הנושאים החמים
הנושאים החמים
ובלילה בלילה, אני נשען לאחור מוצף נחת ורק מקשיב לילדים משוחחים בחדר שלהם.
לא מבין איך זה, שבמהלך כל היום, כשמצפים מהם שימצאו איזו תעסוקה הולמת, הם מזהים כמה אני אבא בודד ונדבקים אלי בכל בכח.
מגנטים זה משעמם. לפליימוביל משטרה כבר אין כח.
אבא שלוק. לא אל תשבור! אני שובר. אבל רציתי עם הצ'ופצ'יק....
ועוד הרבה מהסוג הזה.
פתאום בלילה. הם יודעים שמילה אחת מיותרת, ואני אכריז עליהם כפורשים לישון בחדר הקטן, במיטה לבד, עם ספר של אלי שובר את הרגל.
אז הם נשארים שעות בחדר שלהם, ומוצאים תעסוקות יש מאין. מסוגלים לבלות שעות בשיחות נפש. כל כרית משמשת כג'ימוברי.
אז כל היום מייחל שרק יבוא שרק יבוא, וכשהוא בא הלילה הגואל, יושב ומקשיב.
הפעם השיחה נסובה על חג השבועות, זה שפיסת הפשטידה האחרונה שנאפתה לכבודו, נבלסה זה עתה.
"זה בכלל לא שווה הקבלת התורה הזאתי." כך זאבי. אוזניי חידודים.
"נכון!" מחזיק אחריו רובי הגדול. במקום לסתום לו את הפה עם איזה קללה שרק ילדים יודעים להגות.
-"בבית הכנסת של החסידים חילקו גם פעקלע גם פחית של בלו, שאצלנו רק אבא שותה ומשאיר טיפה. ומי שהספיק, הלך ללמוד אצל שפירא וקיבל רחפן מתפוצץ וחבילות קלפים לאלבום החדש."
-"אני באמת רציתי להגיד לאבא, שלא ייקח אותנו ל'חניכי' שלו, יש שם רק רוגלך ומחלקים לילדים טופים. עמדתי בחוץ ושתי ילדים מ'שערי פנחס' שרו לי 'טופי טופי תורת פיך'. בעצמי ראיתי שבשערי פנחס היה גם אבטיחים."
לא הצלחתי להתאפק ופרצתי לחדר. חדור רוח הרבצת השקפה ומוסר. הם בכלל לא התרגשו מנוכחותי החינוכית, והודיעו לי ששנה הבאה או שנוסעים לסבתא בני ברק, או שהולכים ללמוד בבית הכנסת איפה שאבא של אמסלם.
במקום לציית, סיפרתי:
"לפני הרבה שנים משה רבינו הבטיח לעם ישראל מתנה יקרה שקוראים לה תורה, והיא האמת יקרה מאד ושווה יותר מכל הממתקים והמבצעים. משה ועלה לשמיים להביא אותה.
העם חיכה כבר הרבה זמן למתנה. כעבד ישאף צל..."
צל של אי הבנה עבר על פניהם הקטנות, אך עיניהם נשארו דרוכות, מכיוון שהרגשתי שתשומת הלב הרצויה הושגה, המשכתי בפאתוס.
"כמו שיש פרסים של מרדכי הצדיק, שלוקח להם חודש להגיע, כך היה עם המתנה הזאת. ועמישרואל חיכו בסבלנות.
בינתיים הגיע איזה רשע מהערב-רב ואמר שמתנה לבד זה לא מספיק וכדאי שיהיה קצת פרסים והגרלות ומלאן מבצעים.
ככך מרוב פרסים הם הקימו את עגל שלם מזהב. ורקדו סביבו.
ואז שהתורה הגיעה, מוישה רבינו כעס שהם היו צריכים כל מיני הפתעות אחרות. והוא שבר את הלוחות שעליהם היתה כתובה התורה.
וכל הילדים אמרו, 'אייי לוחות שבורות זה לא שווה' ומאז הם רק רוצים ארטיקים ושלוקים ואיגלואים וטרופית עם קש שלא מצליח לעשות חור.
ולא מבינים שהתורה היא עדיין שווה יותר מהכל."
הרושם על הילדים היה עצום. יצאתי מהחדר גדוש ברמה חינוכית גבוהה.
וידאתי שהם נרדמים, חתכתי בזהירות למקרר, ושלפתי את הבלינצ'ס האחרון.
"בזכותך..." לחשתי לו. "בשבילך היה שווה כל המתן תורה הזה."
לא מבין איך זה, שבמהלך כל היום, כשמצפים מהם שימצאו איזו תעסוקה הולמת, הם מזהים כמה אני אבא בודד ונדבקים אלי בכל בכח.
מגנטים זה משעמם. לפליימוביל משטרה כבר אין כח.
אבא שלוק. לא אל תשבור! אני שובר. אבל רציתי עם הצ'ופצ'יק....
ועוד הרבה מהסוג הזה.
פתאום בלילה. הם יודעים שמילה אחת מיותרת, ואני אכריז עליהם כפורשים לישון בחדר הקטן, במיטה לבד, עם ספר של אלי שובר את הרגל.
אז הם נשארים שעות בחדר שלהם, ומוצאים תעסוקות יש מאין. מסוגלים לבלות שעות בשיחות נפש. כל כרית משמשת כג'ימוברי.
אז כל היום מייחל שרק יבוא שרק יבוא, וכשהוא בא הלילה הגואל, יושב ומקשיב.
הפעם השיחה נסובה על חג השבועות, זה שפיסת הפשטידה האחרונה שנאפתה לכבודו, נבלסה זה עתה.
"זה בכלל לא שווה הקבלת התורה הזאתי." כך זאבי. אוזניי חידודים.
"נכון!" מחזיק אחריו רובי הגדול. במקום לסתום לו את הפה עם איזה קללה שרק ילדים יודעים להגות.
-"בבית הכנסת של החסידים חילקו גם פעקלע גם פחית של בלו, שאצלנו רק אבא שותה ומשאיר טיפה. ומי שהספיק, הלך ללמוד אצל שפירא וקיבל רחפן מתפוצץ וחבילות קלפים לאלבום החדש."
-"אני באמת רציתי להגיד לאבא, שלא ייקח אותנו ל'חניכי' שלו, יש שם רק רוגלך ומחלקים לילדים טופים. עמדתי בחוץ ושתי ילדים מ'שערי פנחס' שרו לי 'טופי טופי תורת פיך'. בעצמי ראיתי שבשערי פנחס היה גם אבטיחים."
לא הצלחתי להתאפק ופרצתי לחדר. חדור רוח הרבצת השקפה ומוסר. הם בכלל לא התרגשו מנוכחותי החינוכית, והודיעו לי ששנה הבאה או שנוסעים לסבתא בני ברק, או שהולכים ללמוד בבית הכנסת איפה שאבא של אמסלם.
במקום לציית, סיפרתי:
"לפני הרבה שנים משה רבינו הבטיח לעם ישראל מתנה יקרה שקוראים לה תורה, והיא האמת יקרה מאד ושווה יותר מכל הממתקים והמבצעים. משה ועלה לשמיים להביא אותה.
העם חיכה כבר הרבה זמן למתנה. כעבד ישאף צל..."
צל של אי הבנה עבר על פניהם הקטנות, אך עיניהם נשארו דרוכות, מכיוון שהרגשתי שתשומת הלב הרצויה הושגה, המשכתי בפאתוס.
"כמו שיש פרסים של מרדכי הצדיק, שלוקח להם חודש להגיע, כך היה עם המתנה הזאת. ועמישרואל חיכו בסבלנות.
בינתיים הגיע איזה רשע מהערב-רב ואמר שמתנה לבד זה לא מספיק וכדאי שיהיה קצת פרסים והגרלות ומלאן מבצעים.
ככך מרוב פרסים הם הקימו את עגל שלם מזהב. ורקדו סביבו.
ואז שהתורה הגיעה, מוישה רבינו כעס שהם היו צריכים כל מיני הפתעות אחרות. והוא שבר את הלוחות שעליהם היתה כתובה התורה.
וכל הילדים אמרו, 'אייי לוחות שבורות זה לא שווה' ומאז הם רק רוצים ארטיקים ושלוקים ואיגלואים וטרופית עם קש שלא מצליח לעשות חור.
ולא מבינים שהתורה היא עדיין שווה יותר מהכל."
הרושם על הילדים היה עצום. יצאתי מהחדר גדוש ברמה חינוכית גבוהה.
וידאתי שהם נרדמים, חתכתי בזהירות למקרר, ושלפתי את הבלינצ'ס האחרון.
"בזכותך..." לחשתי לו. "בשבילך היה שווה כל המתן תורה הזה."
