תקיפה משולשת / מ. י. פרצמן
צלצול הטלפון קרע את דממת הבוקר במנגינה חדה, אימתנית.
הבטתי במכשיר האפל ברוגז – אילו בשורות איוב חשובות מספיק כדי להפריע את קפה הבוקר שלי?
מתברר שבשורות האיוב היו חשובות מספיק.
"בוקר טוב", על הקו הייתה טכנאית המחשבים בקמפוס בו למדתי כמה חודשים לפני, "אני מתקשרת כאן מהקמפוס. רציתי להודיע לך שאתמול בלילה התברר שעל המחשבים שלנו קונן בשבועות האחרונים וירוס קטלני ומסוכן מאוד בשם Streamer".
"סטרימר?" שאלתי בגיחוך, תוך כדי לגימה שאננה מכוס הקפה. "וירוס מעצבן, לא יותר. רחוק מלהיות מסוכן או קטלני".
"הו, לא", היא צחקה צחוק נואש משהו. "במחשבים שלנו הייתה הגרסה המקורית של הסטרימר, האבא שלו. מדובר בווירוס מסוכן מאוד. אנחנו עכשיו באמצע מסע פרמוט רציני של כל החומרה שלנו, כדי לנסות להתגבר עליו".
"אוי", נאנחתי באהדה אדישה. הבטתי בשעון, תכף כבר צהריים. עצוב וחבל מאוד שבמקום בו למדתי היה וירוס, אבל נו... מה זה קשור אליי. תנו לעבוד.
צחוק הגורל. "התברר שהווירוס דגר במשך כמה חודשים בתוך אחד המחשבים שלנו, שנשא תקייה עם השם שלך".
"מה?!" הקפה נזנח, האחיזה סביב הטלפון התהדקה. "מה זאת אומרת?"
"ייתכן שהכנסת בעבר דיסק אונקי למחשב בכיתה הגדולה?"
לא הייתי צריכה לגרד בזיכרון כדי להיזכר. "כן. הייתי מכניסה לשם באופן קבוע דיסק אונקי".
"וחוץ מזה? חיברת אליו עוד משהו?"
"כלום", הצהרתי.
"אוקי", היא נשמה לרווחה. "אז את הדיסק ההוא תפרמטי או תזרקי, וזה אמור להיות בסדר. הווירוס הגיע ממנו, לא ממך, ככה שחוץ מהכרטיס ההוא את אמורה להיות נקייה".
ניתקתי את השיחה בתחושה קשה. אני שונאת וירוסים. שונאת מחלות דיגיטליות אפלות. אפילו מתעבת. וככה? וירוס סטרימר עלוב – או לא כל כך עלוב – מעז להשתלט עליי?
הוצאתי את הדיסק האונקי מהארנק, הבטתי בו במשטמה. יש מצב שקיים עליך וירוס מסוכן וקטלני, לחשתי לו בתיעוב ניכר. שמעת? עכשיו אתה הולך לפח. יש לך מזל שעשיתי לך גיבוי.
גיבוי!
בבת אחת נעצרתי, הקפה החוויר. גיבוי! עשיתי לאונקי הזה גיבוי לפני כמה חודשים, זאת אומרת שהכנסתי אותו למחשב שלי! זאת אומרת שאם קיים באונקי וירוס, סיכוי סביר שהוא קיים גם במחשב שלי!
טלפון בהול לטכנאי שלי הרגיע את רוחי הסוערת. "הכל בסדר", הוא אמר. "תזרקי את האונקי, וחוץ מזה את מן הסתם נקייה. ליתר ביטחון תפקחי שבע עיניים על המחשב בזמן הקרוב, ואם את רואה משהו חשוד דווחי לי מיד".
*
ושוב בוקר עם קפה, והודעת מייל שקופצת אצלי מכתובת שנשמעת מוכרת מהעבודה. אני פותחת, מקמטת מצח, ומגלה שזו לא כתובת מוכרת, ולא עבודה. הודעת פישינג מתוחכמת. מתחרטת שפתחתי אותה, מתעלמת מהלינק וזורקת לפח. ליתר ביטחון מרוקנת את הפח, ומכינה כוס קפה נוספת. שוכחת. כמעט.
*
יום למוחרת והשקט שלו שלא מגלה על הסערה שמקוננת כבר עכשיו, עמוק בשקט, במעמקי הג'ונגל הסייברי. אני מרפרפת על נתוני הגוגל אנליטיקס שלי, ומגלה פתאום ירידה חדה ודרסטית מאוד בנתוני כמות הגולשים באתר שלי.
מה זה? אני מצמצמת עיניים, מרעננת את הדף. מה קרה פתאום שעם ישראל כולו עושה יד אחת – וכולם ביחד מפסיקים לבקר באתר? הנתונים לא משתנים מאיום הריענון. ירידה של יותר משבעים אחוזים מהגולשים.
אני נכנסת אל האתר מהר, חושך ממלא את עיניי.
יותר נכון – אור לבן ומסנוור.
הדף לבן. ריק. ואין בו מים.
רק שורה אחת.
.Hacked by XXXX (נפרץ על ידי XXXX) (השם צונזר מטעמים מובנים).
או-קי. אני נושמת עמוק, מנסה לסדר את המחשבות שמשתוללות בי. יפה מצידם של ההאקרים שהם השאירו חותמת, אבל מה אני עושה עכשיו?
נבירה בסיסית בנבכי הנתונים מגלה לי שהפריצה נעשתה מהפיליפינים או מהודו. באחת משתי המדינות הללו יושב כעת האקר כלשהו וצוחק לי בפרצוף.
בבת אחת עולות בי שתי הסצנות האחרונות.
סטרימר? יכול להיות שהסטרימר נתן גישה לפיליפיני אל האתר שלי?
אני לא בקיאה בנבכי הווירוס, אבל זה נשמע לי מופרך. הגיוני לי יותר, הרבה יותר, שהודעת הפישינג שפתחתי אתמול לא הייתה מסתם האקר פשוט.
זאת אומרת...
זאת אומרת, צמרמורת מטפסת במעלה גבי ואני מתחילה לרעוד, יכול להיות שההאקר מסתכל בי ממש עכשיו, וצוחק לי בפרצוף? רואה איך שאני נבהלת?
מכבה את המחשב, מתקשרת היסטרית לטכנאי. לא עונה. לא עונה. לא עונה.
מתקשרת לכריש סייבר מוכר מארצות הברית, הוא נותן לי הצעת מחיר מפולפלת לבדיקה. אני אומרת כפרת עוונות, רק תוציא את הפלישה הזאת מהבית שלי, תוציא אותו! הוא אומר לי: עכשיו לילה אצלנו, ואין לי גישה לכל הכלים. נצטרך לחכות למחר.
*
כדי לקצר הליכים, וכי כשאני מספרת סיפור אישי על פריצה יש צורך לצנזר את הפרטים המפלילים, אני מקצרת את המהלך לסוף הסיפור: התברר שלא היה קשר בין המצולמים לכתבה, וכל שלושת הפריצות היו מקרים שונים לחלוטין, ללא כל קשר ביניהם, שאיתרע מזלם – באופן בלתי מוסבר בעליל – לחולל אצלי בדיוק באותה תקופה. יחי האבסורד.
האתר היה פרוץ גם פרוץ, חברת האחסון סירבה לקחת אחריות, ואני והטכנאי נאלצנו להתעמת מול הפורץ ולהדוף אותו החוצה שורה שורה...
החוויה המפוקפקת עלתה לי לא מעט כסף, הן עבור הליווי הטכני והן עבור חברת האבטחה היקרה שנאלצתי לשכור לאחריה. ואני למדתי לחיים כמה כללים חשובים, שאותם אחלוק עימכם, כי עדיף לקרוא על זה מאשר לחוות את זה:
1. אל תכניסו דיסק אונקי למחשבים לא מאובטחים מספיק.
2. אל תפתחו הודעות מאנשים לא מוכרים.
3. אבטחו את האתר שלכם.
4. גבו את המחשב שלכם, האתר ואם חשוב לכם גם הג'ימייל. באופן כללי – כל דבר שזז.
5. היו זהירים.
6. זה קורה במשפחות הכי טובות.
קרדיט להעברה: מ. י. פרצמן
הנושאים החמים
הנושאים החמים
