הנושאים החמים
הנושאים החמים
אסתריתי מכורבלת בשמיכה הקטיפתית, מחכה לי.
אני באה, מתיישבת במקום שפינתה לי ברוחב לב על מיטתה, מלטפת את תלתליה הארוכים, הנפרשים כמניפה על הכר, מעבירה יד על ריסיה ועיניה העמוקות. היפות.
נו, אמא! תמשיכי לספר לי את מגילת אסתר.
ואני ממשיכה.
אסתר המתינה במתח לתשובת השליח.
רק לפני דקות ספורות נודע לה כל מה שכולם כבר יודעים, ומיד שלחה אותו, עם צרור בגדי מלוכה שיאפשרו למרדכי להסביר לה מה קורה. בבגדי האבל שעליו, לא יוכל לבוא אל שער המלך! אולם השליח חזר, והצרור עמו, וגם מילות הסירוב של מרדכי.
מיד שלחה אותו שוב, מבקשת להבין מה בדיוק קורה. חרדה.
לא נעים.
חיוך מריר עלה על שפתיה של אסתר, וגם על שפתיי שלי, ואני משתפת את אסתריתי.
כמה טוב זה נשמע, הא? לשבת בראש הממלכה, בשורה הראשונה, להשפיע. האם היה מי שידע, כמה הייתה נותנת, כדי להיות ולו רק מעט פחות רחוקה, מכל שאהבה נפשה?
נו, מהר. היא חייבת לדעת מה קרה. מה יכול היה לקרות.
שאפה אויר מלוא ריאותיה. היא חייבת להירגע. עוד רגע ותדע מה זה ועל מה זה.
הנה הוא בא, מתנשף, מילותיו נבלעות בטרם סיים להוציאן לאוויר העולם, וסיפורו מסמר את שערותיה.
האם באמת יאבד כל עמה? אנשים, נשים וילדים רכים? המילים הולמות בה אחת לאחת, נוטלות את שלוותה ומותירות תחתיה דאגה עמוקה, אלא שאז מגיע סיומם של הדברים, והיא נאחזת במעקה שלצידה, מתייצבת.
להיכנס? אל המלך? להתחנן על עמה?
ראה נא, היא פורשת כפותיה, איני יודעת מדוע ציווה מרדכי דבריו אלו אליי, אולם מוכרחה אני למסור לו, כי הצעתו זו אינה רק מסוכנת! זוהי התאבדות של ממש, וללא שום תועלת! הרי יודעים אתם כולכם, לא רק אני, כי כל אדם שיבוא אל המלך ללא הזמנה, ייהרג! האם באמת ניתן לסמוך על הסיכוי הקלוש שהמלך יושיט לי את שרביטו, ויחון אותי לחיים? אולי סובר מרדכי, כי מבקרת אני את המלך מדי יום או יומיים, אך לא כן! זה שלושים יום שלא נקראתי אליו, ומה הסיכוי לכך שלפתע אמצא חן בעיניו, ויהיה מוכן לשמוע את אשר בפי, בטרם יהרגוני השומרים?
השליח יוצא בשליחותו, ואסתר המלכה נותרת ממתינה, תוהה, לא לזמן רב.
הנה חוזר כבר השליח מצטט השליח את מילות דודה הצדיק.
אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
אסתר מחרישה, ואסתריתי שלי תולה בי עיניים גדולות ושואלות. מה, מה הוא מתכוון, אמא? זאת אומרת, ברור שאחשורוש היה מציל את המלכה שלו, אם רק היה יודע שהיא יהודיה! אז למה מרדכי אומר לה אל תדמי להימלט?
אני מעבירה יד רכה על פניה, מרפרפת.
למה? היא לוחשת, ובעיניה העלבון והתמיהה הגדולה של אסתר הצדקת. ואת ובית אביך תאבדו? זה באמת מסוכן מאד! למה הוא אומר לה ככה?
חיוך מאיר את פניי.
אסתריתי כבר לא תינוקת וגם לא ילדונת בא' או ג', ומזמן כבר איני יושבת על יד מיטתה בכל יום, מרדימה אותה בשיר וסיפור. ובכל זאת, את הסיפור הזה הבטחתי לה, והרגע הזה מרגש אותי, אני רוצה לתת לה לטעום.
המגילה רצופה השגחה פרטית, אסתריתי, צירופי מקרים וניסים קטנים כאלו, מובלעים.
הכל נסתר. הכל מוחבא. ה' מנהל את העולם. תמיד. אבל בגלות, זה ב"שלט רחוק". צריך להתבונן כדי לראות את זה.
אסתריתי מהנהנת. לא שנה ראשונה שלה בעסק. מכירה את הסיפור על פירושיו ופניניו.
האם לא נראה לך מתבקש, שכמו בכל אותם צירופי מקרים, יקרה גם עתה איזה נס קטן? כל כך הרבה פרטים הסתדרו כמו פאזל בסיפור הזה; בדיוק כשמרדכי יושב בשער המלך, שומרי הסף משוחחים על זממם, בדיוק הסיפור הזה עולה בספר הזכרונות הנקרא לפני המלך, בדיוק כשהמן בחצר רוצה המלך להשיב למרדכי טובה, למה כאן לא קורה כל נס??
אני שותקת רגע, מהרהרת שוב בגילוי הנפלא הזה.
את יודעת למה, אסתריתי? את יודעת למה לא קורה שום נס? למה לא בא עתה שליח מאת המלך, ומזמין את אסתר המלכה לפגישה מלכותית בארמון, ולא מתבטל החוק הנורא הגוזר מוות על הבאים לפני המלך ללא הזמנה, וגם המן לא נהרג פתאום, ואפילו לא אחשורוש. את יודעת למה?
כי העולם מחכה.
העולם, והעם, והקדוש ברוך הוא, מחכים לבחירה של אסתר הצדקת.
האם תמלט נפשה אל בית המלך, מוגנת מהגזירה?
או תמסור נפש, תבחר להיות שייכת לעם הזה, עם כל מה שיבוא עליו?
זו השאלה של המגילה.
אם תבחרי להציל נפשך, יש לנו הבטחה. העם לא ייכחד.
אבל את, מה אתך? את כבר לא תהיי שייכת לעם הנפלא הזה? לסיפור היפה הזה?
את זה מרדכי רוצה לומר לה. על זה הוא רוצה שתיתן דעתה, ושניתן אנחנו דעתנו.
כי את יודעת, אסתריתי?
המגילה היא לא רק סיפור. מה היא רוצה לומר לנו?
מהו הדבר החשוב כלכך, בשבילו היה עליה להיכתב, ולהיקרא. כל שנה?
עייניה הנבונות של אסתריתי גדלות עוד, וים של סקרנות בהן.
היא מספרת את הסיפור שלנו בגלות, אני משיבה על שאלתי שלי. אנחנו קשורים בגויים, מכורח המציאות, ככה זה.
אבל היא גם קוראת לנו, המגילה, קריאה גדולה ורמה:
נמצאים? כן. מסתובבים ביניהם? כן. נאמנים למלכות? גם כן.
אבל שייכים? שייכים אנחנו רק לעם הזה.
לברית הזו, לקשר הזה, המחבר אותנו אל האלוקים, ובד בבד מפריד אותנו. עם לבדד ישכון.
על זה עמד העולם בדממה. ממתין לה לאסתר. שתבחר.
והיא בחרה, ובחרו איתה כל היהודים, קיבלו מאהבה.
את זה אנחנו שמחים, ילדה שלי, כל שנה מחדש. לא רק את נס ההצלה, כי הסיפור לא נגמר. תמיד היו ויהיו מי שיעמדו עלינו לכלותנו, זוהי הגלות.
אנחנו חוגגים את הקריאה הזו שמהדהדת מקצה העולם עד קצהו: להיות יהודי זה לא רק גורל בשבילנו, זו בחירה!
אותה אנחנו חוגגים, ואת האהבה.
שומעת, אסתריתי שלי?
הלב של המגילה, נמצא כאן, בסיפור הזה.
רחוקים, מעורבבים, נופלים וקמים, אבל תמיד בוחרים להיות שייכים. והחג הזה, ששיך לגלות, יבוא איתנו אל הגאולה. כי אי אפשר להשאיר אותו מאחור.
אסתריתי ואני משתהות עוד זמן מה, מהורהרות, וכבר אני מוצאת את עצמי מהרהרת לבדי, ואותה-ישנה.
אני קמה, מיטיבה את השמיכה סביב כתפיה, ומרפרפת נשיקה על מצחה הגבוה.
תשמרי את האהבה הזו, אני לוחשת אל ילדתי הישנה, זו המתנה שפורים נותן לך, חבקי אותה, בחרי בה.
אני באה, מתיישבת במקום שפינתה לי ברוחב לב על מיטתה, מלטפת את תלתליה הארוכים, הנפרשים כמניפה על הכר, מעבירה יד על ריסיה ועיניה העמוקות. היפות.
נו, אמא! תמשיכי לספר לי את מגילת אסתר.
ואני ממשיכה.
אסתר המתינה במתח לתשובת השליח.
רק לפני דקות ספורות נודע לה כל מה שכולם כבר יודעים, ומיד שלחה אותו, עם צרור בגדי מלוכה שיאפשרו למרדכי להסביר לה מה קורה. בבגדי האבל שעליו, לא יוכל לבוא אל שער המלך! אולם השליח חזר, והצרור עמו, וגם מילות הסירוב של מרדכי.
מיד שלחה אותו שוב, מבקשת להבין מה בדיוק קורה. חרדה.
לא נעים.
חיוך מריר עלה על שפתיה של אסתר, וגם על שפתיי שלי, ואני משתפת את אסתריתי.
כמה טוב זה נשמע, הא? לשבת בראש הממלכה, בשורה הראשונה, להשפיע. האם היה מי שידע, כמה הייתה נותנת, כדי להיות ולו רק מעט פחות רחוקה, מכל שאהבה נפשה?
נו, מהר. היא חייבת לדעת מה קרה. מה יכול היה לקרות.
שאפה אויר מלוא ריאותיה. היא חייבת להירגע. עוד רגע ותדע מה זה ועל מה זה.
הנה הוא בא, מתנשף, מילותיו נבלעות בטרם סיים להוציאן לאוויר העולם, וסיפורו מסמר את שערותיה.
האם באמת יאבד כל עמה? אנשים, נשים וילדים רכים? המילים הולמות בה אחת לאחת, נוטלות את שלוותה ומותירות תחתיה דאגה עמוקה, אלא שאז מגיע סיומם של הדברים, והיא נאחזת במעקה שלצידה, מתייצבת.
להיכנס? אל המלך? להתחנן על עמה?
ראה נא, היא פורשת כפותיה, איני יודעת מדוע ציווה מרדכי דבריו אלו אליי, אולם מוכרחה אני למסור לו, כי הצעתו זו אינה רק מסוכנת! זוהי התאבדות של ממש, וללא שום תועלת! הרי יודעים אתם כולכם, לא רק אני, כי כל אדם שיבוא אל המלך ללא הזמנה, ייהרג! האם באמת ניתן לסמוך על הסיכוי הקלוש שהמלך יושיט לי את שרביטו, ויחון אותי לחיים? אולי סובר מרדכי, כי מבקרת אני את המלך מדי יום או יומיים, אך לא כן! זה שלושים יום שלא נקראתי אליו, ומה הסיכוי לכך שלפתע אמצא חן בעיניו, ויהיה מוכן לשמוע את אשר בפי, בטרם יהרגוני השומרים?
השליח יוצא בשליחותו, ואסתר המלכה נותרת ממתינה, תוהה, לא לזמן רב.
הנה חוזר כבר השליח מצטט השליח את מילות דודה הצדיק.
אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
אסתר מחרישה, ואסתריתי שלי תולה בי עיניים גדולות ושואלות. מה, מה הוא מתכוון, אמא? זאת אומרת, ברור שאחשורוש היה מציל את המלכה שלו, אם רק היה יודע שהיא יהודיה! אז למה מרדכי אומר לה אל תדמי להימלט?
אני מעבירה יד רכה על פניה, מרפרפת.
למה? היא לוחשת, ובעיניה העלבון והתמיהה הגדולה של אסתר הצדקת. ואת ובית אביך תאבדו? זה באמת מסוכן מאד! למה הוא אומר לה ככה?
חיוך מאיר את פניי.
אסתריתי כבר לא תינוקת וגם לא ילדונת בא' או ג', ומזמן כבר איני יושבת על יד מיטתה בכל יום, מרדימה אותה בשיר וסיפור. ובכל זאת, את הסיפור הזה הבטחתי לה, והרגע הזה מרגש אותי, אני רוצה לתת לה לטעום.
המגילה רצופה השגחה פרטית, אסתריתי, צירופי מקרים וניסים קטנים כאלו, מובלעים.
הכל נסתר. הכל מוחבא. ה' מנהל את העולם. תמיד. אבל בגלות, זה ב"שלט רחוק". צריך להתבונן כדי לראות את זה.
אסתריתי מהנהנת. לא שנה ראשונה שלה בעסק. מכירה את הסיפור על פירושיו ופניניו.
האם לא נראה לך מתבקש, שכמו בכל אותם צירופי מקרים, יקרה גם עתה איזה נס קטן? כל כך הרבה פרטים הסתדרו כמו פאזל בסיפור הזה; בדיוק כשמרדכי יושב בשער המלך, שומרי הסף משוחחים על זממם, בדיוק הסיפור הזה עולה בספר הזכרונות הנקרא לפני המלך, בדיוק כשהמן בחצר רוצה המלך להשיב למרדכי טובה, למה כאן לא קורה כל נס??
אני שותקת רגע, מהרהרת שוב בגילוי הנפלא הזה.
את יודעת למה, אסתריתי? את יודעת למה לא קורה שום נס? למה לא בא עתה שליח מאת המלך, ומזמין את אסתר המלכה לפגישה מלכותית בארמון, ולא מתבטל החוק הנורא הגוזר מוות על הבאים לפני המלך ללא הזמנה, וגם המן לא נהרג פתאום, ואפילו לא אחשורוש. את יודעת למה?
כי העולם מחכה.
העולם, והעם, והקדוש ברוך הוא, מחכים לבחירה של אסתר הצדקת.
האם תמלט נפשה אל בית המלך, מוגנת מהגזירה?
או תמסור נפש, תבחר להיות שייכת לעם הזה, עם כל מה שיבוא עליו?
זו השאלה של המגילה.
אם תבחרי להציל נפשך, יש לנו הבטחה. העם לא ייכחד.
אבל את, מה אתך? את כבר לא תהיי שייכת לעם הנפלא הזה? לסיפור היפה הזה?
את זה מרדכי רוצה לומר לה. על זה הוא רוצה שתיתן דעתה, ושניתן אנחנו דעתנו.
כי את יודעת, אסתריתי?
המגילה היא לא רק סיפור. מה היא רוצה לומר לנו?
מהו הדבר החשוב כלכך, בשבילו היה עליה להיכתב, ולהיקרא. כל שנה?
עייניה הנבונות של אסתריתי גדלות עוד, וים של סקרנות בהן.
היא מספרת את הסיפור שלנו בגלות, אני משיבה על שאלתי שלי. אנחנו קשורים בגויים, מכורח המציאות, ככה זה.
אבל היא גם קוראת לנו, המגילה, קריאה גדולה ורמה:
נמצאים? כן. מסתובבים ביניהם? כן. נאמנים למלכות? גם כן.
אבל שייכים? שייכים אנחנו רק לעם הזה.
לברית הזו, לקשר הזה, המחבר אותנו אל האלוקים, ובד בבד מפריד אותנו. עם לבדד ישכון.
על זה עמד העולם בדממה. ממתין לה לאסתר. שתבחר.
והיא בחרה, ובחרו איתה כל היהודים, קיבלו מאהבה.
את זה אנחנו שמחים, ילדה שלי, כל שנה מחדש. לא רק את נס ההצלה, כי הסיפור לא נגמר. תמיד היו ויהיו מי שיעמדו עלינו לכלותנו, זוהי הגלות.
אנחנו חוגגים את הקריאה הזו שמהדהדת מקצה העולם עד קצהו: להיות יהודי זה לא רק גורל בשבילנו, זו בחירה!
אותה אנחנו חוגגים, ואת האהבה.
שומעת, אסתריתי שלי?
הלב של המגילה, נמצא כאן, בסיפור הזה.
רחוקים, מעורבבים, נופלים וקמים, אבל תמיד בוחרים להיות שייכים. והחג הזה, ששיך לגלות, יבוא איתנו אל הגאולה. כי אי אפשר להשאיר אותו מאחור.
אסתריתי ואני משתהות עוד זמן מה, מהורהרות, וכבר אני מוצאת את עצמי מהרהרת לבדי, ואותה-ישנה.
אני קמה, מיטיבה את השמיכה סביב כתפיה, ומרפרפת נשיקה על מצחה הגבוה.
תשמרי את האהבה הזו, אני לוחשת אל ילדתי הישנה, זו המתנה שפורים נותן לך, חבקי אותה, בחרי בה.
