קראתי מאות מהתגובות, בתחילה וסוף, ורק הערה קטנה על השיח והשפה הננקטת בנוגע להנהלת המוסדות ורשתות החינוך:
אמנם פה ושם היו שתיארו את הקשיים העומדים בפני מנהל רשת או מנכ"ל עמותה, בביורוקרטיות הניהוליות, ובביקורות וחשבויות למכביר - אך צריך לזכור, בפרט בהקשר של מנהלי הרשתות הגדולות, שהם ואבותיהם היו אנשי חזון ומעש, ובעוד כולם עסקו בענייניהם האישיים הם הלכו לעסוק בצרכי ציבור באמונה.
נכון הוא שבדור השני לא כולם ניחנו ביושר ובתחושת השליחות של אבותיהם, לא כולם נועדו לנסוע בתחבורה ציבורית כאחד העם. אך מה לכם להלין רק על אלו שנשארו לקטוף את הפירות שצומחים מהעץ שהם שתלו בגינה הציבורית? ומה עם צאצאי המשפחות המיוחסות שהקימו את מוסדות התורה במאה השנים האחרונות (עץ חיים, פוניבז', ועוד) ומה עם צאצאי המשפחות המיוחסות שהקימו את מנגנוני הפוליטיקה החרדית (אגו"י, צא"י, פא"י, דגה"ת, ש"ס, ועוד)? כל אלו, כמו גם בעלי היוזמות שפעלו בימי קום המדינה או בימי התקוממותה, או בכל מקום בו נדרשת פעולה יזמית חריגה - כולם זוכים ליהנות מפירות עמלם.
ואז מגיעים "החמוצים", ומבקשים להעמיד את ביצת קולומבוס בעצמם. אז - א) זו לו חכמה, ב) כבר מאוחר.
מה שכן, כשם שדור העסקנים הראשון שסלל את התחוקה הפרו-חרדית בעולם שנשלט בידי הממסד החילוני, ילדיו זוכים כיום לקצור את פירות עמלו - כך גם דור האקטיביסטים הצעירים, תוצרי האבולוציה של העסקונה החרדית, הנלחמים בעולם שנשלט בידי הממסד העסקני, גם הם יזכו את ילדיהם לעמוד בראש ארגונים לטובת העובד וכדומה.
[השכר שלהם יהיה שבעוד 15 שנה הם יגלו אלפיים תגובות בפרוג נגד העמלה שהארגון שלהם גובה או ווטאבר...]