הנושאים החמים
הנושאים החמים
גם נעמה רוצה לקבל את התורה.
בלילות, רק בלילות, כשדלת חדר שינה מבודדת את הקולות, אז היא יכולה להרשות לעצמה להוציא את זה. הילדים ישנים בשלווה אחרי מקלחת עם הבייביסיטר ונשיקת לילה טוב מאמא. בעלה נמצא באחד מהטיסות – העסקיות שלו, ועל הספרייה בסלון נחים מאות ספרים בעלי כריכה נוצצת. מיותמים. הבית מבריק. הוויטרינות וכלי הכסף שבתוכם – זוהרים מניקיון, בארון יש לה שמלת חג חדשה, (ממדאם, עלתה אלפיים חמש מאות שקלים. תודה שהתעניינתם), גם לילדים היא קנתה בגדים חדשים לחג, יש להם כל מה שהיא היתה יכולה רק לחלום עליו בלילה – כשהיא היתה ילדה, הילדה מספר אחת עשרה מתוך שש עשרה, בבית קטן וצפוף של שלושה וחצי חדרים. ילדה שירשה את שמלותיה מחמש האחיות שלפניה, ועל ילקוט חדש היא יכלה לחלום רק לפני כתה א'. בבוקר הילדים שלה לוקחים שקית של כריות, לה אפילו ביסקוויט לא היה. אבל בלילות, כשאף אחד לא שומע, לא רואה, ולא יודע. היא מרטיבה את ציפת התחרה, (משהחיינו קולרוס, סט מצעי תחרה באלפיים חמש מאות.)
את שמשון היא כמעט לא רואה. גם אמא שלה כמעט לא ראתה את אבא ביומיום, אבל... אבא שלה.... אמא שלה.... והיא ושמשון?! אין מקום בכלל להשוואה. אבא שלה, שליט"א, הוא עד עצם היום הזה, אברך כולל חשוב. תלמיד חכם, בר אוריין, הוא והתורה הם כמו תאומי סיאם, אשר לעולם לא יכולים להפרד איש מעל רעהו. כסף לא היה בבית הקטן שלהם באחד מרחובותיה של בני ברק החמה, אבל תורה – ואהבת תורה – היו בשפע. אבא שלה היה יושב כפוף על הגמרא, בפינתו של אחד מבתי המדרש, ואיש לא ההין להפריע לו. הוא ישב שם עם הסטנדר, מקמט את מצחו מעל הסוגיה, שואל את אביי, מנסה להבין את רבא, מפריך ומתרץ, בונה ומשנן, וגם כשישב לבדו. לא היה בודד, קודשא בריך הוא – ישראל ואורייתא חד הוא. אבא שלה הוא מיקירי בני ברק, ככה אמר עליו פעם אחד הגדולים, שראה אותו יושב שם, הוא והתורה. עשרה בנות ושש בנים יש לאבא שלה. וכולם התחתנו בפשטות וצניעות והקימו בתים של תורה. כולם. כולם?!? נכון שהבית שלה עמוס ספרים, ונכון ששמשון גם הולך לשיעור של הדף היומי כל ערב, אבל הבית שלה, הווילה שלה, היפה, ברחוב אנילביץ', אינה ראויה להיקרא "בית של תורה". לא. היא, נעמה, שכל כך שאפה ורצתה, וחלמה, והתפללה, היא לא זכתה. שמשון אדם טוב. ירא שמיים, אהוב על הבריות, רחב לב, שמח, אבל תלמיד חכם אינו. היא לא אשת חבר. בהתחלה הוא יצא לעבוד חצי יום, אחר כך זה התרחב וגדל. כיום היא נשואה לאדם שמכנה את עצמו 'בעלבת'. כמה נורא! היא, היא שעיניה זהרו כפנסים בכל שיעורי הבית היהודי, היא – שעליה אמרה המורה קופרמן – שהיא הדוגמא הטובה ביותר לאשתו הפוטנציאלית של גדול הדור הבא, היא בסך הכול – תומכת בבעלבת. היא אשתו של ביזנסמן. זה הכול. ונכון שזה כולל כריות כדגני בוקר, ומאכלי גורמה שפעם אפילו את שמם לא ידעה, ועוזרת צמודה, ובייביסיטר, ושמלה חדשה לחג, ועוד הרבה - הרבה, אבל הכול כל כך "עוילם הזה". והיא – נעמה – מחפשת את הרוח. היא רוצה בית של תורה. בית שהאבא יושב על הסטנדר ומתעמק בגמרא ואסור להפריע אבל אפשר לקפל כביסה בצד ולשתות את הניגון המתוק – המתוק הזה. בית שהאבא חוזר עם הבנים בגמרא ולא שולח אותם עם מעטפה לאברך שילמד אתם, בית שמסיבה בו זה סיום של אבא, ולא סעודת הודיה על עסקה מוצלחת שהוא עשה. זה מה שהיא רצתה! בשלוש מילים – בית של תורה.
בלילות, כשאיש לא רואה, לא שומע, לא יודע, היא בוכה. היא לא מבקשת ששמשון פתאום יכשל בעסקים, אבל היא כן מתחננת שיפתח לו הלב לתורה. "אני אוהב ללמוד" הוא אמר לה אז, ביום השחור של חייה, כשגילה לה שהוא יושב בבורסה ולא בכולל. "אני אוהב את הגמרא, אבל זה קשה לי. את לא תוכלי להבין." היא באמת לא יכלה להבין. איפה הבחור ישיבה עם העיניים הבורקות – שאתו התחתנה?? "השפיץ של הישיבה." אמרו עליו בבירורים. "הסברות שלו," משהו מיוחד, אמר הר"מ. ואף אחד לא דיבר על ההתמדה אבל זה היה ברור לאבא שלה שהשפיץ של הישיבה לא יכול לדקור מהשרוול. ופה היתה הטעות. היה לו ראש, לשמשון, ראש כל כך חריף וגאוני, שהוא הבין ברגע מה שלקח לאחרים חצי שעה, ועבר הלאה, בישיבה הוא עוד שרד, אבל שנתיים אחרי החתונה נשבר לו.
ולאט לאט במקום גבינה היו לה לבנים, ודי מהר אחר כך זה התחלף ליוגורטים, ולפריגוטים, שגררו אחריהם גבינה צהובה וגבינה מלוחה – והיא כבר יכלה לשכוח את הימים שבהם לוותה מאמא שקית חלב בשביל הקפה של הבוקר, אבל היא לא רצתה לשכוח.
אבל לו לא היתה כוונה כזאת. בי' סיון יש להם יום נישואין. עשר שנים של נישואים שמתוכן שנתיים בלבד היו מלאות נטו בתורה. ועוד מעט מגיע חג השבועות, החג בו ד' נתן את התורה, ואנחנו – קבלנו. כמו ששרה במתיקות חני – בחג השבועות קבלנו את התורה, והיא עכשיו שוכבת כאן, ממוללת את תחרת המצעים – ושואלת את עצמה – האם זה נקרא שקבלתי את התורה?
כל המילים היפות של המורות מכל השנים, כל הסיפורים של הגננות, שירי הערש של אמא, ספרי ההגות וההשקפה. נשים במאי זכיין. ורק היא- כאילו נכרתה נפשה מהאילן הזה – של לומדי תורה לשמה. כאילו יד כרתה אותה בכוח והעבירה אותה לעציץ עלוב של תומכי תורה, של – "בעלבתים". והיא לא רוצה! גם היא רוצה לקבל את התורה. גם היא רוצה לשבת בשמיים סביב שולחנות זהב – גם היא רוצה פה – בית שהילדים שלו ספוגים תורה, בית שהאבא – מה שנקרא – תורתו אומנתו.
גם אני רוצה. היא אומרת לעצמה. וקול זדוני עונה לה. רוצה – שתרצי. וקול זדוני עוד יותר עונה לה – את יכולה להמשיך לרצות. והיא מקשיבה לקולות האלה ולמה שהם אומרים. ופתאום היא שומעת את זה.
נעמה, מתוקה, את יכולה להמשיך לרצות. את יכולה להמשיך להתפלל. לבקש. להתחנן. להעתיר. להפציר. שוב לבקש. נכון שאין לנו יכולת להשתלט על הבחירה החופשית של אדם אחר – ואפילו בן זוג – אבל תפילה מעלה את הרמה הרוחנית של האדם, מעבירה את שדה בחירה שלו למקום גבוה יותר.
וחוץ מזה, נעמה, גם את רוצה לקבל את התורה, וגם את תקבלי. את היית שם. על שפת ההר. לראשך קשרו שני כתרים. שמעת את הדיברות. ראית את הקולות. היית שם לבד. בתוך כל העם, וחלק ממנו – אבל גם כישות נפרדת. את קבלת – ותקבלי – את התורה שלך. נעמה. לא של שמשון ולא של אף אחד אחר.
בלילות, רק בלילות, כשדלת חדר שינה מבודדת את הקולות, אז היא יכולה להרשות לעצמה להוציא את זה. הילדים ישנים בשלווה אחרי מקלחת עם הבייביסיטר ונשיקת לילה טוב מאמא. בעלה נמצא באחד מהטיסות – העסקיות שלו, ועל הספרייה בסלון נחים מאות ספרים בעלי כריכה נוצצת. מיותמים. הבית מבריק. הוויטרינות וכלי הכסף שבתוכם – זוהרים מניקיון, בארון יש לה שמלת חג חדשה, (ממדאם, עלתה אלפיים חמש מאות שקלים. תודה שהתעניינתם), גם לילדים היא קנתה בגדים חדשים לחג, יש להם כל מה שהיא היתה יכולה רק לחלום עליו בלילה – כשהיא היתה ילדה, הילדה מספר אחת עשרה מתוך שש עשרה, בבית קטן וצפוף של שלושה וחצי חדרים. ילדה שירשה את שמלותיה מחמש האחיות שלפניה, ועל ילקוט חדש היא יכלה לחלום רק לפני כתה א'. בבוקר הילדים שלה לוקחים שקית של כריות, לה אפילו ביסקוויט לא היה. אבל בלילות, כשאף אחד לא שומע, לא רואה, ולא יודע. היא מרטיבה את ציפת התחרה, (משהחיינו קולרוס, סט מצעי תחרה באלפיים חמש מאות.)
היא בוכה לד' – מה כל זה שווי לי?!
את שמשון היא כמעט לא רואה. גם אמא שלה כמעט לא ראתה את אבא ביומיום, אבל... אבא שלה.... אמא שלה.... והיא ושמשון?! אין מקום בכלל להשוואה. אבא שלה, שליט"א, הוא עד עצם היום הזה, אברך כולל חשוב. תלמיד חכם, בר אוריין, הוא והתורה הם כמו תאומי סיאם, אשר לעולם לא יכולים להפרד איש מעל רעהו. כסף לא היה בבית הקטן שלהם באחד מרחובותיה של בני ברק החמה, אבל תורה – ואהבת תורה – היו בשפע. אבא שלה היה יושב כפוף על הגמרא, בפינתו של אחד מבתי המדרש, ואיש לא ההין להפריע לו. הוא ישב שם עם הסטנדר, מקמט את מצחו מעל הסוגיה, שואל את אביי, מנסה להבין את רבא, מפריך ומתרץ, בונה ומשנן, וגם כשישב לבדו. לא היה בודד, קודשא בריך הוא – ישראל ואורייתא חד הוא. אבא שלה הוא מיקירי בני ברק, ככה אמר עליו פעם אחד הגדולים, שראה אותו יושב שם, הוא והתורה. עשרה בנות ושש בנים יש לאבא שלה. וכולם התחתנו בפשטות וצניעות והקימו בתים של תורה. כולם. כולם?!? נכון שהבית שלה עמוס ספרים, ונכון ששמשון גם הולך לשיעור של הדף היומי כל ערב, אבל הבית שלה, הווילה שלה, היפה, ברחוב אנילביץ', אינה ראויה להיקרא "בית של תורה". לא. היא, נעמה, שכל כך שאפה ורצתה, וחלמה, והתפללה, היא לא זכתה. שמשון אדם טוב. ירא שמיים, אהוב על הבריות, רחב לב, שמח, אבל תלמיד חכם אינו. היא לא אשת חבר. בהתחלה הוא יצא לעבוד חצי יום, אחר כך זה התרחב וגדל. כיום היא נשואה לאדם שמכנה את עצמו 'בעלבת'. כמה נורא! היא, היא שעיניה זהרו כפנסים בכל שיעורי הבית היהודי, היא – שעליה אמרה המורה קופרמן – שהיא הדוגמא הטובה ביותר לאשתו הפוטנציאלית של גדול הדור הבא, היא בסך הכול – תומכת בבעלבת. היא אשתו של ביזנסמן. זה הכול. ונכון שזה כולל כריות כדגני בוקר, ומאכלי גורמה שפעם אפילו את שמם לא ידעה, ועוזרת צמודה, ובייביסיטר, ושמלה חדשה לחג, ועוד הרבה - הרבה, אבל הכול כל כך "עוילם הזה". והיא – נעמה – מחפשת את הרוח. היא רוצה בית של תורה. בית שהאבא יושב על הסטנדר ומתעמק בגמרא ואסור להפריע אבל אפשר לקפל כביסה בצד ולשתות את הניגון המתוק – המתוק הזה. בית שהאבא חוזר עם הבנים בגמרא ולא שולח אותם עם מעטפה לאברך שילמד אתם, בית שמסיבה בו זה סיום של אבא, ולא סעודת הודיה על עסקה מוצלחת שהוא עשה. זה מה שהיא רצתה! בשלוש מילים – בית של תורה.
ואין לה.
בלילות, כשאיש לא רואה, לא שומע, לא יודע, היא בוכה. היא לא מבקשת ששמשון פתאום יכשל בעסקים, אבל היא כן מתחננת שיפתח לו הלב לתורה. "אני אוהב ללמוד" הוא אמר לה אז, ביום השחור של חייה, כשגילה לה שהוא יושב בבורסה ולא בכולל. "אני אוהב את הגמרא, אבל זה קשה לי. את לא תוכלי להבין." היא באמת לא יכלה להבין. איפה הבחור ישיבה עם העיניים הבורקות – שאתו התחתנה?? "השפיץ של הישיבה." אמרו עליו בבירורים. "הסברות שלו," משהו מיוחד, אמר הר"מ. ואף אחד לא דיבר על ההתמדה אבל זה היה ברור לאבא שלה שהשפיץ של הישיבה לא יכול לדקור מהשרוול. ופה היתה הטעות. היה לו ראש, לשמשון, ראש כל כך חריף וגאוני, שהוא הבין ברגע מה שלקח לאחרים חצי שעה, ועבר הלאה, בישיבה הוא עוד שרד, אבל שנתיים אחרי החתונה נשבר לו.
ולאט לאט במקום גבינה היו לה לבנים, ודי מהר אחר כך זה התחלף ליוגורטים, ולפריגוטים, שגררו אחריהם גבינה צהובה וגבינה מלוחה – והיא כבר יכלה לשכוח את הימים שבהם לוותה מאמא שקית חלב בשביל הקפה של הבוקר, אבל היא לא רצתה לשכוח.
מבחינתה – גם לשתות מים. רק שילמד!
אבל לו לא היתה כוונה כזאת. בי' סיון יש להם יום נישואין. עשר שנים של נישואים שמתוכן שנתיים בלבד היו מלאות נטו בתורה. ועוד מעט מגיע חג השבועות, החג בו ד' נתן את התורה, ואנחנו – קבלנו. כמו ששרה במתיקות חני – בחג השבועות קבלנו את התורה, והיא עכשיו שוכבת כאן, ממוללת את תחרת המצעים – ושואלת את עצמה – האם זה נקרא שקבלתי את התורה?
כל המילים היפות של המורות מכל השנים, כל הסיפורים של הגננות, שירי הערש של אמא, ספרי ההגות וההשקפה. נשים במאי זכיין. ורק היא- כאילו נכרתה נפשה מהאילן הזה – של לומדי תורה לשמה. כאילו יד כרתה אותה בכוח והעבירה אותה לעציץ עלוב של תומכי תורה, של – "בעלבתים". והיא לא רוצה! גם היא רוצה לקבל את התורה. גם היא רוצה לשבת בשמיים סביב שולחנות זהב – גם היא רוצה פה – בית שהילדים שלו ספוגים תורה, בית שהאבא – מה שנקרא – תורתו אומנתו.
גם אני רוצה. היא אומרת לעצמה. וקול זדוני עונה לה. רוצה – שתרצי. וקול זדוני עוד יותר עונה לה – את יכולה להמשיך לרצות. והיא מקשיבה לקולות האלה ולמה שהם אומרים. ופתאום היא שומעת את זה.
את יכולה להמשיך לרצות!
נעמה, מתוקה, את יכולה להמשיך לרצות. את יכולה להמשיך להתפלל. לבקש. להתחנן. להעתיר. להפציר. שוב לבקש. נכון שאין לנו יכולת להשתלט על הבחירה החופשית של אדם אחר – ואפילו בן זוג – אבל תפילה מעלה את הרמה הרוחנית של האדם, מעבירה את שדה בחירה שלו למקום גבוה יותר.
וחוץ מזה, נעמה, גם את רוצה לקבל את התורה, וגם את תקבלי. את היית שם. על שפת ההר. לראשך קשרו שני כתרים. שמעת את הדיברות. ראית את הקולות. היית שם לבד. בתוך כל העם, וחלק ממנו – אבל גם כישות נפרדת. את קבלת – ותקבלי – את התורה שלך. נעמה. לא של שמשון ולא של אף אחד אחר.
לכל אחד יש מקום בתורה – לבוא ולזכות בה. לבוא ולטול ממנה.
גם את תקבלי את התורה, נעמה.
בו' בסיון, ובז' בסיון, ובכל יום מחדש,
כי את התורה שלך – איש לא יוכל ליטול ממך.
גם את תקבלי את התורה, נעמה.
בו' בסיון, ובז' בסיון, ובכל יום מחדש,
כי את התורה שלך – איש לא יוכל ליטול ממך.
