הנושאים החמים
הנושאים החמים
ביתו של סבי זצ"ל שכן על צומת מרכזי בבני ברק.
פעמים רבות כשהגעתי לביקור, היה הוא שואל אותי "מדוע לא מוציאים רמקולים על שמחות? הרי כידוע לא חסרות שמחות בעיר התורה והחסידות, לידה, בר מצווה, אירוסין, חתונה, ואם כן, למה אני צריך לשמוע כל היום רק הכרזות על 'לווייתו של הרב פלוני אלמוני תצא בשעה פלונית מבית החיים'?!"
חייכתי. "אתה בוודאי מבין, סבא, שסיבות רבות יש לדבר. שמחות, לרוב, מתקיימות במקומות מסוימים, עם מספר מנות מוגבל, ואם יזמין בעל השמחה את כל תושבי בני ברק, יצטרך הוא לפשוט רגל או יד. בלוייה, לעומת זאת, אין אוכל או שתייה, ולעתים היא מתקיימת בזמן מצומצם לאחר הפטירה, ועל כן הרמקול הוא הדרך הזמינה ביותר כדי להודיע לכל מכריו של הנפטר שישתתפו בלוייה".
הוא הרים את מבטו המיוסר אלי, "אתה צודק שבעלי השמחה אינם צריכים להודיע על כך ברמקולים, אבל עיריית בני ברק חייבת להוציא רמקולים מדי יום, עם פירוט מספר השמחות שאירעו בה היום! לא יתכן שבעיר כה תוססת ומלאת חיים, הדבר היחיד שישמע בה הוא 'די לווייה פון הרב החסיד'!"
לדאבוננו, סבי זצ"ל נפטר בטרם יצאה יוזמתו לפועל, אבל יכולים אנו לקחת את הרעיון לתשומת לבנו.
כולנו מכירים את הזעם התוסס בנו, כאשר בן/בת הזוג או הילד מייללים בקול רם על החפץ החשוב שאבד להם, או הבעיה החמורה שנוצרה להם, ואנו טרודים בחיפושים קדחתניים אחר החפץ או אחר פתרון לבעיה, כשלפתע אנו מגלים שהוא מזמן עבר לענייניו, לאחר שבעייתו נפתרה על הצד הטוב ביותר.
כולנו גם מכירים את התחושה הרעה שעולה בנו כאשר אנו קוראים בעיתון את כל הסיפורים על תאונות וטביעות ושאר מרעין בישין, עד שאנו שוכחים את העובדה שכשמסופר על ילד בן שנה שאיבד את הכרתו בשינה, זה אומר שכל מאות אלפי הילדים האחרים קמו משנתם בריאים ושלמים.
אציין לשבח את הניק @550 על פתיחת אשכול הפרגון למלמדים, בכדי שנקבל את האיזון הנדרש, וההבנה שרובם ככולם של המלמדים הם מוצלחים ומיוחדים, והמיעוט שבמיעוט מוציא שם רע על השאר.
כמו כן מכאן תצא הקריאה; כיווצתם את ליבנו עם סיפורי עצב ויגון? אנא מכם, אל תחסכו מאיתנו גם את סיפורי השמחה והאושר!
פעמים רבות כשהגעתי לביקור, היה הוא שואל אותי "מדוע לא מוציאים רמקולים על שמחות? הרי כידוע לא חסרות שמחות בעיר התורה והחסידות, לידה, בר מצווה, אירוסין, חתונה, ואם כן, למה אני צריך לשמוע כל היום רק הכרזות על 'לווייתו של הרב פלוני אלמוני תצא בשעה פלונית מבית החיים'?!"
חייכתי. "אתה בוודאי מבין, סבא, שסיבות רבות יש לדבר. שמחות, לרוב, מתקיימות במקומות מסוימים, עם מספר מנות מוגבל, ואם יזמין בעל השמחה את כל תושבי בני ברק, יצטרך הוא לפשוט רגל או יד. בלוייה, לעומת זאת, אין אוכל או שתייה, ולעתים היא מתקיימת בזמן מצומצם לאחר הפטירה, ועל כן הרמקול הוא הדרך הזמינה ביותר כדי להודיע לכל מכריו של הנפטר שישתתפו בלוייה".
הוא הרים את מבטו המיוסר אלי, "אתה צודק שבעלי השמחה אינם צריכים להודיע על כך ברמקולים, אבל עיריית בני ברק חייבת להוציא רמקולים מדי יום, עם פירוט מספר השמחות שאירעו בה היום! לא יתכן שבעיר כה תוססת ומלאת חיים, הדבר היחיד שישמע בה הוא 'די לווייה פון הרב החסיד'!"
לדאבוננו, סבי זצ"ל נפטר בטרם יצאה יוזמתו לפועל, אבל יכולים אנו לקחת את הרעיון לתשומת לבנו.
כולנו מכירים את הזעם התוסס בנו, כאשר בן/בת הזוג או הילד מייללים בקול רם על החפץ החשוב שאבד להם, או הבעיה החמורה שנוצרה להם, ואנו טרודים בחיפושים קדחתניים אחר החפץ או אחר פתרון לבעיה, כשלפתע אנו מגלים שהוא מזמן עבר לענייניו, לאחר שבעייתו נפתרה על הצד הטוב ביותר.
כולנו גם מכירים את התחושה הרעה שעולה בנו כאשר אנו קוראים בעיתון את כל הסיפורים על תאונות וטביעות ושאר מרעין בישין, עד שאנו שוכחים את העובדה שכשמסופר על ילד בן שנה שאיבד את הכרתו בשינה, זה אומר שכל מאות אלפי הילדים האחרים קמו משנתם בריאים ושלמים.
אציין לשבח את הניק @550 על פתיחת אשכול הפרגון למלמדים, בכדי שנקבל את האיזון הנדרש, וההבנה שרובם ככולם של המלמדים הם מוצלחים ומיוחדים, והמיעוט שבמיעוט מוציא שם רע על השאר.
כמו כן מכאן תצא הקריאה; כיווצתם את ליבנו עם סיפורי עצב ויגון? אנא מכם, אל תחסכו מאיתנו גם את סיפורי השמחה והאושר!
נערך לאחרונה ב:
