הנושאים החמים
הנושאים החמים
אני מחייגת לרבקי. עוד פעם תפוס. האישה הזו כל היום בטלפון. אני מדברת רק בערב. בבוקר אני בעבודה, בצהריים אני עם הילדים ובערב אני פנויה מה גם שאני רוצה לתקתק את הבית. השיחה נותנת לי מרץ לעבוד.
טוב, הפסד שלה. מחייגת לפרטנרית הבאה. אהובי. טו... טו... טו... טו... טו... לא עונה. אוף.
אין לי ברירה, נתחיל בינתיים לעשות פה משהו. אחרת אני אשב כאן עד הבוקר ואחייג לאנשים, והבית ישאר ככה. כמו אחרי פוגרום.
מורידה מהשולחן את שאריות הלחם, שמה בניילון וזורקת לפח. מאגדת סלט גדול מכל הסלטים והחביתות והגבינות שנשארו בצלחות, שופכת בזהירות את המים לכיור והשאר טס לפח גם כן. מרוקנת את כוסות השתיה בכיור. ולאט לאט מתגלה הצבע של השולחן.
אני מעבירה עליו ניגוב. עכשיו אין זכר למה שהיה כאן קודם, אני מצל"שת את עצמי.
הלאה. כלים.
רק פותחת את הברז והטלפון נזכר לצלצל. עכשיו כולם יחזרו אלי ביחד. אני מרגישה ממש חשובה. מי שהייתה זריזה תרוויח שיחה מרתקת איתי.
הידיים שלי רטובות, אני מנגבת ככה מלמעלה איזו יד אחת ומוציאה את הטלפון מהכיס, "הלו?"
"בתיה, מה נשמע?"
"אהה, אהובי, ברוך ה', מה איתך?"
"ברוך ה'. אז את שומעת", היא ממשיכה את השיחה מאתמול, כאילו לא עברנו לילה פלוס עוד יום ארוךךך בין לבין, "הלכתי לרופא ו... *** אמר שזה סתם ויראלי. העיקר רצתי בגשם ** כל הילדים, טוב, לא ****** לדעת. כמה שאני מבינה, אני ***** לא רופא".
המים זורמים ומרעישים קצת. גם הסירים שמסתובבים עם כל קרצוף - מקרקשים, אבל התרגלתי. זה חלק מהחוויה. להשלים פה ושם מילים לפי ההבנה.
"כן. ואם לא היית הולכת, אז זה לא היה ויראלי, אז טוב שהלכת", אני נזכרת בקומיקס של בת שבע הבלין מ"בתוך".
"אוּי, תגידי, מה עם אח שלך? שומע כבר שידוכים?"
"איזה אח?"
"מה איזה אח? כאילו יש לך מיליון אחים..." אני מתפלאת.
שתיקה משתררת בקו ואז אהובי שואלת בקול דואג: "בתיה, הכל בסדר?"
אני סוגרת את הברז באינסטינקט והיא ממשיכה, "קרה משהו לזיכרון שלך?"
"רבקי????"
ועכשיו אנחנו צוחקות כבר שעה.
טוב, הפסד שלה. מחייגת לפרטנרית הבאה. אהובי. טו... טו... טו... טו... טו... לא עונה. אוף.
אין לי ברירה, נתחיל בינתיים לעשות פה משהו. אחרת אני אשב כאן עד הבוקר ואחייג לאנשים, והבית ישאר ככה. כמו אחרי פוגרום.
מורידה מהשולחן את שאריות הלחם, שמה בניילון וזורקת לפח. מאגדת סלט גדול מכל הסלטים והחביתות והגבינות שנשארו בצלחות, שופכת בזהירות את המים לכיור והשאר טס לפח גם כן. מרוקנת את כוסות השתיה בכיור. ולאט לאט מתגלה הצבע של השולחן.
אני מעבירה עליו ניגוב. עכשיו אין זכר למה שהיה כאן קודם, אני מצל"שת את עצמי.
הלאה. כלים.
רק פותחת את הברז והטלפון נזכר לצלצל. עכשיו כולם יחזרו אלי ביחד. אני מרגישה ממש חשובה. מי שהייתה זריזה תרוויח שיחה מרתקת איתי.
הידיים שלי רטובות, אני מנגבת ככה מלמעלה איזו יד אחת ומוציאה את הטלפון מהכיס, "הלו?"
"בתיה, מה נשמע?"
"אהה, אהובי, ברוך ה', מה איתך?"
"ברוך ה'. אז את שומעת", היא ממשיכה את השיחה מאתמול, כאילו לא עברנו לילה פלוס עוד יום ארוךךך בין לבין, "הלכתי לרופא ו... *** אמר שזה סתם ויראלי. העיקר רצתי בגשם ** כל הילדים, טוב, לא ****** לדעת. כמה שאני מבינה, אני ***** לא רופא".
המים זורמים ומרעישים קצת. גם הסירים שמסתובבים עם כל קרצוף - מקרקשים, אבל התרגלתי. זה חלק מהחוויה. להשלים פה ושם מילים לפי ההבנה.
"כן. ואם לא היית הולכת, אז זה לא היה ויראלי, אז טוב שהלכת", אני נזכרת בקומיקס של בת שבע הבלין מ"בתוך".
"אוּי, תגידי, מה עם אח שלך? שומע כבר שידוכים?"
"איזה אח?"
"מה איזה אח? כאילו יש לך מיליון אחים..." אני מתפלאת.
שתיקה משתררת בקו ואז אהובי שואלת בקול דואג: "בתיה, הכל בסדר?"
אני סוגרת את הברז באינסטינקט והיא ממשיכה, "קרה משהו לזיכרון שלך?"
"רבקי????"
ועכשיו אנחנו צוחקות כבר שעה.
נערך לאחרונה ב:
