, אבל הלבד הזה הוא השקט שבתוך חדר בעל דלת אטומה לקול. עוד מעט יפתחו אותה, והאויר ירטוט מתשואות ואתם תחייכו מופתעים בענווה.
מכירים את זה שיש בכם מעלה פנימית נדירה, נחשקת, עמוקה מכדי להקיף אותה במבט בודד, אך נגישה מספיק כדי שכל אחד יכמר ליבו בגעגוע, לרגע שהוא ישיג את זה. ואתם תמהים קלות, הלא אתם אדם רגיל, שום דבר לא מיוחד בכם, נולדתם פה, בסורוצקין, בקומה 7, כמו כולם. ואתם מרכינים ראש ועין, ומרימים יד, וחומלים את כולם, ומעניקים להם טוב וחסד, והמוני המעריצים שוחים בכל טיפה שהם זוכים לקבל מכם.
מכירים את זה?
יופי.
כי ככה מרגיש שלוימי, כשהגבאי בחר בו, כדי להעביר את המגילת ישעיהו של ההפטרות, למנין שבקומה למטה, שמתחילים באיחור.
והמגילה עשויה בקלף ובחגור ובמעיל קטיפה, בדיוק כמו ספר תורה, רק רזה יותר, אבל מרחוק אפשר להתבלבל ולחשוב שזה ספר תורה.
שלוימי הולך במסדרון וחש.

#5
נתן שיחרר את האקורד האחרון, והרגיש אותו עובר בכל האולם, לוחץ במקומות הנכונים בכל אחד מהאנשים.
הקהל לא נתן לשקט להיות שם, כולם עמדו על הרגליים והביעו את העונג שלהם. מחיאות הכפיים החרישו את נתן, שהזיע וניסה לומר תודה לכולם, ושהם הקהל הכי מדהים בעולם, וזה הגיטריסט וזה המפיק ותודה ולילה טוב.
האבטחה השאירה אותו בחדר הקטן, סיבות ביטחוניות, יש יותר מדי לחץ לחוות אותו עוד, עוד שיר.
נתן עמד בחדר ושאף בעיניים עצומות את נהם הקהל שלחץ ופעם בו. הוא ניער את הראש, ויצא החוצה, מפתיע את המאבטחים שעמדו ומנעו ממעריצים להכנס. הוא נשטף בהם. טפיחות שכם, מבטים מרוחקים, כמהים. בקשות לסלפי, במאות.
הפיאט היתה צרה מלהחיל את הנשימות שלו, את הרטט של אלפי אנשים שמשתוקקים להיות הוא.
בפניה אל היישוב כל זה התחיל לרדת, כל סיבוב של ההגה בדרך לרחוב הקטן שמוכתם באספלט יבש, משהו בו קטן והלך.
האצבעות שלו עוד היו שם, בשאגה של גוף אחד בן 4000 איש. והראש התמלא בעשן מר.
הוא פתח את הדלת והחושך השקט המשיך את ההרגשה שלו, עמוק יותר, למטה.
איילה ישבה בפינת האוכל, ידה משוטטת על משהו. הרימה אליו מבט. הוא חייך ואמר, היה..ואוו. חבל שלא באת. היא נסתה לחייך גם.
השפתיים עדיין עקומות על הפרצוף שלה שומרות על תבנית חיוך, היא קמה ונכנסה לעומק הבית.
רק כשהוא התיישב עם כוס התה במושב שהיא פינתה, הוא ראה שהיא ליטפה, בטח שעות, את כרך הבבא קמא הקטן. הבבא קמא שהביא גם לפגישות.

*****
מה גיליתי? שהרצון שלי לשלימות מונע ממני להתקדם. אני הראשון שחשב על זה, כן, כן.
כשאני רוצה להתחיל לכתוב אם אין לי תמונה שלימה ומבוססת שנראית לי נפלאה ויוצאת מגדר הנורמאל, אני לא יושב וכותב.
לכן אני מתחיל בפרויקט אימון לעצמי בלבד.
כל יום, או 4 פעמים בשבוע, אכתוב 200 מילה. על רגע של מישהו איפשהו. בלי קשר, עם קשר, מציאותי, מופשט. העיקר לכתוב. תאחלו לי בהצלחה, קהילה מוכשרת וייחודית.
בכדי שלא אטריח לפתוח אשכול חדש על כל רגע, פשוט אוסיף אותם כאן על ידי כח העל שלי - עריכת הודעות.
 
נערך לאחרונה ב:

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
חושבת שדווקא לכתוב על כל מיני רגעים של אנשים זו יצירת שלימות מעניינת ומסקרנת.

בכל מקרה, שיהיה בהצלחה וטוב מאוד לדעת לנצל את המעמד לאי אילו פריבילגיות.

אגב, כיצד תקני יותר לכתוב פריבילגיה עם ב' או 2 ו'?
 

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
תודות. אטול לעצמי חירות להקפיץ את האשכול בכל פעם שאכתוב.
הנה, כתבתי עוד קצת.
קטע #2.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
עוד פרפקציוניסט...

קטעים נפלאים. כתיבה נדירה באיכותה.

רק הבעיה שבכל פעם שאתה מעלה קטע חדש לאותה הודעה נצטרך לבטל את התודה הקודמת ולשלוח חדשה...

(למה לא בהודעה חדשה באותו אשכול?)
 

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עוד פרפקציוניסט...

קטעים נפלאים. כתיבה נדירה באיכותה.

רק הבעיה שבכל פעם שאתה מעלה קטע חדש לאותה הודעה נצטרך לבטל את התודה הקודמת ולשלוח חדשה...

(למה לא בהודעה חדשה באותו אשכול?)
תודה.
אהה, זאת המלכודת. אם אהבת קטע, לא תוכל לצאת ידי חובה בלייוק,
תצטרך להגיב כיאות כדי להשקיט את המצפון שלך.
 

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
תמיד עניין אותי מה עובר על שיכורים בפורים מבפנים והאמת שעכשיו כבר לא כל כך...
איזה פחד!
כתיבה מקסימה!
כל רגע, רגע.
 

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
רגע מס' 4.
ראיתי אותו בעיניים, בשבת האחרונה, והתרגשתי, ונכמרתי.
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
כי ככה מרגיש שלוימי
וואו, לגמרי.
כל כך יפה לראות את הרגע הזה.
לבחור במישהו מאמצע הספסל הרביעי שישב ליד אבא שלו כל קריאת התורה לקבל גלילה. ולא בהוא שרץ סביבך כמו נודניק (למרות שגם הוא זקוק לזה).
 

דיו וקסת

משתמש מקצוען
מכירים את זה שאתם מרגישים על שטיח אדום, פלאשים פלאש פלאש פלאש מסביבכם,
ואתם רואים את העיניים של האנשים שסביבכם בוהקות, מאור התאורה ומהתפעלות, מסתכלים עליכם, מוחאים כפים עם כל היד, מהכתף, ואתם רואים שאתם יפים בעיני כולם, נשגבים כמעט.
מכירים את זה שאתם לרגע אחד על גג העולם, מתנשמים ומתנשפים, כי עמדתם בפני קושי שמעטים יכלו לו. ואתם הם אלה שיכולים. ואתם לבד שם בפיסגה, אבל הלבד הזה הוא השקט שבתוך חדר בעל דלת אטומה לקול. עוד מעט יפתחו אותה, והאויר ירטוט מתשואות ואתם תחייכו מופתעים בענווה.
מכירים את זה שיש בכם מעלה פנימית נדירה, נחשקת, עמוקה מכדי להקיף אותה במבט בודד, אך נגישה מספיק כדי שכל אחד יכמר ליבו בגעגוע, לרגע שהוא ישיג את זה. ואתם תמהים קלות, הלא אתם אדם רגיל, שום דבר לא מיוחד בכם, נולדתם פה, בסורוצקין, בקומה 7, כמו כולם. ואתם מרכינים ראש ועין, ומרימים יד, וחומלים את כולם, ומעניקים להם טוב וחסד, והמוני המעריצים שוחים בכל טיפה שהם זוכים לקבל מכם.
מכירים את זה?
יופי.
כי ככה מרגיש שלוימי, כשהגבאי בחר בו, כדי להעביר את המגילת ישעיהו של ההפטרות, למנין שבקומה למטה, שמתחילים באיחור.
והמגילה עשויה בקלף ובחגור ובמעיל קטיפה, בדיוק כמו ספר תורה, רק רזה יותר, אבל מרחוק אפשר להתבלבל ולחשוב שזה ספר תורה.
שלוימי הולך במסדרון וחש.

וואו, איזה 'רגע' נהדר ונאדר.

אבל שלוימי הוא לא בן יחיד בעניין.
תמיד מצחיק אותי לראות בעלי סמכות רגעית, שמתייחסים לסמכותם ברצינות ובכובד ראש, משל זה עתה הם קיבלו את השליטה הבלעדית על המזוודה הגרעינית של ארה"ב.
כמו איזה מאבטח שמקבל 32.60 ש"ח לשעה, נחות ממני בכל פרמטר אפשרי מלבד רישיון נשק. שעומד בכניסה לאנשהו, לא נותן להיכנס, ומרגיש בגג העולם.
או הפקחים ברכבת הקלה. שככל הנראה הכישרון הגדול ביותר שלהם - הוא לבקש מאנשים שישלפו את כרטיס הרב קו שלהם. אוהו, באיזו הבעת חשיבות הם עושים את התפקיד הדלוח הזה...
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
וואו, איזה 'רגע' נהדר ונאדר.

אבל שלוימי הוא לא בן יחיד בעניין.
תמיד מצחיק אותי לראות בעלי סמכות רגעית, שמתייחסים לסמכותם ברצינות ובכובד ראש, משל זה עתה הם קיבלו את השליטה הבלעדית על המזוודה הגרעינית של ארה"ב.
כמו איזה מאבטח שמקבל 32.60 ש"ח לשעה, נחות ממני בכל פרמטר אפשרי מלבד רישיון נשק. שעומד בכניסה לאנשהו, לא נותן להיכנס, ומרגיש בגג העולם.
או הפקחים ברכבת הקלה. שככל הנראה הכישרון הגדול ביותר שלהם - הוא לבקש מאנשים שישלפו את כרטיס הרב קו שלהם. אוהו, באיזו הבעת חשיבות הם עושים את התפקיד הדלוח הזה...
וואלה זה נושא, מכניס לזיכרון, לכתוב עליו פעם.
מלך ליום אחד, אולי יכול לשמש כאתגר.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  37  פעמים

לוח מודעות

למעלה