שיתוף - לביקורת קבלת תורה פרטית

לרקוד על הירח

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
שנייה לפני החג...
אשמח לתגובות, ולביקורת. (אפשר גם אחריו... ;) )



והיא כבר לא הייתה בטוחה.

אם היא תזכה לקבל את התורה ביחד, כמו כולם.

או אולי היא תעמוד שם, ביציע, לבד, בחלק הכי רחוק.

ומשם, אולי, תצליח לראות משהו. לשמוע. לקבל.

היא לא הייתה בטוחה.

בכלל לא.



ובבוקר שלפני, היא קמה, ואפילו התפללה את רוב התפילה, ולא רבע ממנה.

אבל היא לא יכלה לשכוח, שיום לפני, היא התפללה רבע. ואת מה שהיה אחר כך.. רק שה' לא ידע מה היא עשתה, כי אז בטוח היא...

היא לא חשבה שהוא לא יודע.

אבל קיוותה לחשוב, שהוא ימחל. שהוא יסלח. שהוא יראה כמה קשה לה. עד כמה היא מתאמצת.



והיא התאמצה. אוהו כמה היא התאמצה.

נלחמה בציפורניים.

אבל ביותר מדי מקרים, היא נשארה רק עם שריטות.



---



זכור ולא תשכח, המילים האלו ליוו אותה בנקמנות מה, בעקשנות מייסרת.

כי איך יכלה לשכוח,

איך עשתה אותה עמלק.

איך הפכה את עצמה, בבלי דעת, למישהי אחרת. דעת, שאין איש יודע לאן נאבדה, הרי- לא היה חסר לה מן המצרך הזה.



וכשהריצה את ימיה האחרונים עד הלום, עד הרגע הכמעט האחרון, שלאחריו יזכו כל עמך בית ישראל- להכנס לראש השנה, ראש השנה שייקבע את מידת היהדות של כל אחד מהעם, ואת גורל רוחניותם למשך השנה הקרובה, ולא הייתה בטוחה כלל שהיא נמנית ביניהם.



ובאותו היום, שבו עמדו כולם לקבל את התורה, היא הרגישה לבד.

והייתה בטוחה שגם תהיה לבד שם, במקום של אלו שלא ראויים, אבל המלאך, זה שאחראי על הכניסה, ריחם עליהם, ודחף אותם בלי שאף אחד שם לב לאיזו מרפסת קטנטנה.

והייתה בטוחה שתהיה לבד.

אבל כולם מתכוננים, אז גם היא.

או לפחות מנסה.



אז תוך כדי הכנת עוגה לכבוד החג, ועוד תבשיל, ותוך כדי ניסיון לשים, לפחות ליום הזה את המחשבות על מצב שקט, שיתנו לה לנשום, ולחשוב באמת, אז תוך כדי כל זה- הצליחה לשמוע לה מחשבה קטנה.

שאולי, אולי היא לא תהיה שם לבד, ואפילו לא תהיה שם, אלא ביחד עם כולם. למטה. כמו כל אדם רגיל שבא למעמד ההכתרה הגדול של השנה. שלא עומד במרפסת, רחוק. אלא עומד על האדמה, קרוב.

שרגליו נטועות בקרקע, בלי רעיונות, שמעיפים אותו מדי רחוק. למקום שהוא בכלל לא התכוון.

אבל ידעה שזה לא הגיוני.

אז נטשה את המחשבה המוזרה הזו מהר. לפני שבאמת תאמין בה.



---



לפחות שמה לה באוזניות משהו אמיתי, עם יידשקייט. ולא מילים שעדיף לא לדעת את פירושן...

ושרה. לא בקול אומנם, אבל שרה.

שאחת שאלה מעם ה'. והלוואי שאותה שתבקש. שתעז לשבות בצלו, בביתו, ואפילו לא לכל חייה, רק לקצת. זה כנראה יספיק לה. וגם אם לא, אין לה את האומץ ואת היכולת לבקש יותר.

והאמת, שאם תודה בינה לבין עצמה, היא הרגישה צבועה במקצת. אפילו בהרבה.

כי מה, אתמול ישבת לך עד לא יודעת מה בלילה, וה' ישמור מה עשית ואיפה,- וכמובן בלי שאף אחד יידע, והיום את שרה עם כל הרגש, ומה שנשאר מהנשמה?...



נו באמת.



אבל גם את המחשבה הזו, כמו את זו לפניה, השתיקה מהר.

אבל איכשהו, באופן מוזר למדי הרגישה שאותה היה יותר נכון להשתיק. ואת הקודמת פחות.

אבל לא התעמקה בהרגשה. כבר הרבה מדי זמן שהיא לא מתעמקת בכלום. רק במה שכואב.

אבל בכל זאת, ניסתה להבין. מה זה היה לה. מה זה קורה לה.

אך אמה, הנחמדה בדרך כלל-, קראה לה שעה שניסתה לתמלל את רגשותיה במילים, ולהבין מה קורה. האם אולי לקביעה הכל כך משמעותית שקבעה לה מבלי משים- שהיא תהיה לבד, והיא לא ראויה,- האם לקביעה הזו יש דרך להעלם, או להתקטן לפחות, ולא ידעה.

כי אמה אמרה שתבוא לעזור, ולמה היא מתבטלת בלי לעשות כלום.

אז יחד עם תחושת ההקטנה שחנקה, חנקה גם את הקביעה- ואת חוזקה- האמיתי או שלא, והלכה לשטוף את הרצפה.



---



והנה, יום ההכנה האחרון עבר לו מהר מדי.

לאט מדי.

כאילו הרגישה בכל שנייה את הזמן שעובר לו, וחרדה מעט מפני העתיד, אך מנגד הוא עף וחמק לה מבין האצבעות. בלי שבכלל הספיקה להתכונן, לבקש, או לחשוב על משהו במשך יותר מדקה.

על אותו המשהו שניקר בתוכה כל היום. על ההרגשה המוזרה, על הכמיהה הסמויה, הנלעגת כמעט, שהיא הלוואי, בבקשה, לא תהיה שם. למעלה, רחוק.



והלילה יורד. ונדלקים הנרות. והיא, שתמיד היה לה קשר מיוחד עם שלהבות, שואלת אותן בשקט, 'מה אומרות, יש לי סיכוי?' וכמו תמיד, הן שתקו. אך הפעם לא הצליחה לפענח את תשובתן.

ובלילה, עת למדו כולם, היא יצאה לחצר.

הביטה על חופת הכוכבים שנפרשה מעליה.

וידעה שמחר עומדת להפרס גם עליה חופה.

ולא ידעה איך. ואיפה.

אבל ידעה שתהיה חופה. וכל כך קיוותה. וכל כך התביישה בתקוותה. אבל בכל זאת, העזה לקוות.

ולא חלמה גדול וגבוה מדי, חלמה בקטן. בנמוך. שתזכה להיות יחד. בַאיחוד.



---



ויהי בוקר.

והן פסעו לבית הכנסת, לתפילת החג, לשמוע את עשרת הדיברות.

ונהייתה התרגשות. כי ידעה שכעת, כעת המעמד.

ואף אחד לא הרגיש בו מלבדה.

ופתאום, שום דבר לא היה חשוב.

רק היא, הוא, חופה, ועם שמבדיל ביניהם.



---



ועצמה את עיניה, ופתאום הרגישה. וראתה.

ראתה עם שלם.

נרגש. מחכה. מואר ומצפה.

ואותה. עומדת.

כמו שחששה, על המרפסת. למעלה. רחוק. ותחושת החמצה וכאב פשטה בה. ידעה שזה מגיע לה. ידעה שהיא לא ראויה ליותר, אך בכל זאת, משהו בה ביקש לבכות.

אך להפתעתה, היא לא הייתה שם לבד. הייתה שם גם את חברתה מהכיתה, זו שיצא להן לדבר יותר מפעם אחת על התגברויות ומהותן. וגם את הנערה מהרחוב השני, זו שלא ידעה את שמה, אבל תמיד ידעה שהיא לא בדיוק הולכת בתלם, ועוד רבות וטובות הן עמדו שם, אלו שלא בדיוק, שבערך, והרבה מעבר לו.



אבל שום דבר לא התחיל.

כולם חיכו.

ופתאום, היא ראתה אור. גדול. שעוטף, ומלטף.

ולא יכלה לעמוד בעוצמתו.

אז סגרה עיניה.

ואז, אז שמעה קול. קול אלוקי, שמעודה לא שמעה כמותו. וכשם שהיה ברור לה שרק היא שומעת אותו, כך ידעה שגם כל אחת מאלו העומדות על המרפסת שומעות אותו.

אלו לא היו מילים.

הייתה זו מנגינה.

מנגינה שדיברה יותר מכל המילים שבעולם.

ואז, אחרי שהמנגינה עטפה אותה בחיבוק מתוק, שמעודה לא חשה כמותו, היא הבינה.

הבינה את מה שהמנגינה ביקשה לרמוז לה.

שזו לא המרפסת של אלו שאינן ראויות. זו המרפסת המיוחדת. וי אי פי.

לאלו, שהתגברו. שנפלו ככל יום, אבל ביום שלאחריו חזרו ללחום. בלי פשרות. בעקשנות שלא הייתה ברורה אפילו להן.

נלחמו על עצמן. על קיומן. על עצם היותן.

והשריטות, אלו שספגה במהלך מלחמותיה השקטות, הבלתי ידועות,

לפתע,

נרפאו.



והיא פקחה את עיניה, וידעה שהיא קרובה מתמיד.
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה!
אשמח לביקורת, וגם אשמח לדעת האם האורך היה ארוך מדי וקשה לקריאה?
אולי היה עדיף לחלק את זה לשתיים?
לא היה זמן לפני החג..
אפשר לחלק לשתיים.
כל כך נכון!
מי שמתאמץ הוא זה שראוי לכבוד, ויפה שהבעת את זה ככה.
 

.חיה פ

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
אז טוב, התחלתי לקרוא כי התגובות היו ממש מתלהבות, ואז.. כנראה יצר רע ונורא לא רצה שאגיע לסוף, אז קפיצים קיצוניים התחילו להתפרע בי, אבל המשכתי לקרוא, כי התגובות, ו....
ובסוף הגעתי לסוף.
וראיתי שהיה שווה!!!
זה מרגש. ממש.
רק תאמת הפריעה לי קצת המיליציות שהשתמשת בה.... כאילו, זה לא איזה סיפור מפעם, ולדעתי אם זה לא סיפור מפעם אלא מהיום, המשלב הלשוני די אמור להתאים לאווירה... .
אבל אהבתי ממש תמסר, תודה על זה.
 

תמרוז

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

לרקוד על הירח

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
רק תאמת הפריעה לי קצת המיליציות שהשתמשת בה....
אוקי, אקח לתשומת ליבי! ותודה שאמרת מה הפריע לך, מעריכה.. :D
למרות שזה מין סגנון כתיבה שלי שאני נוהגת לכתוב בו קטעים מסוימים, אבל נחשוב על זה..


ותודה רבה לכולם על התגובות! מחמם ומרגש מאוד!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק יח

א לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד יְהוָה לְדָוִד אֲשֶׁר דִּבֶּר לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל:ב וַיֹּאמַר אֶרְחָמְךָ יְהוָה חִזְקִי:ג יְהוָה סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי:ד מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ:ה אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי:ו חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת:ז בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו:ח וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ:ט עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ:י וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו:יא וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ:יב יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים:יג מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ:יד וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ:טו וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם:טז וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל מִגַּעֲרָתְךָ יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ:יז יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים:יח יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי:יט יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְהוָה לְמִשְׁעָן לִי:כ וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי:כא יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי:כב כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהוָה וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי:כג כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסִיר מֶנִּי:כד וָאֱהִי תָמִים עִמּוֹ וָאֶשְׁתַּמֵּר מֵעֲוֹנִי:כה וַיָּשֶׁב יְהוָה לִי כְצִדְקִי כְּבֹר יָדַי לְנֶגֶד עֵינָיו:כו עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם:כז עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל:כח כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל:כט כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְהוָה אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי:ל כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר:לא הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ:לב כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ:לג הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי:לד מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי:לה מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי:לו וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי:לז תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי:לח אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם:לט אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי:מ וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי:מא וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם:מב יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ עַל יְהוָה וְלֹא עָנָם:מג וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם:מד תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם תְּשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי:מה לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ לִי:מו בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם:מז חַי יְהוָה וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרוּם אֱלוֹהֵי יִשְׁעִי:מח הָאֵל הַנּוֹתֵן נְקָמוֹת לִי וַיַּדְבֵּר עַמִּים תַּחְתָּי:מט מְפַלְּטִי מֵאֹיְבָי אַף מִן קָמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חָמָס תַּצִּילֵנִי:נ עַל כֵּן אוֹדְךָ בַגּוֹיִם יְהוָה וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה:נא (מגדל) מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם:
נקרא  7  פעמים

אתגר AI

האנשה • 2

לוח מודעות

למעלה