כתבתי את השיר על לימוד התורה, אבל כבר שמעתי עליו פרשנות שונה, אז הכל פתוח
השיר עוסק בקושי הראשוני,
בפחד לנסות,
בהססנות שקוברת את הפוטנציאל,
בתולעת שלא אוהבת צנון, אבל חוששת לצאת ממנו כי אולי בחוץ יותר גרוע.
נדבך נוסף הוא התובנה שישנם דברים שנקנים אך ורק דרך ייסורים,
חבלי לידה שבסופם ממתין האושר הכי גדול.
ארבעה בתים,
שנים ראשונים מציירים את החשש.
הבית השלישי משמיע את הקול הדוחף לצעוד ולהתנסות,
לחוות,
לטעום ולהחליט.
הרביעי - את ההבנה שגם אם קשה להיכנס פנימה, זה כדאי,
כי בפנים זה היכל התענוגים שאינו בר-המחשה,
כמו לתאר נוף יפהפה לעיוור מלידה.
דימוי התורה לאש, ככתוב "הלא כה דברי כאש" (ירמיהו כג כט)
וְהָהָר עָשֵׁן - השאלה ממתן תורה. ההקשר ישיר, כשניתנה תורה, ההר היה אפוף עשן וברקים, מזוית ראייה שגויה זה יכול להיתפס כ'מפחיד' ומעורר רצון לברוח מזה... בנוסף, כתוב בגמרא שנסיונות הזמן נדמים לרשעים כ'הר' עצום שאי אפשר לכבוש, מייאש.
סְנֶה בּוֹעֵר בְּאֵשׁ לוֹחֶשֶׁת - השאלה מהסנה הבוער אצל משה רבנו. להבדיל, גם שם קיים המוטיב של הפחד מלהתקרב. המילה 'לוחשת' מן השדה הסמנטי של אש וגחלים - גחלים לוחשות.
לוֹחֶשֶׁת קְרַב - 'לוחשת' במובן המילולי, קוראת אל האדם שיקרב אליה.
אַל תִּירָא מִגֶּשֶׁת - השאלה מ"ויראו מגשת אליו" (שמות לד ל).
כאן רשות הדיבור ניתנת לאדם המהסס:
וְאֵיךְ אֶעֱלֶה בָּהָר - השאלה מ"רב לכם עלות בהר ונגוע בקצהו" (שמות יט יב)
וְאֵשׁ אֹכְלָה - עפ"י הפסוק "כי ה"א אש אוכלה הוא" (דברים ד כד). "תניא רבי בנאה וכו' וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המוות" (תענית ז. ), עומד האדם וחושש לעסוק בתורה שמא חלילה תהיה לו לסם המוות.
נְגֹעַ בְּקָצֵהוּ
בְּלַהַט גַּחֲלָהּ
דימוי נוסף הוא לים השלו על עומקיו וצפונותיו.
רֹגַע הַיָּם הֶמְיַת גַּלָּיו - הים הגדול מזמין בהמייתו את יושב האדמה לשוט בו.
לֵב וָעַיִן בִּי לוֹטֶשֶׁת - [לוטשת, נקבה. י"א שמתייחס ל'עין', וי"א שכך התחרז וסמכו על הכלל "כל שאין רוח חיים זכרהו ונקבהו" (תויו"ט מסכת תמיד פרק ה משנה ד)]
מְתַח מִפְרָשׂ
שׁוּט בִּי בֶּן יַבֶּשֶׁת - יבשת היא מן המילים שהטיית ה'נסמך' שלהן עומדת בכוחות עצמה, כמו "ויבשת ידיו יצרו" (תהלים צה ה)
והאדם עונה:
וְאֵיךְ אַפְלִיג
וּמַיִם לִי מָרָה - השאלה מחניית עם ישראל ב'מרה', "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" (שמות טו כג). בספרים הקדושים נדרשת פרשה זו כדיאלוג בין הצמא למי התורה אך קשה לו לשתות מהם כי הם מרים לו, והמשך הפסוקים שם: "ויורהו ה' עץ" - הורהו עצה, "וישלך אל המים" - התחילה אכן קשה ומרה, בבחינה של 'השלכת' עצמו אל המים-מי התורה, אך אז - "וימתקו המים".
גם כאן גבורנו עומד ותוהה איך יפליג בים, והמים מרים לו.
וּמִי יִתֵּן בָּךְ דֶּרֶךְ - עפ"י "הנותן בים דרך" (ישעיהו מג טז). מפורסמים דברי רעק"א שהרבה ספנים חצו את הים, אך אף לא אחד מהם סלל בו דרך... מיודענו תוהה מי יתווה את דרכו כשילך לאיבוד בשעת סערה.
כִּי תֵּהוֹם סְעָרָה
*
התשובה לתהיותיו היא -
לָעַד תַּחְטִיא
אִם לֹא תֹּאחַז בַּקֶּשֶׁת - הרי מי שלא אחז בקשת, לעולם לא ידע לקלוע אל המטרה.
יוֹדֵעַ צָיִד אִישׁ - כהמשך לדימוי הקודם של שליטה בחץ וקשת. הצייד יידע לצוד רק אם יתנסה בפרישת רשתות בפועל.
רַק אִם יִפְרֹשׂ הָרֶשֶׁת
וְאֵיךְ תֵּדַע - וכן האדם הפסיבי, איך יידע מה טמון בתורה אם לא יתנסה בה?
אִם פַּז אוֹ לֶהָבָה - אם הנוצץ הזה הוא זהב טהור או אש שורפת. השאלה מהמבחן המפורסם שהונח לפני משה רבינו בילדותו בבית פרעה.
כָּל הוֹן בֵּיתְךָ תֵּן
נַסּוֹת בָּאַהֲבָה - על כן תן כל אשר יש לך כדי להתנסות ב'אהבה' היא התורה הקדושה. "כד דמך (-כשנפטר) רבי יוחנן היה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה, בוז יבוזו לו" (שיה"ש רבה עה"פ שם ח ז)
כאן מתבארת התובנה הנוספת, שאין התורה נקנית אלא בייסורים, במאמץ, בקושי, עד שזוכים לה.
וְזוֹ דַּרְכָּהּ
כּוֹחוֹת מַתֶּשֶׁת - התורה מתשת כוחו של אדם.
כִּכְאֵב כִּנּוֹר
בִּמְשֹׁךְ עָלָיו הַקֶּשֶׁת - כמו נגינת הכינור, נעימה כ"כ לאוזן אך נשמעת כאילו הוא בוכה. ואי אפשר לשמוע את המנגינה בלי 'להכאיב' לו.
חזרה לפן נוסף של הנקודה הקודמת - מי שלא חווה, גם אי אפשר לתאר לו מה הוא מפסיד -
וְאֵיךְ יָבִין הַזָּר
אֲשֶׁר לֹא שָׁמַע - ואיך אפשר לתאר את יופי הנגינה למי שמעולם לא שמע צלילי כינור?
בַּמֶּה אֶמְשֹׁל לוֹ
קֶסֶם טַעְמָהּ - באיזה טעם אצייר ואמחיש לו את טובה?
הרמב"ם בפיה"מ (כמדומני בהקדמה לפרק י' במסכת סנהדרין) מתאר תיאור זה שממשילים לאדם בדברים גשמיים את הטובות שיזכה בהן ע"י קיום המצוות, כיון שא"א לתאר את העונג הרוחני כי אין לו מושג מהו.
כתבתי מהר, קבלו בהבנה
הנושאים החמים
הנושאים החמים
