הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
עיר מקלט
תמוז, ה'תשפ"ט
ההזמנה התנדנדה קלות ברוח שפרצה מסדק החלון, ובכל אופן נשארה צמודה למקרר, מוחזקת על ידי מגנט שחור. חומי קרא שוב את התוכן. זה היה מוזר, מי חוגג בר מצווה באולם, ועוד מזמין מעבר לסבים, סבתות, אחים ואחיות והשלמה למנין? להזמין דודים?!
זה היה ענין בלתי פתור; השמחות שנחגגו מחוץ לגבולות העיר היו נשמעות כמו פלנטה אחרת. קודם לכל - כמות המוזמנים. התזמורת. והעליצות.
לבר המצווה של רפאל הגדול, הוא כמובן הגיע, וזו היתה הפעם הראשונה שהשתתף בארוע מסוג זה. סבא הגיע, והיה נראה שהוא הביא את סבתא ארוזה בענן אפור וכבד. רפאל נשא דרשה, וכולם האזינו בכובד ראש. בר מצווה זה ארוע רציני, הסביר אבא בקול עם גוונים רבים מדי בשביל ילד. למה צריך באזור ילדים, או תזמורת?
זה היה מוזר, גם לפי הסיפורים של חדוי, הסיפורים הדמיוניים שהיא מספרת לפעמים במנגינה שמתנדנדת בין געגוע לעצב אינסופי. חתונה של דודה עם תסרוקת וריקוד של אחיניות ותמונות ופרחים ובר. מה זה בכלל בר?! פעם חשב שזה בן. ככה למד בחיידר. אחר כך הבין שבר זה מן שולחן מרכזי שעומד בפינה. זו גם היתה סתירה לא ברורה. חדוי גם הגניבה לו פעם לחישה שבערים אחרות השמחות הן "כמו פעם". מה זה הפעם הקסום הזה?
מחר חל יום בר המצווה שלו. חומי הציץ שוב בטיוטת הדרשה, קורץ לקמט החדש בדף המוכר. דלת חדרו נפתחה.
"חומי?"
הוא הרים את עיניו. פניו של אבא עטו הבעה לא מוכרת. היו בה את הגעגועים של חדוי, העצב המוכר. ובושה.
"מחר בעזרת ה' תחגוג בר מצווה ותהיה לאיש.".
אבא שתק, נושך את שפתו התחתונה. חומי בלע את רוקו. הנה זה בא.
"מחר בעזרת ה' תחגוג בר מצווה במעמד מנין.".
זה לא היה חידוש, ובכל אופן חומי המשיך לשתוק את הדיאולוג.
"זה לא היה כך פעם. וגם היום - זה לא כך בכל מקום," אבא סגר את הדלת והתיישב על כסא מזדמן מולו, משפיל את עיניו.
"רק כאן. לפני ארבע עשרה שנים פרצה מגיפה עולמית שהחלה בסין," אבא נשא פתאום את עיניו, "בתחילה, היו כולם שאננים. זה היה מספיק רחוק כדי לעצום עינים ולשכוח. עד שזה הגיע עד אלינו. משרד הבריאות התעורר אז, וקבע הנחיות מחמירות. היו ליצנים שצחקו, כמה בדיחות הסתובבו אז על חשבון הבידוד והסגר, אני לא צחקתי. רק חשבתי שמגזימים, ובגלל וירוס אחד קטן ובלתי נראה לא משביתים את החיים. אז כשחזרתי מהנסיעה מאיטליה הייתי בבידוד. רק יצאתי לשמוע קריאת זכור. הגבאי נדבק כשהתווכח איתי בעדינות, והשכן מאשדוד כשהתעטשתי לידו. שניהם לא שרדו. לא היו מכונות הנשמה בשבילם,והם עזבו את העולם, והשאירו אותי כאן.
"שכנים אחרים מכאן התקשו לוותר על חתונה במתכונת הרגילה, או בר מצווה כמו כולם. היו שלא היו מסוגלים שלא לבקר הורים קשישים, למרות שהוריהם ויתרו על הביקור," אבא השתעל שיעול יבש לתוך מרפקו. "כשהארץ התחילה ללקק את הפצעים, עזבנו את אשדוד. לא יכולנו לשאת את מראה בניו של השכן נשארים בבית כשיש אבות ובנים, את אלמנתו של הגבאי שעובדת היום בשתי משמרות, ואת עיניהם של נקיי המצפון ששמרו על הכללים".
אבא קם והביט מהחלון, "התקבצנו לכאן, כל הרדופים מעצמינו גואלי הדם. ברחנו אל עיר המקלט".
אבא הגיף את התריס באיטיות, חופן בידו השניה את הטישו הרטוב.
עיר מקלט
תמוז, ה'תשפ"ט
ההזמנה התנדנדה קלות ברוח שפרצה מסדק החלון, ובכל אופן נשארה צמודה למקרר, מוחזקת על ידי מגנט שחור. חומי קרא שוב את התוכן. זה היה מוזר, מי חוגג בר מצווה באולם, ועוד מזמין מעבר לסבים, סבתות, אחים ואחיות והשלמה למנין? להזמין דודים?!
זה היה ענין בלתי פתור; השמחות שנחגגו מחוץ לגבולות העיר היו נשמעות כמו פלנטה אחרת. קודם לכל - כמות המוזמנים. התזמורת. והעליצות.
לבר המצווה של רפאל הגדול, הוא כמובן הגיע, וזו היתה הפעם הראשונה שהשתתף בארוע מסוג זה. סבא הגיע, והיה נראה שהוא הביא את סבתא ארוזה בענן אפור וכבד. רפאל נשא דרשה, וכולם האזינו בכובד ראש. בר מצווה זה ארוע רציני, הסביר אבא בקול עם גוונים רבים מדי בשביל ילד. למה צריך באזור ילדים, או תזמורת?
זה היה מוזר, גם לפי הסיפורים של חדוי, הסיפורים הדמיוניים שהיא מספרת לפעמים במנגינה שמתנדנדת בין געגוע לעצב אינסופי. חתונה של דודה עם תסרוקת וריקוד של אחיניות ותמונות ופרחים ובר. מה זה בכלל בר?! פעם חשב שזה בן. ככה למד בחיידר. אחר כך הבין שבר זה מן שולחן מרכזי שעומד בפינה. זו גם היתה סתירה לא ברורה. חדוי גם הגניבה לו פעם לחישה שבערים אחרות השמחות הן "כמו פעם". מה זה הפעם הקסום הזה?
* * *
אייר, ה'תשצ"דמחר חל יום בר המצווה שלו. חומי הציץ שוב בטיוטת הדרשה, קורץ לקמט החדש בדף המוכר. דלת חדרו נפתחה.
"חומי?"
הוא הרים את עיניו. פניו של אבא עטו הבעה לא מוכרת. היו בה את הגעגועים של חדוי, העצב המוכר. ובושה.
"מחר בעזרת ה' תחגוג בר מצווה ותהיה לאיש.".
אבא שתק, נושך את שפתו התחתונה. חומי בלע את רוקו. הנה זה בא.
"מחר בעזרת ה' תחגוג בר מצווה במעמד מנין.".
זה לא היה חידוש, ובכל אופן חומי המשיך לשתוק את הדיאולוג.
"זה לא היה כך פעם. וגם היום - זה לא כך בכל מקום," אבא סגר את הדלת והתיישב על כסא מזדמן מולו, משפיל את עיניו.
"רק כאן. לפני ארבע עשרה שנים פרצה מגיפה עולמית שהחלה בסין," אבא נשא פתאום את עיניו, "בתחילה, היו כולם שאננים. זה היה מספיק רחוק כדי לעצום עינים ולשכוח. עד שזה הגיע עד אלינו. משרד הבריאות התעורר אז, וקבע הנחיות מחמירות. היו ליצנים שצחקו, כמה בדיחות הסתובבו אז על חשבון הבידוד והסגר, אני לא צחקתי. רק חשבתי שמגזימים, ובגלל וירוס אחד קטן ובלתי נראה לא משביתים את החיים. אז כשחזרתי מהנסיעה מאיטליה הייתי בבידוד. רק יצאתי לשמוע קריאת זכור. הגבאי נדבק כשהתווכח איתי בעדינות, והשכן מאשדוד כשהתעטשתי לידו. שניהם לא שרדו. לא היו מכונות הנשמה בשבילם,והם עזבו את העולם, והשאירו אותי כאן.
"שכנים אחרים מכאן התקשו לוותר על חתונה במתכונת הרגילה, או בר מצווה כמו כולם. היו שלא היו מסוגלים שלא לבקר הורים קשישים, למרות שהוריהם ויתרו על הביקור," אבא השתעל שיעול יבש לתוך מרפקו. "כשהארץ התחילה ללקק את הפצעים, עזבנו את אשדוד. לא יכולנו לשאת את מראה בניו של השכן נשארים בבית כשיש אבות ובנים, את אלמנתו של הגבאי שעובדת היום בשתי משמרות, ואת עיניהם של נקיי המצפון ששמרו על הכללים".
אבא קם והביט מהחלון, "התקבצנו לכאן, כל הרדופים מעצמינו גואלי הדם. ברחנו אל עיר המקלט".
אבא הגיף את התריס באיטיות, חופן בידו השניה את הטישו הרטוב.
