הנושאים החמים
הנושאים החמים
רחבת חלוקת ד' המינים שעל ידי קופת הצדקה המרכזית המתה בְּלִיל עדות ומגזרים שבאו להתאבזר בחפצי מצווה ואקססוריז.
"אפשר להציע לרב אתרוגים דאבל א' מובחרים בהשגחת הבד"ץ?" דחף לי נער מתולתל קופסא מוזהבת סגורה במדבקה הרמטית.
"מה המחיר? התעניינתי, "תן מחיר טוב".
"מאה שקל ואתה מקבל גם זכוכית מגדלת חינם".
"ואם אקנה גם שתי מנדלות מהסטנד ושרשרת מנורות מעץ האשוח שם, כמה זה יוריד לי?"
"תן מאה חמישים וקח גם הדסים של הרב גליצרין, משולשים שאין דברים כאלה"
"סגרנו. תארוז לי".
בהתרגשות רבה התאספנו כל המשפחה ופתחנו את קופסת האתרוג בעדינות אין קץ, צמר גפן רך קידם את פנינו, הילדים עומדים על קצות.
"למה זה כתום?" שאל אחד הילדים.
"זה...זה...", ניסיתי להשמיע קול.
"זה לא אתרוג", אמרה אשתי, "זה גזר".
"ג-ז-ר?!"
רצתי כמו רוח ותפסתי את הדרדק בגרונו הרופס, "מה זה צריך להיות? תסביר לי מה זה השטות הזו?"
"אחי, אני רק עובד פה", התנצל החצוף תוך עיסוי צווארו הדואב, "תביא אישור ממו"ץ שזה אתרוג פסול ותקבל החזר מלא".
"א-י-ש-ו-ר ממו"ץ?" צעקתי, "שמה? שגזר טוב לעיניים? איפה אמצא עכשיו מו"ץ?"
"זה הכללים אחויה, יש כאן בסוף החניה ביתן שמירה שהוסב לבית הוראה, רוץ, אולי הם יאשרו לך"
בית הוראה 'שאילת המינים', כך השלט בכניסה, עבדקן עייף נמנם שם עם זכוכית מגדלת דבוקה לעינו הפקוחה.
"שלום. באתי רק שהרב יאשר לי שזה אתרוג פסול", הגשתי לו את הקופסא עם קריצה רבת משמעות, הוא הביט בי בחשדנות ובכובד ראש הוציא את הגזר.
"העוקץ שלם", מלמל לעצמו, "אין נקודות בכלל בשליש העליון", הוא הרחיק את הגזר מפניו, "וגם הגידול שלו ממש יפה", עינו המוגדלת ננעצה בי, "מהודר", פסק. ונרדם.
צעדתי לכיוון ביתי חפוי ראש עם הגזר בידי, חוכך בדעתי אם ללכת לשמוע חוות דעת נוספת.
"מי מכר לך גזר כל כך מכוער?" צעק לי יגאל שהיה באמצע לפרוס ברזנט על האבטיחים.
"אל תשאל", עניתי צרוד, "זה מה שמכרו לי בקופסא של אתרוג".
"קודם קח לך איזה גויאבה ותרגע", הושיב אותי ביד מגושמת על ארגז קולורבי, "ותזכור דבר אחד אבאל'ה - בחיים, אבל ב-ח-י-י-ם אל תקנה גזר מקופסא".
"אפשר להציע לרב אתרוגים דאבל א' מובחרים בהשגחת הבד"ץ?" דחף לי נער מתולתל קופסא מוזהבת סגורה במדבקה הרמטית.
"מה המחיר? התעניינתי, "תן מחיר טוב".
"מאה שקל ואתה מקבל גם זכוכית מגדלת חינם".
"ואם אקנה גם שתי מנדלות מהסטנד ושרשרת מנורות מעץ האשוח שם, כמה זה יוריד לי?"
"תן מאה חמישים וקח גם הדסים של הרב גליצרין, משולשים שאין דברים כאלה"
"סגרנו. תארוז לי".
בהתרגשות רבה התאספנו כל המשפחה ופתחנו את קופסת האתרוג בעדינות אין קץ, צמר גפן רך קידם את פנינו, הילדים עומדים על קצות.
"למה זה כתום?" שאל אחד הילדים.
"זה...זה...", ניסיתי להשמיע קול.
"זה לא אתרוג", אמרה אשתי, "זה גזר".
"ג-ז-ר?!"
רצתי כמו רוח ותפסתי את הדרדק בגרונו הרופס, "מה זה צריך להיות? תסביר לי מה זה השטות הזו?"
"אחי, אני רק עובד פה", התנצל החצוף תוך עיסוי צווארו הדואב, "תביא אישור ממו"ץ שזה אתרוג פסול ותקבל החזר מלא".
"א-י-ש-ו-ר ממו"ץ?" צעקתי, "שמה? שגזר טוב לעיניים? איפה אמצא עכשיו מו"ץ?"
"זה הכללים אחויה, יש כאן בסוף החניה ביתן שמירה שהוסב לבית הוראה, רוץ, אולי הם יאשרו לך"
בית הוראה 'שאילת המינים', כך השלט בכניסה, עבדקן עייף נמנם שם עם זכוכית מגדלת דבוקה לעינו הפקוחה.
"שלום. באתי רק שהרב יאשר לי שזה אתרוג פסול", הגשתי לו את הקופסא עם קריצה רבת משמעות, הוא הביט בי בחשדנות ובכובד ראש הוציא את הגזר.
"העוקץ שלם", מלמל לעצמו, "אין נקודות בכלל בשליש העליון", הוא הרחיק את הגזר מפניו, "וגם הגידול שלו ממש יפה", עינו המוגדלת ננעצה בי, "מהודר", פסק. ונרדם.
צעדתי לכיוון ביתי חפוי ראש עם הגזר בידי, חוכך בדעתי אם ללכת לשמוע חוות דעת נוספת.
"מי מכר לך גזר כל כך מכוער?" צעק לי יגאל שהיה באמצע לפרוס ברזנט על האבטיחים.
"אל תשאל", עניתי צרוד, "זה מה שמכרו לי בקופסא של אתרוג".
"קודם קח לך איזה גויאבה ותרגע", הושיב אותי ביד מגושמת על ארגז קולורבי, "ותזכור דבר אחד אבאל'ה - בחיים, אבל ב-ח-י-י-ם אל תקנה גזר מקופסא".
