פורים בא מאהבה

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אסתריתי מכורבלת בשמיכה הקטיפתית, מחכה לי.
אני באה, מתיישבת במקום שפינתה לי ברוחב לב על מיטתה, מלטפת את תלתליה הארוכים, הנפרשים כמניפה על הכר, מעבירה יד על ריסיה ועיניה העמוקות. היפות.
נו, אמא! תמשיכי לספר לי את מגילת אסתר.
ואני ממשיכה.
אסתר המתינה במתח לתשובת השליח.
רק לפני דקות ספורות נודע לה כל מה שכולם כבר יודעים, ומיד שלחה אותו, עם צרור בגדי מלוכה שיאפשרו למרדכי להסביר לה מה קורה. בבגדי האבל שעליו, לא יוכל לבוא אל שער המלך! אולם השליח חזר, והצרור עמו, וגם מילות הסירוב של מרדכי.
מיד שלחה אותו שוב, מבקשת להבין מה בדיוק קורה. חרדה.
לא נעים.
חיוך מריר עלה על שפתיה של אסתר, וגם על שפתיי שלי, ואני משתפת את אסתריתי.
כמה טוב זה נשמע, הא? לשבת בראש הממלכה, בשורה הראשונה, להשפיע. האם היה מי שידע, כמה הייתה נותנת, כדי להיות ולו רק מעט פחות רחוקה, מכל שאהבה נפשה?
נו, מהר. היא חייבת לדעת מה קרה. מה יכול היה לקרות.
שאפה אויר מלוא ריאותיה. היא חייבת להירגע. עוד רגע ותדע מה זה ועל מה זה.
הנה הוא בא, מתנשף, מילותיו נבלעות בטרם סיים להוציאן לאוויר העולם, וסיפורו מסמר את שערותיה.
האם באמת יאבד כל עמה? אנשים, נשים וילדים רכים? המילים הולמות בה אחת לאחת, נוטלות את שלוותה ומותירות תחתיה דאגה עמוקה, אלא שאז מגיע סיומם של הדברים, והיא נאחזת במעקה שלצידה, מתייצבת.
להיכנס? אל המלך? להתחנן על עמה?
ראה נא, היא פורשת כפותיה, איני יודעת מדוע ציווה מרדכי דבריו אלו אליי, אולם מוכרחה אני למסור לו, כי הצעתו זו אינה רק מסוכנת! זוהי התאבדות של ממש, וללא שום תועלת! הרי יודעים אתם כולכם, לא רק אני, כי כל אדם שיבוא אל המלך ללא הזמנה, ייהרג! האם באמת ניתן לסמוך על הסיכוי הקלוש שהמלך יושיט לי את שרביטו, ויחון אותי לחיים? אולי סובר מרדכי, כי מבקרת אני את המלך מדי יום או יומיים, אך לא כן! זה שלושים יום שלא נקראתי אליו, ומה הסיכוי לכך שלפתע אמצא חן בעיניו, ויהיה מוכן לשמוע את אשר בפי, בטרם יהרגוני השומרים?
השליח יוצא בשליחותו, ואסתר המלכה נותרת ממתינה, תוהה, לא לזמן רב.
הנה חוזר כבר השליח מצטט השליח את מילות דודה הצדיק.
אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
אסתר מחרישה, ואסתריתי שלי תולה בי עיניים גדולות ושואלות. מה, מה הוא מתכוון, אמא? זאת אומרת, ברור שאחשורוש היה מציל את המלכה שלו, אם רק היה יודע שהיא יהודיה! אז למה מרדכי אומר לה אל תדמי להימלט?
אני מעבירה יד רכה על פניה, מרפרפת.
למה? היא לוחשת, ובעיניה העלבון והתמיהה הגדולה של אסתר הצדקת. ואת ובית אביך תאבדו? זה באמת מסוכן מאד! למה הוא אומר לה ככה?
חיוך מאיר את פניי.
אסתריתי כבר לא תינוקת וגם לא ילדונת בא' או ג', ומזמן כבר איני יושבת על יד מיטתה בכל יום, מרדימה אותה בשיר וסיפור. ובכל זאת, את הסיפור הזה הבטחתי לה, והרגע הזה מרגש אותי, אני רוצה לתת לה לטעום.
המגילה רצופה השגחה פרטית, אסתריתי, צירופי מקרים וניסים קטנים כאלו, מובלעים.
הכל נסתר. הכל מוחבא. ה' מנהל את העולם. תמיד. אבל בגלות, זה ב"שלט רחוק". צריך להתבונן כדי לראות את זה.
אסתריתי מהנהנת. לא שנה ראשונה שלה בעסק. מכירה את הסיפור על פירושיו ופניניו.
האם לא נראה לך מתבקש, שכמו בכל אותם צירופי מקרים, יקרה גם עתה איזה נס קטן? כל כך הרבה פרטים הסתדרו כמו פאזל בסיפור הזה; בדיוק כשמרדכי יושב בשער המלך, שומרי הסף משוחחים על זממם, בדיוק הסיפור הזה עולה בספר הזכרונות הנקרא לפני המלך, בדיוק כשהמן בחצר רוצה המלך להשיב למרדכי טובה, למה כאן לא קורה כל נס??
אני שותקת רגע, מהרהרת שוב בגילוי הנפלא הזה.
את יודעת למה, אסתריתי? את יודעת למה לא קורה שום נס? למה לא בא עתה שליח מאת המלך, ומזמין את אסתר המלכה לפגישה מלכותית בארמון, ולא מתבטל החוק הנורא הגוזר מוות על הבאים לפני המלך ללא הזמנה, וגם המן לא נהרג פתאום, ואפילו לא אחשורוש. את יודעת למה?
כי העולם מחכה.
העולם, והעם, והקדוש ברוך הוא, מחכים לבחירה של אסתר הצדקת.
האם תמלט נפשה אל בית המלך, מוגנת מהגזירה?
או תמסור נפש, תבחר להיות שייכת לעם הזה, עם כל מה שיבוא עליו?
זו השאלה של המגילה.
אם תבחרי להציל נפשך, יש לנו הבטחה. העם לא ייכחד.
אבל את, מה אתך? את כבר לא תהיי שייכת לעם הנפלא הזה? לסיפור היפה הזה?
את זה מרדכי רוצה לומר לה. על זה הוא רוצה שתיתן דעתה, ושניתן אנחנו דעתנו.
כי את יודעת, אסתריתי?
המגילה היא לא רק סיפור. מה היא רוצה לומר לנו?
מהו הדבר החשוב כלכך, בשבילו היה עליה להיכתב, ולהיקרא. כל שנה?
עייניה הנבונות של אסתריתי גדלות עוד, וים של סקרנות בהן.
היא מספרת את הסיפור שלנו בגלות, אני משיבה על שאלתי שלי. אנחנו קשורים בגויים, מכורח המציאות, ככה זה.
אבל היא גם קוראת לנו, המגילה, קריאה גדולה ורמה:
נמצאים? כן. מסתובבים ביניהם? כן. נאמנים למלכות? גם כן.
אבל שייכים? שייכים אנחנו רק לעם הזה.
לברית הזו, לקשר הזה, המחבר אותנו אל האלוקים, ובד בבד מפריד אותנו. עם לבדד ישכון.
על זה עמד העולם בדממה. ממתין לה לאסתר. שתבחר.
והיא בחרה, ובחרו איתה כל היהודים, קיבלו מאהבה.
את זה אנחנו שמחים, ילדה שלי, כל שנה מחדש. לא רק את נס ההצלה, כי הסיפור לא נגמר. תמיד היו ויהיו מי שיעמדו עלינו לכלותנו, זוהי הגלות.
אנחנו חוגגים את הקריאה הזו שמהדהדת מקצה העולם עד קצהו: להיות יהודי זה לא רק גורל בשבילנו, זו בחירה!
אותה אנחנו חוגגים, ואת האהבה.
שומעת, אסתריתי שלי?
הלב של המגילה, נמצא כאן, בסיפור הזה.
רחוקים, מעורבבים, נופלים וקמים, אבל תמיד בוחרים להיות שייכים. והחג הזה, ששיך לגלות, יבוא איתנו אל הגאולה. כי אי אפשר להשאיר אותו מאחור.
אסתריתי ואני משתהות עוד זמן מה, מהורהרות, וכבר אני מוצאת את עצמי מהרהרת לבדי, ואותה-ישנה.
אני קמה, מיטיבה את השמיכה סביב כתפיה, ומרפרפת נשיקה על מצחה הגבוה.
תשמרי את האהבה הזו, אני לוחשת אל ילדתי הישנה, זו המתנה שפורים נותן לך, חבקי אותה, בחרי בה.
 

נקודה אחת

משתמש סופר מקצוען
הכל נסתר. הכל מוחבא. ה' מנהל את העולם. תמיד. אבל בגלות, זה ב"שלט רחוק". צריך להתבונן כדי לראות את זה.

והחג הזה, ששיך לגלות, יבוא איתנו אל הגאולה. כי אי אפשר להשאיר אותו מאחור.

תודה כנפיים יקרה. מחזק ומתוק:)

עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו..
אבל לא לעולם יריב.
בקרוב ממש בבית המקדש.

כל הגלות תתעופף מאיתנו
ככה בזיק,
שנשכח כבר מה היה עכשיו.

באותה תקופה קסומה,
יבוא ילדון טהור מבט וישאל את אמו בלאט:
"אמא, איך קראו לדור הזה שהיה פעם פעם כשהיית קטנה?
קראו לו דור המבול??"
ואמו תלטף את ראשו בחיבה ותאמר:
"לא חמודי, לתקופה הזו קראו "דור הבלבול""
"תספרי לי סיפור מדור הבלבול!" יבקש בעיניים כלות.
"סיפור? ובכן, אולי תרצה שאספר לך כמה מבולבלים היינו לפני חג הפורים? ואיך קנינו דברים כאלו משונים, מלאים בגרגירי סוכר וחומרי טעם וריח, בתוך עטיפות עשויות פלסטיק מזיק שאינו מתכלה?"
"איכס! זה של גויים!" יעווה הינוקא פניו בתיעוב.
אמו תזדרז להסביר:
"אכן, אבל אז בדור הבלבול, כולנו קנינו אותם, לא כי רצינו, תבין חמודי, באמת לא רצינו!
פשוט היינו מבולבלים, נשבה רוח סערה שסחפה את כולנו הישר אל הצרכניה, שם קנינו וקנינו, כמעט ללא הבחנה, את כל הדברים המשונים הללו, וכן.." אמא מנמיכה קולה "גם נתנו אותם לאחרים".
חמודי פוער את פיו בתדהמה.
הוא מתקשה להאמין.
הוא גם לעולם לא יבין.
הרי הוא נולד לגאולה.



.
 
נערך לאחרונה ב:

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
מקפיצה את זה כי רוצה להבין כמה דברים. כל מי שמתנדב לעזור- יבורך!
פרסמתי בערב פורים.
כתבתי אותו בהשראת שיעור של הרב אליהו מאיר פייבלזון, ומתוך רצון לשתף את בת ה11 שלי בחוויה, בצורה שהיא תוכל להתחבר, עטפתי אותו בסיפורון. הילדונת שלי אהבה מאד, והתלהבה, אבל העליתי כדי לשתף ולקבל ביקורת ספרותית.
זו פעם שניה שלי בסה"כ שמנסה לכתוב חופשי ולא בחרוזים, הפעם הראשונה היתה באתגר "משמינים מנחת".
זה ממש מוצא חן בעיניי, למרות שזה לא קל לי כי החרוזים קופצים וכל הזמן מחזירים לתבנית הישנה...
האין (כמעט)תגובות מפתיע אותי, ומאד הייתי רוצה לדעת מה לא נכון או לא "רץ" מלבד הטעויות דלהלן:
1.ארוך נורא נורא.
2.הועלה בערב פורים העמוס.
3.האם העטיפה של השיעור דקה ושברירית מדי? כלומר, מרגישים בשיעור או הרצאה?
תודה מראש לכל מי שישרוד את האורך ויעזור!
 
נערך לאחרונה ב:

שב נא הסופר

משתמש מקצוען
מקפיצה את זה כי רוצה להבין כמה דברים. כל מי שמתנדב לעזור- יבורך!
פרסמתי בערב פורים.
כתבתי אותו בהשראת שיעור של הרב אליהו מאיר פייבלזון, ומתוך רצון לשתף את בת ה11 שלי בחוויה, בצורה שהיא תוכל להתחבר, עטפתי אותו בסיפורון. הילדונת שלי אהבה מאד, והתלהבה, אבל העליתי כדי לשתף ולקבל ביקורת ספרותית.
זו פעם שניה שלי בסה"כ שמנסה לכתוב חופשי ולא בחרוזים, הפעם הראשונה היתה באתגר "משמינים מנחת".
זה ממש מוצא חן בעיניי, למרות שזה לא קל לי כי החרוזים קופצים וכל הזמן מחזירים לתבנית הישנה...
האין (כמעט)תגובות מפתיע אותי, ומאד הייתי רוצה לדעת מה לא נכון או לא "רץ" מלבד הטעויות דלהלן:
1.ארוך נורא נורא.
2.הועלה בערב פורים העמוס.
3.האם העטיפה של השיעור דקה ושברירית מדי? כלומר, מרגישים בשיעור או הרצאה?
תודה מראש לכל מי שישרוד את האורך ויעזור!

ברכות.. אצלי דבר קדוש ומבורך. מוכן לקבל בכל עת!
באמת שרציתי לעזור. אבל האורך....
התנצלותי.
 

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אבל האורך....
התנצלותי.
תודה על הרצון בכל אופן!
כל הזמן חשבתי ש1000 מילים זה כלום. והנה העברתי לוורד וכל האורך-הגלות הזה הוא 953 מילים! כלומר שבעיית הקשב שלי (ומסתבר שגם של הרבה אחרים)
חמורה בהרבה משחשבתי:(
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
זה יפה, אי"ה מחר אקרא שוב. נראה לי מצריך קריאה רעננה שוב.
ולשאלתך, אני בכלל לא זוכר שראיתי את זה קודם.
 

דיו וקסת

משתמש מקצוען
1.ארוך נורא נורא.
2.הועלה בערב פורים העמוס.
3.האם העטיפה של השיעור דקה ושברירית מדי? כלומר, מרגישים בשיעור או הרצאה?
1. ממש לא מדי ארוך, האורך מאוזן לחלוטין.
2. אולי זו אכן הסיבה לחוסר התגובות.
3. זו אכן הבעיה של הקטע. כהרצאה - זה מצוין. סיפור המגילה והרעיון מובעים בצורה מושכת ומרתקת. אבל סיפור המסגרת קצת חלש. אין פה כל כך 'סיפור'.
זה מזכיר לי משגיח מסוים שהיה רוצה לפתוח כל שיחה בסיפור, וכשלא היה לו סיפור טוב - היה נוקט בטריק קבוע. הוא היה מספר שהוא נסע במונית והנהג שאל אותו איזו שאלה על פרשת השבוע, ואז היה המשגיח 'מספר' מה התשובה שהוא ענה לנהג המונית. תכלס' זה טריק חלש, כי זה לא סיפור. לסיפור יש כללים, אחד העיקריים הוא שב'סיפור' יש דמות ראשית שעוברת תמורה כלשהי. מי עבר פה תמורה? האמא? הילדה? לא ממש.
(אסתר המלכה היא שעברה את התמורה, אבל זה לא הסיפור פה)
 

רותי רפפורט

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
זו אכן הבעיה של הקטע. כהרצאה - זה מצוין. סיפור המגילה והרעיון מובעים בצורה מושכת ומרתקת. אבל סיפור המסגרת קצת חלש. אין פה כל כך 'סיפור'.
זה מזכיר לי משגיח מסוים שהיה רוצה לפתוח כל שיחה בסיפור, וכשלא היה לו סיפור טוב - היה נוקט בטריק קבוע. הוא היה מספר שהוא נסע במונית והנהג שאל אותו איזו שאלה על פרשת השבוע, ואז היה המשגיח 'מספר' מה התשובה שהוא ענה לנהג המונית. תכלס' זה טריק חלש, כי זה לא סיפור. לסיפור יש כללים, אחד העיקריים הוא שב'סיפור' יש דמות ראשית שעוברת תמורה כלשהי. מי עבר פה תמורה? האמא? הילדה? לא ממש.
מסכימה.
זה כתוב יפה וממחיש, אבל סיפור זה לא.
בסיפור יש גרף עלילתי. יש גיבור. יש שאלה: "מה קרה לגיבור?" התשובה: סיפור.
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
אני באה, מתיישבת במקום שפינתה לי ברוחב לב על מיטתה, מלטפת את תלתליה הארוכים, הנפרשים כמניפה על הכר, מעבירה יד על ריסיה ועיניה העמוקות. היפות.
תשמרי את המשפט הזה לסיפור נוסף :)
תודה! אשמח עם כל ביקורת!!
ביקורות אמרו כבר. אני כן חושב שזה יפה להגיש להורים כהצעה איך לספר לילדים. לא יודע באיזו פלטפורמה.
יש כאן רכות ויופי, ועכשוויות. בניגוד לסיפור הדרמה הבומבסטי של הגננות.
 

| פנס בערפל |

משתמש פעיל
לצערי לא יכולתי לקרוא, בגלל בעיה זוטרה לגמרי בגוף הטקסט: הוא רציף מידי. קצת יותר אנטרים מידי פעם, קצת יותר איוורור לטקסט - והטקסט יהיה משהו אחר לגמרי.
(הדברים נכונים גם כלפי פרינט, אך בעיקר כלפי טקסט דיגיטלי)
 

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
לצערי לא יכולתי לקרוא,
ניסיתי... מקווה שלא הגזמתי עם האנטרים הפעם:( ושהיה שווה ת'מאמץ.
מעניין אותי לשמוע ביקורת חוץ מזו שנאמרה לעיל שזהו לא סיפור. אולי מאמר?
תודה!
(אם לא הצלחתי בעניין האנטרים אשמח אם תוכלו לעזור בזה.)


אסתריתי מכורבלת בשמיכה הקטיפתית, מחכה לי.

אני באה, מתיישבת במקום שפינתה לי ברוחב לב על מיטתה, מלטפת את תלתליה הארוכים, הנפרשים כמניפה על הכר, מעבירה יד על ריסיה ועיניה העמוקות. היפות.

נו, אמא! תמשיכי לספר לי את מגילת אסתר.
ואני ממשיכה.

אסתר המתינה במתח לתשובת השליח.
רק לפני דקות ספורות נודע לה כל מה שכולם כבר יודעים, ומיד שלחה אותו, עם צרור בגדי מלוכה שיאפשרו למרדכי להסביר לה מה קורה. בבגדי האבל שעליו, לא יוכל לבוא אל שער המלך!
אולם השליח חזר, והצרור עמו, וגם מילות הסירוב של מרדכי.
מיד שלחה אותו שוב, מבקשת להבין מה בדיוק קורה. חרדה.

לא נעים.
חיוך מריר עלה על שפתיה של אסתר, וגם על שפתיי שלי, ואני משתפת את אסתריתי.

כמה טוב זה נשמע, הא? לשבת בראש הממלכה, בשורה הראשונה, להשפיע. האם היה מי שידע, כמה הייתה נותנת, כדי להיות ולו רק מעט פחות רחוקה, מכל שאהבה נפשה?

נו, מהר. היא חייבת לדעת מה קרה. מה יכול היה לקרות.

שאפה אויר מלוא ריאותיה. היא חייבת להירגע. עוד רגע ותדע מה זה ועל מה זה.
הנה הוא בא, מתנשף, מילותיו נבלעות בטרם סיים להוציאן לאוויר העולם, וסיפורו מסמר את שערותיה.

האם באמת יאבד כל עמה? אנשים, נשים וילדים רכים? המילים הולמות בה אחת לאחת, נוטלות את שלוותה ומותירות תחתיה דאגה עמוקה, אלא שאז מגיע סיומם של הדברים, והיא נאחזת במעקה שלצידה, מתייצבת.

להיכנס? אל המלך? להתחנן על עמה?
ראה נא, היא פורשת כפותיה, איני יודעת מדוע ציווה מרדכי דבריו אלו אליי, אולם מוכרחה אני למסור לו, כי הצעתו זו אינה רק מסוכנת! זוהי התאבדות של ממש, וללא שום תועלת!

הרי יודעים אתם כולכם, לא רק אני, כי כל אדם שיבוא אל המלך ללא הזמנה, ייהרג! האם באמת ניתן לסמוך על הסיכוי הקלוש שהמלך יושיט לי את שרביטו, ויחון אותי לחיים? אולי סובר מרדכי, כי מבקרת אני את המלך מדי יום או יומיים, אך לא כן! זה שלושים יום שלא נקראתי אליו, ומה הסיכוי לכך שלפתע אמצא חן בעיניו, ויהיה מוכן לשמוע את אשר בפי, בטרם יהרגוני השומרים?

השליח יוצא בשליחותו, ואסתר המלכה נותרת ממתינה, תוהה, לא לזמן רב.
הנה חוזר כבר השליח מצטט השליח את מילות דודה הצדיק.

אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

אסתר מחרישה, ואסתריתי שלי תולה בי עיניים גדולות ושואלות. מה, מה הוא מתכוון, אמא? זאת אומרת, ברור שאחשורוש היה מציל את המלכה שלו, אם רק היה יודע שהיא יהודיה! אז למה מרדכי אומר לה אל תדמי להימלט?

אני מעבירה יד רכה על פניה, מרפרפת.
למה? היא לוחשת, ובעיניה העלבון והתמיהה הגדולה של אסתר הצדקת. ואת ובית אביך תאבדו? זה באמת מסוכן מאד! למה הוא אומר לה ככה?

חיוך מאיר את פניי.
אסתריתי כבר לא תינוקת וגם לא ילדונת בא' או ג', ומזמן כבר איני יושבת על יד מיטתה בכל יום, מרדימה אותה בשיר וסיפור. ובכל זאת, את הסיפור הזה הבטחתי לה, והרגע הזה מרגש אותי, אני רוצה לתת לה לטעום.

המגילה רצופה השגחה פרטית, אסתריתי, צירופי מקרים וניסים קטנים כאלו, מובלעים.
הכל נסתר. הכל מוחבא. ה' מנהל את העולם. תמיד. אבל בגלות, זה ב"שלט רחוק". צריך להתבונן כדי לראות את זה.

אסתריתי מהנהנת. לא שנה ראשונה שלה בעסק. מכירה את הסיפור על פירושיו ופניניו.
האם לא נראה לך מתבקש, שכמו בכל אותם צירופי מקרים, יקרה גם עתה איזה נס קטן? כל כך הרבה פרטים הסתדרו כמו פאזל בסיפור הזה; בדיוק כשמרדכי יושב בשער המלך, שומרי הסף משוחחים על זממם, בדיוק הסיפור הזה עולה בספר הזכרונות הנקרא לפני המלך, בדיוק כשהמן בחצר רוצה המלך להשיב למרדכי טובה, למה כאן לא קורה כל נס??
אני שותקת רגע, מהרהרת שוב בגילוי הנפלא הזה.

את יודעת למה, אסתריתי? את יודעת למה לא קורה שום נס? למה לא בא עתה שליח מאת המלך, ומזמין את אסתר המלכה לפגישה מלכותית בארמון, ולא מתבטל החוק הנורא הגוזר מוות על הבאים לפני המלך ללא הזמנה, וגם המן לא נהרג פתאום, ואפילו לא אחשורוש. את יודעת למה?

כי העולם מחכה.

העולם, והעם, והקדוש ברוך הוא, מחכים לבחירה של אסתר הצדקת.

האם תמלט נפשה אל בית המלך, מוגנת מהגזירה?
או תמסור נפש, תבחר להיות שייכת לעם הזה, עם כל מה שיבוא עליו?

זו השאלה של המגילה.

אם תבחרי להציל נפשך, יש לנו הבטחה. העם לא ייכחד.
אבל את, מה אתך? את כבר לא תהיי שייכת לעם הנפלא הזה? לסיפור היפה הזה?
את זה מרדכי רוצה לומר לה. על זה הוא רוצה שתיתן דעתה, ושניתן אנחנו דעתנו.

כי את יודעת, אסתריתי?

המגילה היא לא רק סיפור.
מה היא רוצה לומר לנו?
מהו הדבר החשוב כלכך, בשבילו היה עליה להיכתב, ולהיקרא. כל שנה?

עיניה הנבונות של אסתריתי גדלות עוד, וים של סקרנות בהן.

היא מספרת את הסיפור שלנו בגלות, אני משיבה על שאלתי שלי. אנחנו קשורים בגויים, מכורח המציאות, ככה זה.

אבל היא גם קוראת לנו, המגילה, קריאה גדולה ורמה:
נמצאים? כן. מסתובבים ביניהם? כן. נאמנים למלכות? גם כן.

אבל שייכים?

שייכים אנחנו רק לעם הזה.

לברית הזו, לקשר הזה, המחבר אותנו אל האלוקים, ובד בבד מפריד אותנו. עם לבדד ישכון.
על זה עמד העולם בדממה. ממתין לה לאסתר. שתבחר.

והיא בחרה, ובחרו איתה כל היהודים, קיבלו מאהבה.

את זה אנחנו שמחים, ילדה שלי, כל שנה מחדש. לא רק את נס ההצלה, כי הסיפור לא נגמר. תמיד היו ויהיו מי שיעמדו עלינו לכלותנו, זוהי הגלות.

אנחנו חוגגים את הקריאה הזו שמהדהדת מקצה העולם עד קצהו: להיות יהודי זה לא רק גורל בשבילנו, זו בחירה!
אותה אנחנו חוגגים, ואת האהבה.

שומעת, אסתריתי שלי?
הלב של המגילה, נמצא כאן, בסיפור הזה.
רחוקים, מעורבבים, נופלים וקמים, אבל תמיד בוחרים להיות שייכים. והחג הזה, ששיך לגלות, יבוא איתנו אל הגאולה. כי אי אפשר להשאיר אותו מאחור.

אסתריתי ואני משתהות עוד זמן מה, מהורהרות, וכבר אני מוצאת את עצמי מהרהרת לבדי, ואותה-ישנה.

אני קמה, מיטיבה את השמיכה סביב כתפיה, ומרפרפת נשיקה על מצחה הגבוה.

תשמרי את האהבה הזו, אני לוחשת אל ילדתי הישנה, זו המתנה שפורים נותן לך, חבקי אותה, בחרי בה.
 
נערך לאחרונה ב:

| פנס בערפל |

משתמש פעיל
ניסיתי... מקווה שלא הגזמתי עם האנטרים הפעם:( ושהיה שווה ת'מאמץ.
מעניין אותי לשמוע ביקורת חוץ מזו שנאמרה לעיל שזהו לא סיפור. אולי מאמר?
תודה!
(אם לא הצלחתי בעניין האנטרים אשמח אם תוכלו לעזור בזה.)


אסתריתי מכורבלת בשמיכה הקטיפתית, מחכה לי.

אני באה, מתיישבת במקום שפינתה לי ברוחב לב על מיטתה, מלטפת את תלתליה הארוכים, הנפרשים כמניפה על הכר, מעבירה יד על ריסיה ועיניה העמוקות. היפות.

נו, אמא! תמשיכי לספר לי את מגילת אסתר.
ואני ממשיכה.

אסתר המתינה במתח לתשובת השליח.
רק לפני דקות ספורות נודע לה כל מה שכולם כבר יודעים, ומיד שלחה אותו, עם צרור בגדי מלוכה שיאפשרו למרדכי להסביר לה מה קורה. בבגדי האבל שעליו, לא יוכל לבוא אל שער המלך!
אולם השליח חזר, והצרור עמו, וגם מילות הסירוב של מרדכי.
מיד שלחה אותו שוב, מבקשת להבין מה בדיוק קורה. חרדה.

לא נעים.
חיוך מריר עלה על שפתיה של אסתר, וגם על שפתיי שלי, ואני משתפת את אסתריתי.

כמה טוב זה נשמע, הא? לשבת בראש הממלכה, בשורה הראשונה, להשפיע. האם היה מי שידע, כמה הייתה נותנת, כדי להיות ולו רק מעט פחות רחוקה, מכל שאהבה נפשה?

נו, מהר. היא חייבת לדעת מה קרה. מה יכול היה לקרות.

שאפה אויר מלוא ריאותיה. היא חייבת להירגע. עוד רגע ותדע מה זה ועל מה זה.
הנה הוא בא, מתנשף, מילותיו נבלעות בטרם סיים להוציאן לאוויר העולם, וסיפורו מסמר את שערותיה.

האם באמת יאבד כל עמה? אנשים, נשים וילדים רכים? המילים הולמות בה אחת לאחת, נוטלות את שלוותה ומותירות תחתיה דאגה עמוקה, אלא שאז מגיע סיומם של הדברים, והיא נאחזת במעקה שלצידה, מתייצבת.

להיכנס? אל המלך? להתחנן על עמה?
ראה נא, היא פורשת כפותיה, איני יודעת מדוע ציווה מרדכי דבריו אלו אליי, אולם מוכרחה אני למסור לו, כי הצעתו זו אינה רק מסוכנת! זוהי התאבדות של ממש, וללא שום תועלת!

הרי יודעים אתם כולכם, לא רק אני, כי כל אדם שיבוא אל המלך ללא הזמנה, ייהרג! האם באמת ניתן לסמוך על הסיכוי הקלוש שהמלך יושיט לי את שרביטו, ויחון אותי לחיים? אולי סובר מרדכי, כי מבקרת אני את המלך מדי יום או יומיים, אך לא כן! זה שלושים יום שלא נקראתי אליו, ומה הסיכוי לכך שלפתע אמצא חן בעיניו, ויהיה מוכן לשמוע את אשר בפי, בטרם יהרגוני השומרים?

השליח יוצא בשליחותו, ואסתר המלכה נותרת ממתינה, תוהה, לא לזמן רב.
הנה חוזר כבר השליח מצטט השליח את מילות דודה הצדיק.

אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

אסתר מחרישה, ואסתריתי שלי תולה בי עיניים גדולות ושואלות. מה, מה הוא מתכוון, אמא? זאת אומרת, ברור שאחשורוש היה מציל את המלכה שלו, אם רק היה יודע שהיא יהודיה! אז למה מרדכי אומר לה אל תדמי להימלט?

אני מעבירה יד רכה על פניה, מרפרפת.
למה? היא לוחשת, ובעיניה העלבון והתמיהה הגדולה של אסתר הצדקת. ואת ובית אביך תאבדו? זה באמת מסוכן מאד! למה הוא אומר לה ככה?

חיוך מאיר את פניי.
אסתריתי כבר לא תינוקת וגם לא ילדונת בא' או ג', ומזמן כבר איני יושבת על יד מיטתה בכל יום, מרדימה אותה בשיר וסיפור. ובכל זאת, את הסיפור הזה הבטחתי לה, והרגע הזה מרגש אותי, אני רוצה לתת לה לטעום.

המגילה רצופה השגחה פרטית, אסתריתי, צירופי מקרים וניסים קטנים כאלו, מובלעים.
הכל נסתר. הכל מוחבא. ה' מנהל את העולם. תמיד. אבל בגלות, זה ב"שלט רחוק". צריך להתבונן כדי לראות את זה.

אסתריתי מהנהנת. לא שנה ראשונה שלה בעסק. מכירה את הסיפור על פירושיו ופניניו.
האם לא נראה לך מתבקש, שכמו בכל אותם צירופי מקרים, יקרה גם עתה איזה נס קטן? כל כך הרבה פרטים הסתדרו כמו פאזל בסיפור הזה; בדיוק כשמרדכי יושב בשער המלך, שומרי הסף משוחחים על זממם, בדיוק הסיפור הזה עולה בספר הזכרונות הנקרא לפני המלך, בדיוק כשהמן בחצר רוצה המלך להשיב למרדכי טובה, למה כאן לא קורה כל נס??
אני שותקת רגע, מהרהרת שוב בגילוי הנפלא הזה.

את יודעת למה, אסתריתי? את יודעת למה לא קורה שום נס? למה לא בא עתה שליח מאת המלך, ומזמין את אסתר המלכה לפגישה מלכותית בארמון, ולא מתבטל החוק הנורא הגוזר מוות על הבאים לפני המלך ללא הזמנה, וגם המן לא נהרג פתאום, ואפילו לא אחשורוש. את יודעת למה?

כי העולם מחכה.

העולם, והעם, והקדוש ברוך הוא, מחכים לבחירה של אסתר הצדקת.

האם תמלט נפשה אל בית המלך, מוגנת מהגזירה?
או תמסור נפש, תבחר להיות שייכת לעם הזה, עם כל מה שיבוא עליו?

זו השאלה של המגילה.

אם תבחרי להציל נפשך, יש לנו הבטחה. העם לא ייכחד.
אבל את, מה אתך? את כבר לא תהיי שייכת לעם הנפלא הזה? לסיפור היפה הזה?
את זה מרדכי רוצה לומר לה. על זה הוא רוצה שתיתן דעתה, ושניתן אנחנו דעתנו.

כי את יודעת, אסתריתי?

המגילה היא לא רק סיפור.
מה היא רוצה לומר לנו?
מהו הדבר החשוב כלכך, בשבילו היה עליה להיכתב, ולהיקרא. כל שנה?

עיניה הנבונות של אסתריתי גדלות עוד, וים של סקרנות בהן.

היא מספרת את הסיפור שלנו בגלות, אני משיבה על שאלתי שלי. אנחנו קשורים בגויים, מכורח המציאות, ככה זה.

אבל היא גם קוראת לנו, המגילה, קריאה גדולה ורמה:
נמצאים? כן. מסתובבים ביניהם? כן. נאמנים למלכות? גם כן.

אבל שייכים?

שייכים אנחנו רק לעם הזה.

לברית הזו, לקשר הזה, המחבר אותנו אל האלוקים, ובד בבד מפריד אותנו. עם לבדד ישכון.
על זה עמד העולם בדממה. ממתין לה לאסתר. שתבחר.

והיא בחרה, ובחרו איתה כל היהודים, קיבלו מאהבה.

את זה אנחנו שמחים, ילדה שלי, כל שנה מחדש. לא רק את נס ההצלה, כי הסיפור לא נגמר. תמיד היו ויהיו מי שיעמדו עלינו לכלותנו, זוהי הגלות.

אנחנו חוגגים את הקריאה הזו שמהדהדת מקצה העולם עד קצהו: להיות יהודי זה לא רק גורל בשבילנו, זו בחירה!
אותה אנחנו חוגגים, ואת האהבה.

שומעת, אסתריתי שלי?
הלב של המגילה, נמצא כאן, בסיפור הזה.
רחוקים, מעורבבים, נופלים וקמים, אבל תמיד בוחרים להיות שייכים. והחג הזה, ששיך לגלות, יבוא איתנו אל הגאולה. כי אי אפשר להשאיר אותו מאחור.

אסתריתי ואני משתהות עוד זמן מה, מהורהרות, וכבר אני מוצאת את עצמי מהרהרת לבדי, ואותה-ישנה.

אני קמה, מיטיבה את השמיכה סביב כתפיה, ומרפרפת נשיקה על מצחה הגבוה.

תשמרי את האהבה הזו, אני לוחשת אל ילדתי הישנה, זו המתנה שפורים נותן לך, חבקי אותה, בחרי בה.
עכשיו הצלחתי לקרוא...
יפה מאוד.
שילוב של סיפור ומסר. מעט סיפור והרבה מסר. עדיף ככה מאשר סיפור שמתחזה לסיפור כשכל כולו דונמים של מסר.

האמא שכותבת ומספרת לבתה, אסתר, הזכיר לי את דפים של נדוניה האגדי, ואת האסתריקה שאליה ממוען הספר...
@דוד מרדכי
 

הפקות כתיבה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
מוזיקה ונגינה
בשביל להגיב הייתי צריכה לקרוא מחדש, אבל האנטרים הפכו אותו לארוך באמת;)
אני חוויתי את זה כטור, לא מאמר ולא סיפור. טור מענין שמביע משהו שהרגשת, חשבת, עברת,
והעברת את זה מצוין-
כתוב מאד יפה
ואותי הדהים איך שהצלחת להעביר את התחושות שלך
תמשיכי לכתוב, לא רק שירים, זה מפתח שרירים נוספים
(גם לי יש נטיה להיסחף לשירים... זה אזור הנוחות שלי... אבל אני הרבה יותר מתמקצעת כשזה משהו אחר)
ו-אל תשכחי להעלות לנו את השרירים החדשים שלך!!!
 

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
תודה!
ואותי הדהים איך שהצלחת להעביר את התחושות שלך
תודה!
שמחה שאנשים מתחברים
יש לי חלום לכתוב טורים בכל מיני נושאים בסגנון כזה, רק לא יודעת לאיזה קהל יעד מתאים

תמשיכי לכתוב, לא רק שירים, זה מפתח שרירים נוספים
אהה
רק שאין לי תמיד כח להתעמלות הזו;)
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכב

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ:ב עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם:ג יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהוָה:ה כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד:ו שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ:ז יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ:ח לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ:ט לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:
נקרא  8  פעמים

לוח מודעות

למעלה