הנושאים החמים
הנושאים החמים
עשיר אחד היה בירושלים.
החליט לבנות אתר.
אתר ירוק, חגיגי, יפה ומופצץ פרסומות קופצות והצעות בלתי ניתנות לסירוב להתראות נדחפות.
החליט להזמין למסיבה את כולם.
כולם באו. קטפו לעצמם אשכולות ונהנו מסעודתו של אותו עשיר.
הצלמים ישבו בשולחן אחד וצעקו זה לזה "תנו לי מחמאה". וכולם אמרו "מה זה השלמות הזאת?!?!?! איזה מוש".
ישבו איש עם רעהו והציעו זה לזה הצעות ייעול למשפחתונים, הורדת קליפים חינמיים ומתכונן לשייק גזר.
גם בעזרת נשים רבתה החוכמה. אבל אין לאף אחד מושג על מה דיברו שם.
המלמדים והמתכנתים התפלפלו איש עם קולגו.
אנשי הפרסום, בוגרי הקורס הנחשק לאלו שתמיד יש להם משהו שנון להגיד, אימצו את הכלל "השתתפת בסעודה ולא פרסמת כאילו לא אכלת".
שולחן הכתיבה היה שקט להפחיד, מידי פעם הפציץ איזה מוכשר באמירה נוקבת. וכולם אמרו "וואו".
המוכשר רק הצמיד את כפות ידיו לאות תודה.
האמת והשלום אהבו. כולם נהנו ושמחו. העשיר עלץ בקרבו על אהבת חינם שמתרבה.
המשרת, הוא הרס את הכול.
העשיר אמר לו, "תן לאנשים לדבר על הכול, אבל שלא יזכירו את בר קמצא!
זה מדליק אותם. פוגע להם ביבלת. מחמם להם את הסעיף. מעיף להם את הנתיך"
המשרת כמו משרת, אמר "סבבה אדון"
איש אחד ישב בשולחן הכתיבה ודיבר ככה בקטנה על קמצא.
"קמצא הלך. קמצא אמר. קמצא הצביע בעד. קמצא הבטיח נגד". דיבורים כאלה.
המשרת חלם התעסק כנראה בגזירת המשפחתונים. העשיר תפס אותו והתחיל לצרוח עליו:
"כמה הזהרתי אותך שלא ידברו על בר קמצא"
המשרת שלא הבין מה הפירוש של שאלה רטורית הגיב:
"בלת"ק הזהרת אותי פעם אחת"
אחר כך הוא רצה לכתוב שהם בכלל דיברו על קמצא ולא על בר קמצא, אבל עבר תוך כדי דיבור, וההודעה שלו ננעלה.
המשרת הבין את המסר ניגש לההוא שבסך הכול סיפר סיפור קצת תמים, על קמצא. והחליט למחוק אותו לגמרי, רק בגלל שחשבו שהוא דיבר על בר קמצא.
כך נחרבות להם מסיבות, ענוותנותינו מחקה אשכולינו.
החליט לבנות אתר.
אתר ירוק, חגיגי, יפה ומופצץ פרסומות קופצות והצעות בלתי ניתנות לסירוב להתראות נדחפות.
החליט להזמין למסיבה את כולם.
כולם באו. קטפו לעצמם אשכולות ונהנו מסעודתו של אותו עשיר.
הצלמים ישבו בשולחן אחד וצעקו זה לזה "תנו לי מחמאה". וכולם אמרו "מה זה השלמות הזאת?!?!?! איזה מוש".
ישבו איש עם רעהו והציעו זה לזה הצעות ייעול למשפחתונים, הורדת קליפים חינמיים ומתכונן לשייק גזר.
גם בעזרת נשים רבתה החוכמה. אבל אין לאף אחד מושג על מה דיברו שם.
המלמדים והמתכנתים התפלפלו איש עם קולגו.
אנשי הפרסום, בוגרי הקורס הנחשק לאלו שתמיד יש להם משהו שנון להגיד, אימצו את הכלל "השתתפת בסעודה ולא פרסמת כאילו לא אכלת".
שולחן הכתיבה היה שקט להפחיד, מידי פעם הפציץ איזה מוכשר באמירה נוקבת. וכולם אמרו "וואו".
המוכשר רק הצמיד את כפות ידיו לאות תודה.
האמת והשלום אהבו. כולם נהנו ושמחו. העשיר עלץ בקרבו על אהבת חינם שמתרבה.
המשרת, הוא הרס את הכול.
העשיר אמר לו, "תן לאנשים לדבר על הכול, אבל שלא יזכירו את בר קמצא!
זה מדליק אותם. פוגע להם ביבלת. מחמם להם את הסעיף. מעיף להם את הנתיך"
המשרת כמו משרת, אמר "סבבה אדון"
איש אחד ישב בשולחן הכתיבה ודיבר ככה בקטנה על קמצא.
"קמצא הלך. קמצא אמר. קמצא הצביע בעד. קמצא הבטיח נגד". דיבורים כאלה.
המשרת חלם התעסק כנראה בגזירת המשפחתונים. העשיר תפס אותו והתחיל לצרוח עליו:
"כמה הזהרתי אותך שלא ידברו על בר קמצא"
המשרת שלא הבין מה הפירוש של שאלה רטורית הגיב:
"בלת"ק הזהרת אותי פעם אחת"
אחר כך הוא רצה לכתוב שהם בכלל דיברו על קמצא ולא על בר קמצא, אבל עבר תוך כדי דיבור, וההודעה שלו ננעלה.
המשרת הבין את המסר ניגש לההוא שבסך הכול סיפר סיפור קצת תמים, על קמצא. והחליט למחוק אותו לגמרי, רק בגלל שחשבו שהוא דיבר על בר קמצא.
כך נחרבות להם מסיבות, ענוותנותינו מחקה אשכולינו.
