סיפור בהמשכים- לפי הערה נבונה.

יוצרת כתיבה

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המשתמש נחסם
אחרי הפסקה ארוכה ארוכה חוזרים לעניינים.
אשתדל מאוד לעלות פרקים בתדירות גבוהה.


תקציר לטובת המבולבלים:
בעבר:
ג'ון, מיליונר נואש, מגייס את טובי המומחים על מנת לפרסם את המותחן המצליח הבא בניו יורק טיימס.
אן, בת דחויה חברתית, מוצפת בתשומת לב מבת חדשה בכיתתה, לילי, המנסה להתחבר אליה.
בהווה:
במהלך קניות עם לילי ואימה, מתמוטטת אן בעקבות אלרגיה לבוטנים. היא מובהלת לבית החולים.
תביעה מוגשת למסעדת אריסטוקרט.
בו בזמן, מסמכי האשפוז נעלמים מבית החולים.


פרק ז'

הווה

לילי ישבה על הספה ועלעלה במהדורה היומית.

סיפור המתח שהחל להתפרסם לפני מספר שבועות ריתק אותה, כמו שאר קוראי העיתון, שהציפו את המערכת בתגובות נלהבות, בהצעות, מחמאות, והתעניינות.

העלילה הסתבכה מרגע לרגע, ועם כל זאת, נראתה מציאותית. רוב הקוראים תהו במיוחד על השורה הקטנה, מתחת ללוגו המותחן: 'מבוסס על סיפור אמיתי'.

הדלת נטרקה, וקול גברי נשמע מהמבואה.

לילי קפצה ממקומה, ממהרת לכיוון הפתח.

אביה מלמל משהו אל אוזניית הבלוטוס, ואז נפנה אליה.

"מה את עושה בבית בכאלו שעות? בדרך כלל את מבלה עם חברותייך, לא?!"

לילי לא ענתה. משהו מטריד הכהה את עיניה. היא השפילה אותם, ואז הרימה באחת, ואמרה בטון מתלונן: "אמרתי לך כבר לפני כמה ימים! אתה לא זוכר?"

האב הבליע חיוך מנצח מתחת לשפמו, ואז ענה בבהלה מעושה: "מה שכחתי הפעם, לילי? משהו חשוב?"

"סיפרתי לך שחברה שלי בבית חולים. אתה לא זוכר? הלכנו לקניות, ואז היא התעלפה, בגלל הבוטנים שהיו לה בעוגה".

"הלכת כבר לבקר אותה?" הוא ניסה להבליע את ההתרגשות שבקולו.

"לא". ידיה צנחו באיטיות לצדי גופה.

"מה קרה?"

"לא יודעת. כבר נסעתי עם ג'ק, ונכנסנו לבית החולים. קניתי לה את השוקולד מהסוג הכי יקר שהיה בחנות, אבל משהו באווירה של הבית חולים פשוט הלחיץ אותי. מאוד".

"לא היית בו אף פעם?"

"כמובן שכן. זוכר ששלחת אותי ואת אימא למסע תרומות מצולם לחולי אונקולוגיה? עברנו במחלקות וחילקנו צעצועים וממתקים לילדים. אז לא היו בקומת הכניסה את כמות המאבטחים הנוראית ההיא".

"ומה החברות אומרות?"

"אני לא יודעת. הן עדיין לא ביקרו. המורה מנסה לארגן תורנות, ולא כל כך הולך לה". היא גיחכה. לפתע הבינה את עוצמת השליטה שיש בידיה על חייה של אן. את עוצמת השפעתה על מעמדה החברתי.

האב התיישב על הספה, הסיגריה שנשלפה ביד רועדת מכיסו העידה על עצבנותו הרבה.

"מה קרה שאתה כל כך מתעניין? אין לך איזו עסקה ששווה מיליונים באנשהו?" שאלה לילי לפתע. חוש הריח הטבוע בה התריע על משהו. ריח דק חדר לאפה, והיא מיהרה לברר את פשרו.

"אסור לי להתעניין? את מספרת סיפורים מעניינים". הוא קרץ לעברה.

לילי חשה מוחמאת. אביה, שעסקאות ענק מונחות לפתחו, מוצא לנכון להתעניין בה בסתם יום של חול, ללא סיבה מיוחדת.

הנהג כבר צפר לו. הוא מיהר, ולקח ערמת דפים שהמתינה על השולחן הנמוך.

"מסרי לאמא שאחזור מאוחר היום".

דלת הרכב נטרקה. הוא יישר את חליפתו, והורה לנהג למהר. אמנם חל עיכוב משמעותי בלוח הזמנים שלו, אך הוא חש שזה היה משתלם.


מספר שעות מאוחר יותר:

פארק השעשועים הקטן היה מוזנח ואפלולי. רוב המתקנים נעקרו זה מכבר על ידי פרחחי השכונה, וכתובות גרפיטי רוססו על גדר העץ המרקיבה.

אמהות השכונה, אלו שעוד היה להן שליטה על ילדיהן, הזהירו אותם שלא יעזו להתקרב אל הגינה בשעות החשיכה. עסקאות רבות נרקמו בה, הרחק מעין רואים. חלקם כשרות, וחלקם.... מוטב שלא נפרט.

האישה האלמונית לא הייתה שונה מכל אלה. בגדיה אמנם העידו על עושרה, אך איש לא טרח להעיף עליה מבט נוסף.

מכובעה השתפלה רשת שחורה, כשל אלמנות המקום. היא הצלה על עיניה הבהירות, שסרקו את האזור ללא הרף.

אישה נוספת התקרבה למקום, אוחזת בידיה תיקיית קרטון חומה, שעליה מוטבע סמל מרכז רפואי ידוע.

הן לחצו ידיים ברשמיות, נמנעות מלהביט זו בעיניה של זו. כמה שפחות לדעת, כך ייטב. ידעו שתיהן.

מעיל הפרווה המרופד של האישה ההדורה הכיל מעטפה עבה.

צרורותיהן החליפו ידיים, והן פנו אישה לדרכה.

כל אחת בדקה את הצרור שבידיה. זו עיינה היטב במסמכים, וזו ספרה את השטרות, מביטה לכל הכיוונים. היא הכירה את השכונה, וידעה את סכנותיה.

האופק בלע אותם, והילד הקטן שצפה בהן ממרפסת ביתו משך בכתפיו. אחיו הגדול הניד ראשו בלגלוג. בקרוב יתרגל הילד, ויכיר את שכונתו ומקומו.
 

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
@יוצרת כתיבה
הסיפור נראה לי יפה, ואת מבקשת עזרה וביקורת, כך שאני מרגישה ממש לא נעים לא להיענות, אבל אני פשוט לא מבינה בסוג כזה של ספרים, והקשב שלי לא שורד יותר מדמויות ספורות מאד בעלילה.

זה באמת נראה טוב, ממה שקראתי, ואני מקווה שיימצאו הניקים שיבקרו לך.
@מ. י. פרצמן אולי את יותר מבינה בזה?
 

מ. י. פרצמן

סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
הכתיבה מעולה. הסיפור אומנם לא נקרא ברצף, כך שחיבור לעלילה קשה יותר, אבל הדמויות כאן הן קלילות ונעימות, ככה שהקורא יכול להתחבר לסיפור דרך הדמויות. אהבתי את זה.
חושבת שמלבד הכתיבה המשובחת, יש צורך באלמנט נוסף. סוג של חידוש כלשהו. שיקרה משהו בעלילה, שיהיה 'תכלית' לפרק. התכלית הזו תשאיר אותנו בסוף עם איזשהו סימן שאלה, בתחושה של "משהו מתחיל לקרות כאן". לא רק "עוד מאורע שהתרחש", אלא "עכשיו מתחיל הסיפור עצמו".

ו @יוצרת כתיבה , בראבו על ההתמדה.
 

יוצרת כתיבה

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המשתמש נחסם
אן צעדה הביתה נרגזת, כמעט ולא מביטה קדימה.

מה עושים, מה עושים? חשבה בקדחתנות. היא התכופפה ושרכה את נעליה, כמעט והתפרצה בצחוק כשמחשבה עלתה בה: 'אם הייתי דמות ראשית באחד מספרי המתח הבדיוניים שאני אוהבת, ברור שלילי מנסה להיטפל אליי כדי לסחוט משהו, או שהיא שליחה של כנופית פשע, או אני לא יודעת מה'. היא המשיכה ללכת, זקופה. 'באמת מוזר, ואין לי אפילו שמץ של מושג מה לעשות עם כל העניין הזה! אבא כמובן יגיד לי שזאת הזדמנות טובה למצוא חברה חדשה, ואמא תקמט את מצחה בתנוחה שהיא כל כך אוהבת ותגיד משפט שנון. אם אצליח למצוא אותה בבית...'

הפלאפון צלצל. אן רכנה לתיק, הוציאה אותו והביטה אל הצג. יולי מחייג אליך.

כמובן. זהו הצלצול המיוחד שהקדשתי לה.

"הלו, אנוש, מה נשמע? מה את מספרת?"

"אויש, נו, תיגמלי כבר מהכינוי הילדותי. באמת, זה לא נעים!"

"לי זה נעים מאוד, אחייניתי הראשונה והאחרונה גם יחד. עוד לא ענית לי! מה את מספרת?"

מה אני מספרת...

אן התיישבה לרגע על ספסל, והניחה את התיק לידה.

לפתע מצאה את עצמה מספרת הכל לדודתה שמעבר לים. קולה עלה ברוטינה קבועה. היא סיפרה על לילי ונסיונותיה התמוהים ומעוררי החשד. סיפרה על העדרויותיה התכופות של אימה, ועל אביה שנמצא בכורסתו לעיתים קרובות יותר. מבטה נתלה באקראיות על הכביש מולה, והיא זינקה לרגע, פולטת לטלפון :"יולי, אני אחזור אלייך יותר מאוחר, בסדר?"

השמש הסתירה לרגע, ואן מצמצה. משפתחה את עיניה, ראתה אותה. הדמות הכי לא צפויה.

"מה את עושה כאן?"

ההיא חייכה, והתקדמה לעברה.

המשך של הקטע ההוא, מפרק ה'.
כנראה שלא תזכרו...

פרק ח'


עבר

תיקה המנצנץ של לילי סנוור את עיניה של אן לרגע. היא הסיטה מבטה בבת אחת, והגיבה בטון תקיף, חוזרת על שאלתה: "מה את עושה כאן?"

"איזה צירוף מקרים!!" לילי שילחה לחלל האוויר קריאת התפעלות מעושה.

"אני שואלת עוד פעם. מה את עושה כאן?"

"אה, את לא מבינה!" לילי מתחה את רגליה על הספסל. "הנהג שלנו עוד לא מכיר את העיר כמו שצריך, אז הוא הגיע לשכונה הזאת. פתאום ראיתי אותך על הספסל, אז אמרתי לו לעצור. את גרה כאן?"

לפתע תקפה את אן עייפות גדולה. היא הנהנה בראשה, והצביעה על בית חד קומתי נאה ממול.

לילי סקרה אותו. הבית שידר חמימות משפחתית. למרות שהוא לא היה לטעמה. היא הייתה הולכת על משהו אלגנטי יותר, בעל קו נקי וחלק.

"מה ההורים שלך עושים?" שאלה לילי בהתעניינות.

"אבא שלי עיתונאי מפורסם". הייתה גאווה בקולה. "הוא חוקר שחיתויות אצל בעלי הון ופוליטיקאים".

לפתע היא קלטה עם מי היא מדברת.

"אויש, כמובן שלא רמזתי כלום על אבא שלך. מקווה שהבנת אותי נכון".

"Don't worry, everything is fine." פטרה אותה לילי בקלילות. "תאמיני לי, אין לי מושג מה הולך בעסקים שלו, וגם לא כל כך מעניין אותי. אני בעיקר עסוקה בלבזבז את מה שהוא מרוויח". היא צחקה בלבביות.

אן נשמה לרווחה. משום מה, הרגיש לה שלא יהיה נכון לפגוע בלילי, עם כל קלילותה וסלחנותה.

"עוד לא הספקתי להכיר את החנויות כאן". אמרה לילי. "בקליפורניה, היינו הולכות כמה פעמים בשבוע לסיבובי קניות. היינו חבורה שלמה. עשינו המון ביחד".

היא הוציאה את הפלאפון מכיסה, והראתה לאן כמה תמונות.

כולן נראו שם כאילו יצאו מפס ייצור כלשהו, בלי טעם ייחודי. אביזרים יוקרתיים, חולצות ממותגות.

"מה מצאת בי?" פלטה אן לפתע, "עכשיו אני רואה שחברותייך הקודמות שונות ממני. אם הן סוג החברות שיית רוצה לרכוש לעצמך, לא חסרות בנות בכיתה שהיו מוכנות ללכת איתך לקניות בשמחה".

"עזבי אותן!" לילי משכה בכתפה. "נמאס כבר! כל היום הן מדברות על אותם דברים. איזה חנות פתחו, מי שילמה יותר על התיק, הורים של מי עושים יותר כסף"...

"כשעברנו הנה, החלטתי שאנסה להתחבר לבנות מסוג אחר, שונות. שיש להן עוד כמה פרפרים בראש". היא חייכה.

לרגע שררה ביניהן שתיקה, ואז סובבה לילי את ראשה. "ג'קי קורא לי. הוא צריך כבר להסיע את אבא שלי. היום בחמש וחצי נאסוף אותך. את חייבת להכיר לי את כל החנויות. הסבר פנייך לתייר!" היא קרצה ונעלמה. עקבי נעליה עוד רעשו, בדממה ששררה ברחוב.

ברגע אחר, אן הייתה מתבלבלת לחלוטין.

לא עכשיו.

השיחה שעשתה עם דודתה יולי, סייעה לה להבין מה היא צריכה לעשות עכשיו, והיא קמה בהחלטיות ממקומה.

הווה

בית החולים


מחט האינפוזיה הציק לה. היא ניסתה להסתובב במיטה, על מנת שתצליח לקרוא כמו שצריך.

אמא קנתה לה ספר שהיא ממש רצתה, אי אז, לפני יובל בערך. אבל הוא היה יקר מדי.

כנראה אחרי מאבק על החיים, מקבלים פרופורציות. מבינים שאין כזה דבר יקר מדי, לבד מהחיים עצמם.

בית החולים היה שקט בשעת צהרים מוקדמת זאת. חילופי משמרות היו לפני שעה קלה, ארוחת צהרים גם כן, וביקורי משפחות היו אמורים להיות כמה שעות מאוחר יותר.

אולי לכן המהומה שנשמעה במסדרון הכפילה את עצמה פי כמה. חולים סקרניים הציצו מדלתות החדרים, אחיות מבוהלות השתדלו להיבלע בעמדתן, ורק איש הביטחון עמד באמצע המסדרון, וניסה לשלוט ברוחו.

"ילדה, אני מסביר לך בפעם המאה! אין עכשיו ביקורים! תבואי יותר מאוחר. אין צורך להעמיד את המחלקה כולה על הרגליים!"

"סליחה, אדוני, אני לא יכולה לבוא יותר מאוחר, יש לי מבחן מחר! הגעתי במיוחד ממרחק, מיד אחרי בית הספר". הקול ניסה להיות מנומס, ללא הצלחה מיוחדת.

"תאמיני לי, גברתי החצופה, אם הייתי יודע מי את, ההורים שלך היו זוכים לשיחה ממני, עוד היום! מה זה החינוך הזה?! שעות ביקור הן ברזל! מספיק מהומה עושים המבקרים בשעות המיועדות להם. אם ניתן לכל ארחי פרחי להיכנס כרצונו, המצב כאן יהיה קטסטרופלי!"

"אתם רק יכולים לבדוק מה המצב שלה? אם היא ישנה, אני אלך, מבטיחה!" הקול התנשף. "אני מחפשת את אן ויליאמסון".

אן, שהקשיבה בחצי אוזן למתחולל בחוץ, קמה ממקומה באחת. היא סחבה אחריה את עמוד האינפוזיה, נעלי הבית שלה עשו רעש קולני במיוחד בדרכה לדלתות המחלקה.

"אני מצטערת על הבלאגן". היא אמרה בכנות. "אדוני המאבטח, זה בסדר, היא בת כיתתי, אני אקח אותה לחדר". ועוד לפני שהספיק הוא לומר מילה, הסתובבו שתיהן במהירות ונכנסו אל החדר.

אן התיישבה על המיטה, מחווה על הכורסה הקטנה, לא שוכחת את נימוסיה.

זאת לא הייתה לילי.

"מה את עושה כאן? ואיך את הראשונה שמבקרת אותי?"
 
נערך לאחרונה ב:

יוצרת כתיבה

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המשתמש נחסם
@יוצרת כתיבה, צר לי-אבל את מוכרחה להעלות את הפרק הבא
השארת אותנו במתח גדול מדי בשביל לחכות
אם זה היה ספר כבר מזמן הייתי קוראת עת חמשת הפרקים האחרונים!(מנהג מגונה שלי...::p)
שמחה שהצלחתי למתוח...
חבל לי להעלות עוד פרק, עד שאין מספיק תגובות.
עקרונית תכננתי כל ראשון בערב.
אבל מי יודע?!
אולי פתאום אעלה עוד אחד.
תודה רבה על המחמאות, בכל אופן.
 

יוצרת כתיבה

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המשתמש נחסם
@Without meaning, במיוחד בשבילך....
מיד שחזרתי מהנופש, התיישבתי לכתוב.


פרק ט'

עבר

היא הסתכלה בשעון. הוא תקתק במונוטוניות מרגיזה. לרגע היא הייתה בטוחה שהוא מקולקל או משהו. אחרת, איך יכול להיות שהוא לא זז?!

הסתכלה בפלאפון. הספרות תאמו.

מהסלון היא שמעה את אביה מעביר דף בעיתון.

נאנחה.

עוד דקה. היא ידעה. היא תפתור את כל העניין הזה. השיחה עם יולי עזרה לה מאוד. תמיד התפלאה איך מוצאת דודתה זמן אליה. יש לה כל כך הרבה ילדים!

אף פעם לא זכרה את שמותיהם ואת מספרם המדויק. אמנם מדי פעם הם שלחו לה מכתבים חמודים וכל מיני ציורים, אבל עדיין, הם היו רבים מדי.

המחשבות סייעו לה להעביר את הזמן. שעון האורלוגין הכבד שבחדר הכניסה ניגן עשרה צלצולים ענוגים.

היא נדרכה באחת. 'אני מוכנה לקרב על חיי. חיי המשפחה השלמה שהייתה לי.'

הדלת נטרקה.

"אן? את שם?" אימה עברה את דלת הכניסה הראשית והתקרבה לעברה. "מה הייתה ההודעה המוזרה ששלחת לי?"

אן התחילה ללכת, אמה בעקבותיה. היא הגיעה לסלון, נעמדה מול כורסתו של אביה, שהזדקף מופתע, ואמרה: "אני רוצה לדבר אתכם. לדבר באמת. לא כמו כל השיחות שהיו לנו בזמן האחרון".

הם החליפו מבטים. לרגע נורא אחד היא חשבה שהם ימשיכו בהתכחשות למציאות, ויעדיפו להמשיך להחביא אותה מתחת לסינר המגננה שלהם.

"טוב", אמר אביה באיטיות. "אני מניח שלא הותרת לנו ברירה, שובבה שכמוך". כמו תמיד, הוא ניסה להכניס קצת רוח קלילה לשיחה.

"אני לא רוצה להסתיר מכם, אז דיברתי עם יולי היום".

"עם יולי?"

"אתן מדברות הרבה?"

ההורים שאלו בבת אחת.

"אני מדברת איתה בערך פעם בשבוע, וכן. דיברתי עם יולי. האווירה בבית בזמן האחרון קצת קשה. משהו שאינו ברור לי מרחף בחלל. כל מיני אמירות, כל מיני דברים שהשתנו בסדר הקבוע של הבית".

"מה לדוגמה?" שאלה אמה במתח, ושילבה את רגלה קדימה.

"את חושבת שלא שמתי לב שאת חוזרת הביתה בעשר בכל יום? אמנם אני כבר לא ילדה קטנה, ובהחלט מסוגלת להסתדר כמה שעות נוספות, אבל זה קשה! אנחנו כמעט ולא רואים אותך בבית."

"אבל אמרתי לך, שהציעו לי משרה מלאה פלוס בשכר הרבה יותר גבוה!"

"אמא, באמת, את יודעת שאני לא מתכוונת להתחצף. נכון שהשיחה הזאת כבר נשמעת כמו חקירה משטרתית, אבל אני חותרת לכיוון מסוים". אן לא הרגישה נעים. היא לא אהבה את הרגעים האלו.

"למה את צריכה תוספת בשכר? מה רע לנו? הרי אבא אמור לעבוד במשרה מאוד מכניסה!" היא הדגישה את המילה אמור.

"אריק, אני מצטערת, אבל אני חייבת לומר לה. אני יודעת שביקשת, אבל אני לא עומדת בזה יותר".

אן נשענה על הספה. רגע האמת הגיע.

"יש לאבא גידול. ממאיר. הוא מתקדם במהירות. גילינו את זה מאוד מאוחר. את מכירה את אבא. הוא ייחס את כל תופעות הלוואי כומס בעבודה. אני לא ויתרתי. הלכנו לרופא, עשינו כמה בדיקות. זה לקח זמן, אבל הרופא היה נחרץ".

"טוב, אבל אבא יבריא, נכון? היום הרפואה מאוד מתקדמת. אני יודעת, אני קוראת על זה הרבה. הוא יבריא, נכון?!"

שאלתה נותרה תלויה בחלל הסלון המהודר. דבר לא עניין אותה פתאום.

היא קמה וברחה לחדר. יפחותיה הרעידו את הבית.

ובעיקר, הרעידו את ליבות הוריה.

הווה

שרון הצביעה על הכורסה הקטנה, ווידאה שוב: "אני יכולה לשבת, נכון?"

"כן, כן, כבר אמרתי לך את זה קודם, שבי!" נימתה של אן לא הייתה סבלנית במיוחד. היא אספה במהירות את שערה לקוקס שנח ברישול על שולי עורפה, והתיישבה במיטה.

מבלי משים, תנוחתה הייתה דרוכה למדי.

"קודם כל, הבאתי לך מכתבים מבנות הכיתה". היא שלפה צרור עבה יחסית.

אן שלפה אותם, ורפרפה עליהם במהירות. דלים בתוכן, דלים בעיצוב. היא עברה על שלל החתימות:

"אוהבת, ג'סי"

"מחכה לך, אמה"

"מתגעגעות!!!" עם אלף סימני קריאה.

שום דבר לא ריגש אותה. היא הגיעה למכתב האחרון, ונשפה באכזבה.

"כנראה עדיין לא שכחתי אותה". מלמלה לעצמה. שרון שמעה, אולם העדיפה שלא להגיב. היא באה לכאן במטרה אחת, והזמן שלה קצר למדי.

אם האיחור שלה יהיה ניכר, אמא עלולה לשים לב. אמנם תמיד היא יכולה להמציא תירוץ משכנע, הדבר שהיא הכי מומחית בו, אבל היא העדיפה שלא.

כמה שפחות למשוך תשומת לב.

"אוקיי, שרון, מצטערת להפריע להרהורים שלך, אבל אני מבינה שלא באת לכאן כדי להביא לי מכתבים, אז קדימה, אני מקשיבה".

אם אן הייתה יודעת כמה היא עבדה לשכנע את כולן לכתוב. אילולי המחנכת, שהתלהבה, יותר מדי, לטעמה, מהיוזמה, כנראה שהמכתבים היו נשארים בגדר חלום בלבד.

"תקשיבי, אסור לי לומר יותר מדי, אבל אני מקווה שההסתכנות שלי לבוא לכאן תהיה שווה את עצמה".

"הסתכנות? זה בית חולים, לא מעוז הטליבאן". הגיבה אן בציניות.

שרון שלפה פתק, אותו הכינה מראש: "ייתכן שהתקינו בחדר שלך האזנה. כדאי לך לחפש".

לאחר מכן אמרה בקול: "אבל אל תורידו אותה בלי לשאול אותי. אני נורא אוהבת את המדבקה הזאת".

והיא אותתה בעיניה אל מתחת המיטה.

שרון שלפה עוד פתק: "שימו לב טוב טוב מה אתן אומרות בחדר. כל דבר עלול לסבך אתכן".

"טוב, אן, היה ממש נחמד לשוחח איתך. את יודעת את המספר שלי, נכון?" היא הצביעה בהבלטה על הפתק הראשון.

"להתראות, ביי!"

היא סגרה אחריה את הדלת, והחלה לרוץ, אל מול עיניה הקמות של אן המבולבלת.

בחדר הקטן, בתחילת הקומה, הרים האיש שפופרת: "תמצאו אותה".
 

יוצרת כתיבה

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המשתמש נחסם
היי, רוצה להתייעץ איתכם.
אשמח לחוות דעת.
אמרו לי שמומלץ לי להפסיק לפרסם את זה פה, אם אני ארצה לעשות עם הסיפור הזה משהו בהמשך.
כאלו פרוג נחשב לבמה פרסומית לכל דבר ועניין, אז הפרסום פה בעצם אומר שכבר פרסמתי את הסיפור.
מה אתם אומרים?
תודה לכל אלו שמגיבים, לממרות כמות הפרקים המתארכת מפעם לפעם.
מצד אחד יש הרבה צפיות, וגם יחסית הרבה לייקים, אז איפה האנשים מאחורה??
חושבת שבאמת אין טעם, כי המטרה שלי פה היא ביקורת, ואם אין תגובות כל כך, כבר עדיף שאכתוב למגירה.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
אמרו לי שמומלץ לי להפסיק לפרסם את זה פה, אם אני ארצה לעשות עם הסיפור הזה משהו בהמשך.
כאלו פרוג נחשב לבמה פרסומית לכל דבר ועניין, אז הפרסום פה בעצם אומר שכבר פרסמתי את הסיפור.
מה אתם אומרים?

די נכון.
יצא לי להיתקל בזה פעם וחצי.
אבל יש אפשרות ברגע שזה יהיה מעשי, לבקש מהמנהלים להסיר את הסיפור מהפורום. זה בדרך כלל אמור להספיק.

תודה לכל אלו שמגיבים, למרות כמות הפרקים המתארכת מפעם לפעם.
מצד אחד יש הרבה צפיות, וגם יחסית הרבה לייקים, אז איפה האנשים מאחורה??

נשתדל יותר בהמשך בל"נ.
 

יוצרת כתיבה

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המשתמש נחסם
שלום לכם, אנשים זרים שקוראים את הסיפור ואין להם רשות תגובה:
מכיוון שאני רואה כמות צפיות נחמדה מאוד, ואפעס, כמות התגובות לא תואמת כל כך,
אשמח מאוד אם תקדישו מזמנכם המועט, ותואילו ללחוץ על שלח הודעה פרטית, ולכתוב לי ביקורת.
בטוחה שיש לכם, אין אדם שלא נברא עם היכולת הזו...

מחכה!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכב

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ:ב עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם:ג יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהוָה:ה כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד:ו שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ:ז יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ:ח לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ:ט לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:
נקרא  19  פעמים

לוח מודעות

למעלה