עקיבא דה וינצ'י הראשון |שמעון ברייטקופף | עיתון משפחה

הנושא בפורום 'כתיבה |עריכה ספרותית | עריכה תורנית |דקדוק ועברית' פורסם ע"י תכל'ס, ‏18/5/18.

  1. תכל'ס

    תכל'ס משתמש סופר מקצוען פרסום וקופירייטינג כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏13/2/17
    הודעות:
    305
    תודות :
    1,070
    נקודות:
    109
    מיקום:
    ירושלים
    זו הייתה שבת של חורף. יום שישי 15:00 בצהריים. הלחץ בשיאו.

    "כנסו למקלחות"; "עוד דקה שבת"; "כיבית את המרק?" "הוצאת את הדגים?" ו"למה השעון שבת עוד לא מכוון? נו, אתה לא רואה שכבר שבת" - מרחפות ההוראות בחלל הבית, ואני, מה לעשות, מנסה ללא הצלחה לרוץ אחרי הפקודות. את הדגים - הדלקתי, את המרק - הוצאתי, ועוד כמה טעויות שרק העלו את מפלס הלחץ לשמי שמים.

    באמצע כל הבלגן - הטלפון מצלצל.

    אבא על הקו.

    "שימען, תעשה לי מצווה. יש בחור נהדר שהתגייר לא מזמן. הוא נמצא השבת בבית-וגן ומחפש מקום לאכול, זה בסדר שיבוא אליך בלילה?"

    ודאי, אין שום בעיה.

    "אבל שימע'ן יש בעיה. צריך להיזהר בכבודו מאוד. הוא התגייר רק לאחרונה, ואם מישהו יפגע בו, יצחק על טעויותיו, ישאל שאלה לא במקום, זה קטרוג גדול. אתה חייב לדאוג שיזהרו בכבודו".

    אל תדאג, יהיה בסדר.

    "לא! לא 'יהיה בסדר'. תתקשר כבר עכשיו לכל מי שמתארח אצלך השבת ותגיד שייזהרו".

    אבל כבר שבת, השעון עוד לא מכוון, איך אני אעשה טלפונים עכשיו?

    "אני מבקש ממך. זה מאוד חשוב. תתאמץ קצת".

    טוב, אני אצלצל. גוט שאעבס. ד"ש לכולם.

    בשנים האחרונות זוכה אבא להיות בין מקבלי הפנים של נשמות חדשות לעם ישראל. בדרך כלל, הם באים אחרי מסלול ארוך ומפרך של כמה שנים, שרק בסיומן הם זוכים לעבור את הגיור בפועל. חבלי הקליטה קשים, כמעט בלתי אפשריים. השפה חדשה, המנטליות, ההלכות, המנהגים, תחושת הזרות. העבודה אף פעם לא מסתיימת גם כשהם נכנסים תחת כנפי השכינה. אז היא רק מתחילה. העבודה הקשה והסיזיפית להעלות אותם על דרך המלך.

    כך נולדה אותה שיחה וכך נולדו כל השיחות שקיימתי בבהילות עם האורחים שאמורים היו להגיע באותה שבת.

    כשבחלל כבר מרחף צפצוף כניסת השבת, עוד הספקתי להתקשר לאבא לספר שהמשימה הושלמה.

    הוא בכלל יודע עברית? שאלתי.

    "הוא יודע שבע שפות ברמת שפת אם. כן, גם עברית. בגיל 15 הוא סיים תואר ראשון, ועוד לפני גיל 20 הוא החזיק בתפקיד בכיר באחד הבנקים הגדולים באירופה. הוא נחשב לאחד הכוחות הגדולים בכלכלה האירופית. הוא בחור משכמו ומעלה, אבל רק תיזהרו בכבודו, אף פעם אי אפשר לדעת ממה הם ייפגעו".

    עוד לא סיימתי את השיחה ודפיקות בדלת.

    הוא עמד מולי. בחור אירופאי, מרשים, גבה קומה, חולצה וחליפה מגוהצות למשעי, כל שערה עמדה במקום, פניו היו חרושות קמטים. ראו עליו שהוא לומד הרבה. בכלל היו לו תווי פנים שאי אפשר לשכוח. עדינות מהולה בכריזמה. לולא הייתי שומע את הסיפור, הייתי משייך אותו בקלות לקבוצת העילית של ישיבת 'עטרת ישראל' הממוקמת ממול.

    "שלום וברכה, אני עקיבא, נעים מאוד".

    הייתה לו לחיצת יד איתנה שפקקה לי את כל האצבעות.

    היה לו מלא ביטחון עצמי. מין משאב כזה שיש לאנשים שלא צריכים כל הזמן להוכיח את קיומם. השיחה הקצרה שניהלנו לפני שיצאנו לבית כנסת, רק חידדה את התחושה. לא ידעתי לשים את האצבע על הנקודה, אבל היה לי ברור שככה נראה אדם מאושר ושלם עם עצמו.

    דיאגרמה למדד היושר

    לא פגשתי בהרבה גרים בחיי. אבל הוא היה הכי רחוק מהסטריאוטיפים שהיו לי בראש. איש שיחה מרתק, איש העולם הגדול, אמן שיחה ונימוסים.

    יצאנו להתפלל בישיבה. חזרנו באיחור, אחרי השיחה של ראש הישיבה, כולם כבר חיכו סביב השולחן. נאמן להוראתו של אבא, התחלתי להכיר לו את כל המסובים. הוספתי עוד מבט חמור לכל אחד, ליתר ביטחון. העיניים שלי צעקו: אין שאלות על ההיסטוריה שלו; אין חיטוטים ואין נושאים שעשויים לגרום לו אי נעימות!

    שלום עליכם, קידוש, מתחילים לאכול.

    כבר בתחילת הארוחה שמו כולם לב לשינוי בין עקיבא לשאר האורחים. מיד אחרי נטילת ידיים, לקח עקיבא את מפית הבד הצחורה שהייתה מונחת על הצלחת, תחב אותה בצווארון חולצתו המוקפדת ואכל בנימוס שנראה כאילו נלקח מבית המלוכה הבריטי. האווירה, מטבע הדברים הייתה שונה מכל שבת. האנשים פחדו לדבר. אף אחד לא ידע איזו מילה עשויה לעורר מבוכה. פתאום גדולי הדברנים, הפכו לאילמים מרצון.

    אבל כל המבטים כוונו אל עקיבא. היה בו משהו מהפנט, בכל תנועה ובכל תזוזה.

    נס שיש את איילה בת החמש שלא שמה לב לזוטות כמו אורחים וגרים, וסיפרה בהתלהבות על פרשת השבוע שלמדה בגן. כשסיימה, ראתה שעדיין יש שקט והמשיכה לספר על הזוחלים שהגיעו השבוע לבקר אותם ועל גינת התבלינים שאבא של אחת הילדות שתל להן בחצר.

    משסיימה, הרהבתי עוז בדחילו ורחימו והצעתי לעקיבא להגיד כמה מילים על פרשת השבוע. לא היה צריך לשכנע אותו הרבה. נראה שהוא הגיע מוכן.

    "אני חייב לומר לכם שפרשיות השבוע מדהימות אותי כל פעם מחדש. אני קורא על יוסף והאחים וכל פעם מתפעל כאילו קראתי את זה בפעם הראשונה. ראיתי היום מדרש שמספר שמיד אחרי שיצא מבית האסורים יוסף היה יכול לחזור לבית אביו ולהודיע לו שהוא חי. אני שואל את עצמי, למה הוא לא עשה את זה? למה הוא נתן ליעקב להתייסר בייסורים הללו?

    "אבל המדרש אומר משהו מדהים: הוא אומר שיוסף לא חזר הביתה כי הוא לא רצה לפגוע באחים שלו. מישהו מסוגל לחשוב על כזה דבר? על כזו רגישות? אני חושב שכל ילד צריך לשמוע את המדרש הזה, כל יום. זה ממש משנה את החיים, את צורת ההסתכלות על הכל".

    וזהו, השיחה נפתחה. אנשים התחילו לדבר על קנאות ושנאות, על מריבות בין אחים ובין חברים ומישהו הציע לעקיבא לקרוא את הסיפור 'החיבוק האחרון' שהתפרסם בבמה זו בט"ו בשבט ועוסק בדיוק בנקודה הזו של אהבת אחים שמתגלה לצערנו רק בעיתות משבר.

    הסיפור שסיפר לי איצקו, אח של סבתי, הוא עדות מטלטלת על חרטה של יהודי רגע לפני שהוא נכנס למשרפות, על ההתייחסות שלו לאחיו במשך שנים. זו הייתה הצעה במקום, עקיבא ביקש את הסיפור, קיבל אותו, ופרש לספה כדי לקרוא.

    המתח פג ואיתו חזרה הקשקשת הרגילה. סיפור השבוע היה יהודי שקרס כלכלית ונמלט לחו"ל. היו שטענו שכל העסק שלו היה מבוסס על נוכלות מתחילה ועד סוף. אני, שהכרתי את היהודי אישית, חשבתי אחרת. הוא לא גנב ולא נוכל. הבחור הסתבך עם האנשים הלא נכונים, התדרדר מהר מאוד, וקרה מה שקרה. הוויכוח התלהט ואיתו המספרים שהופרחו לחלל האוויר. אחד דיבר על נפילה של 10 מיליון דולר, השני אמר שזה 100 מיליון, סנט לא פחות. וכן הלאה. למה לא להפריז במספרים. איש הרי בסוף לא משלם את החשבון.

    תוך כדי השיחה הלוהטת הסתכלתי על עקיבא. הוא היה מרותק לסיפור לחלוטין. ראיתי שדמעות זולגות לו מהעיניים. הוא חזר ודפדף, קרא שוב ואחרי שסיים חזר לשולחן. נס שהוא שב. אחרת הסכומים עוד היו מדלגים בקלילות מעל המיליארד.

    הוא החזיר לי את העיתון, ושאל: "רגע, האיצקו הזה הוא בעצם דוד של אביך, לא שלך".

    נכון.

    "והסבתא שלך, היא אמא של אבא".

    בדיוק.

    "אז בעצם אבא שלך גדל בבית של ניצולת אושוויץ, והיום הוא יכול לגייר צאצאים של גרמנים, אולי אפילו של נאצים. לא ייאמן. איזו סגירת מעגל".

    לא חשבתי על זה עד לאותו רגע, אבל היה בזה משהו. מי יודע אילו נשמות מתגלגלות, דרך איזה אנשים, אף פעם אי אפשר לדעת.

    עקיבא קלט את השקט שנהיה בשולחן. "אז על מה דיברתם?" שאל בספונטניות.

    לקח לו בדיוק דקה להבין את הסיפור. היה לו ידע פיננסי נרחב והוא שאל את השאלות הנכונות: למה אנשים הפקידו אצלו כסף? איזה ערבויות הוא נתן? היה לו קשה לתפוס את האמון הטוטאלי שאנשים בקהילה החרדית נותנים אחד בשני. הוא לא האמין שאנשים מפקידים אצל משקיעים אחרים כספים גדולים על סמך צעטאלע.

    מהר מאוד הוא קלט את הוויכוח בין מי שטען שהוא גנב נאלח לביני.

    "תגיד", הוא שאל, "אם לא היית מכיר אותו, גם היית אומר עליו שהוא בחור ישר?"

    כנראה שהייתי גם חושב שהוא גנב, הודיתי, אבל זה לא הסיפור. אני מכיר אותו. הוא לא גנב. הוא פשוט הסתבך בסיפור שהיה גדול עליו. אני מכיר גנבים, הוא לא שייך לז'אנר.

    לבד עם אבא

    "אתה מכיר גנבים", הוא חזר אחרי כל מילה בהטעמה כאילו הוא שומע את המילה הזו בפעם הראשונה. "אתה בעצם אומר שיש תופעה של 'גנבים' שהם לא סתם גונבים, אלא הם ממש 'גנבים' אמיתיים. אני חייב לשאול אותך: מה הופך אדם ממישהו שגונב באופן חד-פעמי לגנב בעצם? מתי הוא מקבל חותמת של גנב? במה זה תלוי? במספר הגניבות? באיכות שלהן? הרי כולנו חוטאים בגניבה. אם לא של חפצים, אז של מחשבות. כולנו גנבי דעת. האם כולנו נקראים גנבים?

    ראו עליו שיש לו תשובה מסודרת, אבל הוא נתן לכולם לדבר.

    "אני רוצה לשאול עוד משהו", אמר. "מתי המעשים שלנו הופכים מחד פעמיים לכאלה שמגדירים אותנו? מתי אדם הופך לשקרן ולא לאחד ששיקר מדי פעם? מתי בן אדם הופך לתאוותן או כעסן? הרי כולנו כועסים וכולנו מתאווים, מתי התכונות הללו הופכות למגדיר של האישיות שלנו?"

    מדהים לחשוב על זה, כולנו מכירים את ה'שלימזל', ה'לץ', ה'שויטה', ה'רשע' וכו'. בכולנו יש קצת מכל תכונה, מתי אנחנו נהפכים להיות התכונה בעצמה.

    אף אחד לא הצליח לשים את האצבע על הנקודה: איפה עובר הקו העדין שמפריד בין המעשה להגדרה?

    "אני לא שואל אתכם סתם", אמר עקיבא, "אני חושב שמי שיודע לענות על השאלה הזו, משתנה לו משהו בחיים. הוא מצליח לפצח את החידה הכי עמוקה של החיים, ואני אומר את זה מניסיון".

    הבנתי לאן הולכת השיחה. ידעתי שעוד שנייה בדיוק מישהו ישאל אותו על איזה ניסיון הוא מדבר, תוך דקה השיחה תגלוש לשאלות שעשויות להביך אותו.

    "חברים, נעשה 'לחיים'", אמרתי.

    מזגתי לעקיבא את הכוסית הראשונה. וויסקי עם קצת קרח. "אתה יודע", אמרתי לו בחיוך, "בשם שלך יש את כל סודות הוויסקי: י'שתה ב'בת א'חת ע'ם ק'רח, ראשי תיבות עקיבא".

    "כשהתגיירתי", הוא אמר בחיוך, "אמרו לי שעקיבא זה ראשי תיבות י'ש ק'ונה ע'ולמו ב'שעה א'חת, על הוויסקי הדיינים כנראה לא חשבו"...

    "נו, אתה רואה. עקיבא זה גם י'ש ק'ונה ע'ולמו ב'שלוק א'חד, בוא נעשה 'לחיים'".

    החבר'ה שתו והסיפור שעקיבא רצה לספר, נשכח מלב.

    לפני שהלך, הוא הודה לי בחום גדול על הארוחה - ואמר בחיוך: "אם לא היית ממהר עם ה'לחיים' היית מקבל עוד סיפור טוב".

    הסמקתי. הבחור קולט הכל. "חבל", הוא אמר, "שאף אחד לא התעניין לשמוע מה הסיפור".

    "אתה מבין", אמרתי לו, "דווקא אותי מאוד מעניין, אבל לא חשבתי שזה עניין של כולם מה ההיסטוריה שלך, מה עשית ומאיפה הגעת".

    "אני מבין מצוין", הוא אמר. "זה סיפור ששייך לשבועות, יש עוד זמן, ניפגש בהזדמנות ואספר לך. עד שבועות יהיה לך מספיק זמן לכתוב אותו... אני מגיע לפעמים במוצאי שבתות להורים שלך בהר נוף, ל'מלווה מלכה'. תבוא לשם, שגם הם ישמעו, אם כבר אני מספר..."

    הוא חייך שוב ונעלם לרחוב החשוך.

    לא הרבה שבועות החזקתי מעמד. שלושה שבועות אחרי אותה שבת היסטורית, מצאתי את עצמי מטפס לבית הוריי, מגיע ל'מלווה מלכה' עם עקיבא. לשמוע את סיפור חייו, שמתאים דווקא לשבועות... הוא ישב כרגיל, עם מפית תחובה בחולצה. בתנועות עדינות פתח בסיפורו, שלקח אותנו היישר לעיירת הולדתו, וינצ'י. עיירה קטנה באיטליה בין רומא לוונציה, בטבורו של חבל טוסקנה המפורסם.

    "חיי הכפר", הוא פתח בהסבר סוציולוגי, "שונים מאוד מחיי העיר. אין את הלחצים והמתחים העירוניים. אנשים קמים בבוקר עם קריאת התרנגולים, מתחילים את היום יחד עם השמש, מכינים בנחת קפה של בוקר, ויוצאים אל הגינה לשאוף אוויר צלול וצונן. בלגימות איטיות של יום חדש. לעולם לא תשמע צעקה באזור הזה, כולם מברכים אחד את השני לשלום. קצב החיים איטי וקבוע מראש. דורות על דורות של אנשים שחיים בדיוק כמו שההורים שלהם חיו ועוסקים בדיוק באותם מקצועות.

    "אנחנו", הוא המשיך, "כבר המון דורות בטוסקנה. משפחה כפרית, טובה ופשוטה, שחיה בפשטות. מעולם לא הילכנו בגדולות, עובדים קשה מאוד, ותמיד שמחים בחלקם.

    "אבא שלי, סרג'יו, היה קצת שונה. הוא אדם מקסים, עם חוש הומור ושמחת חיים, שאוהב לעשות טוב לכל אחד, אבל במשפחה הוא היה סוג של כבשה שחורה. תמיד האשימו אותו שהוא לא עושה מספיק. שהוא עצלן ובטלן ומחפש קיצורי דרך. התדמית הזו דבקה בו. לאורך שנים, כל מה שהוא עשה - נכשל.

    "הוא מאוד רצה להתחתן", אמר עקיבא ולראשונה נשמעה איזו נימת התנצלות. "אבל כשהוא הכיר את אמא שלי, הוא סיפר לה סיפורי בדיות על עסקים חובקי עולם שהוא מנהל, ועל העושר שאוטוטו ייפול בחלקו ובחלקה של זו שתזכה לחלוק איתו את החיים. הוא אדם טוב, אבא, לא קשה לאהוב אותו, ומהר מאוד הם התחתנו. לקח לה כמה חודשים להבין שמהעגל הזה כבר לא יצא חלב.

    "התחילו חיכוכים גדולים בעיקר על רקע כלכלי, וימים ספורים אחרי שנולדתי, היא החליטה לעזוב אותו. כבונוס על כל החלומות שהתנפצו לה בפנים, היא החליטה להשאיר לו נדוניה גדולה. אותי. אפילו שם עוד לא נתנו לי. היא לא רצתה להישאר איתו אפילו יום אחד, גם לא איתי. היא רצתה לפתוח בחיים חדשים עם מישהו שיבטיח לה ביטחון כלכלי".

    בחכמה מפצח שערים

    מאותו יום, המשיך עקיבא, אבא החליט לשנות דיסקט. הוא הבין שגורל חייו עגום, אבל שום דבר לא מחייב שהבן שלו יסבול מגורל דומה. הפכתי לפרויקט חייו. הסיבה היחידה שבעטיה הוא חי. לא עניין אותו שום דבר אחר. הוא רצה לנקום בעולם דרכי, והחליט שכל הסבל שלו בעולם יתועל למטרה אותה ראה כנעלה מכל: הבן שלו.

    הוא קרא לי לֵאוֹנַרְדוֹ. או בשם החיבה לִיאוֹ. אתה תהיה לאונרדו דה וינצ'י השני, שינן באוזניי מגיל אפס. אני אראה לכולם, שהבן של סרג'יו, יותר טוב ויותר חכם מכל המשפחה יחד. לאונרדו דה וינצ'י, היה אחד החכמים הנערצים והמפורסמים ביותר שהיו לפני כחמש מאות שנה באיטליה, הוא היה איש אשכולות, מדען, ממציא, חוקר, סופר וצייר שהתפרסם כאחד מגאוני העולם בכל הדורות.

    והוא הגיע בדיוק מהכפר הקטן שלנו, וינצ'י.

    השנים הראשונות היו הקשות ביותר לאבא. הוא נאלץ להיעזר באחיות וקרובות משפחה, שיעזרו לו לגדל את היצור הקטן שלא דיבר כלל אבל בכה הרבה. מהר מאוד, הוא קיבל ביטחון ובהדרגה הצליח ללמוד להתמודד עם המשימה לבדו. מגיל שנתיים לקח אותי אבא לגן הכי טוב בכל טוסקנה. לנסוע לגן היה אירוע של שעה וחצי לכל צד. וזה כשלא היו פקקים. אבל בשביל אבא שום מאמץ לא היה גדול מדי. העיקר שאני אקבל את הטוב ביותר. כל החברים שלי היו ילדים של עשירי איטליה. אבל לא היה דבר שהיה להם ולא היה לי. בשביל לממן את כל הטוב הזה נאלץ אבא לעבוד קשה. הוא לא בחל בשום אמצעי בשביל 'לארגן' כסף שנועד לגידול שלי. רק שנים אחרי זה הבנתי כמה רחוק היה מוכן אבא ללכת בשביל לדאוג לעתיד שלי.

    אבא, אם להשתמש במילה שבה הוא הגדיר את עצמו כל חייו, היה פשוט - גנב. גנב פשוט. לא מתוחכם, לא נועז, לא אחד שחי בראוותנות, לא שודד, לא אלים, סתם גנב. החכמה היחידה שהייתה לו היא מה שאנחנו אומרים במעריב 'בחכמה פותח שערים'...

    כשלמדתי יהדות, קטע עקיבא את הרצף עם לגימה, סיפר לנו המורה - שהיה יהודי גנב שנפטר שלא ידעו איך להספיד אותו, עד שבא יהודי אחד שנון שהספיד אותו ואמר - 'לא עבר על היהודי הזה יום בלי שהוא 'נטל ידיים' כמה פעמים'... אז אבא שלי היה נוטל ידיים לחומרה. כל ערב. אבל הוא לא דאג לעצמו. הוא חי בצניעות מופלגת. הכל היה בשבילי.

    'פרנסתו' של אבא הייתה מתיירות. חבל טוסקנה הוא חבל ארץ מתוייר מאוד, והעיירה שלנו מושכת תיירים מכל העולם שרוצים לראות את ערש הולדתו של לאונרדו דה וינצ'י. התיירים היו אנשים משכילים ואמידים. לא תמיד הם שמרו על התיקים שלהם כמו שצריך, ואבא, גם אם היה סוחב את התיק, היה דואג להחזיר להם את המסמכים שלא יצטערו יותר מדי, גם אם זה היה כרוך בסיכון גדול שייתפס תוך כדי החזרה.

    הקב"ה חנן אותי בכישרונות ובהרבה סקרנות, אמר עקיבא. כל דבר רציתי להבין, כל דבר עניין אותי. בגיל ארבע כבר ידעתי קרוא וכתוב. ואבא מילא את הבית בכל ספרי הילדים שיכל להשיג. לפעמים בשעות הערב הייתי נשאר לבד לקרוא ואבא היה יוצא לכמה שעות 'לארגן' כסף.

    כשהיה חוזר באישון ליל, היה בודק שאני מכוסה כראוי ומנשק את ראשי בגעגועים. לפעמים הייתי מתעורר, פוקח עיניים למחצה, מושיט שתי ידיים ואבא היה נופל על צווארי בחיבוק אמיץ. זה היה רגע סוער בשבילו - לא פעם היה מתפרץ בבכי ומתייפח בייאוש על כתפיי הצנומות, עד שמצאתי עבורו מילות נחמה. היינו קשורים בקשר שאין כדוגמתו. היינו כמו נפש אחת בשני גופים.

    באיזשהו שלב, התחלתי להבין מה בעצם העבודה של אבא ומהיכן הוא מארגן כל חודש את ההוצאות שהיו לו בגללי. אבא לא ניסה להצדיק את עצמו או לתרץ לי תירוצים. הוא רק אמר: 'אני כבר אבוד. החיים שלי כבר נדפקו לגמרי. אני כבר אמות גנב. אבל אתה ליאו, אתה תהיה לאונרדו דה וינצ'י השני. אתה תצליח, אתה תהיה כל מה שאני לא הצלחתי'. אבא החדיר לי לעצמות, את החזון, את השאיפה, את התשוקה, להיות משהו, להיות מישהו, להצליח בחיים... לא להיות כישלון. לא להיות סתם גנב פשוט.

    ככל שהתבגרתי, גדלו ההוצאות. אבא נאלץ לבלות שעות ארוכות יותר מחוץ לבית. הוא לא חסך ממני מאומה. נשלחתי לבית ספר פרטי שעלה הון כל חודש, מלבד הביגוד והנסיעות ועוד הוצאות של בני עשירים, שהיו חבריי לכיתה בבית הספר. הייתי התלמיד הטוב ביותר בבית הספר, ופעמיים קפצתי כיתה. כמובן שלא היה מאושר מאבא בתבל. חזונו קרם תעודות וציונים.

    הייתי הצלחה מטאורית. הגשמתי את כל השאיפות של אבא. בגיל 14 כבר סיימתי את התיכון. משם הייתי אמור לעלות לאוניברסיטה. התלמיד הכי צעיר אי פעם במוסד הזה. למרות גילי הצעיר, הדיקן הסכים להכניס אותי. לא סתם הסכים, אפילו התלהב. אבל את ההלם קיבלנו ששמענו מה שכר הלימוד. זה היה סכום עתק. לא במושגים שלנו בכלל.

    זה כבר הצריך היערכות כלכלית אחרת לגמרי.

    אבא היה מדוכדך. היה ברור שהוא לא עומד לוותר. 'אני אארגן משהו, ליאו, אל תדאג', הוא אמר לי, אבל ראיתי שאין לו שמץ של מושג מה לעשות עם הבשורה הזו. 'צריך למצוא 'מכה' טובה', הוא מלמל לעצמו. 'פעם, עוד הייתי יכול, היום זה קצת קשה'. אבא כבר לא היה צעיר, וגם לא בריא באופן מיוחד. הוא חי במתח תמידי, והתזונה שלו הייתה לקויה ביותר. הוא היה חולה לב, סבל מסוכרת וכולסטרול גבוה, ומצבו הבריאותי תמיד הדאיג אותי. העבודה שלו גם הפכה לקשה יותר משנה לשנה. פתאום היו מצלמות בכל מקום והתיירים נהיו יותר מתוחכמים ולא מחלו על כל גניבה. היו תלונות, המשטרה שרצתה לשמור על התיירים טיפלה בכל מקרה ביד קשה. בקיצור, כל העסק הסתבך.

    יום רדף יום, הקיץ כבר התחיל, ואני עדיין לא ידעתי מה אעשה בשנת הלימודים הבאה. בכל זאת, לא דיברתי על זה עם אבא מילה וחצי מילה. הלב שלי נקרע, לראות את אבי במצב כל כך אומלל. בינתיים, למדתי עצמאית ספרי לימוד בקצב מהיר. מתמטיקה, מדעים, פילוסופיה, הכל גמעתי בשקיקה וחיכיתי במתח לראות איך יתגלגלו העניינים.

    הפקולטה לייצור גנבים

    ערב אחד, ממשיך עקיבא, יצאנו אבא ואני לטייל בכפר. מצב הרוח שלו היה עגום באופן נדיר. הוא הרגיש חסר אונים ולא הצליח להשלים עם המחשבה שהוא לא יכול לדאוג לבן שלו.

    שוטטנו בשדות אובדי עצות. אבא ובן אוהבים עד כלות ומתוסכלים עד דכדוכה של נפש. תוך כדי הליכה הגענו לתחנה הבודדת שהייתה בעיירה. האוטובוס הישן עצר בחריקת בלמים. מכיוון שהאוטובוס היה אירוע די נדיר בכפר, הוא היה מלא עד אפס מקום. ישבנו בתחנה והסתכלנו על האנשים הפשוטים שסיימו את יום העבודה ומיהרו הביתה. אחרונה ירדה סנדרה, השכנה שלנו.

    סנדרה הייתה כבר אישה מבוגרת. שנים ארוכות היא עבדה בניקיון ותחזוקת בתים של עשירים בעיירות הנופש. כשנתקלה בנו, בפנינו הנפולות, ובמצב רוחנו הירוד, שהיה נדיר למדי, התעניינה בכנות: 'סרג'יו, מה קורה איתך?' אבל לאבא לא היה מצב רוח לענות. זה שבר אותי. אבא תמיד היה שמח ועליז והקרין אור לכל כיוון. לא היום.

    'ליאו, מה עשית לאבא? למה הוא עצוב?'

    לא היה לי מצב רוח לענות: 'הלוואי', אמרתי לה, 'שהיה לי איך לעזור לו'.

    אבל סנדרה החליטה לא לוותר. היא ישבה איתנו שעתיים עד שאבא נכנע וסיפר לה על המצוקה אליה הוא נקלע.

    'זה כסף גדול, סרג'יו, כסף גדול מאוד', הגיבה.

    'נו, אמרתי לך שאי אפשר לעזור!' - טענתי בייאוש.

    היא שתקה כמה דקות ואז אמרה לאבא: 'סרג'יו, יש לי רעיון. בחיים לא עשיתי כזה דבר, אבל בשביל ליאו שלך אני מוכנה לעשות הכל. אתה לא תגיד לאף אחד בעולם שדיברת איתי'.

    'ברור', אמר אבא, 'ברור לגמרי'.

    'אז ככה, תשמע טוב. אני עובדת בכמה בתים של עשירים גדולים. אחד הבתים, בית ענק, הכי קרוב לבית כנסת של היהודים, שייך ליהודי עשיר מרומא, שבא לשם רק בקיץ. הוא עשיר גדול, יש לו כמה בנקים, ועוד כל מיני עסקים. הוא איש מבוגר, כבר קרוב לשמונים ותמיד הולך עם שני עוזרים שמשמשים גם כמאבטחים ששומרים עליו 24 שעות.

    'אני מטפלת בכל מה שצריך בבית. יש לי את המפתחות והכל. בקומה הראשונה, ליד חדר השינה, יש משרד שממנו הוא מנהל את העניינים שלו. יש שם תמונה על הקיר, שמסתירה כספת ענקית שמכילה המון כסף מזומן, זהב ויהלומים. יש שם מיליונים'.

    עינינו אורו וסנדרה המשיכה.

    'כשהוא ברומא, יש חברת אבטחה מיוחדת ששומרת על הבית והכל מוקף בחוטים של אזעקות. כשהוא שם, מבטלים את החוטים ויש רק את השמירה של המאבטחים שלו. כשהם יוצאים איתו לבית כנסת, הם נועלים את הדלת והחלונות, זו דלת משוריינת שאי אפשר לפרוץ ולכן זה מספיק להם.

    'אתה צריך לפחות שעתיים, כי יש מנגנון השהיה של שעה וחצי לכספת. ביום רגיל אין לך שעתיים. אבל עוד כמה ימים, יש הזדמנות מיוחדת. יש ליהודים חג, שהם כל הלילה נמצאים בבית כנסת. זה הלילה היחיד שהבית ריק. למעשה זה שני לילות. אחד אחרי השני.

    'בקיצור, זה הרעיון. אני נותנת לך את המפתחות, אתה לוקח את הכסף - וכמובן שאתה לא מקפח את חלקי. גם אני צריכה לחיות אחרי שיפטרו אותי'.

    הצבע חזר בבת אחת ללחיים של אבא. מצב רוחו עלה בחדות ועליזותו הרקיעה שחקים. עסקה טובה מזו לא יכל לחלום בחלומותיו הוורודים ביותר. הוא תפס בידי ופצח בריקוד ספונטני.

    'זו באמת הפעם האחרונה שלי', הוא אמר. 'אני כבר לא רוצה להתעסק עם השטויות האלה. ניקח מה שיספיק לליאו לגמור את האוניברסיטה ואחר כך הוא כבר ירוויח לבד. אני כבר לא יכול להסתכן יותר. כל החיים היה לי מזל, אבל עכשיו אם יתפסו אותי, לא אחזיק מעמד. הבריאות שלי כל כך גרועה, שאני אמות בכלא תוך כמה ימים'.

    ריגול ליל שבועות

    לאבא לא היו שותפים. הוא תמיד פעל לבד. לבד תכנן, לבד ביצע. לא שיתף אף אחד. גם לא אותי, שהייתי הקרוב אליו ביותר. הפעם, זה היה שונה. קודם כל שמעתי את התוכנית יחד איתו, וחוץ מזה, חשבתי שיש לי יכולת לעזור בתכנון כזה דבר, מהידע שיש לי שלאבא לא היה.

    חזרנו הביתה. התיישבתי על המחשב, ללמוד קצת על האיש, על המקום, ועל החג של היהודים שיחול בעוד כמה ימים. כל הפרטים היו נכונים. זו הייתה פעם ראשונה שאני יודע מה הולך לקרות. למען האמת, הייתי די מפוחד מהסיפור. חששתי על בריאותו של אבא וחשתי מבוכה פנימית מהסיטואציה. מצד שני, ידעתי כמה הוא 'עובד' קשה על כל גרוש. כאן הייתה הזדמנות חד פעמית שיכלה לשנות לנו את החיים.

    חשבתי כל הזמן איך אני יכול לסייע לאבא, להקל עליו, להבטיח שהכל יעבור בשלום. כמובן שלעזור בפועל, לא היה מה לדבר. אבא לא הסכים בשום אופן. 'אני כבר אמות גנב', חזר ואמר, 'אבל אתה אל תתעסק עם זה, אתה תחיה כמו שצריך לחיות'.

    הצעתי שלכל הפחות אני אשמש כמשקיף מן הצד. אם היהודי ירצה לחזור, אני אתקשר לאבא שיוכל לברוח בזמן. אבא הסתפק. אז אני הצעתי רעיון שישדרג את העסק: יש הרי שני לילות של חג. בלילה הראשון, אני אסתובב שם בבית הכנסת ואכיר את השטח מקרוב. אסתכל מתי הוא מגיע ומתי הוא הולך, אלמד איך השמירה עליו עובדת, וכך, בלילה השני, כשיהיה לנו את כל המידע, נוכל לפעול לפי המידע, כך נוכל להבטיח כמה שפחות סיכונים.

    אבא הסכים. בערב החג של היהודים נסענו אל העיר הסמוכה, במצב רוח מרומם מתמיד. שמחתי בעיקר על כך שזו הפעם האחרונה של אבא. הפרק המעיק בחייו, שנמשך מאז שנולדתי פחות או יותר, יסתיים בקרוב, ואנחנו נפתח דף חדש. אכלנו ארוחה טובה וסמוך לשעת חצות הלכתי מהמלון הקטן בו ישנו לבית הכנסת. צעדתי רגלית עד שעמדתי בשעריו. למרות שהכנתי את עצמי היטב וידעתי את סיפור הכיסוי שלי על בוריו, ליבי פעם בפראות. אם אתגלה? אם מישהו ישאל אותי שאלות שלא אדע לענות, ויזמין משטרה? קיוויתי לטוב ופתחתי את דלת בית הכנסת.

    ברגע הראשון הייתי בהלם.

    עשרות אנשים יושבים באישון ליל, מבוגרים לצד צעירים, הורים לצד ילדיהם, לבושים בחגיגיות וקוראים יחד מהספרים שלפניהם. היו שם גם נערים בני גילי, שישבו בזוגות ונופפו בידיהם בהתלהבות תוך כדי צעקות נרגשות. הרגשתי כל כך שונה, כל כך רחוק ומוזר, שחשבתי לסגת על עקבותיי. נתקפתי בלבול וחרדה. חיפשתי פינה לברוח אליה. דלת של חדרון קטן וצדדי הייתה פתוחה, ואני ביקשתי שם מקלט. שלא יראו אותי, שלא אבלוט כל כך ואתפוס תשומת לב..

    נכנסתי לחדרון בחופזה ומהר מאוד הבנתי שזה המטבחון של בית הכנסת. יהודי אחד היה באמצע להכין כוס תה והחדר היה שקט וחשוך. תוך כדי שאני מסדיר את הנשימות, הסתובב היהודי שסיים להכין את התה. העיניים שלנו נפגשו. מיד זיהיתי אותו. זה היה ה'אובייקט' שלנו. הבנקאי מרומא. היה לו חיוך מואר, הוא לחץ לי את היד כאילו פגש נכד אובד.

    'חג שמח, בחורצ'יק', הוא אמר לי באיטלקית מתגלגלת.

    הדם אזל מפניי. ההפתעה הייתה מושלמת. מאיפה הוא צץ? איך הוא בדיוק מצא אותי ואיך נפלתי לידיים שלו ברגע אחד?

    הוא קלט שאני נבוך מאוד ועשה הכל כדי להקל עלי: 'זה זמן מצוין לבקר בבית כנסת', הוא אמר.

    'אולי תרצה לשתות משהו?' הנהנתי בחיוב רק כדי להסיט מעצמי את האש. הוא חזר לכיוון השיש ואני נרגעתי קצת.

    'בן כמה אתה?'

    '15', אמרתי.

    'איך קוראים לך?'

    'ליאו'.

    'אוהו, איזה שם. ליאו זה אריה. זה סמל של גבורה. נעים מאוד, אני יוסף. איפה אתה גר?'

    'אני מווינצ'י', עניתי.

    'וינצ'י?' הוא שאל, 'זה די רחוק. באת מיוחד? כל הכבוד. האמת לא ידעתי שיש יהודים בווינצ'י. העוזרת שלנו משם, אבל היא לא יהודייה...'

    רעדתי בכל חלקי גופי. הייתי בטוח שעוד רגע הכל מתגלה ואני אבוד. חזרתי בכוח לסיפור הכיסוי. אני לא יהודי. באתי לראות כי שמעתי שיש הלילה חג מיוחד ורציתי לראות מקרוב.

    הוא בחן אותי במבט חודש והחל לצחוק לעצמו. 'אתה לא יהודי? אתה נראה יהודי מבטן ומלידה. לא הייתי מעלה בדעתי. אתה נראה לי בחור חכם וסקרן... אז אתה מווינצ'י... אם הייתי מווינצ'י והיה לי בן, הייתי מתאמץ עוד קצת ובמקום ליאו הייתי קורא לו לאונרדו.. מה יותר מתאים?'...

    'השם המלא שלי זה לאונרדו', אמרתי.

    'אז למה אתה לא אומר?' נשפך על שפתיו חיוך גדול.

    רעדתי בכל חלקי גופי. מי יודע מה היהודי הזה יודע. אני צריך פשוט לברוח מיד.

    אבל לפני שהתעשתי הרגשתי את ידו החמימה של יוסף, מונחת על כתפיי. 'אתה רוצה לראות מקרוב את החג?' שאל וקבע, 'בוא, אני אראה לך'. הוא לקח אותי למקום שלו, הושיב אותי לצידו, במקום שהיה הכי קרוב לארון הקודש, ואמר לי: 'תשמע בחור צעיר, אתה מתעניין בחג, אני רוצה להסביר לך עליו משהו. כמו שאתה רואה, החג הזה, שקיבלנו את התורה, יש לו מנהג מיוחד, אנחנו ערים כאן בחג הזה כל שנה כל הלילה. יש לזה כל מיני סיבות.

    'אבל, אני רוצה להגיד לך על זה משהו שקשור גם אליך כלא יהודי'.

    מספרים מתחת לשרוול

    'מקובל לחשוב שהתורה שלנו היהודים, היא ספר הדרכה מה לעשות ומה לא לעשות', אמר הבנקאי היהודי מרומא ולגם מכוס התה. 'זה נכון. אבל רק חלקית. המצוות הן עניין יהודי פנימי. המצוות שלנו כמעט לא קשורות למי שלא יהודי .

    'אבל, יש לתורה שלנו עוד היבט: ליהודים יש גם תפקיד ביחס לאנושות כולה. יש להם אור מיוחד, שהם צריכים להעביר אותו. זה לא אור שתלוי בעשייה, אלא אור שקשור בהבנה נכונה של החיים. התורה שלנו כוללת גם את תיאור בריאת האדם. התיאור הזה, טומן בחובו תשובה לשאלה שכל האנושות עוסקת בה - מהי מהות האדם? מיהו האדם באמת? מהו האני האמיתי של האדם?'

    כשזה הגיע למישור הזה, הסביר עקיבא, הרגשתי בבית. בכל זאת למדתי כבר קצת פילוסופיה, לפחות כמו הבנקאי מרומא. מיהרתי לתת לו כמה תשובות של פילוסופים ידועים.

    אבל יוסף חייך. 'לא, לא לזה אני מתכוון'.

    הוא השתתק לרגע, פתח את חפתי הזהב של שרוול חולצתו ואמר 'אני רוצה להראות לך משהו'. לתדהמתי הוא הרים את השרוול וחשף בפניי קעקוע של מספר שהיה צרוב בזרועו.

    'אתה יודע מה זה?'

    'לא, אין לי מושג'.

    בקצרה ממש הוא סיפר לי על אושוויץ ועל המספרים הסידוריים שקעקעו הנאצים בזרועות היהודים, 'למען הסדר הטוב'. גם כשהם רצחו ילדים ונשים, על הסדר הם לא ויתרו מעולם. 'איך ייתכן, אתה בטח שואל את עצמך, איך עם נאור ומשכיל כמו הגרמנים, יעשה את הזוועות הכי נוראות מימות עולם? ויותר מזה, איך רותמים את כל החכמה והקדמה לשכלול מכונת המוות? איך זה יכול להיות?!

    'מה היה חסר להם?!'

    שתקתי. השאלות האלו לא היו בספרים שלי.

    'יש לנו חכם שחי לפני אלפיים שנה, קראו לו רבי עקיבא. אפשר לספר עליו הרבה', אמר יוסף. הוא תמצת לי את חייו של רבי עקיבא, שהתחיל ללמוד בגיל ארבעים והפך לאחד החכמים הכי גדולים ביהדות. ואז הוסיף: 'אתה יודע מה הוא לימד את תלמידיו חוץ מההלכות והחכמה? הוא לימד את זה. את התפיסה הזו.

    'כך הוא אומר: 'חביב אדם שנברא בצלם'. המהות של האדם היא אלוקית. היא רוחנית, היא לא פיזית. כל אדם, יש בו מהות כזו, מתוקף היותו שייך למשפחת האדם. זו המתנה המיוחדת שיש לנו כיהודים, להעניק לאנושות. זו התפיסה של האדם על עצמו ועל זולתו.

    'אתן לך דוגמה', המשיך יוסף ונעץ בי מבט, 'למה שקורה כשהתפיסה הזו לא קיימת. ניקח למשל גנב. חס וחלילה. זה אדם שגונב פעם אחת, ואחר כך שוב ואחר כך שוב. בתחילה יש לו מצפון, אחר כך הוא מתרגל, ואז מגיע השלב האחרון והמסוכן: הוא מכנה את עצמו 'גנב' ומתחיל להאמין שהוא לא סתם גונב שוב ושוב. אלא שהוא גנב במהות שלו. מהרגע הזה, הוא אבוד. מכאן ואילך כל המחשבות והפעולות שלו, מותאמות להגדרה הזו. זו תבנית. מין כלא שהאדם מכניס את עצמו אליו.

    'התרופה של אדם כזה', אמר יוסף, 'זה לא להפסיק לגנוב. הוא צריך לעשות משהו הרבה יותר עמוק, הוא חייב לשנות את התפיסה שבנה לעצמו. הוא צריך לדעת שהוא לא גנב!'

    הנהנתי בראשי במרץ.

    'ככה זה בכל משהו מוטעה שאנחנו עושים', המשיך יוסף. 'אנחנו הופכים את מה שעשינו למשהו שמצביע על המהות שלנו. לכן, גם אדם משכיל ונאור, ברגע ששטפו לו את הראש שהוא 'נאצי', לימדו אותו שזו המהות שלו, הוא מתיר לעצמו את כל מה שהמשמעות להיות 'נאצי' כוללת, וכך הוא הופך לרוצח השפל ביותר שיש.

    'איש צעיר', לחש לי יוסף ושוב לגם מהתה, 'אני מציע לך לזכור את רבי עקיבא, החכם שלוקח כל אדם, גם את החוטא הגדול ביותר, ולוחש באוזנו: 'גם אם אלף פעמים עשית משהו, זה עדיין לא הופך להיות המהות שלך. אתה בכל רגע יכול לבחור אחרת. הצלם-אלוקים שיש בכל אדם, מאפשר לך בכל רגע להשתחרר מהכלא שבנית לעצמך ולהשתחרר מכל ההרגלים'.

    'אם היו יותר אנשים שהיו מקשיבים לרבי עקיבא, לא היה לי את המספר הזה על היד', סיים יוסף את דבריו. היה נראה לי שעיניו לחות.

    הדברים של רבי עקיבא ושל יוסף, פוצצו לי את הלב. הרגשתי כאילו שמישהו חורט על זרועי אותיות ומזהיר אותי לשמור על הצלם. הנה, חשבתי לעצמי, תראה כמה נמוך ירדת, עד שהלכת להזיק לאדם המיוחד הזה.

    התחלתי לצעוק לעצמי בלב: אתה לא גנב, מעולם לא היית גנב. לעולם לא תהיה גנב. אתה מהות רוחנית, אלוקית. יש לך בחירה חדשה כל רגע מחדש.

    יוסף התנער והמשיך: 'הלילה אנחנו ערים כי אנחנו מכריזים שיש לנו אור שיכול להאיר את כל העולם, והאור הזה מאיר דווקא בחושך. הלילה הזה אנחנו מביאים את האור של התורה אל תוך חשכת הלילה. זה הביטוי הכי נעלה של התפקיד שלנו, היהודים, בעולם'.

    פטפטנו עוד קצת ולבסוף נפרדנו בחום. 'תבוא מדי פעם', הוא זרק לעברי כשהתרחקתי קצת. 'נעים להכיר אותך'...

    התביישתי. הרגשתי נורא.

    אלא שאז נזכרתי באוניברסיטה. בעצם, חשבתי בליבי, הוא הרי כל כך עשיר, שה'נטילת ידיים' שלנו בכלל לא תזיז לו. לו יש מספיק ואנחנו חייבים את הכסף. בכל מקרה, עודדתי את עצמי, זו תהיה הפעם אחרונה. לא חשוב מה יהיה, יותר לא נגנוב.

    השעה הייתה כבר לפנות בוקר. אבא המתין לי במקום שקבענו. סיפרתי לו שפגשתי את האיש, הוא יושב במקום קבוע, ומחר, כשהוא יפנה לבית, אני כבר אדע איך להעסיק אותו, למשך הזמן הדרוש.

    בתוכי, רק רציתי להיות כבר אחרי. התחושה החמוצה שהייתה לי מלכתחילה מכל העניין, הלכה והתעצמה. אבל היה כבר מאוחר מדי. לא היה לי איך להיחלץ מהמבוך.

    לגנוב או לא להיות

    הלילה השני הגיע. שעת חצות מגיעה. זהו זה, אנחנו נעבור שעתיים מתוחות, ואחר כך, פשוט נתחיל דרך חדשה, לתמיד.

    אבא ואני צעדנו משני כיוונים שונים. הוא עמד בשער הבית, ואני פתחתי את שער בית הכנסת.

    ציפיתי למראה של אתמול, אולם מלא מפה לפה, מואר באור יקרות חגיגי. אבל הלילה זה לא היה ממש אותו דבר. היו אנשים, היה אור, אבל הכל דליל יותר, שקט יותר. פחות רעש והמולה. דווקא נחמד, חשבתי לעצמי ופניתי לעבר מקומו של יוסף, בו ישבנו אמש שעה ארוכה.

    הוא לא היה שם.

    השולחן היה ריק. בלי ספרים, בלי כוסות תה ובלי משקפי הקריאה העבים ששכבו שם אתמול.

    נכנסתי לפאניקה. רצתי למטבחון - ריק. השירותים היו ריקים גם הם.

    הלב שלי דפק כמו שלא דפק מעולם.

    ניגשתי ליהודי שישב לידו: 'תגיד לי, ראית אולי את יוסף?'

    הוא חייך. 'יוסף הוא יהודי מבוגר', אמר. 'הוא למד אתמול כל הלילה, זה בטח היה לו מאוד קשה. הלילה הוא בטח ישן, תבוא למניין של הנץ ותוכל לפגוש אותו'.

    הבנתי שאבא נמצא במלכודת מוות.

    תוך כדי שאני מתכנן לרוץ לבית להזהיר את אבא, שמעתי יללות סירנה שחותכות את הלילה השקט.

    הבנתי שאיחרתי את המועד. אבא הסתבך בצרות צרורות.

    הרבה מהיהודים שישבו באולם, זינקו ממקומם לשמע הנוכחות המשטרתית. יחד איתם רצתי החוצה בבעתה וראיתי את הבית המפואר מואר באור יקרות. לא היה זכר לחשכה שאפפה אותו רק דקות ספורות קודם לכן. עוד ועוד ניידות משטרה שעטו למקום. שוטרים קפצו מתוכן עם נשקים שלופים כאילו מדובר היה במלחמת העולם השלישית ולא באיש מבוגר, חולה, בלי עתיד ובלי תקווה.

    חשבתי רק על אבא. אולי מישהו ירה בו בטעות. אולי יפגעו בו. אולי הם כבר מכים אותו. רצתי כל עוד רוחי בי לפתח הבית. אבא שכב בכניסה, עיניו מבועתות, לא נותרה טיפת דם אחת בפניו המבוהלות. סביבו עמדו עשרים שוטרים חמושים שכיוונו לעברו עשרים קתות רובים. 'אם תזוז', הסבירו לו, 'לא נהסס לירות בך'. אבא לא זז.

    מפקד המשטרה הגיע אחרון. היה לו קשה להסתיר את החיוך הרחב.

    'עבודה טובה חבר'ה', אמר לקבוצת החמושים ונתן בעיטה הגונה לאבא ששכב שם כמו שק תפוחי אדמה.

    'תגיד', הוא צרח על אבא, 'אתה מטורף? אתה רוצה לבוא לאזור שלי לעשות בלגן? אין לך מה לעשות? לא שמעת מה אנחנו עושים כאן לאנשים כמוך? אני אישית אטפל בך', הוא אמר ונתן עוד בעיטה הגונה בצלעות - הסדוקות ממילא - של אבא.

    יותר לא יכולתי להתאפק.

    'תעצור', צעקתי. 'הוא חולה לב, אתה יכול להרוג אותו. וחוץ מזה, הוא לא עשה כלום. אני עשיתי הכל. אם אתה רוצה לבעוט במישהו, תבעט בי. אני המוח כאן מאחורי הכל'.

    זה הרס לו את כל ההצגה. הוא לא ידע איך להמשיך.

    אבא הסתובב אלי. נזל לו דם מהאף, כמו תמיד בעיתות לחץ, והוא הסתכל עלי במבט הכי מיוסר שראיתי בחיי. לא די שחלומו התנפץ ברגע אחד, עכשיו חייו נחרבים מול עיניו. החרדה ייבשה את מיתרי קולו. בקול חנוק הוא צעק לי: 'ליאו, אל תסתכל עלי עכשיו. אני גנב. אני אמות גנב. אבל אתה? בבקשה אל תהיה כאן. תברח מכאן. אני אוהב אותך ומבקש ממך שאם אתה אוהב אותי פשוט תיעלם'.

    המפקד התאושש.

    'תארזו לי את שניהם לתחנה. שם הם כבר יקבלו טיפול כמו שצריך'.

    'אם תרצה לקחת אותו', אמרתי לו, 'תצטרך קודם להרוג אותי'.

    רגע לפני שמפקד המשטרה מימש את ההצעה שלי, נפתחה הדלת הכבדה של חדר השינה, ממנה יצא מיודענו יוסף, הבנקאי הרומאי. ראו על הפנים שלו את הזעם. אוהו, איך הוא כעס.

    העיניים הטובות מאתמול הפכו לעיניים זועמות. לא היה צריך להיות בקי ב'חכמת הפרצוף' כדי להבין מה קורה לו בראש. הוא הבין מצוין מה קורה כאן, עוד הרבה לפני שחבורת החמושים קלטה את הסיפור.

    לא היה מה להסביר לו. איך ניצלתי את טוב ליבו בשביל לאסוף מודיעין, איך חשבתי להפוך את הנחמדות שלו לתוכנית פעולה מרושעת. מה אגיד לו, שזו הייתה אמורה להיות הפעם האחרונה? שהכסף מיועד ללימודים של ילד שאבא שלו הקדיש עבורו את החיים?

    ניצלתי אותו, בגדתי בו, ולא היה שום דבר שיכול לשנות את זה.

    מחדרו הוא יצא רק כדי לוודא ששני הפושעים מקבלים את העונש המגיע להם.

    בשניות של השקט, חשבתי על העתיד העגום המצפה לי ולאבא. ידעתי שאבא שסבל ממילא ממצב בריאותי רעוע, לא יחזיק במעצר. זה היה גזר דין מוות עבורו. גם אם ישרוד את שבועות המעצר, אין לו טעם להעביר את שארית חייו האומללים מאחורי סורג ובריח. אני, ידעתי היטב, שבמקרה הטוב, אצא מהכלא בגיל 30 עם עבר פלילי, יתום, בלי משפחה, בלי עתיד.

    הרגשתי כמו נידון למוות שעומד על הגרדום. ברגעים האלה יוצאים מאנשים כוחות שהם לא ידעו שקיימים בהם.

    פתחתי בנאום.

    הנאום האחרון שלי

    'האדם הזה ששוכב כאן, כפות ומושפל, לא הגיע לכאן במקרה. האדם הזה שאני מכיר אותו מקרוב מאוד כבר חמש עשרה שנה, הוא אדם נפלא, אבא מסור. אני מאחל לכל ילד אבא כזה. יש לו בעיה אחת שהוא לא הצליח להיפטר ממנה. הוא חושב שהוא גנב. הוא בטוח שזו המהות שלו. אתה יודע', הסתכלתי על בעל הבית, 'זו טעות שיש לכל אחד מאיתנו. כל אחד תופס את עצמו בצורה שלא נותנת לו להשתנות. אבל הטעות של אבא עלולה לעלות לו בחייו. הוא לא ישרוד במעצר.

    'לאבא לא היה סיכוי להשתחרר מהתפיסה שלו על עצמו. אף אחד לא גילה לו את האמת. אף אחד לא אמר לו שהוא לא באמת גנב, שהוא יכול לבחור אחרת.

    'ואתה יודע', נעצתי עיניים בבעל-הבית, 'מי אשם בטעות שלו, מי היה אמור לגלות לו שהוא לא חייב להיות גנב?

    'אתה!

    'יש עם אחד בעולם שזה התפקיד הרשמי שלו ואתה שייך לעם הזה. אתה לא מילאת את תפקידך'.

    חזרתי, כמעט מילה במילה, על מה שאמר לי יוסף לילה קודם. דיברתי על רבי עקיבא, החכם היהודי שגילה לכל אדם את הסוד שיש לו מהות אלוקית שיכולה לבחור בכל רגע, בחירה חדשה, בלי שום קשר לבחירות הקודמות שלו.

    'רבי עקיבא ציווה אתכם להעביר את המסר הזה לכל העולם - ואתה נכשלת!

    'אתה, שיש לך מזכרת נצח על הזרוע שמזכירה לך כל יום מה קורה כשהאנושות שוכחת את האור הזה, לא מילאת את תפקידך. לא הארת את העולם.

    'הלילה הזה הוא לילה מיוחד עבור העם היהודי. לילה שמלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר. בלילה הזה האור אמור להאיר הרבה יותר מכל לילה. הוא צריך להאיר גם את הפינות החשוכות ביותר.

    'אני מבקש ממך, יוסף, אנחנו נמצאים בחושך הכי גדול של החיים שלנו, תן לנו את האור של רבי עקיבא. אור של חסד, חמלה וחירות'.

    יוסף היה מבולבל.

    ראיתי עליו שהוא מתלבט. הוא לא ידע אם אני מנצל את טוב ליבו או שאני מתכוון באמת.

    לקח לו כמה שניות להכריע.

    הוא קרא לי אליו.

    'תגיד', הוא לחש לי באוזן כשעיניו מוצפות בדמעות, 'אתה באמת חושב שאבא שלך ימות בכלא?'

    'כן, אדוני. גם בלי כלא הוא לא יחזיק מעמד הרבה שנים. זה יכריע אותו'.

    'ואתה מוכן להיכנס במקומו לעשרים שנה לכלא?'

    'כן. מוכן. בלב שלם', אמרתי לו. 'הלילה הזה הבנתי מה זו חירות אמיתית. אולי השליחות שלי בעולם היא ללמד את האסירים שהם לא באמת פושעים וגנבים. שיש להם זכות בחירה חדשה בכל רגע. נכון, יהיה לי מספר אסיר, אבל הוא לעולם לא יהיה המהות שלי. בחיים זה לא יהיה חקוק לי בבשר'.

    יוסף דמע. הוא הפשיל את שרוול החלוק, חשף שוב את המספר שהיה צרוב בזרועו, ואמר לי: 'ליאו, בגללם ולכבודם - לכבוד ההורים שלי, האחים והאחיות שלי - החלטתי הלילה הזה...'

    קולו נשנק...

    שניות ארוכות עברו, עד שהוא נשבר והתחיל לבכות. רגע לפני שהוא נפל על הרצפה, תפסו אותו שני המאבטחים. ראו עליו שהוא פורק משהו גדול מהלב. הוא בכה בכי תמרורים. זה נראה היה כמו בכי שהיה כלוא בתוכו שנים. בכי על משפחתו שנכחדה, על בני עמו שזעקות המוות שלהם לא נשמעו מעולם.

    השוטרים הקשוחים הרפו מהרובים הגדולים. כולם היו מרוכזים בדמעות הכלואות שכעת נפרקו ברצף.

    אחרי כמה דקות, כשהאווירה הפשירה מעט, המפקד חזר לעצמו. הוא הרגיש כינור שני בהצגה שלא קשורה אליו. 'קחו את שני האדונים האלה לתחנה', אמר. 'חבל על הזמן, אין לנו את כל הלילה'.

    נקמת האור היהודי

    כמו בסיפורים של צדיקים. בדיוק ברגע השפל הזה, נשמע הקול 'שחררו אותו בבקשה'. זה היה יוסף. הוא חזר לעצמו ברגע אחד וחזר להיות הבנקאי הקשוח מרומא.

    'בלתי אפשרי אדוני', ענה המפקד בטון נוקשה לא פחות. 'הוא עצור באשמת פריצה וניסיון רצח. רק בית משפט יוכל לשחרר אותו, וגם זה אחרי ארבעים ושמונה שעות'.

    יוסף לא מצמץ: 'הוא לא פרץ לכאן. אין שום סימני פריצה ואל תבלבל את המוח. הוא עובד שלי שנכנס לבית עם מפתח. אין עליו נשק והוא לא מסוכן'.

    המפקד התבלבל לרגע, ביקש לבדוק את הנושא עם התובע של המשטרה.

    'אתה יכול להתייעץ עם מי שאתה רוצה', אמר יוסף, 'רק קח בחשבון, אם תעצרו את אחד העובדים הבכירים שלי, יהיה לכך מחיר, ואני אראה בך אחראי אישית על המחדל, על כל המשתמע מכך'.

    המפקד שהבין את סדר הכוחות במדינה האיטלקית, לא התווכח. רק זה חסר לו, להסתבך עם אחד האנשים החזקים במדינה. 'זזים', אמר לחבר'ה. רק כדי להציל את כבודו, הוא הכריז לכיוונו של יוסף, 'שתדע, אם יתברר שהם לא עובדים שלך, זו תהיה עבירה פלילית. הפרעת לשוטר במילוי תפקידו. אתה עוד יכול לשבת בכלא במקומם'.

    'הכל בסדר', אמר יוסף וליווה אותם לשער.

    עכשיו נשארנו רק אנחנו בסלון הענק.

    'נו', אמר יוסף להפשיר את הקרח, "אלוקים לא רוצה שאני אשן בליל שבועות. תראה מה הוא עשה בשביל להעיר אותי'.

    המאבטחים טיפלו קצת באבא וחבשו לו את הפצע. יוסף מיהר להבהיר כי בימי החג הוא מנוע מלעסוק בעסקיו, אך מיד עם צאת החג, הוא יסדר עם האוניברסיטה את התשלום לשנים הבאות ואבא יהפוך להיות - רשמית - אחד מעובדיו ויקבל משכורת קבועה ומכובדת.

    אבא, שחזר לעצמו במהירות מפתיעה, פיזר הלצות כדרכו, בעיקר על עצמו ותפקידו החדש והמפתיע. הוא חיקה פקידי בנק טיפוסיים והשתעשע באפשרות שהוא יכול להיות אי פעם עובד בנק. סלון הבית שבין כתליו נשמעו רק לפני שעה קלה בכיות קולניות, שינה את טעמו מן הקצה לקצה.

    אבא צחק, יוסף צחק ונראינו כאילו אנחנו משפחה מאושרת.

    למחרת, אחרי התפילה, ישב איתי יוסף לשיחה גלויה. סיפרתי לו על הכל. על אבא, על הכישלונות שלו, על החלומות שלו ועל הנקמה שלו בעולם דרכי. סיפרתי לו על השנים הקשות שאבא נאלץ לצאת 'לעבוד' בערבים, על ההצלחה שלי בלימודים ועל החשש שלי מפני העתיד.

    במשך שנים גדלתי בידיעה שאני צריך להיות לאונרדו דה וינצ'י השני. שלשום, אחרי השיחה שלנו, חזרתי הביתה מלא מחשבות. הבנתי שכל התרומה של דה וינצ'י לעולם מתגמדת - לעומת המסרים הנצחיים של חכמי היהודים. הידע לא מונע את הרוע, החכמה לא מונעת את הסבל, הכישרון לא נותן חירות אמיתית. רק האור יכול למנוע את הטירוף והשנאה בין בני האדם. הייתי מוכן לחיות כל חיי בשביל לנסות להפיץ את האור הזה. לו רק יכולתי.

    אבא ישב בצד. שיחות מהסוג הזה אף פעם לא היו בשבילו. הוא תמיד הציג את עצמו כאדם מעשי. רחוק מחיי רוח ומדיבורים גבוהים. פתאום הוא התעורר, כאילו קם מחלום עמוק. הוא הסתכל עלי במבט עמוק ולא מצא את המילים. אבל אני ידעתי מה הוא רצה להגיד. הרגשתי. כבר אמרתי: אנחנו כמו נשמה אחת בשני גופים. אבל לא הקלתי עליו את המלאכה. רציתי לשמוע ממנו מה הוא אומר.

    'ליאו שלי', אמר. 'אולי צריך לחשב מסלול מחדש'.

    הוא גמגם ולא מצא את המילים, אבל בסוף הצליח.

    'ליאו, עזוב את הכל, אני רוצה שתהיה יהודי. לא לאונרדו מווינצ'י אלא רבי עקיבא מווינצ'י'.

    זה היה חד וקולע. בדיוק מה שהייתי צריך.

    'ידעתי שזה מה שאתה חושב. גם אני חושב ככה. אני אהיה יהודי. ייקח מה שייקח, יעלה מה שיעלה'.

    מאותו צהרי חג השבועות חיי השתנו.

    התחלתי במקביל ללימודים באוניברסיטה, גם לימודי יהדות באולפן. זה היה תהליך ארוך וקשה.

    אבא לצערי, כבר לא בין החיים. כבר למעלה משנה. הוא ראה את עולמו בחייו, ביום שבו קיבלתי מיוסף את המינוי להיות הכלכלן הראשי של הבנק, שהיה מינוי שהתפרסם בכל איטליה, כמינוי הבכיר ביותר שקיבל אי פעם בחור בגילי, בבנק מסחרי.

    קצת אחרי חגיגות המינוי שלי, אבא נפטר. הוא לא מת כפי שחשב כל ימיו. הוא לא מת גנב. הוא מת כ'צלם אלוקים' שיודע את מהותו, חיוך על פניו ומילות הפרידה האחרונות שלו עדיין מהדהדות באוזני: "תשמור את האהבה שלנו בלב שלך, אני כל כך גאה בך, אני כל כך מאושר שהכרתי אותך, שזכיתי לגדל אותך, שזכיתי להרגיש אותך, להרגיש את האור שלך, שזכיתי לבחור איתך את התפקיד הכי יפה שיש עלי אדמות:

    'להביא את האור האלוקי לעולם, להיות עקיבא דה וינצ'י הראשון...

    'אתה תצליח להביא את האור הזה לכל העולם. אתה הצלחת בכל דבר'.

    • • •

    "נו", אמר לי עקיבא בחיוך הכריזמטי ההוא, "יש לך סיפור לשבועות?..."

    גם בקשה הייתה לו: "אתה תעזור לי להפיץ את האור".

    מה השאלה, עקיבא, בטח שאעזור.

    • הסיפור המלא פורסם בגיליון החג של 'משפחה'
     
  2. אשר שרבר

    אשר שרבר משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏31/8/17
    הודעות:
    557
    תודות :
    2,007
    נקודות:
    99
    היו לו טובים מזו, ופאתטים פחות. סורי.
     
    tkh ו-חסידישער אוהבים את זה.
  3. משויטט

    משויטט משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏21/8/16
    הודעות:
    366
    תודות :
    1,917
    נקודות:
    99
    הסבר בבקשה.
    אהבתי מאוד את הסיפור,
    ובכלל שמעון ברייטקופף הוא חידוש מרענן בשמי העיתונות החרדית.
    וז'אנר הסיפורים שהוא מייצר - תענוג אמתי.
    הצעה: שיפסיק לכתוב פוליטיקה ויתחיל לחזק את כולנו בסיפורים מטלטלים, זורמים וגדושי תוכן.
     
  4. ידידיה חבר

    ידידיה חבר משתמש סופר מקצוען מנהל פרסום וקופירייטינג כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏29/4/18
    הודעות:
    221
    תודות :
    1,206
    נקודות:
    109
    עיסוק:
    אברך,אבא,עורך תורני,כותב שיווקי,יצרן קופירייטורות
    מיקום:
    עיר ה...
    פאתטי או לא - שנים לא קראתי סיפור כזה אדיר.

    לא חופר לאנשים בחיים, אפילו שאני יהודי שצריך להפיץ את האור של ר' עקיבא בעולם. אבל אם כבר @משויטט קרא אותו לסדר - אני גם מצטרף, עמישראל צריך כאלו משגיחאלא'ך שיודעים לדבר מבפנים, לא רק באמצעות הפודיום של ארון הקודש וגלימת הפראק.
    פוליטיקאים בגרוש, ומנתחי פוליטיקה דרך החור של הגרוש - יש בשפע, כאלו שיודעים להעביר את המסרים הנכונים בערוץ הנכון - עמישראל מחפש בנרות.

    סליחה על שנטלתי את המיקרופון של הדובר של עמישראל...
     
  5. אשר שרבר

    אשר שרבר משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏31/8/17
    הודעות:
    557
    תודות :
    2,007
    נקודות:
    99
    א. הקודמים שלו היו משובחים מזה, ואולי בגלל זה ציפיתי ליותר, יתכן שקטלתי מהר מידי, קראתי פעם אחת ועכשיו פעם שניה, לא כזה נורא...
    אבל כן, זה ארוך מידי בשביל סיפור שהוא בעצם חצי, למה רלוונטי כל החצי הראשון שאבא שלו אמר לא להעליב אותו? איפה זה מתקשר להמשך, וזה קצת פאתטי כי המסר מוגש עם כפית לפה, לא מתוחכם ולא מורכב, אבל כאמור יכול להיות שזה רק אני, ובגלל שציפיתי ממנו ליותר, וסליחה.
    ואני מסכים שמאז הסיפורים האלו אני מעריך אותו ואת היכולות שלו יותר מאשר כששמעתי או קראתי אותות בענייני פוליטקה וכל מיני שטותים כאלו.
     
  6. יוסף שטיין

    יוסף שטיין משתמש סופר מקצוען כתיבה ספרותית עיצוב גרפי

    הצטרף:
    ‏8/3/14
    הודעות:
    1,330
    תודות :
    768
    נקודות:
    159
    עיסוק:
    מחבר, ועורך תורני מקצועי, גרפיקה קלה, קופירטינג.
    מיקום:
    מודיעין
    אני לא מצאתי כאן שום מסר,
    מלבד מסיפור דמיוני ששם הכל מסתדר באופן צפוי מאוד, וללא פרופורציה,
    אין ספק שהוא כתוב טוב,
    אפילו הוזלתי כמה דמעות מהתרגשות,
    קמתי מהכסא אחרי הקריאה ושאלתי את עצמי מה המסר: גורנישט...
    הפכתי והפכתי בה אולי בה, מ"מ לא מצאתי כלום.
    מלבד נאום היפותטי פוליטי הצהרהתי של הנשיא ריבלין בשבח עם ישראל,
    שלא נוגע בקרקעית היישום והבנה.
     
    נריה מגן ו-אשר שרבר אוהבים את זה.
  7. נתן גלנט

    נתן גלנט משתמש סופר מקצוען כתיבה ספרותית עיצוב ואדריכלות פנים

    הצטרף:
    ‏3/11/15
    הודעות:
    4,793
    תודות :
    17,752
    נקודות:
    159
    עיסוק:
    2
    מיקום:
    1
    סוג מצלמה:
    3
    למה, למה הבוטות?..
    הבחור מוכשר, וכותב טוב, ויש דרכים להעביר ביקורת.
     
  8. תכל'ס

    תכל'ס משתמש סופר מקצוען פרסום וקופירייטינג כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏13/2/17
    הודעות:
    305
    תודות :
    1,070
    נקודות:
    109
    מיקום:
    ירושלים
    כתיבה איכותית בהחלט.
    והכי חשוב בעיני מסר מהדהד,למי שתהה מה המסר, יש כאן מסר נוקב 'חביב אדם שנברא בצלם'
    זו הייחודיות בעיני בכתיבתו של ברייטקופף,
    לא מדובר בסיפור גרידא, אלא במשהו שתופס אותך,משהו שמחזיק אותך והולך איתך לאורך זמן.